מצות חליצה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (כ"ה ט' י').

א

במהות החליצה

הנה נחלקו האחרונים בכל גדר החליצה אם מצוה היא או מתיר, ונפ"מ בשאלה זו, באשה זקנה שאינה חפצה להנשא שוב לאיש אם יש בה מצות חליצה.

בשו"ת חת"ס אהע"ז ח"ב סימן פ"ה כתב דבכה"ג אין היא והוא מצווים בחליצה כלל, ואף שמבואר בזוהר הקדוש בפרשת חקת דהחליצה היא טובה לנשמת המת אין זה אלא מעין סגולה וגמילות חסד עם המת ו"כהדלקת שמן זית" אך מעיקר הדין אין החליצה אלא מתיר וכעין הגירושין, וכך מבואר בשו"ת חכם צבי סימן א' עי"ש, וכך כתב גם בבאר יצחק אהע"ז סימן י"ז, עיין בדבריהם.

אך בשו"ת דברי מלכיאל ח"ד סימן ל"ג כתב דהוי מצות עשה אף כשאינם רוצים כלל להנשא, ועיין עוד בעונג יו"ט סימן קע"ו עי"ש.

ובקובץ שיעורים כתובות (רי"ג – רי"ד) הוכיח מדברי התוס' שם דאין החליצה מצוה אלא מתיר, ואין כופין את היבם לחלוץ אא"כ היא רוצה להנשא, אך מדבריהם בנדה דף ס"ו ע"ב הוכיח דאכן הוי מצוה, דהלא כתבו דבטבילה לא צריך בבית הסתרים אלא שיהיה ראוי לביאת מים אך לא צריך אף לכתחלה ביאת מים בפועל משום דלא הקפידה תורה אלא על טהרתה, משא"כ בחליצה דאף שאין הקריאה מעכבת צריך קריאה לכתחלה ולא סגי במאי דהוי ראוי לקריאה משום "דהוי מצוה הלכך לכתחלה ליעבד" עי"ש, הרי דהחליצה מצוה היא ושונה היא מן הטבילה שאינה אלא לטהרה בלבד.

ולענ"ד אפשר כמעין פשרה בין שני הצדדים דאף אם משה אמת ותורתו אמת והלכה כדברי החת"ס דאם אין האשה רוצה להנשא לאיש אין עליה מצות חליצה, מ"מ כאשר רצונה להנשא יש בחליצה מצוה ממש ולא רק מתיר בלבד, וכשחיטה שאין בה מצוה אא"כ רוצה לאכול בשר וכהפרשת תרו"מ כשרוצה לאכול מפרי הארץ, ולעיל בסימן מ' כתבנו כן גם לגבי מצות שילוח הקן שאינה מצוה אלא אם רוצה הוא לאכול אפרוחים או ביצים אך מ"מ כל אלה מצוות הן עי"ש.

ולפי"ז אין סתירה בדברי התוס' דאף לדבריהם בכתובות דאין כופין לחלוץ כשאין האשה רוצה להנשא מ"מ מצוה הוי ולכתחלה צריך קריאה כמ"ש במס' נדה, ודו"ק.

ואף לולי דברינו אלה יש להבין את דברי התוס' בנדה בדרך אחר דשאני ביאת מים בבית הסתרים שאינה מעשה בקום ועשה אלא הלכה מסויימת במציאות הטבילה, ובזה מסתבר דכיון דהאשה עולה לטהרה אף ללא ביאת מים ודי במה שבית הסתרים ראוי לביאת מים לא מסתבר שיהיה בזה דין דלכתחלה צריך ביאת מים, משא"כ בקריאה דחליצה שהיא מעשה, ואף אם אין כאן מצוה גמורה מ"מ במעשה המצוות מצינו גדר לכתחלה ודיעבד, ועיקר כונתם לחלק בין מעשה למציאות מסויימת ודו"ק בזה.

והארכתי במק"א בענין מה שמצינו (ביבמות ק"ג) דגם בחליצה אמרו מצוות לאו להנות ניתנו, ואכמ"ל. (ובגוף הענין עיין עוד במנחת אשר במדבר סימן מ"ב).

ב

במה דאין שליחות בחליצה

הנה מבואר בכתובות (ע"ד ע"א) דאין תנאי בחליצה כיון שאין בה שליחות, וכל שאין בה שליחות אין בה תנאי, אך לא נתבאר בדברי הגמ' למה לא מהני שליחות בחליצה, ולא אמרו אלא דכיון דלא מהני בה שליחות לא מהני בה תנאי, ולכאורה פלא הוא שרבותינו הראשונים מפרשי הש"ס לא האירו עינינו להבין למה אין שליחות בחליצה, ועוד יש לעיין בהלכה זו דאין שליחות בחליצה האם מצד החולץ נאמרו הדברים שאין הוא יכול לעשות שליח במקומו, או אף מצד החלוצה שאין היא יכולה לעשות שליח במקומה. ומצינו בזה כמה דרכים באחרונים.

