מצוות ביכורים (תשנ"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

ולקחת מראשית כל פרי האדמה וכו' (כ"ו ב - טו)

כתב הרמב"ם בסהמ"צ מ"ע קכ"ה "היא שציוונו להוציא הביכורים ולהביאם למקדש" וכ"כ במנין המצוות ומשמע מלשונו דיש ב' חלקי מצוה במצוה זו, הפרשת הביכורים והבאתם למקדש, דלשון הרמב"ם להוציא הביכורים היינו הפרשה, וכמ"ש במצוה קכ"ו "שצוונו להוציא תרומה גדולה" ובמצוה קכ"ז "להוציא המעשר", וכעין שני חלקי המצוה שיש בהפרשת התרומות והמעשרות דהיינו הפרשתן ונתינתן לכהן וללוי, יש גם בביכורים דהיינו הפרשה והבאה למקדש.

ובספר המצוות לרס"ג מצוה פ"א כתב בביאור הגרי"פ פרלו דדעת הרס"ג דהפרשת ביכורים והבאתם למקדש נמנין כשתי מצוות ולא כשיטת הרמב"ם ושאר מוני המצוות שמנו אותם במצוה אחת, ולפי"ז שיטת הרס"ג בביכורים כעין שיטת הרמב"ן בסהמ"צ שורש י"ב בהפרשת תרו"מ דשתי מצוות הן ההפרשה והנתינה, אך הרמב"ן הדגיש בדבריו דרק משום דעל ידי הפרשה הוא מתיר את הטבל נחשבת ההפרשה כמצוה בפני עצמה ולפי"ז מסתבר דבביכורים אין ההפרשה מצוה בפנ"ע דאין הביכורים טובלים, אבל שיטת הרס"ג דאין הדברים תלויים במה דהפרשה מתרת את הטבל ואף בביכורים הוי הפרשת הביכורים מצוה בפנ"ע מלבד מצות הבאתן למקדש. ועוד הביא שם הגרי"פ מדברי התשב"ץ בזהר הרקיע דאין הפרשת הביכורים מצוה משום שאינם טובלים ותמה על מה דמשמע מדבריו שהוא מסופק אם הביכורים טובלים עי"ש.

ב

אמנם זה פשוט שוידוי ביכורים מצוה בפני עצמה היא לכולי עלמא וגם הרמב"ם מנה מצוה זו בפנ"ע במצוה קל"ב, ואין מקרא ביכורים חלק ממצות הבאתן אלא מצוה בפני עצמן לקרוא דברים אלו בשעת הבאת הביכורים.

ועיין ברמב"ן בסוף חלק העשין במצוה ט"ו ששכח הרמב"ם שהשיג על הרמב"ם שהשמיט מצות ברכת התורה וכתב "שאין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים ג"כ אינו נמנה מצוה אחת עם הבאתו וגם סיפור יצי"מ עם אכילת הפסח" הרי שהרמב"ן השווה מקרא ביכורים והבאתן לתלמוד תורה וברכתה ולאכילת הפסח וסיפור יצי"מ, ומתוך כך תמה על הרמב"ם שלא מנה ברכת התורה כמצוה בפנ"ע.

ונראה בדעת הרמב"ם דאין הנידון דומה לראיה, ולא מיבעיא בסיפור יצי"מ ואכילת הפסח דשאני מברכת התורה דלכאורה שני מצוות הם שאינן תלויות זב"ז ואף מי שאין לו קרבן פסח מצווה לספר ביציאת מצרים, ומה שאמרו חז"ל בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך אין כונתם דבעינן שיהיו מצה ומרור לפניו בפועל אלא דזמן המצוה בשעת אכילת מצה ומרור דהיינו בליל ט"ו וא"כ אין סברא ששתי מצוות אלו ימנו כמצוה אחת, אלא אף במצות הבאת ביכורים ומקרא ביכורים אף שאין מצות המקרא אלא כשהוא מביא ביכורים מ"מ שניא היא מברכת התורה ותלמודה דשאני ברכה על ת"ת דהברכה טפלה למצוה שעליה מברכים וכך טבען של ברכות שמברכים על דהיינו על המצווה ולכן הוי הברכה כחלק מן המצוה ולכן דעת הרמב"ם דמצוה אחת הן ממקרא ביכורים דאינה ברכה על מצות הביכורים אלא מצוה בפנ"ע להודות ולהלל להקב"ה בשעת הבאת הביכורים, יסודו של דבר ברכת התורה היא על התורה ומקרא ביכורים הוא בשעת הבאת ביכורים ולכן נקט הרמב"ם דבביכורים הוי שתי מצוות משא"כ בת"ת וברכתה ודו"ק בזה.

