משפט הרבנות וכח שררתה (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

יששכר חמור גרם רובץ בן המשפתים, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (מ"ט י"ד-ט"ו). "ויט שכמו לסבול עול תורה, ויהי לכל אחיו ישראל למס עובד לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין" (רש"י).

א

הנה יש לעיין במהותם של הנושאים בעול תורה המורים לעם את חוקי האלקים ותורותיו לדעת מה יעשה ישראל, כראשי מתיבתות, רבנים ודיינים, אם שררה היא בידם או עבדות, הן הובא לפני זה עתה שאלה על דבר קהילה אחת אשר ביקשו לשים אדרת הרבנות על המופלא בקהילתם שהינו גר צדק, ונפשם בשאלתם אם יאה למעבד הכי אם לאו, ויסוד השאלה אם רבנות שררה היא וגר פסול לשררה זו או שמא אין כאן שררה אלא עבדות. ונבוא לדון ביסודי הדברים.

הנה איתא בהש"ס (קידושין ע"ו ע"ב, יבמות ק"ב ע"א) "'שום תשים עליך מלך מקרב אחיך' כל משימות שאתה משים לא יהיה אל מקרב אחיך" ואין הגר דן ישראל בדיני נפשות, וכן פסק הרמב"ם ריש הלכות מלכים (פ"א ה"ד) וז"ל "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל שנאמר 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר 'מקרב אחיך תשים עליך מלך' כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", עכ"ל.

וידוע מה שנחלקו הגאונים חכמי הונגריה בשנת תרנ"ב בדבר הרבנות דק"ק גאלנטא שציוה רבה הגדול בצואתו כי חתנו יבוא אחריו וימלא מקומו, והוראתו זו שלא כתקנת הקהל היתה, שקבעו מלפנים בפנקס הקהילה כי לא יתמנה משועבד לקהלם אלא מי שאין לו קרוב בעיר, וזה הגאון חתן הרב משפחתו וקרוביו דרים היו בעיר, ונחלקו חכמי הדור אם חשיב הרב כמי שמשועבד אל הקהל ולא יתמנה זה לרבם כתקנת הקהילה, או שמא אין הרב כמי שמשועבד אל הקהל אלא בעל שררה הוא וכשר להיות הממונה עליהם. ופסק הגאון רבי פייבל פלויט בעמח"ס "ליקוטי חבר בן חיים" להכשיר מינוי זה ויצא חוצץ נגד העוררין על הדבר דכמוהם כהמשכילים ומהרסי הדת שיורו את רבם לעשות כרצונם, ומאידך פסק הגאון רבי שרגא טננבוים בעמח"ס "נטע שורק" בתשובותיו (חו"מ סי' א') לפסול מינוי זה לפי שהרבנות יש בה שיעבוד הרב אל צאן מרעיתו ואהא אלימא תקנת הקהל שלא יתמנה אלא מי שאין קרוביו מן העיר. ועיי"ש שהביאו בדבריהם מה שפירש רש"י אקרא דכתיב ביששכר "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד, לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין" הרי שהרבנות שיעבוד היא ודינה כשאר שיעבודי הציבור. כיו"ב יל"ע בדיין הרודה את העם ופוסק בענינים שבין אדם לחבירו אם בזה פשיטא לן דשררה הוא בידו או שמא אף בזו איכא למימר דמשועבד הוא אל הקהל, וכן גבי מורה הוראה שבעיר צ"ע דלכאו' אין בו שררה כלל. ונראה בס"ד להרחיב בזה.