בשו"ת חת"ס או"ח סימן קפ"ב כתב משום דכתיב "ואמרו לו" ושוב כתב "נראה לי היינו טעמא משום דיבום אינו אלא בביאה ואין שליחות בביאה, משו"ה אף חליצה שהיא במקום ייבום אי אפשר ע"י שליח". והנה לטעם הראשון אין לנו אלא שהוא אינו עושה שליח דכתיב ואמרו לו, אך לטעמו השני, הלא ביבום אין שליחות כלל אף מצד היבם וכן הדבר לגבי חליצה.

אך לענ"ד יש לתמוה על שני הטעמים שכתב החת"ס, דמה בכך דכתיב ואמרו לו הלא כל התורה כולה נאמרה בלשון זה ואעפ"כ ניתנה הלכה דשלוחו של אדם כמותו ואת"ל דיש בזה יתור הלא אין בידנו לדרוש ריבוי ומיעוטא אלא כשדרשו חז"ל.

וגם מש"כ דכיון דחליצה במקום ייבום קאי גם בחליצה אין שליחות תמה אני, הלא כל מצוה וגדריה המסויימים, והטעם שאין שליחות בביאה לא שייך בחליצה ומה בכך שחליצה במקום ייבום עומדת, ובפרט שאין כאן דין מסוים שאין שליחות ביבום אלא שאין שליחות בביאה, וא"כ למה לא יהני שליחות בחליצה.

ומצינו בענין זה מחלוקת גדולה בין שני גדולי הדורות המהרש"ם והאבני נזר. ואף שבשו"ת אבני נזר לא הזכיר את הגאון המהרש"ם בתשובתו, מתוך שו"ת המהרש"ם למדנו שהוא זה שהיה בר פלוגתיה.

בשו"ת המהרש"ם ח"א סימן י"ד כתב להקל בשעת הדחק גדול שהיבמה תשלח שליח למדינה רחוקה לקבל חליצה מיבם רשע וקל דעת שלא היה מוכן לטרוח ע"מ להתירה, וחידש דמצד האשה אפשר דמהני שליח, והאבני נזר באהע"ז ח"ב סימן רכ"ג חלק עליו, ושורש המחלוקת בטעם דלא מהני שליחות, ונבאר.

המהרש"ם כתב לפי"ד התורי"ד בריש פ"ב דקידושין דבמצוה שבגופו לא מהני שליחות והבין את דבריו כעין דברי הקצות בסימן קפ"ב ס"ק א' דשליחות לא מהני אלא במעשה ולא במצב דהיינו בדבר דממילא והקצות ביאר לפי דרכו דיכול אדם לעשות שליח להניח תפילין על זרועו ועל ראשו הוא אבל אין בכח השליחות לעשות את ידו וראשו של השליח כגוף המשלח, וכך כתב המהרש"ם דכיון דבחליצה כתיב "וחלצה נעלו מעל רגלו" אין רגל השליח כרגל שלו ולפי דרך זה אין הדברים אמורים אלא בחולץ ולא בחולצת.

אך האבנ"ז כתב שם בכמה דרכים אחרות לבאר הלכה זו ולפיהם גם בחולצת לא מהני שליחות.

ובתו"ד כתב חידוש עצום דכיון דבעינן רוק דמתחזי לעיני בי דינא (עיין יבמות ל"ט ע"ב) ואין רוקו של השליח כרוק המשלח אלא בדין ולא במציאות, א"כ אין הבי"ד רואין את הרוק שלה והוי כידיעה בלי ראיה ובחליצה צריך לראות את רוקה עי"ש. והמהרש"ם דחה את דבירו ממה דישלד"ע לבית שמאי ברציחה אף דבד"נ צריך עדי ראיה ולא מהני ידיעה בלי ראיה, והאבנ"ז חזר ותמך יתדותיו על מה דאומדנא גמורה מהני אף בד"נ עי"ש.

ולדידי כל הפלפול הזה תמוה עד למאד דמה ענין שליחות לידיעה בלי ראיה והלא כיון שבדין תורה שלוחו של אדם כמותו הרואה מעשה השליח רואה את כל שצריך לראות ואין גדר הדברים דהוי כאילו רואה את המשלח, וצודק בזה המהרש"ם וז"פ בתכלית.

