אסיפת האבידה (תשס”ד)

מרן הגאב"ד שליט"א

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו (כ"ב א'- ב').

הנה יש לעיין במצוה זו, האם כל מעשה המצוה וגדרה רק השבת אבידה לבעלים וכל מה שמצווה לעשות לפני"כ דהיינו אסיפת האבידה לביתו ושמירתו כראוי אינו אלא הכשר מצוה או שמא כל התעסקותו באבידה הוי עצם מעשה המצוה.

ונראה ברור דנחלקו הראשונים בשאלה זו דהנה בב"מ ל'  ע"א איתא "ת"ר פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה".

ובנמוקי יוסף שם כתב "ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק לי דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא קיי"ל (שבת קל"ב ע"ב) דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת סדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה שעבר אלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא המצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן פרק ר"א דמילה (דף קל"ב ע"ב) ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק  בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מתכוין לגוזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב בלשונו בנמוקיו דשאר המפרשים ז"ל לא סבירא הכי דיכולים לומר דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות שאע"פ שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה ואע"פ שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמילתא אקשי הכי".

ורבים טעו להוציא מדברי הנמק"י שכתב בשם הר"ן דהכשר מצוה דוחה ל"ת והוי בעידנא. אך באמת מבואר להדיא שם בנמק"י בשם הר"ן דס"ל דאסיפת האבידה לביתו דוחה ל"ת משום דהוי גוף המצוה דמצות השבת אבידה הוא מאסיפת הדבר לביתו עד להשבתה לבית בעליה ואין זה הכשר מצוה כלל, ובדבר זה נחלקו הראשונים על דברי הר"ן וסבירא להו דעיקר המצוה וכונתה הוא השבת האבידה לבעליה ולכן הוי אסיפתו לבית המוצא בגדר הכשר בלבד ואינו דוחה ל"ת ואין אסיפת האבידה לבית המוצא דומה לתחילת מילה או לתקיעת שופר דכל המעשה בהם מתחילה ועד סוף הוי מעשה המצוה משא"כ באבידה דרק עצם ההשבה הוי עיקר המצוה, עי"ש בנמק"י באורך, ומכל דבריהם מבואר ביאור גמור דפשוט גם להר"ן וגם להחולקים עליו דרק עצם מעשה המצוה דוחה ל"ת ולא הכשר מצוה אלא שנחלקו במצות השבת אבידה אם היא רק בעצם ההשבה או אף באסיפת האבידה לביתו (ויש להעיר לכאורה ממקרא מלא "ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו" הרי לן דזה הוי מחלקי המצוה, וצ"ל דס"ל דאף דכתוב בפירוש בתורה מ"מ אינו אלא הכשר כיון דעיקר ענין המצוה וכונתה הוי ההשבה כנ"ל). ומ"מ ברור ופשוט דהכשר מצוה אינו דוחה ל"ת וכך מפורש להדיא בדברי הנמוק"י שם.

ויש לתמוה לפי"ז על מש"כ האחרונים לפי דברי הנמוק"י ליישב קושית השאג"א סי' ל"ב על דברי התוס' ביבמות צ' ע"ב, דהנה כתבו התוס' שם לחדש דמצות ציצית אינה חלה על האדם בשעת לבישת הטלית אלא אחרי שהוא כבר לבוש, ותמה השאגת אריה דא"כ כלאים בציצית לא הוי בעידנא שהרי עובר בלאו דכלאים בשעת הלבישה ואינו מקיים מצוה אלא אח"כ, ותירצו האחרונים לפי"ד הנמוק"י דמ"מ לבישת הטלית דוחה ל"ת והוי בעידנא כמו אסיפת האבידה לביתו, עיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סימן קמ"א, והגהות ברוך טעם על הטורי אבן מסכת ר"ה דף כ' ע"ב, ומעשה חושב על שעה"מ איסו"ב פכ"א, ותמוה דבאמת מבואר בדברי הנמוק"י דהכשר אינו דוחה אלא עצם המצוה בלבד והתוס' הרי כתבו דאין מצוה בלבישת הציצית, וע"ע ברעק"א לשו"ע או"ח סימן תמ"ו ס"ב שכתב לפי"ד הנמוק"י דטלטול חמץ לצורך שריפתו דוחה ל"ת, וגם על דבריו יש לתמוה דבודאי פשוט דטלטול זה אינו מצוה אלא הכשר מצוה בלבד, (אך מ"מ משמע מדבריו שאכן הבין שלדעת הר"ן רק עצם המצוה הוי בעידנא, אלא שלדעתו עצם הוצאת החמץ הוי ממצות הביעור, ולענ"ד אין זה מסתבר) וצע"ג.

הנה מבואר דלשיטת הר"ן הוי אסיפת האבידה חלק ממעשה המצוה כיון דהוי הכשר בעצם ואי אפשר כלל בלעדיה וזה אופן המצוה שיאסוף את האבידה וישיבנה לבעליה ובכל כה"ג הוי ההכשר בעצם כחלק מן המצוה ולשיטת החולקים עליו אף בזה אזלינן בתר כונת המצוה ומהותה דהיינו השבת האבידה לבעליה וזה בלבד הוי מעשה המצוה.