ב

איתא בהוריות (י' ע"א) "רבן גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דרבן גמליאל הוה פיתא וכו' שלים פיתא דר"ג סמך אסולתיה דר"י א"ל מי הוה ידעת וכו', אמר ליה כוכב אחד לשבעים שנה עולה וכו', א"ל עד שאתה תמה עלי תמה על שני תלמידים שיש לך ביבשה רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טפות יש בים ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש, נתן דעתו להושיבם בראש, כשעלה שלח להם ולא באו חזר ושלח ובאו, אמר להם כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם, שנאמר (מלכים א') 'וידברו אליו לאמר אם היום תהיה עבד לעם הזה'". הנה מדברי הגמ' נראה דהרבנות עבדות היא וישתעבד הרב אל עדת מרעיתו ומשום כך עבדות היא ולא שררה. וכן יש להוכיח מדברי רש"י שפירש קרא דכתיב (דברים א' ט"ז) "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" וז"ל שם: "משמניתים אמרתי להם אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור", הרי שהדיינות וכ"ש הרבנות, עבדות היא [ועי' "נטע שורק" שם שהביא ראיות אלו להוכיח שיטתו דמשום כך תקנת הקהל עדיפא ולא יכהן זה בכס הרבנות]. ומאידך, יש שפירשו כל אלו הראיות דהא דתנינן דעבדות יש כאן אין פירושו עבדות לציבור אלא דעבדי גבוה נינהו, וכאותה דדיינינן (קידושין כ"ג ע"ב, יומא י"ט ע"א) אם הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו אם שלוחי דידן, הרי דאף דיקריבו הכהנים קרבנות עם קודש מ"מ אינם אלא שלוחי דרחמנא, וה"ה בעבדות הרב דאינו חשוב כמשועבד לציבור כי אם שלוחא דרחמנא להורות את העם חוקי האלקים[1].

והנה תנינן בב"ב (קכ"ב ע"א) "אמר מר עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים, אידך למאן, אמר רב חסדא לנשיא, דכתיב (יחזקאל מ"ח) 'והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל', א"ל רב פפא לאביי אימא רונגר בעלמא (לעבוד לו כתלמיד לרב אבל לא יותן לו מנחלתם, רשב"ם), לא סלקא דעתך דכתיב (שם) 'והנותר לנשיא מזה ומזה לתרומת הקודש ולאחוזת העיר' (משמע שנוטל חלק מזה ומזה, רשב"ם)". נתבאר התם דנוטל הנשיא חלקו המסוים בנחלה לסיבת היותו עובד העיר וכדפירש הרשב"ם ז"ל וז"ל "עובד העיר היינו נשיא דעול רבים מוטל עליו כדכתיב ברחבעם אם היום תהיה עבד לעם הזה" ושמעינן מהכא דהמלך והנשיא נמי קרויין עבדי העם, ולא מצינו ליישב גבייהו דעבדי המקום נינהו, דאי הכי מה טעם קראו הכתוב לרחבעם "עבד לעם הזה", ולכאו' ראיה היא שאין עליה תשובה, דחשיבי המלך, הנשיא והדיין, וכ"ש הרב, כמשועבדים להציבור, וצ"ע.

ואשר ייראה בהכרח, דבכל אלו השררות תרוויהו איתנייהו ביה, ואף דשררה היא בידם מ"מ לא ניתנה להם אלא בכדי שישתעבדו אל העם וישומו עיניהם וליבם לפקח ולעיין בצרכיו, נמצא דשררה זו שררת עבדות היא, ולהכי אין להקשות ולהוכיח מכל אלו הראיות אחר דיש בה מן השררה לסיבת היותה עבדות, ומעתה אין בין המלך, הנשיא, הדיין והרב, וכולהו ענינם אחד, ולפי שיש בהן מן השררה אין ממנין להם אלא מקרב אחיך מאחד שבטי ישראל ולאפוקי הגר שאין אימו מישראל. ואחר דאייתינן להכי נראה לי לנקוט עיקר כשיטת ה"נטע שורק" דמשועבד הרב אל הקהל, ואף דחזינן דהרבנות שררה יש בה מ"מ אין שררה זו כשררה בעצם אלא שררה לסיבת עבדות הרב וחובתו בהנהגת עדתו כדפירשנו, וא"כ בכח תקנת הקהל לקבוע ולתקן מי הוא אשר יישב על כס הרבנות ולא תעבור הרבנות בירושה אלא א"כ זה הרב אין קרוביו מן העיר, כנלענ"ד בהאי ספיקא[2] העולה מכל הנ"ל דאין ראוי להושיב גר צדק שאין אמו מישראל על כס הרבנות, אולם נראה היה להתיר אם יקראוהו "מורה צדק" או "פוסק" דאלו לא חשיבי כמינוי של שררה. ודו"ק, וה' ישפות שלום באהלינו וינהלנו בדרך אמת.