ובשו"ת המהרש"ם שם הביא משו"ת מהר"ח אור זרוע בסימן קכ"ח שכתב דברים שהם דומים לדברי החת"ס והמהרש"ם הנ"ל וז"ל "אכן צריך ליתן טעם מאי שנא חליצה דאי אפשר לקיומה ע"י שליח מגט ושמא דבעינן חליצה דומיא דיבום, או שמא דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו" הרי טעמו הראשון כעין דברי החת"ס וטעמו השני כעין סברת המהרש"ם ודו"ק בזה.

ואף במהרש"ם שם סימן קל"ה חזר בו המהרש"ם קצת וכתב דמאחר שהחידושי הרי"ם והאבנ"ז החמירו בזה בטלה דעתו עי"ש.

והנראה עיקר בענין זה מה שכתבו גאוני ליטא שהאירו פני תבל באור תורתם הבהיר בדורות האחרונים (עיין גר"ח הלכות יבום פ"ד, שערי יושר שער ז' פרק ו'-ח', קובץ הערות ע"ו) דשאני חליצה ביסוד גדרה מקידושין גירושין וקנינים, דכל הני פועל האדם בדעתו וכחו ובהם הוא בעל המעשה, משא"כ בחליצה אין האדם אלא מקיים מצותו, והפקעת הזיקה בכח התורה היא ולא בכחו (ונראה דמשו"ה אין החולץ אומר "הרי את מותרת" דלא הוא המתירה אלא כח התורה וז"פ), וזה שחידשו חז"ל דכיון דאין הוא בעל המעשה אין לו כח למוסרו לשליח, דכל גדר השליחות אינו אלא מסירת כח לשליח לעמוד במקום משלחו, אך מכיון שאין החליצה חלה בכח המשלח אלא בגזירת התורה אין בכחו למוסרה לאחרים, וכשם שאין שליחות בחליצה כך אין בה תנאי דאינו יכול להתנות אלא בדבר שחל בדעתו וכחו ולא במה שחל בכח התורה עי"ש.

ושו"ר בתשובות החדשות של מהר"ח אור זרוע סימן ה' שכתב בזה דברים סתומים שלכאורה אין להם פשר אך אפשר שגם כונתו כדברי הנ"ל ואעתיק לשונו "והיא גופה תמוה למה לא נאמר בחליצה שלוחו כמותו כמו בגט וכשתחלוץ רגל השליח הוי כאילו חלצה רגלו, וקריאה אפילו את"ל דלא שרינן בשליח, לא מיעכבא. ונראה הטעם משום דבעינן שיתכוין להתיר וזה אי אפשר ע"י שליח ולא דמי לגט שכתבו מוכיח בחליצה נאמר נמי שכתבו מוכיח ולמה לא גם כאן אם אמר לשלוחו תתיר במקומי אי אפשר שיתיר בעצמו"  ודבריו קשה להולמן, ואולי יש בהם חיסור דברים, וצ"ע.

ג

בכונה החליצה

"חליצה מוטעת כשרה איזו היא חליצה מוטעת אמר ריש לקיש כל שאומר לה חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר ר' יוחנן אני שונה בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוין הוא חליצתה פסולה עד שיתכונו שניהם ואת אמרת חליצתה כשרה אלא אמר ר' יוחנן כל שאומר לה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז" (כתובות ע"ד ע"א).

צריך ביאור בגדר כונה בחליצה לר"ל ולר' יוחנן דנחלקו אם מהני חליצה בחלוץ לה ובכך אתה כונסה דלר"ל מהני ולר"י לא מהני ויש להבין טעמם ונימוקם.

והנה בשו"ת חכם צבי סי' א' חקר בכונת חליצה אם הוא משום גדר כונה במצוות או יסודו בגדר כונת קנין ונטה לומר שהוא כגדר כונה בקנין ויישב בזה את קושית התוס' ביבמות ק"ד ע"ב למה לן קרא למעט קטן מחליצה והא אינו בר דעת ולמה קטנה כשרה לחליצה לחד מ"ד ותירץ דהו"א דמהני משום דעת אחרת מקנה דחולץ, דקטן הלא יש לו קנין מה"ת בדעת אחרת מקנה, אלא דבחליצה גזה"כ דלא מהני. ובקצוה"ח סי' רע"ה סוף ס"ק ד' תמה עליו דאם יש בזה דעא"מ למה בעינן דעת שניהם דכיון דיש דעת מקנה למה בעינן דעת האשה כלל והלא בדעת אחרת מקנה לא בעינן כלל כונת הקונה כמבואר ברשב"א גיטין כ' ע"ב ובנמקו"י ב"ב מ"א ע"א (ומדברי החכ"צ נראה דסבר דדעא"מ מהני רק לענין דמהני קנין הקטן אבל מ"מ צריך כונת קנין ולא כדברי הראשונים הנ"ל).

