במצות נר חנוכה ובאופני הידורה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

א

הנה ידוע מה שעמדו האח' על דברי הרמ"א שכתב (בסימן תרע"א סעי' ב') דכל אחד מבני הבית מדליק למהדרין, דמלשון הרמב"ם (פ"ד מחנוכה הלכה א'-ב') משמע דמי שמדליק נר ראשון מדליק את כל הנרות דכתב ש"מדליק נרות כמנין אנשי ביתו", ולמה נטה הרמ"א ממשמעות דברי הרמב"ם.

וידועים דברי הגרי"ז בספרו על הרמב"ם, דהרמב"ם והרמ"א אזלי לשיטתייהו דהרמב"ם סובר (פ"ב ממילה הל"ב) דאף בחול אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין, דס"ל דלא שייך הידור מצוה אלא בהדי קיום עיקר המצוה ולאחר שפירש ונגמר מצותו שוב ליכא הידור, וכן בנ"ח ס"ל דרק מי שמקיים עיקר המצוה מקיים הידורה ומדליק את שאר הנרות דכל אחד ואחד. אך הרמ"א (ביו"ד סי' רס"ד סעי' ה') ס"ל דרק בשבת אינו חוזר דס"ל דאף שלא בשעת קיום עיקר המצוה שייך הידור ולשיטתו יכולים כל בני הבית לקיים ההידור בעצמן.

ולענ"ד יש לחכוך בזה טובא, דמלבד מה שיש להעיר דכיון דמכוין שלא לצאת בהדלקת אחרים הוי זאת עיקר המצוה ולא הידור בלבד כמ"ש הגרי"ז עצמו בהמשך דבריו, נראה עוד דמה שאחר מדליק אינו כסילוק ידו כלל ואף במילה כתב המשנ"ב בפשיטות (סי' של"א ס"ק ד') דאם א' מל ושני פורע הוי כלא סילק ידו וחוזר על ציצין שאין מעכבין וז"פ, ואף שראיתי באבנ"ז (יו"ד של"ח י"ג) שכתב דרק מי שעסוק במילה מותר לו להסיר ציצין שא"מ ולא אחר, נלענ"ד דאין בינו לבין אחרים וכ"ז שלא הסיח דעת ופירש מותר אף לאחרים] ויש לדון עוד דאם הוי הידור בעלמא להרמ"א איך מברכין על ההידור (דהלא להגרי"ז הוי ככל הידור בעלמא). ואם נימא כמ"ש להלן דלהרמ"א הוי זה גוף המצוה כיון שהתכוין לא לצאת, א"כ גם להרמב"ם אין זה הידור מצוה כלל, אלא נראה דאין יסוד הדברים דומה כלל ואין גדר הידור בנר חנוכה דומה כלל להידור דמילה, ונבאר עיקרי הדברים בקיצור.

נראה דהידור שאמרו בגמ' בנ"ח אינו דומה כלל להידור שמצינו בכל מקום אלא הוי מעיקרי מצות נר חנוכה דחז"ל תיקנו ג' אופנים של קיום המצוה (מה שלא מצינו בשום מקום אחר ומי ירד לסודם להבין טעמם ונימוקם), ודבר זה מוכח לכאורה מכמה דברים, א' מעיקר ענין מהדרין וממה"מ דהנה אין לומר דהוי מנהגא בעלמא ולא תקנה שהרי נחלקו ב"ש וב"ה באופני ההידור בזה ונחלקו אמוראי בטעמי הדברים וא"כ פשוט דהוי תקנה גמורה. ויש לתמוה דבשום מקום לא מצינו גדר הידור כזה שחז"ל יתקנו פרטי עניני ההידור מה הוא ועד היכן ובכל מקום מצינו רק גדר כללי של הידור מצוה עד שליש, ועוד דבנ"ח הוי ההידור לעולם יותר משליש, (והגרי"ז שם עמד בזה וכתב דמשום כך אינו חיוב כלל), וביותר יש להעיר דאין הידור זה דומה כלל לכל הידור במקום אחר דאין ההידור בנ"ח בגוף המצוה כלל ככל הידור שהוא במצוה כגון במילה שגם הציצין הם בגוף אבר המילה וכן באתרוג ובס"ת לגבי שרטוט ובכל הידורים שבתורה אבל בנ"ח הלא בנר אחד הוא מקיים המצוה וההידור הוא בנרות נוספים, ומכל זה נראה ברור לענ"ד דשאני הידור דנ"ח דהוי תקנה והוי מעיקרי המצוה ולא טפל לו דתיקנו חכמים שיכול לקיים מצותו באחד מג' דרכים.