ג

במגילה דף כ' ע"ב כתב הרי"ף דגרסינן במשנה שם דכל היום כשר לוידוי ביכורים, דאין וידוי ביכורים בלילה דכתיב הגדתי היום כמ"ש הר"ן שם, והטורי אבן תמה עליו דא"כ למה אמרו במשנה במס' ביכורים פ"א מ"ה דאשה מביאה ואינה קוראה משום שאינה יכולה לומר מן האדמה אשר נתתה לי תיפ"ל משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דאין מצות הוידוי נוהגת בלילה, ותירץ דרק כאשר יש מצוה המתחדשת בכל פרק זמן כגון בתפילין דכל יום יש מצוה בפנ"ע להניח תפילין ואכילת מצה דבכל שנה יש מצוה בפנ"ע לאכול מצה בליל ט"ו בניסן וכדו' הוי בכלל מ"ע שהזמ"ג, אבל במצוה שאין לקיימה אלא פעם אחת וזמן קיומה תלוי בזמן אין זה בכלל זמ"ג שנשים פטורות ממנה. ובדרך זה כתב ליישב את קושית התוס' בקידושין כ"ט ע"א למה צריך קרא דאותו ולא אותה לפטור אשה ממילת בנה ולא פטרוה משום דהוי זמ"ג דמילה ביום ולא בלילה, ולהנ"ל מבואר דאין בזה פטור דמ"ע שהזמ"ג. ובדרך זה כתב ליישב גם את שיטת הרי"ף לגבי וידוי ביכורים דכיון שאין מצוה בפנ"ע בכל יום אלא דמצוה זו שמקיימה פעם אחת זמנה ביום ולא בלילה אין זה בכלל זמ"ג.

אמנם כיון שכל הראשונים בקידושין ובמגילה שם דנו בקושיא זו במה שדרשו לפטור נשים ממילת הבן ותירצו בדרכים שונות ולא כדברי הטורי אבן מוכח דלא סברו כדבריו ושומה עלינו לישב את שיטת הרי"ף לפי דרכם. ונראה לכאורה דאין טעם מסויים במצות וידוי בכורים שתהא נוהגת ביום ולא בלילה אלא דכיון שהוא מתודה בשעת הבאת הביכורים ועצם הבאת הביכורים בהכרח ביום הוא דיש בה תנופה במקדש ואין תנופה אלא ביום ככל עבודת המקדש, וכיון שאין הגבלת הזמן בוידוי ביכורים מחמת עצמו אלא משום שמצותה בשעת הבאת הביכורים ותנופתם במקדש אין זה בכלל מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות מהם, וסברא דומה כתב שם הטו"א לגבי הביכורים עצמן דלא הוי זמ"ג דאין המצוה תלויה בזמן אלא בשבח הפירות עי"ש וכבר כתב בשו"ת דברי יחזקאל כעי"ז לגבי ספה"ע לבאר שיטת הרמב"ן דהוי מ"ע שהזמ"ג וכ"כ בשו"ת מהר"ם חלאווה ועיין בתוס' מנחות צ"ג ע"ב ד"ה ידו ודו"ק שם. ובאמת לא ראיתי בראשונים טעם למש"כ הרי"ף דאין וידוי ביכורים אלא ביום ואין נראה מדברי הר"ן שכונתו לבאר דמשום דכתיב הגדתי היום הוא, דאינו אלא מביא את המקור למצוה זו וכמ"ש שם על הא דוידוי מעשר מה דכתיב בקרא עי"ש.

ועיין עוד בדברי הטורי אבן שם שהקשה עוד על הרי"ף דלא מצינו בשום מקום לשון וידוי על מקרא ביכורים אלא לשון קריאה בלבד כמו שאמרו מביא וקורא, ותמוהין דבריו דהלא משנה היא בפ"ב מביכורים משנה ב' "יש במעשר וביכורים מה שאין בתרומה שהמעשר והביכורים טעונים וידוי" הרי דחז"ל השתמשו בלשון וידוי על מקרא ביכורים וכ"ה ביבמות ע"ג ע"א, וצע"ג על הגאון שאגת אריה שאמרו עליו דבשעתא חדא היה סוקר את כל הש"ס בסקירה אחת כמ"ש בספר עליות אליהו בשם הגר"א.

