בענין אכילת המן וברכתו (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א


והיה טעמו כטעם לשד השמן (י"א ח').

א"ר אבהו, אל תקרי לשד אלא שד, מה שד זה תינוק טועם בו כמה טעמים אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו טועמין בו כמה טעמים (יומא ע"ה ע"א).

הנה אף שאין בפרשת המן מצוה לדורות, כמה חקרי הלכות דנו בה, ואף נפ"מ להלכה למדו ממנה, ונדון בה כדרכה של תורה בס"ד.

א

בברכת המן

כתב הבני יששכר מאמרי שבתות ג' ג' שדנו אצל הרה"ק מזידיטשוב בעל העטרת צבי אם ברכו על המן ואמר אחד מגדולי תלמידיו ודאי שלא בירכו כיון שלא היה המן צריך לבירור ניצוצות וכל ענין ברכת הנהנין כדי לברר את ניצוצות הקדושה מתוך הפסולת. ובספר הזכות לחידושי הרי"ם פרשת בשלח כתב מטעם אחר שלא בירכו על המן, דברכת הנהנין למדנו ממה שהקשו בברכות ל"ה ע"א קראי אהדדי מחד כתיב "לה' הארץ ומלואה" ומאידך כתיב "והארץ נתן לבני אדם" ותירצו כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, אבל השמים בודאי לה' הוא אף לאחר ברכה דלא ניתנה לבני אדם ואיך מותר להנות מלחם מן השמים וע"כ משום דכתיב הנני ממטיר לכם דהיינו לכל צרכיכם, וא"כ אין הכרח דצריך ברכה, אך בזוה"ק פרשת בשלח איתא דברכו על המן (ואפשר דהכונה רק לבהמ"ז וצ"ע) וכ"כ רבינו בחיי בפרשת בשלח והרמ"ע מפאנו שהביא הבנ"י.

ב

בנוסח הברכה

הנה בנשמת אדם כלל קנ"ב כתב דפשוט שלא ברכו על המן המוציא לחם מן הארץ דהלא המן לא יצא מן הארץ (ודן לגבי דגן הגדל בעציץ שאינו נקוב איך מברכין עליו) אך לא גילה דעתו אם מברך בכלל ואיזה ברכה, ובבני יששכר שם הביא בשם רמ"ע מפאנו דמברך "המוציא לחם מן השמים" (וכמדומני שבספר חסידים כתב הנוסח "הנותן לחם מן השמים") ובתורה לשמה להבן איש חי כתב דנכון לברך במטבע שכתוב בתורה (שמות ט"ז ד') "הממטיר לחם מן השמים", אך בפסקי תשובה סי' ר"פ – רפ"ב הביא בשם שפתי צדיק פרשת בשלח ע"פ הספורנו (שם ט"ז כ"ז) דיש קוצר במן דמברך המוציא לחם מן הארץ, אך באמת לשיטת הספורנו אין המן יוצא מן הארץ כלל אלא דמ"מ יש בו איסור עוקר דבר מגידולו כמו כשותא בהיזמי והיגי (אזוב הגדל בסביבות המים על כלים ואבנים) (שבת ק"ט ע"ב) כיון שזה מקום המן אבל גם לשיטתו אין המן יוצא מן הארץ, וז"פ.

ג

מצוה ועבירה באכילת מן

יש לעיין אם יוצא יד"ח מצות מצה כשמתכוין לטעום טעם מצה במן, ולכאורה זה תלוי במחלוקת ר' אמי ור' אסי ביומא ע"ה ע"א אם הרגישו רק טעמן או טעמן וממשן, דזה פשוט דאין מצה כשרה אלא מחמשת מיני דגן ובטעם מצה בלבד לא סגי ובריטב"א קידושין ל"ז ע"ב משמע דאי אפשר לצאת יד"ח מצה במן דהלא כתב דאכלו מצה מחדש משום דבעינן ביה מחמשת המינים (ומצות מצה דוחה איסור חדש משום דעדל"ת) ושוב אכלו סעודתן ממן, ויש לעיין אם קאי רק למ"ד טעמן ולא ממשן וס"ל דהלכה כמותו ולפיכך לא הוי מחמשת המינים או דאף למ"ד טעמן וממשן מ"מ לא נחשב מחמשת המינים כיון שרק בדרך נס נעשה כדגן ולא באופן טבעי מגידולי הקרקע (ויש לדון מזה לגבי קושית הדברי חיים בנר חנוכה דשמן שנתרבה ע"י נס לא הוי שמן זית ולכאורה נראה דכיון שבמהותו הוי שמן זית כשר הוא אף שלא בא מזיתים דשמן זית הוי שם עצם ולאו דוקא הבא מן הזית, ובמק"א דנתי בדברי הרד"ק לגבי אלישע הנביא דשמן שנוצר בדרך נס פטור מתרומות ומעשרות ואכמ"ל). ועיין עוד ברש"י ותוס' מנחות מ"ה ע"ב דלא היו מביאין במדבר מנחות מן המן אלא קנו חטה מן הנכרים כדי להביא מנחות עי"ש היטב.