וזה נראה טעם הסוברים דבנ"ח מברך על ההידור כמבואר בבית יוסף (מובא במג"א ר"ס תרע"ו ס"ק א' ובסי' תרנ"א ס"ק כ"ה) בשם הרמב"ם וכן ס"ל לאליהו רבא שם, אף שבכ"מ אין מברכין על ההידור וזה פשוט (וגם במילה אינו מברך על הציצין שא"מ כמבואר ברמ"א (סי' רס"ה סעי' ג') דרק בציצין המעכבין מברך) דשאני הידור דנ"ח דההידור הוי מגוף המצוה כנ"ל (והפר"ח שם פסק דאין מברך על ההידור עי"ש ובשו"ת רעק"א תניינא סי' י"ג).

ובגוף הענין אם מברך על ההידור בנ"ח נראה דהדבר תלוי בעומק דברי התה"ד והמהרי"ל דהנה פסקו התרומת הדשן (סי' ק"א) והמהרי"ל (הל' חנוכה) דאכסנאי יכול להדליק בברכה אף שמדליקין עליו בביתו (ונחלקו הב"י והרמ"א בד"מ בסי' תרע"ז דהב"י פקפק בדבריהם והרמ"א נקט כוותייהו) והתה"ד כתב דיכול לברך משום דלא גרע ממהדרין דאף זה הוי כנר לכל אחד ואחד עי"ש ומדבריו מוכח דזה דין מהדרין דאף שאינו חייב מ"מ יכול להדליק ולברך וכן האכסנאי, אך המהרי"ל ביאר הלכה זו בד"א דכיון שהתכוין שלא לצאת ע"י הדלקתה יכול להדליק ולברך ומדבריו מוכח דרק משום שלא יצא עיקר חיובו יכול לברך וכן בדין מהדרין יכול לברך רק משום שהתכוין שלא לצאת ע"י המדליק (ונראה לשיטתו דזה גדר הידורו שיצא יד"ח בעצמו ולא ע"י אחר וכעין מצוה בו יותר מבשלוחו) וא"כ אין ראי' מדבריו דיכול לברך על ההידור, ודו"ק בזה.

ונראה בזה עוד דהב"י לשיטתו (סי' תרע"ו סעי' ה') דמתחיל להדליק מצד שמאל ובביאור הגר"א תמה עליו דכיון דהוי משום הידור בלבד איך יניח העיקר ויברך על הטפל והרשות, ולהנ"ל נראה דגם המהדרין הוי כגוף המצוה ולא כרשות ומטעם זה ס"ל דמברך על ההידור כנ"ל. (אך דברי הגר"א צ"ב מטעם אחר דמהי"ת דמצד שמאל הוי טפל ורשות ולכאו' כל שמדליק ראשונה הוי עיקר מצותו, וי"ל).

 ועיין עוד בסי' תרע"ד (סעי' א') דפסק המחבר דמותר להדליק מנר לנר והרמ"א כתב שם דאין להדליק לכתחלה מנר החובה את נר המהדרין שאינו מעיקר המצוה, ולהנ"ל ניחא דהמחבר לא הקפיד בכך דלשיטתו אף נרות ההידור הם מגוף מצות נ"ח, (אך אף להמבואר יש להבין גם את דברי הרמ"א והגר"א דמ"מ הוי קצת כטפל לגבי עיקר כיון שיוצא יד"ח בנר אחד ואידך אינם לעכובא וז"פ).

ולפי"ז נראה דאין לדמות הידור דמילה להידור דנ"ח ובנ"ח אין לומר שע"כ צריך המדליק נר ראשון להדליק כולם משום שאין לנתק המצוה מהידורה דבנ"ח הוי ההידור גופא גדר מצוה ואופן מיוחד של קיום המצוה וכיון שכך תיקנו שיהא נר לכל או"א למה לא יוכל בעצמו להדליק את נרו כנ"ל.

ועוד יש לפקפק בדרכו של הגרי"ז דבאמת פשוט דנחלקו הרמב"ם והרמ"א בתרתי, א' אם כל אחד ואחד מדליק בעצמו או שהאב מדליק כמנין אנשי ביתו, ב' להרמב"ם מדליק כנגד כל אנשי ביתו אנשים ונשים ואפילו תינוק בן יומו, ולהבנת הגרי"ז היה נגזר דאף לשיטת הרמ"א ידליק האב כמנין אנשי הבית הקטנים שאין בידם להדליק בעצמם, ובדוחק צ"ל דלשיטת הרמ"א דאפשר לנתק המצוה מהידורה מעיקרא תקנו שידליקו בפני עצמו מי שהגיע לחינוך, ונראה יותר דלא נחלקו בגדרי הידור מצוה הכלליים אלא במהות ההידור דנר חנוכה כמבואר.

