אין ספק מוציא מידי ודאי (תשס"ב)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו (מ"ג ח'). "אמר לו יהודה, אבא, בנימין ספק יתפס ספק לא יתפס, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוס את הודאי" (תנחומא, הובא ברש"י כאן ובעל המאור מס' חולין י' ע"א).

א

הנה מצינו בששה מקומות בש"ס כלל גדול בדין "אין ספק מוציא מידי ודאי" ומתוך התבוננות בשרשי הסוגיות נחזה דלאו בחדא מחתא מחתינן להו והלכות שונות נשנו כאן, ונבאר בזה עיקרי הסוגיות ונדון ביסודו של דבר.

א.הנה בפסחים (ט' ע"א) אמרינן לגבי בדיקת חמץ דאין חוששין שמא גיררה חולדה לחמץ מבית לבית וממקום למקום והוא בדלא חזינא דשקל אבל חזינא דשקל חיישינן ובעי בדיקה. ושאלו התם אמאי בעי בדיקה הא איכא למימר דאכלתיה, וכדתנן (אהלות פי"ח) מדורות העכו"ם טמאים מפני שקוברין נפליהם בבתיהם וכשירצה הישראל לדור בו טעון המדור בדיקה, אולם כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך א"צ בדיקה, וא"כ הכא נמי נימא אכלתיה ולא ניבעי בדיקה. ותירץ רבא ד"התם אימור הוה אימור לא הוה ואם תמצא לומר הוה אימור אכלתיה, אבל הכא דודאי דחזינא דשקל מי יימר דאכלתיה, הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי". ומקשינן עוד, ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא (שם ד' ע"ב) 'חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות ואפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין', והתם וודאי היו אלו הפירות טבל וספק מעושרין ספק אינן מעושרין ואפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי, ומסקינן התם דגבי חבר ודאי וודאי הוא ובחזקת מעושרין הן, ואי בעית אימא ספק וספק הוא, דילמא מעיקרא לא טבלי וכדר' אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והדרינן ומקשינן עוד מהא דתנן (נדה ט"ו ע"ב) מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, והא הכא דודאי הטילה וספק גררוהו וספק לא גררוהו באותה שעה וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי, ועי"ש מה שתירצו.

ב. כיו"ב תנינן (ע"ז מ"א ע"ב) דפליגי אמוראי בדין עבודה זרה שנמצאת שבורה אם מותרת היא או אסורה, היינו אם תלינן שביטלה העכו"ם ושברה או שמא נשתברה מאליה ועודנה באיסורה. ופרכינן מדתנן המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין הא שברי עבודת כוכבים אסורין, ומתרץ הש"ס דצלמים אימר עבדום ואימר לא עבדום ואת"ל עבדום אימר בטלום, אולם עבודת כוכבים ודאי עבדוה ומי יימר דבטלוה, וא"כ הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי.

ג. איתא בנדה (ט"ו ע"ב) דכל הנשים בחזקת טהורות לבעליהן, וקאמר ר' יוחנן דהנ"מ היכא דספק ראתה ספק לא ראתה ואם תמצא לומר ראתה אימא טבלה, אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה, הוי ליה ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ד. וביבמות (י"ט ע"ב) איתא לגבי יבום וחליצה דקאמר ר' שמעון דביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ואוקמינן דפליג אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח דאם חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה מאי טעמא משום דהואי צרה ודאי ובעלת מאמר ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. הרי לן ד' סוגיות בהם אמרו חכמים דאין הספק מוציא מידי הודאי.

והנה הקשו רבותינו הראשונים למה שונה סוגיא זו דחליצה (יבמות שם) משאר סוגיות בהן אין הספק מוציא מידי ודאי, דבכל אלו הסוגיות הנ"ל פריך הש"ס אהא דאין ספק מוציא מידי וודאי מכמה שמועות שמהן עולה דמוציא הספק מידי הודאי ונחתינן לחלק ולהבדיל דלא מיירי בספק גמור או בוודאי מוחלט, ואילו בשמעתתא דא פשיטא לן דאין הספק מוציא מידי ודאי ואין עורר בדבר. וכתבו התוס' שם (וכ"כ הריטב"א בעבו"ז ובחידושי רבינו דוד ושאר הראשונים לפסחים) ליישב, דגבי צרה ובעלת מאמר זה הספק שקול הוא ואין הסברא נוטה לכאן או לכאן ולהכי פשיטא דאין הספק מוציא מידי וודאי, הא בדינא דאורייתא דהתרת יבמה לשוק איירינן, ומה טעם נלך בתר הספק לקולא ונניח את הודאי, והיינו טעמא דפשיטא לן האי דינא דאזלינן בתר הודאי ואין חולק בדבר. אולם בשאר סוגיות דאמרו בהן שאין הספק מוציא מידי ודאי מדובר בספק הקרוב לודאי ולהכי פריך הש"ס שיהא הספק מוציא מיד ודאי וניזיל בתר ספיקא ואפ"ה מסקנת הסוגיות דודאי עדיף ואין ספק מוציא מיד ודאי.