אך עיין בבית מאיר אהע"ז סי' קס"ט ס"ק מ"ד ובשו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' ק"ו שכתבו דמה"ת די בדעת אחד מהם ומה דבעינן דעת שניהם הוי מדרבנן אך לא חילקו בין נתכוון הוא או נתכונה היא ולדברי החכ"צ יש בזה נפ"מ גדולה דבנתכווין הוא דעא"מ משא"כ בנתכונה היא. ובאמת נראה לענ"ד דאף אם גדר הכונה בחליצה הוי כעין כונת הקנאה מ"מ אין בזה דין דעת אחרת מקנה דאין היבם בעלים כלל על יבמתו וקנין דאחיו היא אלא שכך הוא דין התורה שבחליצה זו היא מותרת לעלמא אבל אין כאן דעת מקנה (ובחידושי לכתובות דנתי  בכלל דבקניני אישות לא מהני כלל גדר דעת מקנה).

ועוד יש לתמוה לכאורה בדברי החכ"צ דכתב לפי דרכו ליישב מה דמהני חליצת קטנה משום דהוי דעא"מ, ובתוך כד"ד כתב ליישב מה דצריך קרא למעט חליצת קטן מ"איש" דהו"א דמהני כיון שאין הקטן עושה כלום והוי כקבלת גט ע"י קטנה דמהני, ודבריו נראין כסותרים זא"ז דאם אין הקטן עושה כלום ומשום כך הו"א דמהני אף שאין בו דעת א"כ אין כאן דעת אחרת מקנה ואיך מהני חליצת קטנה, ואפשר בכונתו דמ"איש" ילפינן דבאמת צריך דעת וכעין שכתב רש"י בגיטין כ"ג ע"א דאין שליחות בקטן משום דכתיב "איש" אף דבגמ' מבואר הטעם משום דלאו בני דעה נינהו וכתבתי במנחת אשר לגיטין בסי' מ"ט לבאר בדרך זה את דברי רש"י בכתובות ע"ג ע"ב דילפי' דאין קידושי קטן כלום מדכתיב "כי יקח איש " דהיינו דילפינן דבעינן בר דעת ד"איש" משמע בר דעת, ובאמת כבר העיר הבית מאיר בסי' קס"ט ס"ק מ"ד בדרך זה ליישב קושית התוס' שם דאפשר דמאיש ילפי' דבעינן דעת בחליצה, אך מ"מ אין זה נראה כונת החכ"צ וצ"ע.

אך מ"מ הסיקו הקצות והחכ"צ דכונת חליצה הוא מגדרי כונה דהקנאות ולא גדר כונה במצוות ולכאורה נראה כך מפשטות דברי ר' יוחנן שהרי צריך כונה להתירה ובחלוץ לה ע"מ שאתה כונסה חליצתה פסולה ואם כל כונתה הוי משום כונת מצוה למה צריך כונת התרה והלא אף במצוה שיש בה חלות דינים והתרה אין צריך שיתכוין להתרה שעל ידה דכי צריך לכוין להתיר את הבשר בשחיטה או לטהרת הטבילה ולכאורה מוכח מזה דכונת החליצה הוי כונה לחלות והיתר החליצה.