ג

כיוצא בדבר נראה לדון גבי ריש מתיבתא, אם חשיב הוא כמי שמשועבד אל תלמידיו או"ד ישתעבדו התלמידים אל הרב ושררה היא בידו. והנה סוגיא ערוכה היא (ב"מ צ"ז ע"א) גבי דינא דשמירה בבעלים: "אמר רבא, מקרי דרדקי, שתלא, טבחא ואומנא, ספר מתא, כולהון בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים דמו. אמרו ליה רבנן לרבא[3] שאיל לן מר ("רבינו נשאל לנו למלאכתנו ללמד לנו תורה, שיושב ומלמד לנו תורה כל היום, ואם נשאל ממנו בהמה ומתה ניפטר" רש"י). אקפיד, אמר להו לאפקועי ממונאי קא בעיתו, אדרבה, אתון שאילתון לי, דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתון לא מציתו לאישתמוטי. ולא היא, איהו שאיל להו ביומא דכלה אינהו שאילו ליה בשאר יומי". נתבאר כאן דביומי דכלה דעסיק עלמא בהלכות הרגל ואין ביד הרב לדחותן לסוגיא אחרת, אז משועבד הוא אל תלמידיו ואם שאלו התלמידים מרבם ומתה, יש להן ליפטר כדין שאלה בבעלים. אולם בשאר יומי בהם רשאי הרב לעסוק במסכתא שיחפוץ ואין התלמידים רשאים לעכב על ידו, אזי משועבדים הם התלמידים אל הרב, ואם שאל הוא מהם ונשבר או מת פטור כדינא דשאלה דבעלים. ברם אפשר ואינו ראיה להכא, דהתם לא איירי בשעבוד הכללי אם ישתעבד הרב אל תלמידיו אם לאו, אלא בדינא דשאילה בבעלים אם די בשיעבוד כל שהוא כדי לפטור מתשלומין לסיבת היות המשאיל משועבד אל השואל, אמנם אפשר דאין גדר הרב כמי שמשועבד אל התלמיד, ודו"ק.

וב"אגרות משה" (יו"ד ח"ד סי' כ"ו) כתב להשיב אם הותר למנות גר צדק לראש ישיבה ומשגיח, והאריך בתשובתו בחובת אהבת הגרים לקרבם ולהקל להם בכל ענינים אלו, ודעתו נוטה שאין להחשיב אלו המשרות כענין של שררה כיון שעיקר תפקידה של הישיבה להנחיל תורה להתלמידים החפצים בה, ומה שיש כח ביד ראשי הישיבה ומנהליה להרחיק תלמיד מהישיבה או להכניסו וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעל הבית על פועליו שאין זה כמינוי שררה כלל, עי"ש.

וכתלמיד הדן לפי רבותיו בקרקע נראה לי לפקפק בדבריו, דאטו שררה זו דקבלת תלמיד או הרחקתו גריעא משררת הממונה על חלוקת המים לשדות דפסק הרמב"ם דשררה היא ואין ממנין לה גר, הא בוודאי שררה זו חשיבא טפי ולמה נתיר בה מינוי מקהל גרים. וברור דדחיק הגאון הנ"ל בתשובתו ופסק להיתר משום תוקף המצוה באהבת הגר לסייעו ולעוזרו, ובאמת יל"ע טובא שמא אף זו שררה היא ואין ממנין לה גרים, וכמדומני שראיתי בהערות מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (קידושין ע"ו) שהשיב לשאלה זו דמותר למנות גר כר"מ או משגיח וכדו' אבל לא לתואר "ראש ישיבה" שהוא תואר שררה וכבוד. (ועי' להלן (אות ה') שכתבנו להמתיק תשובת הגאון בעל אג"מ הנ"ל).