ב

ונראה בביאור שיטת הרמ"א שנטה מדברי הרמב"ם עפ"י מה שיש לחקור בגדר "נר איש וביתו" האם הוי חובת הבית (ולא כשאר המצוות שהם חוב על האדם כפרט) דהיינו שכל בית ומשפחה ידליק נר ומכיון שהודלק בבית נר אחד נפטרו כולם אף שלא התכונו לצאת ע"י המדליק והוא לא התכוין להוציאם דמ"מ הודלק נר בבית זה ונפטרו בו כל אנשי הבית, או דהוי ככל חובת הפרט אלא שאחד מוציא את כולם יד"ח, וצריך שיתכונו להוציא ולצאת ככל מצוה שיוצאים בה ע"י אחרים מדין שומ"כ או מדין שליחות, (ועיין שו"ת חכם צבי בתשובות חדשות סימן י"ג דקטן שהגיע לחינוך יכול להדליק כיון שהמצוה על הבית).

והנה מלשון הרמב"ם יש לדייק דהוי דין על הבית שכתב שם "מצותה שיהא כל בית ובית מדליק נר אחד", וכ"מ מדברי תה"ד הנ"ל לגבי אכסנאי וא"כ נפטרו כולם ע"י הדלקת נר א' וכל השאר הוי הידור בלבד, וס"ל להרמב"ם דמסתבר דהוי ג"כ על המדליק ולכן כתב הרמב"ם דהמדליק ידליק את כל הנרות (ואף להנ"ל דשאני הידור זה מכל הידור ובנ"ח אין לומר כדברי הגרי"ז דאין הידור אלא בשעת קיום המצוה ובאותה מעשה כנ"ל, מ"מ מסתבר דכך הוי סתמא דמילתא שמי שעושה גוף המצוה עושה גם הידורה) אבל מדברי המהרי"ל הנ"ל מוכח דס"ל דאין זה דין על הבית אלא על הפרט שכתב דאם מתכוין שלא לצאת אינו יוצא הרי שצריך הוא לצאת יד"ח והדבר תלוי ברצונו ולפי"ז מסתבר דגדר מהדרין דנר לכל אחד ואחד הוי בזה גופא שכל אחד יקיים מצותו בעצמו ולא ע"י אחרים (וכעין מה שאמרו מצוה בו יותר מבשלוחו).

והנה הרמ"א בשו"ע (סי' תרע"ז סעי' ג') ובדרכי משה שם פסק כמהרי"ל ולשיטתו אזיל בסי' תרע"א שכתב שכל אחד מבני הבית ידליק לעצמו אבל הרמב"ם סובר דעצם מצות ההדלקה על הבית היא ולשיטתו ניחא דאחד מדליק את כל הנרות והרמב"ם והרמ"א אזלי לשיטתייהו ביסוד דין נר איש וביתו ודו"ק בזה.

ועיין ט"ז (סי' תרע"ז ס"ק א') בשם הרש"ל דאכסנאי שמדליקין עליו בבית לאו כל כמיניה להדליק ולברך ובט"ז תמה עליו דכיון דאינו רוצה לצאת על ידי אנשי ביתו למה לאו כל כמיניה, ונראה דכונת הרש"ל כנ"ל דהוי דין על הבית וכולם נפטרו אף אם אין זה רצונם.

והנה להבנת המהרי"ל דבנ"ח אחד מוציא את האחרים וזה גדר נר איש וביתו ואם לא התכונו לכך לא יצא יד"ח וכך נקט גם רעק"א בשו"ת (תנינא סי' י"ג) וכשיגרת הבנת האח' צ"ע למה אכסנאי צריך להשתתף ולא די בשליחות וככל בני הבית שא"צ להשתתף (ובשלמא להנ"ל בשיטת הרמב"ם ניחא דדין נר איש וביתו דהוי על הבית אינו אלא בבני הבית ולא באורח ואכסנאי שאינו נפטר ע"י נר איש וביתו), ונראה לכאו' דבדין נר איש וביתו יש להבחין ב' הבחנות, א' במעשה ההדלקה, ב' בנר, ואף אם מהני שליחות בנ"ח ואחד מוציא את האחרים מ"מ לכאורה לא יהני כשהוא עצמו יוצא בהדלקה זו דאיך יעלה נר אחד לשני אנשים דנראה פשוט דלא יתכן שב' בנ"א יצאו בנר אחד והלא אין כאן פרסומי ניסא ונ"ח לכל אחד, אלא דבזה נתחדשה הלכה דנר איש וביתו דנר אחד עולה לכל בני הבית (אך במעשה ההדלקה בעינן שליחות כנ"ל) ומשו"ה אכסנאי שאינו בכלל דין איש וביתו צריך להשתתף ע"מ שיהא כאילו יש לו חלק בנר אבל לגבי מעשה ההדלקה הוי כשאר בני הבית.