ולכאורה יש לדון דבאמת הוי גדר הכונה משום כונת המצוה אך מכיון שכל מהות המצוה אינה בעצם המעשה אלא בהתרה דהיינו שהוא מצווה להתירה לעלמא ע"י החליצה צריך לכוין להתרה מדין כונה במצוות כיון שזה עצם ומהות מצותה, ומה דלא בעינן בשחיטה כונה להתיר הבשר או בטבילה כונה לטהר היינו משום דלא בעינן במצוות אלו כלל כונת המצוה דכבר הארכתי במקום אחר דלא מצינו גדר כונה במצוות אלא במצוות שבגברא דהיינו במצוות שכל עיקרן בעצם העשיה כגון באכילת מצה ובתקיעת שופר ובקר"ש וברכות וכדו' אבל במצוות שעיקרן בתוצאה לא בעינן בהם כלל כונה במצוות, וד"ז מוכח מסוגיית הגמ' בעבו"ז כ"ז ע"א דנחלקו שם ר' יהודה ור' יוסי במילת כותי אם כשרה היא ור' יהודה פוסל משום שמל לשם הר גריזים ופריך ר' יוסי "וכי היכן מצינו מילה לשמה" ועי"ש בסוגיות הגמ' דנחלקו בילפותא לפסול מילת גוי. ולכאורה כ"ז תמוה דלמ"ד מצוות צריכות כונה נפסול מילת עכו"ם משום העדר כונה כיון דאדעתא דנפשיה קעביד כשם שפסול הוא אם צריך לשמה, וע"כ דבמילה שמהותה בהסרת הערלה וחתימת אות ברי"ק בבשר הנימול ולא בעצם מעשה המילה ליכא דין כונה במצוה (והארכתי בזה במק"א, אמנם כמה אחרונים לא נחתי לכך עיין שו"ת חת"ס אהע"ז ח"ב סי' צ' ומנ"ח במצוה א' לגבי פו"ר ובמצוה ב' לגבי מילה ועוד כמ"ק ואכמ"ל) ולפי"ז לא בעינן נמי כונה במצות שחיטה וטבילה.

ומה דצריך כונת המצוה בחליצה לפי דרך זה נצטרך לומר דחליצה הוי מצוה בעצם אף כשאינם מתכוונים וצריכים להיתר היבמה וכבר דנו האחרונים בזה בארוכה אם יש מצוה בחליצה אף ביבמה שאינה רוצה להינשא לאיש או שאינה יכולה להינשא, ועיין מש"כ בזה לעיל אות א'. ולפי"ז אפשר דבחליצה צריך כונה, אך באמת אין בזה יישוב דממ"נ אם כל מצות חליצה היא התרה אין היא אלא מצוה קיומית ושוב אין היא צריכה כונה כשחיטה וטבילה, ואם יש בה מצוה מצד עצמה אף לולי ההתרה שוב קשה למה צריך כונת התרה כיון שאין עיקרה התרת האשה בלבד אלא עצם מעשה החליצה אף כשאין היא חפצה להינשא.

וראיתי בבית מאיר סי' קס"ט ס"ק מ"ד שכתב בתו"ד דכונת חליצה הוי הלכה לממ"ס, ולדבריו אפשר דכך נתחדשה דצריך כונת התרה אך עצם ההנחה דהוי הלכה לממ"ס לכאורה רחוקה היא דלא מצינו בזה הלממ"ס בגמרא ובראשונים.

ומשום כל זה נראה יותר דאין גדר הכונה בחליצה משום כונה במצוות אלא גדר אחר יש בו ובעינן כונה דאל"כ אין זה חליצה המתרת כמבואר לקמן, אך מ"מ אפשר דבעינן נמי כונת מצוה למ"ד מצוות צריכות כונה, וכבר כתב כן החת"ס בשו"ת אהע"ז ח"ב סי' צ' דמלבד הכונה דבעינן לר' יוחנן להתירה אפשר דצריך נמי כונה למצוה ע"מ לקיים מצות חליצה אך מ"מ אף אם לא כיון לבו למצוה מהני החליצה להתיר דאין ההתרה תלוי בקיום המצוה וכ"כ המנ"ח במצוה תקצ"ט עי"ש. והחת"ס הוסיף שם לפי דרכו דלר"ל דס"ל בפסחים קי"ד ע"ב דמצוות צריכות כונה באמת צריך לכוין לשם מצות חליצה אך לפי מה שנתבאר לעיל דבמצוות שעיקרן בתוצאותיהן ולא בעצם מעשה המצוה לא בעינן כונה נראה דלכו"ע לא צריך לכוון בחליצה לשם מצוה ואכמ"ל בזה.