ד

ועתה נבוא לדון בדברי רבותינו האחרונים ובמה שחידשו בשמועה זו. הנה כתב החת"ס (או"ח סי' י"ג) לדון במה שדנו גדולי ישראל לדורותיהם, אם תעבור הרבנות בירושה ויקום הבן תחת אביו, דהנה גבי מלכות קיי"ל דבן קם תחת אביו למלוך (זולת היכא דבעליל אינו ראוי), ומאידך גבי שררות של תורה תנינן (אבות ב' י"ז) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", ומסיק החת"ס בתשובתו דנוהג דין ירושה ברבנות, והיכא דראוי הבן למלא מקום אביו הוא קודם לכל אדם להתעטר בכתר הרבנות אף אם מבקשים לזכות בה ת"ח מופלגים ממנו. ועיי"ש שהוסיף, דאף דמהות הרבנות להרביץ תורה לעם הקודש ולגדור הפרצות בחומת הדת ולכאורה אין בו ממש שיחול בו דין ירושה, אפילו הכי יורש הבן את אביו אחר שיש לו לרב להיות משועבד לצרכי הציבור ובשל כך נוטל הוא שכר מקופת הקהילה ואהא יחול משפט הירושה ברבנות.

ומה מאוד אתמה ע"ד החת"ס, דלפי"ד נפקא דירושת הרבנות משום השיעבוד היא, וזאת לא מצינו שיעבור שיעבוד בירושה כי אם ירושת ממון או שררה. ומה טעם תעבור הרבנות מאב לבנו. ואפשר בכוונת החת"ס דנהי דמחד גיסא תפקידו של הרב להרביץ תורה ולחזק בדקי הדת ובזה אין שייך שיהא בנו יורשו אחריו, אולם חלק נוסף אמרו ברבנות, שיהא הציבור נוהג כבוד ברב ומגדלו ומנשאו על קהל מרעיתו, ולפי ששררה יש בה ברבנות נוהג בה דין ירושה, ומ"מ זה הביאור דחוק. ובאמת אי בדידי תליא נראה דמצד תפקיד הרב לא ינהג בו משפט הירושה, אולם דמשום זכויות הרב מבני קהילתו ינהג דין הירושה, ודו"ק.

וע"ע בדברי החת"ס שם דמסיק דאין הדברים אמורים אלא גבי רבנות קהילה או עיר, אולם גבי ירושת רב המדינה דהנושא ברבנות זו רב רבנן הוא וכל רבני הערים והקהילות כפופים למרותו ולאמרי פיו, לא ינהג משפט הירושה, ולא יתמנה אלא הראוי לאותה איצטלא. (וידוע דהשואל היה זקיני בעל "שמן רוקח" ונושא השאלה היה אם הגאון ר' ישעי' בנעט ישב מדין ירושה על כס אביו הגר"מ בנעט רבה של מדינת מעהרין).

ה

ובקצוה"ח (סי' של"ג ס"ז) הביא מה שכתב בשו"ת "חות יאיר" (סי' ק"מ) אודות חזן שנתקשר בכתב עם הקהל לשמש בקהילתם כששה שנים ורוצה החזן לחזור בו כיון שאיסור הוא לפועל להשכיר עצמו יותר מג' שנים דכתיב "כי לי בני ישראל עבדים" עבדי הם ולא עבדים לעבדים, וכל יתר על ג' שנים עבדות היא ואסור (עי' שו"ע שם), נמצא דמה שנתקשרו בתקיעת כף הוי כנשבע לעבור על המצוה דלא מהני. והעלה הגאון הנ"ל בתשובתו להעמיד שבועתם שנשבעו, כיון דדוקא פועל שמשעבד עצמו בעבודתו אסור, ואפי' מלמד אסור להתקשר יותר מג' שנים אף דנוטל שכר פיסוק טעמים בלבד מ"מ אין שיעבודים אלו מצות ה' ועבדותו ית', משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא הציבור גוף שנכלל בשכרו מה שמשורר "מכל מקום הואיל שמכבד ה' מהונו ממה שחננו ומשמח אלקים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים, וצ"ע ברב ושמש העושה צרכי בית הכנסת", עכ"ד. ויעויין בקצוה"ח שם דפליג ע"ד וכתב "דמה שכתב דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבדותו חלילה לומר כן דאין זה עבדותו ית', דהא חזינן דבנדרים דף ל"ו ס"ל לרב דאסור ליקח שכר פיסוק טעמים והוא בכלל מה אני בחינם וכתב שם הר"ן דס"ל לרב דהוי דאורייתא, וכו', וא"כ לא גרע מתפילה דתפילה נמי אינה אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים, ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר, דאע"ג דהוא עושה עבדות ה' עבד ה' מקרי, אבל מה שהתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור, וא"כ ה"ה בחזן וזה ברור", ע"כ. נמצא דפלוגתת הגאונים חכמי הונגריה שזכרנו לעיל יש לתלותה בפלוגת החות יאיר והקצוה"ח, אם אף בהשיעבודים כרב וחזן שייך לחושבם כמי שמשועבד אל הציבור וכשהשכיר עצמו יתר על ג' שנים עבר אקרא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים", ודו"ק.