אך לפי"ז יש לדון קצת במה שדייקנו לעיל מלשון הרמב"ם דהוי מצוה על הבית בלבד דהלא אף להבנת המהרי"ל יש דין על הבית לגבי הנר דמהני נר אחד לכולם, אך עדיין נראה יותר מלשון הרמב"ם דזה כל עיקר מצות נר חנוכה איש וביתו, ודו"ק בזה כי קצרתי.

ובעיקר דין אכסנאי נראה עיקר דאינו מושתת על כללים ודפוסים מוחלטים כגון שליחות או בעלות על הנר, אלא הוי תקנ"ח מסויימת וכמו דתיקנו נר איש וביתו תיקנו דאכסנאי יוצא אם משתתף בפרוטה אבל אם מדליק בעצמו אין צריך שיהא השמן שלו שהרי בפרוטה מסתמא אינו קונה שמן כשיעור וגם חזינן דכל בני הבית יוצאים יד"ח בנר אעפ"י שאין להם קנין בשמן וע"כ דרק באכסנאי תיקנו שצריך לקנות, ועוד דמעות אינן קונות במטלטלי וע"כ דהוי תקנה מיוחדת וא"כ תיקנו שבנ"ח יהני קנין מעות, (אך לפי"ד הרמ"א בחו"מ קצ"ט ס"ג דמהני קנין מעות בכל צורך מצוה ניחא ועי"ש בבהגר"א), ולולא דברי הראשונים הו"א דאין השתתפות זו משום קנין כלל אלא דעל ידו הוי כא' מבני הבית והוא בכלל דין איש וביתו שהרי לא אמרו דצריך לקנות אלא דצריך להשתתף, אך האחרונים הביאו בשם הרשב"א דה"ה דמהני בהגבהה הרי דמגדר קנין באנו עליו אך מ"מ נראה דהוי תקנה מיוחדת כנ"ל. וביסודו אפשר דע"י שיש לו חלק בשמן נפטר בכך כאחד מבני הבית, אך נראה לכאורה דזר שאינו אכסנאי בבית זה באמת לא יצא יד"ח כלל ע"י השתתפות דרק באכסנאי תיקנו דרך זה לצאת יד"ח. וצ"ע בזה עדיין. ויש לפלפל עוד בזה בדברי הרמב"ן והר"ן בפסחים ז' אך אכמ"ל.

אמנם באמת נחלקו התה"ד והמהרי"ל ביסוד דין זה, דמהרי"ל סובר דאחד מוציא את האחרים אבל מדברי התה"ד מבואר דביסודו ס"ל כדמשמע ברמב"ם דהמצוה הוא על הבית ונר איש וביתו אפי' כשמכוין להדליק בעצמו ואפי' הכי ס"ל דאכסנאי יכול לברך כמו מהדרין דכך תיקנו בדין מהדרין, והרמ"א בדרכי משה תרע"ז ציין גם לתה"ד וגם למהרי"ל דמ"מ מדברי שניהם מבואר דאכסנאי יכול לברך ומדברי שניהם מבואר דדין מהדרין הוא שכל אחד מדליק בפנ"ע כנ"ל.

והנה אף שהארכתי בביאור מח' הרמב"ם והרמ"א, לכאורה אפשר דאין ביניהם ולא כלום ולא נחלקו כלל, ואף להרמ"א מהני כשאחד מדליק לכולם אם יתכוין להדליק למענם או בשליחותם אלא דכיון דבעינן נר לכל אחד ואחד נהגו שכל אחד מדליק נרו והרמב"ם אינו חולק בזה כלל וגם לשיטתו יכול כל אחד להדליק נרו אלא נקט באופן שאחד מדליק את כל הנרות, ומאידך גיסא אפשר דאף להרמ"א הוי עיקר התקנה שיודלקו נרות כמנין אנשי הבית (כמבואר לקמן אות ג') ולא שכל אחד ידליק אלא נהגו שכל אחד מדליק נר משום חיבוב מצוה כדי שיעסוק במצוה בגופו ממש, והלא מגמתו של הרמ"א לא רק להכריע בהלכה אלא לקבוע מנהג אשכנז וז"פ. (אך כבר כתבתי לעיל דבתרתי נחלקו הרמב"ם והרמ"א, ולהרמ"א אין מדליקין אלא ברי החיוב, ומוכח מזה לכאורה כדרכנו הנ"ל, וצ"ע).