ואבאר יסוד הדברים, הנה בעצם ספיקת החכ"צ בגדר כונת חליצה לכאורה יש בזה סתירות, דממה דלא מהני בחלוץ לה ובכך אתה כונסה נראה דהוי כונת הקנאה כנ"ל (ונתבאר לעיל דבמצות חליצה לא בעינן כלל כונת המצוה), אך אם בעינן בחליצה כונה כבכל קנין וחלות קשה מה דהו"א דמהני חליצת קטן לולי דנתמעטה מקרא ביבמות ק"ה ע"ב וכבר הקשו התוס' שם ק"ד ע"ב למה צריך קרא למעט קטן ותירצו דהו"א דמהני חליצתו בגדול עומד ע"ג אך גם בזה קשה דלא מצינו דמהני גדול עע"ג אלא במקום דצריך כונת המעשה בלבד כמו בכתיבת הגט (בגיטין כ"ג ע"א) ובשחיטה (חולין י"ב ע"ב) אבל בקנין וחלות כקידושין וגירושין לא מהני געע"ג, ומכח קושיא זו חידשו האחרונים גדר מחודש במעשה חליצה דבאמת אין האדם פועל את חלות הדברים אלא הוא עושה מעשה חליצה בלבד וחלות ההתרה מתחדשת ונפעלת מאליה ע"י דין התורה, וכיון דלא בעינן מצד האדם אלא עשיית מעשה חליצה בלבד הו"א דמהני בזה מעשה קטן בגדול עע"ג, עיין בזה בחי' הגר"ח בפ"ד מהל' יבום וחליצה ובשע"י ש"ז פרק ו'-ח' ובקוה"ע סי' ע"ו ובמה שנתבאר לעיל אות א' (ועצם ההגדרה דיש דין שבו אין האדם פועל את חלות הדברים אלא עושה מעשה והחלות חלה ע"י דין התורה כתב גם בשו"ת אבנ"ז ח"ז סי' קמ"ה וביאר כך את חלות ההקדש בתמורה ומשום כך מהני אף תמורה בטעות עיין בדבריו ואכמ"ל).

אך לכאורה צריך ביאור לפי דבריהם למה בעינן שיתכוונו להתרה כיון שאין הם פועלים ומחדשים את חלות ההתרה בכוחם אלא ההתרה חלה מאליה, ומאי שנא משחיטה וטבילה, וצריך לומר דשאני חליצה דאף שאין האדם עושה את החלות, מ"מ כיון דהוי חלות שבין אדם לחבירו דהיינו בין היבם ליבמתו ויש בו גדר אישות דזיקת יבמין נפקעת ע"י החליצה והיא ניתרת לעלמא בעינן בזה כונת התרה דרק כשעושים את מעשה החליצה בכונת התרה חלה הפקעת הזיקה ע"י החליצה משא"כ בשחיטה וטבילה שאינם דומין כלל לחלות קניני ממון ואישות אלא הוי גדרי איסורין ומצוות שבין אדם למקום.

ואפשר עוד בזה, דהנה בשיעורים למס' קידושין הארכתי לבאר דגם חופה ונישואין אינם גדרי חלות שעושה האדם אלא האיש והאשה עושים מצב ומציאות של אישות וממילא חלה עליהם דין נישואין, ושאני בזה נישואין מאירוסין ומטעם זה לא מהני תנאי בנישואין כמו דלא מהני תנאי בחליצה (וביארנו בזה את שיטת ר"ת שהביא המרדכי שם אות תקט"ז דמהני חופה בקטנה שנתקדשה ע"י אביה ומת האב לפני חופתה עיין מה שכתבתי בזה לעיל בסימן מ"ה), אך מ"מ פשוט דאין כלל גדר נישואין אלא אם הכניסה לביתו ונתיחד עמה לשם אישות ונישואין דאל"כ אין בזה כלל מציאות של אישות שהוא מעשה הנישואין ואם יכניסנה לביתו ויתיחד עמה שלא לשם נישואין בודאי לא מהני לנישואין דהכונה בזה הוא תנאי בעצם מעשה הנישואין ולא ככונת קנין שהיא מאפשרת ומחדשת את חלות הקנין.

ובדרך זה היה נראה לכאורה דבעינן כונת התרה בחליצה דכל מעשה החליצה היא מעשה של ריחוק והתרה שבין יבם ליבמתו דהקריאה שבו אומר היבם שאינו חפץ לקחתה והרקיקה של היבמה וחליצת הנעל כולם באים להרחיק ולנתק את הזיקה שבין יבם ליבמתו ואין מעשים אלו מתירים אלא א"כ נעשו לשם התרה והפקעת הזיקה כדרך דלא מהני חופה אלא א"כ נעשה לשם אישות ונישואין.

אך באמת נראה יותר דאין הדברים דומים זה לזה דכל מהות ענין החופה הוא קירוב ביאה ואישות כמ"ש הר"ן בקידושין י' ע"ב ופשוט דאין כאן מעשה נישואין אלא בייחוד וכניסה לביתו לשם אישות ונישואין, אבל במעשה החליצה נראה טפי דהוי כגזה"כ ואין המעשה מעשה התרת זיקה דבאמת אין חליצת הנעל והרקיקה קשורים במהותם וטבעם להתרת הזיקה אלא מגזה"כ וגזירת מלך, ועדיין צ"ע.