ושו"ר שכנראה הבין גאון עוזנו השאג"א שאין כונת המשנה למקרא ביכורים אלא לוידוי מעשרות וכך ראיתי בפיה"מ שם להרמב"ם וכך מבואר בדבריו בפי"א ממע"ש הי"ד דאף אם אין בידו מעשרות אלא ביכורים בלבד חייב להתודות שנאמר בערתי הקודש מן הבית, הרי דבוידוי מעשרות מיירי, ובס"ד מצינו ביאור ובית אב לדברי הגאון, אך מ"מ צע"ג דסתימת הראשונים במשנה שם דמיירי במקרא ביכורים כמ"ש רש"י ביבמות שם וברע"ב שם במשנה וכ"ה שם בירושלמי עי"ש וצ"ע.

ד

במס' ביכורים פרק א' משנה ב' מבואר דאין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים בלבד ולא משאר פירות והרמב"ם והר"ש ביארו בפירושי המשנה דדרשינן מדכתיב "מראשית" ולא כל ראשית דאין מביאין חוץ משבעת המינים. אך בספר החינוך מצוה צ"א כתב בזה טעם מחודש וז"ל "ולפי הדומה כי בדרך זה למדו חז"ל לומר כן כי אחר שלא הוזכרו פירות אחרים חוץ מאלו בתורה בשום מקום וציונו ברוך הוא להביא מארצנו ביכורי פירות באמת יש לדון כי על הפירות שהודיענו בתורה שהן בארץ וששיבחה בהן על אותן ציונו". ולכאורה תמוהין דבריו דבאמת הוזכרו גם פירות אחרים בתורה, בבראשית מ"ג י"א "קחו מזמרת וכו' מעט דבש נכאות ולוט ובטנים ושקדים" ובמדבר י"ז כ"ג "ויגמל שקדים" הרי דמלבד שבעת המינים הוזכרו פירות נוספים.

וכדי שלא לשוות לרבינו בעל החינוך כטועה במקרא מלא צ"ל בכונתו שלא הוזכרו פירות אחרים בשבח ארץ ישראל, וכמו שסיים בדבריו ד"יש לדון דכונת התורה שיביאו מאותן הפירות שבהן נשתבחה ארץ ישראל".

ובאמת מובאים שני טעמים אלו בדברי הגמ' במנחות פ"ז ע"ב דלחד מ"ד ילפינן ממה דכתיב מראשית ולא כל ראשית ולאידך מ"ד ילפי' ארץ ארץ מקרא דשבח ארץ ישראל עי"ש.

והנה בחידושי הר"ן בחולין ק"כ ע"ב חידש דאף דאין מצוה להביא ביכורים אלא משבעת המינים בלבד מ"מ אם ירצה יכול להביא גם משאר מינים, והוכיח כן מעיטור ביכורים שמביא גם משאר פירות שאינם משבעת המינים כמבואר במשנה בבכורים פ"ג משנה ט' לדברי ר' שמעון בן ננס דמעטרין את הביכורים חוץ משבעת המינים עי"ש.

ויש לתמוה לכאורה דהלא אין קדושה כלל בעיטור ביכורים וכמבואר שם במשנה י' דתוספת ביכורים נאכלין בטהרה ופטורין מן הדמאי אבל עיטור ביכורים חייבת בדמאי, ועי"ש במשנה י"א דבתוספת ביכורים (שמוסיף בסל משבעת המינים) אמרו דהוי כביכורים אבל לא מצינו כן בעיטור ביכורים ולכאורה אינה אלא לנוי וליופי ולהידור מצוה וכעין המבואר שם במשנה ח' דהעשירים היו מביאין בקלתות של כסף ושל זהב, וצ"ע בזה. ואפשר דאף כונת הר"ן אינה דיכול להביא משאר מינים ויהיה עליהם שם ביכורים וקדושתה אלא דיכול להביא גם שאר פירות עם הביכורים וליתנם לכהן כדחזינן מעיטור ביכורים וצע"ק לפי"ז בביאור דברי הגמ' בחולין שם.