ומ"מ מדברי התרוה"ד ומהרי"ל יש מקור לרמ"א ומנהג דידן, דהלא הוכיחו ממהדרין דאכסנאי יכול להדליק ולברך אף שנפטר ע"י אנשי ביתו הרי דזה מנהג מהדרין שכל אחד מדליק וז"פ.

ג

והנה להרמב"ם שם מוסיף והולך אף דמדליקין נר לכל אחד ואחד אך התוס' (כ"א ע"ב) ס"ל דבכה"ג אין היכר למנין הימים ולכן אינו מוסיף והולך אלא בנר איש וביתו וצ"ב בשורש הפלוגתא.

ונראה בשיטת הרמב"ם דיסוד גדר ההידור במהדרין מן המהדרין אינו בציון מספר הימים אלא בריבוי הנרות בלבד, אלא דחז"ל תיקנו להרבות בנרות כנגד ימי החג כרמיזא בעלמא אך מהות ההידור אינו בציון ימי החג אלא בעצם ריבוי הנרות, ודבר זה מוכרח לשיטת הרמב"ם שהרי במהדרין שמדליק כמנין אנשי ביתו ס"ל דאחד מדליק לכולם כנ"ל וא"כ מה מהות ההידור וכי יש ענין לציין בימי החנוכה מספר אנשי ביתו ומה ענין בני משפחתו לימי החנוכה, ובראבי"ה כתב דמנהג להדליק נרות שבת כמנין אנשי הבית כמו המהדרין בחנוכה הרי שאין ההידור קשור לפרסום הנס אלא עצם ריבוי הנרות כנגד אנשי הבית הוא ההידור וע"כ דההידור הוי בריבוי הנרות אלא שלא תיקנו חז"ל להרבות ללא גבול וסיום ותיקנו להרבות כמנין אנשי ביתו שיהי' נר לכל או"א אך אין זה אלא ענין רמז ולא מהות ההידור, וכדרך שמצינו במגילה (כ"א: - כד.) הני ג' ברכות כנגד מה, כנגד תורה נו"כ וכדו' שם רבות. וא"כ י"ל כן אף למהדרין מן המהדרין, ומשום כך לא איכפת לן לשיטת הרמב"ם במה שאין היכר לבני רה"ר למספר הימים דאין בזה קפידא אלא שיהיו נרות רבים, אבל התוס' שפיר הקשו דנראה דס"ל דההידור הוי במה שהוא מציין את מנין הימים וכ"כ הלבוש (סי' תרע"א סעי' ב') דיש הידור בפרסום משך ימי הנס עי"ש ובעינן שיהא לזה היכר, וגם במהדרין אפשר דס"ל כהרמ"א דכל אחד מדליק ויש הידור במה שמקיים המצוה בעצמו (ואף אם יצא בנר ראשון מ"מ יש הידור ד"עסיק גופי' במצוה" וז"פ) וא"כ לשיטתם אין הכרח דיש הידור בריבוי הנרות, ודו"ק.

ועיין עוד בחי' הר"ן שכתב דמהדרין מן המהדרין עדיף ממהדרין משום שברוב הבתים יש אנשים מעטים וא"כ במהדרין מה"מ מדליק יותר, הרי מבואר מדבריו דיש הידור בריבוי הנרות, וכ"ה בריטב"א שהוכיח כשי' הרמב"ם דגם ממה"מ הדליקו נר לכאו"א דאל"כ המהדרין מדליקין יותר מהממה"מ, הרי דריבוי הנרות הוא עיקר ההידור, ובאמת נלענ"ד דמכל סברת מעלין בקודש וכו' נראה דיש הידור ומצוה בריבוי הנרות דאל"כ מה שייך בזה מעלין בקודש הלא כל ענין הריבוי רק לציין את מספר הימים וציון זה אפשרי גם כשפוחת והולך וע"כ דעצם הריבוי יש בו מצוה ודו"ק.

וכך נראה גם ביאור דברי הט"ז (סי' תרע"ג ס"ק י') בשם רש"ל דאף דקיי"ל כבתה אז"ל נכון להדליק שוב דלא גרע ממהדרין עי"ש, ולכאו' תמוה מה ענינו למהדרין ולהנ"ל ניחא דמהות ההידור הוי בריבוי הנרות ולא גרע מכך ריבוי משך ההדלקה (בתוך זמן חיובו) ודו"ק בכ"ז.