ו

הנה גבי דיין נמי תנינן דאין ממנין גר לדון את העם ולשופטו משפט צדק, וכ"פ השו"ע (חו"מ סי' ז' ס"א) "בית דין של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון לישראל אא"כ היתה אימו מישראל", וכתב עלה הש"ך (וכ"כ הסמ"ע ס"ק ז', וכ"ה בכנה"ג שם) דאין הדברים אמורים אלא בדיין שבידו לכפות את העם ולרדותו לקיים הדין כפסק בי"ד, אולם דיין דלא נחית אלא לפסוק ההלכה, או מי שאינו בבי"ד קבוע שאין בידו לכפות את בעלי הדין (כבתי הדין דזמנינו דלא חשיבי כבי"ד קבוע ולכך נהגו להחתים המתדיינים על שטר בוררות שבזה מתחייבים הצדדים לקיים את הפסק) באלו הוכשר אף הגר להיות דיין, כיון שאין כאן שררה כלל ואין ביד הדיין לכפות פסקו. (ולכאו' יש בזה סמך וראיה לפסק האגרות משה שזכרנו לעיל גבי מינוי הגר לראשות ישיבה, דאף אם בידו להרחיק תלמיד מן הישיבה או לקבלו, מ"מ ל"ח כבעל שררה, לפי שאין בידו לקבוע בכל אלו אלא משום טובת הישיבה וענינה ולא משום תוקף שררתו גרידא, הרי שאין שררתו שררה מוחלטת, ולסיבה זו נראה דפסק הגאון הנזכר להתיר, ויל"ע בסברא זו, וצ"ע להלכתא).

ז

ועיין במאירי (קידושין שם) שביאר מה שאמרו אודות גרי ישראל "ר' זירא מטפל בהו רבה בר רב אבוה מטפל בהו דהוי מלשון טפל, וז"ל "כשאין אמו מישראל אין ממנין אותו לשום שררה אלא למקצת שררות מצרפין אותן עם אחרים ומבליעין אותן ביניהם כך נראה לי, וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו, ואף על פי שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר" עכ"ל, ולפי"ז נראה דאם יש 'ועד רבנים' וכדו' יש מקום שיכהן אף הגר ברבנות עם חביריו וכן כשיש צוות של ראשי ישיבה ורמי"ם, ואף שלא מצינו סברא זו בשאר הפוסקים מ"מ כדאי הוא רבינו המאירי לצרפו בשעת הדחק.

ועי' בהגהות "כנסת הגדולה" (שם) שהזכיר להכשיר הגר לדיינות שאין בה כפייה או שקיבלו הציבור לזה לדון דיניהם, וסמך דבריו אהא דמצינו דשמעיה ואבטליון אף שבני גרים היו מ"מ היו נשיאים וראשי בי"ד בישראל, ש"מ כל שקבלו הציבור עליהם כשר הוא אף בגר. אכן יל"ע בראייתם זו, כדכתב באגרות משה (שם) דלא נזכר בהש"ס להדיא דשמעיה ואבטליון עצמם גרים היו כי אם שבאו מזרע גרים, וא"כ שפיר אפשר דאימם מישראל היתה ושוב אין בו איסור. ובאמת כבר נחלקו בזה קמאי, דהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות כתב דשמעיה ואבטליון גרים היו, וכן כתב הרע"ב (אבות פ"א משנה י'), אולם כבר תמה התוי"ט שם, דא"כ היאך נתמנו לנשיאות ולראשות בי"ד, והביא בשם רבו המהר"ל מפראג דשמעיה ואבטליון מזרע גרים היו אולם אמם מישראל היתה, עיי"ש.