ג

ונראה עוד בביאור כונת התרה בחליצה, דהנה באהע"ז סי' קס"ט בסדר חליצה סעי' נ' איתא "צריך שיבין היבם דברי היבמה ומה הוא משיב" ובפירוש שם דשואלין אותו אם הבין, ועיין בסדר חליצה למהר"ם אות ע"ב דגם להיבמה מפרשים פירוש המלות של קריאתה. ולכאורה מבואר מכל זה דהבנת הדברים מעכבת בקריאת החליצה וביותר מבואר כן מדברי הרמב"ם בפ"ו מיבום ה"ו דחרשת קטנה ושוטה אינן חולצות לפי שאין להם דעת לקרות ולהבין, ומשמע דצריך להבין את הקריאה מעיקר הדין ומי שאינו מבין הקריאה הוי אינו ראוי לקריאה וקריאה מעכבת בו וצ"ב דמאי שנא מכל מצוות שבדיבור דאם נאמרו בלשון הקודש יוצא אעפ"י שאינו מבין כמבואר בברכות מ"ה ע"ב בראשונים, והרי מבואר שם בסעי' מ"ח דקריאה בלה"ק הוא. ונראה בזה דעד כאן לא אמרו דאין ההבנה מעכבת אלא בקריאה ודיבור של מצוה כגון תפלה וברכות וכדו' דכיון דמצוה הם יוצא יד"ח אף שאינו מבין כמו שיוצא לחד מ"ד אף שאינו מתכוון לשם מצוה, אבל בקריאת חליצה שאינה קריאה של מצוה כלל דאין קריאה זו לא ברכה ולא תפלה ולא עבודת השי"ת אלא ביאור ענין החליצה פשוט דצריך להבינה דאל"כ אין בה כלום, וע"כ פשוט דצריך היבם להבין דברי יבמתו.

ולפי"ז נראה דמעצם מצות הקריאה שבחליצה שציותה תורה שהיבם והיבמה יפרשו ענין החליצה והיא אומרת "מאן יבמי" והוא משיב לעומתה "לא חפצתי לקחתה" והיא אומרת שוב "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אביו" מוכח דצריכים לכוין להתרה דאל"כ אמירה זו למה, ואף דאין הקריאה מעכבת כמבואר שם במשנה ק"ד ע"א דילפינן מקרא דרק מעשה מעכבת ולא קריאה, מ"מ מדצריך קריאה זו לכתחלה מבואר דצריך שיתכוונו להתרה ועוד צריך שיהא ראוי לקריאה ולהבנת הקריאה כנ"ל.

(והנה יש לעיין אם מהני שומע כעונה בקריאה זו דחליצה וביד אברהם יו"ד סי' א' כתב דמהני בזה שומ"כ כבכל מצוות שבדיבור, אך לכאורה יש לעיין בזה דשמא לא נתחדש גדר זה דשומ"כ אלא בדיבור של מצוה כגון ברכות ותפלה ות"ת (כמבואר בתוס' ברכות כ' ע"ב, אך יש לדון דאין כונתם לדין שומע כעונה אלא דכיון דבסיני היה שמיעה אסורה שמיעת דברי תורה בעצם לבעל קרי, אך בשו"ע הרב בהל' ת"ת פרק ב' סעי' י"ב האריך בזה דגם בת"ת שומ"כ), אך בקריאה זו שאינה במהותה קריאה של מצוה וכל מהותה וגדרה לבאר את ענין החליצה אפשר שלא נתחדש דין שומ"כ ובעינן שיאמרו היבם והיבמה בפיהם, אך מ"מ אין הקריאה מעכבת כנ"ל).