ב

והנה נתקשיתי ימים רבים בביאור שמועה זו דאין הספק מוציא מידי ודאי מה בין הלכה זו למה שאמרו (חולין י"א) דרובא וחזקה רובא עדיף, הא בכל הני שאמרו בהם דלא יוציא הספק מיד ודאי הרי הודאי חזקה הוא וכגון בפסחים דאזלינן בתר חזקת הבית דחזקתו אינו בדוק אחר שגיררה חולדה לשם, וכן גבי חבר שמת מסקנת הסוגיא דאזלינן בתר חזקת הפירות שטבל הם, כיו"ב גבי כהן שהציץ לבור שהוטל בו הנפל לידע אם זכר הוא אם נקבה דחזקתו טמא מחמת נפל וגבי ע"ז שנשברה נמי מחזקינן לה באיסורה, וכן גבי נדה שעומדת בטומאתה עד שתדע שנטהרה, וכן גבי יבמה אזלינן בתר חזקת זקוקה ליבם, וא"כ זה הדין דספק וודאי ודינא דרובא וחזקה ענינם אחד, והוא פלאי, דגבי רובא וחזקה לית מאן דפליג דרובא עדיף מחזקה ואזלינן בתר רובא, ואילו הכא בדינא דאין ספק מוציא מידי ודאי אמרו דאף בספק הקרוב לודאי דהרי זה כ'רובא וחזקה' מ"מ אזלינן בתר חזקה ואין ספק מוציא מידי ודאי ולמה לא ידחה הרוב לחזקה דמעיקרא, וראיתי בראש יוסף ובקובץ שיעורים בפסחים שהעירו קצת בזה אך תימה גדולה בעיני שלא ראיתי ברבותינו הראשונים והאחרונים לעמוד על שרשי סוגיא זו ובמה שונה היא מהא דרובא וחזקה, וצ"ע.

ומריש אמרתי ליישב לפי מה דכתבו רבותינו גדולי האחרונים (פנ"י קידושין ס"ג ע"ב נודע ביהודה קמא סוס"י ס"ט רעק"א כתובות י"ג ע"א) להסתפק בדין עד אחד המעיד נגד רוב, אי עדיפא נאמנות עד אחד או הרוב (הנה מחד קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכמו"כ אין העד אחד נאמן בדיני ממונות להוציא מיד המוחזק, ומאידך חזינן דתרוויהו אית להו תוקף באיסורין) ובתוך דבריהם נקטו לחדש דהא דאמרו ד"רובא וחזקה רובא עדיף" לא אמרו אלא בחזקה דאיתרע ונולד בה ספק בפנינו [כאשה שספק למי נבעלה לכשר לה או לפסול לה ורוב המצויין אצלה פסולין הם, דהשתא איתרע חזקת כשרות שלה ואית לן למיזל שפיר בתר רובא, וכאותו שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, דאיתרע חזקת אשת איש במעשה הגירושין אלא דספק לן אם היה קרוב לו או לה, וכה"ג אית לן למיזל בתר רוב, אולם בחזקה דלא איתרע אלימא היא טפי מן הרוב ואית לן למיזל בתרה, ואף במקום עד אחד אזלינן בתר חזקה אחר דלית בה ריעותא כלל.