ולדרכנו נראה דמי שיש לו בליל ה' רק ב' נרות וכדומה ידליק שניהם ואף שאין בידו להדליק כמספר הימים כעיקר דין ממה"מ מ"מ טובים השנים מן האחד ולמה יגרע, הלא עיקר ההידור ריבוי הנרות הוא, וזה לא כהסכמת האחרונים, הח"א הכת"ס (שו"ת או"ח סי' קל"ה) הבית הלוי לחנוכה והמשנה ברורה (סי' תרע"א ס"ק ה'). אלא כדברי הגרא"מ שך זצ"ל באבי עזרי מהדו"ק להלכות חנוכה עי"ש. (אמנם יש מקום לסברא זו אף להלכה דנקטינן דיש ענין בהידור זה לציין את מספר הימים, דיש מקום לטעון דאף כשנבצר מן האדם לציין את היום המסוים מ"מ יש ענין לציין את עצם הענין שהנס גבר מיום ליום ולא היה יום א' בלבד, אך מ"מ נראה יותר דאם ההידור הוא לציין את היום מסתבר דאין להדליק בענין דמחזי כשיקרא, ודו"ק).

ד

כמה חקירות בדיני הידור בנ"ח

נסתפקתי במה עדיף להדר בנר חנוכה בהידור כללי מדין ואנוהו כגון נרות ארוכים כמ"ש המג"א (סי' תרע"ד ס"ק ג') ומנורה יפה כמ"ש במשנ"ב (תרע"ג ס"ג) ושם בבאה"ט (סקי"ג) דהרש"ל קנה מנורה של כסף לחנוכה או בהידור המסויים דמהדרין ומהדרין מן המהדרין, ולכאורה חשוב טפי מהדרין וממה"מ דהוי תקנות מיוחדות דנ"ח ולא רק דין כללי שאינו מסויים ומוגדר.

אך יש לטעון דלהדר עד שליש הוי חיוב והידור דמהדרין וממה"מ הוי רק רשות דהוי יותר משליש וכמ"ש הגרי"ז בהל' חנוכה, מ"מ נראה דאם רצונו בכך יכול הוא להדר במה' וממה"מ דלענין קדימה אין בזה נפ"מ דאם ההידור המסויים של חנוכה חשיב טפי מותר להקדימו אף דהוי רשות ולא חובה, וכעין זה כתב רעק"א בשו"ת סי' ס"ח לגבי כיבוד אב משלו וכיבוד אם משלה דדעת הגרמ"ז מביאליסטוק בעל אגודת אזוב שם דחייב לכבד את אמו משלה דהוי חיוב ולא לכבד את אביו משל עצמו דהוי רשות ולא חיוב אך רעק"א כתב דמ"מ אם הוא רוצה לכבדו משלו הרשות בידו עי"ש, ולפי דברי הגרמ"ז צריך להדר עד שליש בני"ד ולשי' רעק"א מה שירצה יעשה, אך מ"מ נראה דכיון דמהדרין ומה"מ הוי תקנת חכמים מסויים במצוה זו הוי כמצוה מן המובחר וקודם לגדר הכללי דהידור מצוה, ודו"ק היטב בזה.

וכיוצא בזה יש להסתפק אם עדיף להדר אשמן זית דהוי מצוה מה"מ כמבואר (סי' תרע"ג סעי' א') או להדר אמהדרין ומה"מ ובזה ג"כ נראה דהידור דמהדרין ומה"מ הוי חשוב טפי דהוי תיקון חז"ל, וראיתי בחיי אדם (כלל קנ"ד סי' כ"ד) שהסתפק בזה וכתב להדר אמה"מ ושם בנשמת אדם תלה זאת במה שנחלקו תנאי במנחות מ"ד ע"ב אם עדיף  להביא פר עם נסכים או שבעת הפרים בלי נסכים, ואף שיש לחלק לשני הצדדים דז' הפרים הוי חובה ולא רשות כמה"מ ומאידך הוי נסכים ג"כ דין תורה ולא רק הידור כהא דשמן זית, מ"מ זה דמיון נחמד, ועיין שם בנשמ"א שג"ה חוכך בזה ומ"מ מסיק דהידור דמה"מ חשיב טפי כיון שנזכר בגמ', ואף אם אפשר לקנות ש"ז בפחות משליש נראה דיכול להדר אמה"מ כנ"ל לפי"ד רעק"א אך אין בזה חיוב.