ה

ובגוף ענין תוספת ביכורים ועיטורן, כתב שם במשנה ראשונה דבאמת אין שום קדושה מה"ת אף בתוספת ביכורים אלא דמדרבנן תיקנו שיאכל בטהרה כיון שהם מעורבים בתוך סל הביכורים ויבואו להחליפם בביכורים ומטעם זה פטורים מדמאי, דהם אמרו והם אמרו אבל מה"ת אין בהם שום דין קדושה ואף מדרבנן אין בהם מצוה עי"ש.

ויש לפקפק בדבריו מדברי התוספתא שהביאו הר"ש והר"י בן מלכי צדק במס' ביכורים שם דתוספת ביכורים פטורין אף ממעשר ודאי ולא רק מדמאי אלא דנקטו דמאי ללמדנו דעיטור ביכורים חייבת אף בדמאי, ומ"מ נראה דכיון דתוספת ביכורים פטור אף ממעשר ע"כ יש עליהם שם ביכורים וקדושה מסויימת דאל"כ למה פטור מן המעשר אך לא ידעתי מקור לעיקר דין תוספת ביכורים מנ"ל ולמה באמת פטור אף מן הודאי ולא נתפניתי כעת לעיין בזה, וצ"ע.

ו

הגר"מ זמבה בספר זרע אברהם סי' י"ז אות יב הקשה על המבואר בירושלמי סוף פ"א דפאה דאף לאחר מרוח הפירות מקדים ביכורים לתרומה, וקשה איך מפרישים ביכורים מן הטבל והלא בעינן "מן המותר בפיך" ואף דאין הביכורים נקטרים ע"ג המזבח הלא מבואר בתוספתא סוף פ"ח ממנחות דאף חלות תודה שאין בהם אלא תנופה אינם באים מן הטבל משום דצריך שיהי' מן המותר בפיך ומאי שנא מביכורים דגם בהם יש מצות תנופה ואיך באים מן הטבל דהלא לאחר מרוח שכבר חל על הפירות חיוב הפרשת תרו"מ הוי טבל.

ולכאורה נראה דשאני ביכורים דהוי ממון כהן ודין תרומה עליהם לכל דבר מלחמי תודה דהוי קדשי מזבח ובקדשי מזבח יש דין מן המותר בפיך אף שאינו נקטר ע"ג המזבח משא"כ בביכורים דהוי קדשי הגבול כתרומה. אמנם צ"ע לפי"ד הרמב"ם שכתב בשתי מקומות דבכורים הוי כקדשי מזבח, בפ"ב מביכורים הלכה ט"ז כתב דמשום דהוי כקדשי מזבח אין מביאין מאשרה שבטלה דמאיס לגבוה ומקורו בירושלמי בפ"א מביכורים ה"ב דלחכמים דסברי בפ"ג מביכורים משנה י"ב דנותנים ביכורים לכהני משמר ולא לכל כהן שירצה דהוי כקדשי מזבח ואינם באין מן האשירה שבטלה עי"ש. ועוד כתב שם בהלכה יט "וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהם התנור כבתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מזבח" ולשיטתו אזיל, ולפי"ז מסתבר דאף בביכורים צריך שיביא מן המותר בפיך כמו לחמי תודה.

ובכלים פרק א' משנה ו' איתא "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם", ובהגהות הגר"א כתב שם דביכורים לאו משום קדושת ארץ ישראל היא אלא משום דהוי חובת הארץ וככל מצוות התלויות בארץ, אך במשנה ראשונה שם כתב לבאר דנקט ביכורים ולא תרו"מ דלא נקט אלא מה דמקריבין ממנה למקדש ועיין באוצר הספרי להגר"מ זמבה עמוד ע"ד שביאר זאת לשיטת הרמב"ם דביכורים הוי כקדשי מזבח.

ואפשר דמ"מ שאני ביכורים מלחמי תודה דלחמי תודה הוי כחלק וכטפל לקרבן תודה וקדשי מזבח ממש הן משא"כ ביכורים דהוי כתרומה גדולה אלא דלגבי דינים מסויימים הוי כקדשי מזבח ולא קדשי מזבח ממש, ודו"ק.

אמנם בעיקר הקושיא כתב הגר"מ זמבה בזרע אברהם שם דכיון דע"י חלות שם הביכורים פקע מיניה איסור טבל דהבכורים פטורים מתרומות ומעשרות כמבואר אף בירושלמי שם אין בזה חסרון דמן המותר בפיך כלל וז"פ וברור, וע"ע מה שכתב שם הגר"א לופטביר זצ"ל בסימן י"ח.