והיה נראה לפי"ז דהא דאמרינן דאין הספק מוציא מידי ודאי היינו בחזקה דלא איתרע אולם בסוגיא דרובא וחזקה איירינן במקום דהורעה החזקה ולהכי התם רובא עדיף מחזקה, אולם כשנעיין באלו הסוגיות שזכרנו לעיל דסבירא להו דאין הספק מוציא מידי ודאי נחזה דאף בשהורעה חזקת הודאי לא אזלינן בתר הספק אף אם רוב הוא, דבשלמא גבי חולדה שגיררה חמץ לבית נעשה הבית חזקתו כמקום שמכניסים בו חמץ ואין ריעותא בחזקה זו, וכן גבי חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות דחזקתן טבל ולא נולד ספק מסויים בפנינו וה"ה בכהן שהציץ לבור שבו הנפל דחזקתו טמא (אלמלא דחולדה וברדלס מצויין שם) אך בסוגיא דעבודה זרה שנשברה הורעה חזקתה ונולד ספק בענינה שמא שיברה העכו"ם וביטלה והרי שבורה לפנינו, והרי"ז כמי שזרק גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וכאשה שנבעלה דריעה חזקתה ומסתפקינן אם נבעלה לכשר או לפסול, ובאלו אחר שהורעה חזקתם למה לא אזלינן בתר הספק אם רוב הוא, נמצא איפוא, דאין די בזה ליישב קושיתנו הנ"ל, וצ"ע.

ובר מן דין נראה בעיני קשה ליישב אלו הסוגיות ולדמות עניינם זה לזה ולומר דלא נבדלו אלא בכח חזקתם אם הורעה אם לאו, דהלא דבר הוא, דבכל אלו הסוגיות שאמרו דאין הספק מוציא מידי ודאי לא נזכר בהש"ס ואף בכתבי הראשונים לשון רובא או חזקה, וע"כ דב' ענינים חלוקים הם מיסודם.

ומשום הכי נראה דאין לפרש הסוגיות בדרך אחד אף שמקום היה לפרש לכאורה כאותה ששנינו (בכורות כ' ע"א) דברוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר רובא, כגון הלוקח בהמה מן העכו"ם ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה דאמר ר' ישמעאל עז בת שנתה ודאי לכהן וכו', ולא אזלינן בתר רוב בהמות דרובן מתעברות ויולדות כיון דרוב התלוי במעשה הוא [ובטעם דחשיב רוב התלוי במעשה יעויין ברש"י ותוס' על אתר דפליגי בזה, ואכמ"ל]. והנה בסוגיין גבי אין ספק מוציא מידי ודאי, בכל אלו הענינים שהוזכרו בסוגיות הנ"ל רוב התלוי במעשה הוא, שתאכל החולדה להחמץ, שיפריש החבר מעשרותיו, שייאכל הנפל ע"י הברדלס וכיו"ב, ולהכי לא אזלינן בתר ספיקא אף אם רוב הוא משא"כ בסוגיא דחולין גבי רובא וחזקה מיירי ברוב שאינו תלוי במעשה.

ברם אין נראה ליישב בנתיב זה, חדא, דבסוגיא דבכורות פליגי אמוראי בדין זה אם אזלינן בתר רוב התלוי במעשה וא"כ אין ישוב זה עולה יפה אלא לחד מ"ד, ועוד, דכבר נשמע מדברי הרשב"א בחולין ט' ע"א [עיין הגהות רעק"א (יו"ד סי' כ"ה) וגליון מהרש"א (חולין שם) דכתבו לדייק כן מדברי הרשב"א אף דאין הכרח בלשונו, עי"ש] דהא דתנינן דרוב התלוי במעשה לא אזלינן בתריה חומרא היא ולאו עיקרא דדינא ונראה עוד דמעשה הנעשה ע"י בעלי חיים בטבעם אינו כרוב התלוי במעשה, דלכאורה רוב התלוי במעשה אינו אלא בתלוי במעשה האדם ורצונו דבן בחירה הוא, ומלבד דחייתנו הנ"ל נראה פשוט כנ"ל דסוגיות אלו חלוקים ביסודם זמ"ז, וגדר מסוים הוא שקבעו חז"ל דאין הספק מוציא מידי ודאי ולא דמי לדינא דרובא וחזקה, ושומה עלינו לתור ולעיין בחילוק שבין אלו הסוגיות, וצע"ג.