ובפירוש "מגן אבות" עמ"ס אבות להרשב"ץ זלה"ה (פ"א מ"י) כתב להדיא דלא נתמנו שמעיה ואבטליון אלא משום שהיו גדולי הדור[4], ומאחר שאין מופלא בדור כמותם אין איסור במינויין אף אם גרים הם, וכדמצינו גבי עיבור שנה (סנהדרין י"א ע"ב) שאם לא הניח אחריו כמותו בארץ ישראל מעברין השנה אף בחוצה לארץ. ושוב מצינו בספר "מושב זקנים" על התורה לבעלי התוס' (פרי משפטים) דכתבו להדיא דגר צדק היכא דאין גדול כמותו לכהונה זו ראוי הוא אף לנשיאות ישראל, ולא נפסל הגר אלא בשיש אחרים הראויים כמותו, וחידוש הוא.

ובחידושי החת"ס (נדה מ"ט ע"ב) כתב ביישוב הא דמצינו דשמעיה ואבטליון בעלי שררות היו, דשמעיה ואבטליון כפופים היו למרות הנשיא, אלא שהכיר זה האחרון בגדלותם והאציל להם מכוחו להנהיג את העם. ורק מימות הלל ואילך היה הנשיא גם ראש הסנהדרין וזהו שאמרו (פסחים ס"ו) "מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא" עיי"ש, וכ"ז חידוש. חזינן איפוא ג' אופני יישוב בהא דשמעיה ואבטליון ראשי אלפי ישראל היו[5].

העולה מכל הנ"ל דגר צדק ראוי הוא לכהן כדיין (בקיבלוהו עליהם) ומורה צדק, ואף לרבנות נראה לכאורה דיש מקום להתיר מדעת הקהל.

 


[1]  עי' "ליקוטי חבר בן חיים" שפירש בנתיב זה ודחה לכל אלו הראיות, ברם אכתי יקשה מלישנא דרש"י בדברים שכתב "עכשיו הרי אתם משועבדים לציבור" ולא מצינן לדחוק בלשונו דמשועבדים הם כלפי שמיא וצ"ע.

[2]  ברם זאת אמרתי דאפשר דאין לתלות זה הספק ביסוד מהות הרבנות אם שררה היא אם עבדות, ואף אי נימא דמשועבד הרב לקהלו מים יל"ע בתוקף תקנת הקהילות אם קבעו תקנתם ואלמוה אף כנגד מצות הרב אשר פקד בצואתו, או"ד לא תיקנו אלא כדין לכתחילה לקבוע סדרי הקהל וחוקו ולא נחתי להפר מצות הרב, ויל"ע.

[3]  שהיה ריש מתיבתא במחוזא, ואיתא באיגרת דר' שרירא גאון דבימיו של רבא פסקו כל שאר ישיבות שבדור ולמדו כולם תורה מפניו של רבא, ונ"ל דהוא שאמרו (יומא נ"ג ע"א) "רבא כד הוה מיפטר מניה דרב יוסף הוה אזיל לאחוריה עד דמנגפן כרעיה ומתווסן אסקופתא דבי רב יוסף דמא, אמרו ליה לרב יוסף הכי עביד רבא, אמר ליה יהא רעוא דתרום רישך אכולה כרכא" ופרש"י "תרום רישך - תהיה ראש ישיבת הכרך" וזו עמדה לו שנעשה יחיד בדורו.

 [4] כדאיתא בפסחים (ס"ו) מאמר הלל הזקן "עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור".

[5]  והא דמצינו גבי דבורה הנביאה ששפטה את ישראל כבר כתבו התוס' (נדה נ', שבועות כ"ט) דלא פסקה דבורה הוראה אלא למדה את העם, ועוד דדבורה לא דנה אלא על פי הדיבור, אי נמי לפי שהיתה נביאה היו מקבלים אותה עליהם, וקיי"ל (סנהדרין כ"ד) שיכול אדם לקבל ע"ע אפי' קרוביו או ג' רועי בקר בין לדין ובין לעדות, עי' אג"מ שם.