וראיתי במשנ"ב (תרע"א ס"ק ז') שהביא את דברי החי"א ושם בשעה"צ ס"ק ח' כתב בשם הבנין עולם דמ"מ ביום א' צריך להדר אשמן זית אף אם עי"ז לא יהי' לו לשאר הימים נרות למהדרין דאין דוחין מה"מ היום להידור גדול ממנו למחר.

ולכאורה יש לפקפק דאם כן איך נבין את כל המהדרין מן המהדרין לשי' התוס' דלא עבדי כמהדרין דלמה לא נהדר ביום הראשון שיהא נר לכל אחד ואחד בשביל להיות מוסיף והולך למחרת אלא נראה דכיון דכל שמונת הימים ענין אחד ומצוה אחת הן אם נכון הוא דהידור דמה"מ גדול וחשוב הוא יש לדחות מפניו אף הידור ביומו ודו"ק בזה, ואפשר דיש לחלק בין הידור דמה"מ דגם המדליק א' ביום א' הוי בכלל המה"מ להידור דשמן זית ודו"ק כי קצרתי.

ונסתפקתי עוד במי שיש לו שתי נרות אחת מהודרת ואחת שאינה מהודרת כ"כ, באיזה ידליק את נר החובה ובאיזה את נר ההידור [ומדברי הגר"א (תרע"ו סעי' ה') משמע דלעולם הוי הנר הימיני נר החובה אך בדעת המחבר שם נראה דהנר הראשון שהוא מדליק הוי נר החובה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ל"א] ושורש הספק הוא אם עדיף לקיים את ההידור במצוה של חובה או במצוה של רשות, ונראה לכאורה דהוי ספק, ומקור לספק זה מיומא (ע' ע"ב) דצריכי תרי קראי דצריך להביא קרבן מן המובחר חד לחובה וחד לנדבה וצריכי וברש"י שם פי' דיש צד שיש להדר טפי בחובה ולא בנדבה אך יש סברא גם שצריך להדר טפי בנדבה כדי שיתקבל לרצון, וי"ל כן גם בני"ד, אך אפשר שיש לחלק בין קרבן שצריך להתקבל לרצון כמ"ש הקריבהו נא לפחתך הירצה ובין מצוה דעלמא, אך יעיין במאור ר"פ לולב הגזול דגם בלולב הסמיך הא דהקריבהו נא וכו' וצ"ע.

ועיין שם דכל זה דעת ראב"ש אבל לשי' רבי ילפי' רק ממבחר נדריך וילפי' חובה מנדבה ואפשר דלדידי' באמת ילפי' חובה בק"ו מנדבה אך אפשר דשקולים הם ולפי"ז מה שירצה יעשה ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ה

והנה כתב הרמב"ם בשו"ת פאה"ד (סי' קי"א) "במי שהדליק נר חנוכה ובירך ואח"כ נזדמנה לו אחרת או שראה אחרת אם צריך לחזור ולברך על הדלקתה או ראיתה או לא.

תשובה, אם היתה כונתו להוציא בברכה זו בתים אחרים ברכה אחת לכולן ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנה לו בית אחרת מברך פעם אחרת ואפילו מאה פעמים" ותשובה זו הובאה באבודרהם בסדר תפילת חנוכה בזה"ל "נשאל הרמב"ם ז"ל מי שהדליק נ"ח ובירך עליו ואח"כ הדליק נרות אחרות אם צריך לחזור ולברך או לא והשיב וכו' אם היתה כונתו להדליק נרות אחרות ברכה אחת לכולן ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמנו לו נרות אחרות להדליק מברך בכל פעם ופעם", וצ"ב בכונת תשובה זו באיזה נרות נוספות מדובר, ונחלקו האחרונים בביאור הדברים. המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ה ובר"ס תרע"ו הבין שמדובר במי שהדליק נר אחד לאיש וביתו ושוב נזדמנו לו נרות נוספים למה"מ עי"ש, אך לפי"ז איך נפרש את לשון האבודרהם "וכן פעם אחר פעם" מה שייך בזה פעם אחר פעם, ולכאורה יש מזה ראיה למה שכתבנו לעיל סוף אות ג' דאף אם אין לו נרות להדליק כמנין הימים מ"מ ידליק כמה שיש לו, ולפי"ז יתפרש לשון הנ"ל פעם אחר פעם למשל, בליל ג' הדליק נר א' ושוב נזדמן לו עוד נר ידליק ויברך וכן שוב כשיזדמן לו עוד נר שלישי, אך באמת אף לדרכי אין נראה שיברך על זה דמ"מ אינו מקיים תיקון חז"ל הנ"ל להיות מוסיף והולך כנגד ימים היוצאים וא"כ שוב קשה לשון הרמב"ם, ועוד דהסכמת כל האחרונים דלא כדעתנו כמ"ש המשנ"ב והכת"ס ובית הלוי כנ"ל, ועוד קשה מלשון הרמב"ם בשו"ת פאר הדור שכתב אפילו מאה פעמים וזה בודאי אינו מתיישב להבנת המג"א, ועוד דהרמב"ם כתב שם דמדליק שוב בבית אחר הרי דאין מדובר במה"מ אלא במי שהדליק בביתו ושוב הולך להדליק בבית אחר.