ג

ואשר ייראה בביאור שמועה זו, דבאמת אין יסודות סוגייתנו דומין כלל לגדר רוב וחזקה, ודאי לאו חזקה היא, וספק קרוב אין ענינה כדין רוב, דהנה אין הספק מוציא מידי ודאי לא בחזקה דמעיקרא בלבד איירי, דהנה שנינו בחולין (י' ע"א) "השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה, חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה, בשלמא רב הונא כשמעתיה אלא רב חסדא מאי טעמא, אמר לך עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ספק לא פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי" והנה זה ודאי דפגימת העצם אינו ודאי דמעיקרא שבא הספק להתירו, לפי שאלו הצדדים באו כאחת עם פגימת הסכין, דלא נדע אם בעור אם בעצם נפגמה, ואפ"ה אמרו שפיר דאין בכח הספק להוציא מידי הודאי המסתבר שלא נפגם בסכין אלא ע"י העצם, הרי לן דאף בודאי שאינו חזקה, כל שודאי הוא, אזלינן בתריה אף לקולא, ויסוד גדרו דכאשר יש בפנינו תופעה שלא ידענו סיבתה, ובידנו לפרשה בשני דרכים, עפ"י סיבה ודאית ועפ"י סיבה מסופקת, עלינו לפרש תופעה זו עפ"י הסיבה הקרובה והודאית, [והיינו טעמא דלא הובא בחולין כל שאר הסוגיות דספק וודאי ולהיפך, כיון שזה הספק דסכין פגומה שונה מב' פנים, מחד נוטה זה הודאי לקולא ומסתברא שנפגם ע"י העצם ולא ע"י הסכין, ועוד דהוי ספק השקול, וכ"ז מבואר שם בתוס'], וא"כ לא דמי האי דינא דאין ספק מוציא מידי ודאי לדינא דרובא וחזקה, ודו"ק.

ובבעל המאור (שם) כתב עוד בטעם דלא אייתינן ראיה מהכא לשאר סוגיות גבי אין ספק מוציא מידי ודאי, דבשאר הסוגיות הספק והודאי סותרין זה לזה, דאם נאכל החמץ ע"י החולדה שוב אין חמץ בבית, ואם הפריש החבר פירותיו שוב אין חזקתן טבל, ובא הספק להוציא מן הודאי, אולם הכא אין הספק והודאי סותרין זה לזה, דאפשר שנפגם הסכין בעור וחזר ונפגם מן העצם, וז"ל שם: "אמר לך רב חסדא עצם ודאי פגים וכו', פירוש, ולאו למימרא שספק פגימת העור אינו מוציא מידי פגימת העצם דכה"ג לאו הוצאה היא דהא איכא למימר עור פגמיה מעיקרא ואתא נמי עצם ואוסף ביה ופגמיה ואין זה מוציא מיד זה ולא זה מוציא מיד זה, והיינו דלא מייתינן עלה ההיא דחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, ולא ההיא דתניא מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון שהפילה נפל לבור דסוגיין בעלמא משום דלא דמי הדין ספק דאינו מוציא מידי ודאי לכל אין ספק מוציא מידי ודאי דאמרינן בעלמא, אלא הרי הוא כמו שאמר מוטב נתפוס את הודאי ונניח את הספק, ודוגמתו במדרש אגדה, אמר להן יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פרוסה מן הבית כדכתיב 'ויהי כאשר כלו לאכול את השבר' אמר ליה יהודה ליעקב אם אין בנימין הולך עמנו כולנו מתים ברעב ואם הוא הולך עמנו שמא ימות שמא לא ימות מוטב נניח את הודאי ונתפוס את הספק, ואף זה בחלוף דוגמתו כלומר מוטב לתלות בעצם שהוא ודאי פוגם מלתלות בעור שאין פגימתו מצויה ונעמיד שחיטה בחזקתה בהיתר", עכ"ל. ומכאן אור חדש בפירוש שמועה זו, דהיכא דספק וודאי לפנינו ראוי לן לתפוס את הודאי מלתפוס את הספק, וזה נראה יסוד הלכה זו דראוי לתלות בסיבה ודאית ולפרש על ידה תופעה שלפנינו ולהניח את הספק.

ונראה עוד לפי"ז דדיני רוב וחזקה נתחדשו בדיני הספיקות, אמנם כשאמרו חכמים אין ספק מוציא מידי ודאי, נשאר הודאי בעינו ואין כאן תורת ספק וממילא לא אזלינן בתר רוב (אמנם יש לדון לפי"ז במה שהקשו התוס' בפסחים דף ט' ע"ב באשה שהפילה נפל לבור ובא הכהן והציץ בו וטיהרוהו דילמא משום דספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא, ולדברינו אין כאן ספק טומאה כלל.