ד

דין תנאי וטעות בחליצה ובמצוות

ובגוף ענין חליצה על תנאי דמהני אף אם לא יתקיים התנאי ולכאורה צריך ביאור דמ"מ הוי מקח טעות אמרו בשם הגר"ח (סטנסיל ביבמות ק"ו) דכיון דאין צריך בחליצה גדר דעת ורצון אלא כונה בעלמא אין בו דין טעות, (ועי"ש מה שהעיר מחולין פ"ב ע"א דיש דין טעות בעגלה ערופה), וגם בבית מאיר סי' קס"ט ס"ק מ"ד נקט כדברי הגר"ח בזה, ויש להעיר מהמבואר באורח חיים סי' רס"ג סעי' י"ד דאם התפללו ערבית ביום המעונן ואח"כ נתפזרו העבים ונתברר שעדיין היה יום צריך לחזור ולהתפלל כיון שהתפללו בטעות אף דבאמת היה לאחר פלג המנחה ויכולים הם לצאת יד"ח כיון דמ"מ התפללו בטעות בחשבם שכבר יצאו הכוכבים, ומקור הדין בברכות כ"ז ע"ב, הרי מבואר דיש דין טעות אף במצוות שאין צריך בהם אלא כונה ולא גמר דעת. אך באמת צ"ע בגוף הדין בזה דבציבור אי"צ לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא ואם הוי טעות גמור ובטלה מצוותם ותפילתם מה בין יחיד לציבור ואפשר שפטרו חז"ל את הציבור מתפלה, וראיתי בשו"ע הרב בקו"א שנתקשה מה שייך דין טעות בתפלת ימי חול כיון שמ"מ התכוונו לתפלה ונטה לומר דבשבת צריך לחזור ולהתפלל דבקבלת שבת שייך טעות אבל לא בחול אמנם במג"א ובפוסקים מבואר דאף בחול הדין כן ומבואר דיש דין טעות אף במצוה, ושוב קשה מה בין חליצה למצוה.

ונתעוררתי ע"י הגר"א גניחובסקי שליט"א לחקור באחד שקרא קר"ש של שחרית בין עלות השחר לנץ החמה ואח"כ נזכר שלא קרא קר"ש של ערבית ואף דזמן זה שבין עה"ש לנה"ח אפשר לצאת בו יד"ח קר"ש של שחרית ושל ערבית מ"מ אם קרא בו של שחרית פשוט דשוב אינו קורא של ערבית, וא"כ מתברר שקרא קר"ש של שחרית בטעות כיון שבכך הפסיד של ערבית האם בטלה מצותו ושוב הוא יכול לקרוא קר"ש של ערבית ואח"כ יחזור ויקרא קר"ש של שחרית לאחר נה"ח.

והנה מלבד השאלה הכללית שיש לדון בזה אם יש דין טעות במצוות, שיש לדון בו מהמבואר לענין תפלה ביום המעונן כנ"ל, צריך עוד עיון אם צריך בכלל כונה בקר"ש לערבית ולשחרית דהרי מצוה אחת הן וגדרו דצריך לקרות קר"ש פעמים ביום בערבית ושחרית אבל אין כונה מסויימת לשל שחרית וכונה לערבית, ואפשר שיצא יד"ח בקר"ש של ערבית שהוא מחוייב בה אף אם התכוין לשחרית, אך אפשר שזה דומה לתפלה דשחרית ומנחה דאף דבמהותן הוי כל התפלות מצוה אחת וכל חילוקן הוא בזמן מ"מ יש כונה לשחרית ולמנחה כמו שמצינו בתפלת תשלומין אך כבר כתב המג"א בסי' רס"ח ס"ק ז' דגם בתפלה אין כונה זו מעכבת ואם התפלל מוסף לשם שחרית יצא (ועי"ש במחה"ש, לבו"ש ופמ"ג) ויש להסתפק בשמע קר"ש ממי שהתכוין לקר"ש של ערבית אם השומע יכול לכוין לצאת בו יד"ח בקר"ש של שחרית, ואם לא בעינן כלל כונה מסויימת פשוט דמהני, וראיתי במכתבי תורה להגרא"מ מגור סי' ב' שדן בספק אם יכול להוציא שני אנשים יד"ח אחד בקר"ש של שחרית וחבירו בקר"ש ש"ע בקריאה אחת בין עלה"ש לנה"ח ועי"ש מש"כ בזה, וקצרתי כאן והארכתי בזה יותר במק"א.

ובשו"ת רעק"א תניינא סי' נ"א ובסי' ק"ו מבואר דס"ל דכל טעות משום תנאי הוא ובדבר דלא מהני בו תנאי גם אין בו דין מקח טעות ומשו"ה חידש דאין טעות בחופה עי"ש, ובחי' לקידושין ביארתי דכל דין אומדנא וטעות מיסוד דין תנאי הוא אלא שאין צריך בו ניסוח של תנאי דרק בתנאי מפורש ד"אם" צריך נוסח כעין תנאי ב"ג וב"ר אבל דיני מהות התנאי כגון מה דבעינן אפשר לעשות ע"י שליח נאמרו בכל דין תנאי ומקח טעות, אך החזו"א אהע"ז בסי' נ"ו אות ט' וסי' נ' אות ד' כתב דמקח טעות לאו מדין תנאי הוא אלא הוי חסרון בעצם הקנין, וכ"כ הבית מאיר אהע"ז סי' קס"ט ס"ק מ"ד ובחי' הגר"ח להש"ס ביבמות ק"ו כנ"ל.