והנה בנשמת אדם (כלל קמ"ח ס"ק א') כתב לבאר שיטת הרמב"ם בדרך אחר דמיירי במי שבא להדליק בבית אחרים ולהוציאם יד"ח עיי"ש, אך גם פי' זה רחוק בעיני דעיקר חסר מן הספר והרמב"ם הי"ל לפרש כונתו ועוד דמה חידוש יש בזה שמברך והלא לעולם מברך שליח העושה מצוה כגון בבדיקת חמץ ובמילה וכדו'.

ולול"ד ולולי דמסתפינא מחבראי הו"א בשיטת הרמב"ם דס"ל דלעולם יוכל אדם להדליק אפי' מאה פעמים נרות חנוכה בבתים אחרים ובנרות אחרות וכ"ז שיש בהדלקתו פרסומי ניסא יש בכך מצוה ויכול אף לברך, וזה לשיטתו דגדר ההידור אינו אלא בריבוי הנרות ולפי"ז חידש עוד דכל שמרבה בהדלקת הנר ובפרסומי ניסא יכול לברך על הדלקתו וזה פשטות כונתו בתשובה הנ"ל, אך יש בזה חידוש מופלג ובכל דברי האח' והפוסקים משמע דבכה"ג שאינו בכלל אחד מגדרי המצוה שמצינו בברייתא הוי ברכה לבטלה אך מ"מ נראה לכאו' כך בשיטת הרמב"ם, וצ"ע.

והנה יש נוהגים להדליק בככרות ובשווקים ומברכים על הדלקתן וכבר פקפקו בזה רבים וטובים ואף שלפי דברינו יש מקום לכ"ז בשיטת הרמב"ם מ"מ אין זה נראה להלכה, דשיטת הרמב"ם מיוסדת על שיטתו דכל יסוד ההידור הוא בריבוי הנרות אבל אין זה שיטת התוס' והרמ"א כמבואר בדברנו לעיל, ועוד דאף לשיטת הרמב"ם אפשר דאין זה אלא במדליק בבית כעיקר תיקון חז"ל אבל לא מצינו הדלקה בשוק שאינו בית וז"פ.

והנה הריב"ש (סי' קי"א) כתב דתחילת מנהג ההדלקה בביה"כ היא במה שנהגו להדליק בפנים ואין עושין פרסומי ניסא לבני רה"ר ונהגו מאז להדליק בביהכנ"ס לעשות פרסום לרבים, ויש לכאו' להוכיח מדבריו דיש עכ"פ מידת חסידות להרבות בפרסום הנס אף באופן שאינו מעיקר מצות נר חנוכה, אך מ"מ גם מדבריו מבואר דאין לברך על הדלקה זו ורק בהדלקת ביה"כ כתב דמברכין על המנהג וא"כ כיון שאין בידנו לקבוע מנהג חדש להדליק בככרות ובשווקים אין לברך על הדלקה זו.

ובמרדכי (סי' רס"ז) וכן בשלט"ג כתבו דמי שעומד בין הגויים ואין לו בית בפנ"ע מדליק נר כדי שיהא הנס מפורסם אצלו ומברך ברכת הרואה ומשמע דאעפ"י שאינו מחוייב להדליק מ"מ יכול לברך ברכת הרואה אף שפשוט דאינו מברך על נר של רשות וע"כ דאף כשאין חיוב מ"מ הוי מצוה ויכול לברך על נר של מצוה ברכת הרואה אבל לא ברכת המצוה ובמק"א הארכתי.

ונראה עוד דמעצם הברכה שמברכין על הדלקת נר בביהכ"נ מוכח דיש מצוה בהדלקה בכל מקום שיש בו פרסומי ניסא דאל"כ הו"ל כמנהג ערבה שאין מברכין עליה, דכבר ביארו התוס' בברכות (י"ד ע"א) לחלק בין מנהג הלל שיש בו מצוה ומברכין עליה למנהג ערבה שאין מברכין עליה, ואילולי שיש מצוה בעצם ההדלקה אין ראוי לברך על הידור זה ודו"ק בזה.