ועוד נראה דאין ענין סברא זו לדין רוב דרוב דינא הוא ולא סברא, ונראה לחלק בין דין רוב לדין ספק וודאי, דהנה ב' גדרי רוב הם, רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן, וכבר הארכתי בפירוש עניניהם [יעויין בספר הזכרון "אהל אברהם" עמ"ס כתובות מה שכתבנו בזה] דרובא דאיתא קמן היינו דהרוב והמיעוט מונחים בפנינו, כרוב חנויות ורוב ציבורין, רוב בני העיר, וכל כיו"ב, ואילו רובא דליתא קמן אינו אלא רוב המוטבע בטבעו של עולם, כרובא דנשים המתעברות ויולדות, רוב בהמות כשרות, וכהא דאמרו (סנהדרין ס"ט) "רובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא" שענינו בטבע הנפשי והשכלי של האדם, דרוב טבעי וקבוע הוא, וכל אלו עניני הרוב שאינם בפנינו אפשר עכ"פ לברר ולידע דכן הרוב ומשום כך אלו בלבד חשיבי כ"רובא דליתא קמן", אולם בסוגיין גבי ספק וודאי עסקינן בשאר ספיקות בהם מציאות החיים קובעת דמסתברא כחד מן הצדדים, אולם אי אפשר לקבוע כי רוב הוא, ואין לאומדו במנין וכהא דאמרו דבמקום שחולדה וברדלס מצויין א"צ לחוש לטומאה בנפילת הנפל דמסתמא אכלוהו, דענין זה אין בו ודאות מוכחת ומוחלטת, דתלוי הדבר אם רבים החולדות שם אם מעט, אם רב הבשר אם מעט, במהות הבשר וטעמו וכדו', ולכך א"א לאומדו ברוב גמור אחר שתלוי הדבר בהשתנות המציאות, ובאלו ליכא דין רוב ומיעוט משום שאין בידנו למנותן ולבררם בהחלט כשאר עניני הרוב. וא"כ כל הני ספיקות דסוגיין גבי ספק וודאי לא דמו לדין הרוב לסיבת אי היותם מבוררין וקבועין בטבע אלא משתנים לפי הענין המקום והזמן, ומעתה ראוי לחלק שפיר בין הסוגיות, דדינא דרובא וחזקה במקום 'רוב' ו'חזקה' הוא, אולם שמעתתא דספק וודאי לא איירינן במקום שיש בו חזקה ממש או רוב ברור כי אם סברת הדעת ונטיית הלב, ויסודו להניח את הספק ולתפוס הודאי ולא דמו אלו הסוגיות להדדי, ודו"ק כי נכון הוא.

וזה הנראה ביאור דברי הגמ' בבבא בתרא (צ"ג ע"ב) במה שרצו לתלות מחלוקת חכמים ור' אחא אם אזלינן בממון בתר אומדנא לגבי גמל האוחר בין הגמלים במה שנחלקו רב ושמואל אם הולכין בממון אחר הרוב, ודחו "עד כאן לא אמר ר' אחא התם אלא דאזלינן בתר חזקה דהוא גופיה מוחזק אבל בתר רוב לא אזלינן" ומאידך אמרו שם דאפשר דלחכמים לא אזלינן בתר אומדנא אף דהולכין אחר הרוב עי"ש ודו"ק היטב.

וכעין זה נראה גם בביאור דברי התוס' בכתובות (ט' ע"א) דרוב נבעלות ברצון ורוב תינוקות מטפחים באשפה לא הוי רוב גמור ואינם אלא מדרבנן ולא ביארו טעם הדברים ונראה כנ"ל דאין אלה רוב בטבע אלא ענינים התלויים לפי המקום והזמן, ודו"ק.

ד

ועוד סוגיא מצינו בהא דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהנה ביבמות (ל"ח) עסיק הש"ס בדין הנולד ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון שבא לחלוק בירושה, דמצו שאר יורשין לעכבו מלחלוק אחר דספק הוא ואין הספק מוציא מיד הודאי, והנה בריש ב"מ הקשו התוס' בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דיחלוקו הא קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי וזה הטוען חציה שלי מודה הוא דאידך פלגא לראשון והרי"ז ספק וודאי, ועי' בתוס' מה שתירצו בזה, וכבר עמדו האחרונים וביארו שי' התוס' בכמה אנפי (עי' הגהות רעק"א או"ח סי' קל"ב, תשו' רעק"א תנינא סי' ד', חי' הגר"ח סטנסיל והדברים ידועים) והנה כשאמרו שם דאין הספק מוציא מידי ודאי לא איירי בספק בגופא דעובדא היכי הויא, דזה האחד ודאי הוא בפלגא אולם באידך פלגא ספק הוא כזה הטוען חציה, והרי"ז כספק וספק הבאים לחלוק בנכסים דלכאו' באידך פלגא אין הודאי מוחזק יותר מן הספק ומה טעם הטוען כולה שלי עדיף טפי, ונראה דחידוש הוא בדיני הממונות, דהיכא דאיכא תובע הבא בתביעה הנשענת על טענת ודאי ולעומתו תובע ספק אין בכח זה הספק להוציא מן התובע ודאי וגם בזה אמרו תניח את הספק ותתפוס את הודאי ומ"מ נראה דאין גדר זה דומה לשאר סוגיות דספק וודאי בהן מושתת הודאי על סברא וטבעו של עולם ומסתבר טפי מן הספק אבל בספק בן ז' בן ט' אין נטיית הסברא כלל לכאן או לכאן, אלא זה הטוען ודאי חשיב הוא כמוחזק כלפי רעהו הטוען ספק ולהכי לא יוציא הספק מידי הודאי דכח הודאי עדיף בדין מכח מי שתביעתו טענה על ספק. חזינן איפוא דו' סוגיות הן וח' אופנים בהם אמרו חז"ל שאין הספק מוציא מידי הודאי ועמדנו בעיקרי הדברים וביסודי הדין דלא דמי לדינא דרובא וחזקה, ע"כ.

ה

ונראה בדרכנו בביאור כמה מפסקי רבותינו האחרונים שנגעו בסוגיא זו. א' הנה כתב הט"ז (או"ח סי' קס"ט סק"ג) גבי האי דינא דאין ליתן דבר מאכל למי שלא יברך עליו ברכת הנהנין זולת אם עני הוא וכדברי הרמ"א, וכתב בביאור דברי הרמ"א שהתיר בעני לפי שמצות צדקה ודאי היא ואם יטול הלה ידיו ויברך אם לאו ספיקא הוא, ואין הספק מוציא מידי ודאי. ופשיטא דאין זה ענין כלל לכללי הרוב והחזקה אלא כדרכנו הנ"ל, תפוס את הודאי ותניח את הספק. ב' פסק מהר"י וייל (סי' ע"ט הביאו בש"ש ש"ז פי"ט) גבי דיני עגונות במעשה שהלך ישראל עם הנכרי בדרך ומת שם הישראל, ובא הנכרי בפנינו והעיד דהגם שאינו מכירו לזה הישראל מ"מ אותו שנתלווה עמו בדרך מת, והנה לכאו' אית לן למיחש שמא נתחלף הישראל בדרכו בישראל אחר ואין זה המת אותו שנתלווה עם הנכרי כצאתם את העיר, וכתב שם מהרי"ו להתיר אחר שודאי הוא שיצא ישראל מסוים עם הנכרי וספק אם נתחלף עמו, ואין הספק מוציא מידי ודאי (וכן פסק שם בש"ש עי"ש באורך). ג' ביו"ד (סי' ס"ט) כתב הט"ז (ס"ק כ"ד) דאשה שבישלה בשר ונסתפקה אם מלחה כדין, דמסתמא מלחה כדין ותמה עליו השער המלך בהל' מקואות מהא דאין ספק מוציא מידי ודאי ועי"ש ביד אברהם, ד' בחשן משפט (סי' תכ"ו) הביא הבית יוסף מהג"מ דחייב אדם ליכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה גמורה, דבזה ספק וזה ודאי, ונראה גם כונתו כיסוד גדר אין ספק מוציא מידי ודאי כנ"ל, ובכל אלו לא מיירי בדין רוב וודאי אלא ביסוד כללי ומופשט דהנחה ודאית אינה נדחית משום הנחה מסופקת כמבואר.

והנה שוב ראיתי בבינת אדם שער רוב וחזקה (סי' ז') שאכן הקשה בהא דפסחים (דף ט') מה בינו לדין רוב וחזקה ותי' דהוי רוב התלוי במעשה, אך לענ"ד אין תירוץ זה מספיק כמבואר והנלענ"ד כתבתי.