והנה בפסחים ל"ט ע"ב ילפינן מרור ממצה דבעינן ביה נמי גידולי קרקע וא"כ לכאורה פסול מרור מן המן דלא הוי גדולי קרקע וא"כ גם מרור לא אכלו מן המן, אך אפשר דבמהותו הוי "מין" שהוא גידולי קרקע, ויש לדון בזה עוד לפי"ד הספורנו הנ"ל דבמן יש עוקר דבר מגידולו.

ועוד יש לדון לכאורה בפסול מצה ממן משום דאינו נאכל לשבעה דנצטוו שלא להותיר ממנו והוי כחלות תודה דפסילי למצה כמבואר בפסחים ל"ח משום דאינם נאכלים לשבעה, אך ראיתי בפסקי תשובה שם שהאמרי אמת אמר שאביו השפת אמת נסתפק במן של ערב שבת דאפשר שלא היה בו איסור נותר כלל דכיון דאישתרי אישתרי, אך האמרי אמת נטה לומר דביום א' כבר נאסר וא"כ לא הוי ראוי לשבעה עי"ש.

ועוד יש להעיר בזה דלכאורה אין שייך במן שימור לשם מצת מצוה כיון שנעשה מצה גמורה ואפויה בן רגע ע"י רצונו, ולפני כן לא הוי בר חימוץ כלל ואפשר דיכול לכוין שהמן יהיה סולת וכדו' אך אפשר דאינו נעשה אלא אוכל מוכן ומזומן לאכילה ברצונו ואף שיכול היה לכוין שיהיה חמץ מ"מ לא שייך בזה ענין שימור ולכאורה נראה יותר דאכן אפשר היה לכוין שיהיה המן כדגן, וצ"ע.

אמנם ראיתי באגרא דפרקא לבעל הבני יששכר בפרשת בשלח שכתב דבאמת אכלו במדבר מצה ממן עי"ש, ושו"ר בנחל קדומים להחיד"א בשם רבינו אפרים שהקריבו מנחות מן המן וזה כדברי התוס' במנחות, וא"כ נחלקו הראשונים בדבר הזה.

וכיוצא בזה יש לעיין אם התכוין לטעום טעם איסור במן, ובגליוני הש"ס להגרי"ע יומא ע"ה ע"א כתב דכמדומה שראה בספר אחד שחקר בזה (וכמדומני שכן הוא בדברי החיד"א בפתח עיניים חולין ק"ט), ולכאורה אף שאלה זו תלויה אם היה במן טעמן ולא ממשן או טעמן וממשן כנ"ל, דהלא בחולין שם מבואר דכל מה שאסר הקב"ה התיר כמותו, הרי לן פשוט דטעם האיסור בלבד אין בו איסור כלל אלא בממשו והארכתי בזה במנחת אשר לפסחים עי"ש. אך נראה עיקר דלא היה בכלל יכול לטעום טעם איסור במן ולא עביד הקב"ה נס לעוברי עבירה, ויש לדון בזה עוד לפי דברי הגמ' בסנהדרין נ"ט ע"ב דאין דבר טמא יורד מן השמים ונראה דה"ה במן שלא היו בו אפשרות לטעום בו טעם איסור, ואף שיש לדחות דשם אמרו דמה שירד מן השמים ע"כ אינו מין טמא, אבל המן בשעת ירידתו היה טהור אלא שאח"כ נשתנה ע"י רצון האדם, אך מ"מ נראה מסברא דלא היה מועיל מחשבה לעשות איסור ובמדרש תלפיות ערך יין כתב דנדב ואביהוא שתו יין מבארה של מרים שגם בה היתה סגולה לטעום כל הטעמים עי"ש, ולפי"ז נעשה נס אף שאיסור היה אך באמת לק"מ דלא היה איסור בעצם היין אלא שאסור להכנס למקדש שתויים, ואפשר דשאני באר שלא ירד מן השמים כנ"ל ודו"ק.

והנה כעין מה שנחלקו ר' אמי ור' אסי אם נשתנה טעמו בלבד או טעמו וממשו, נחלקו במכילתא ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי ברוצה מבושל אם היה מתבשל לו או שהיה רק טועם טעם מבושל עי"ש. ויש לעיין אם מותר היה לחשוב בשבת שיתבשל, ואם אכן יש בזה איסור מסתמא לא היה מתבשל לו, אך באמת נראה דאין בזה איסור כלל דלא גרע מהמבשל בחמה דמותר.

ד

גדר שיעור עיכול

והנה אמרו חז"ל ביומא שם לפרש את הכתוב "לחם אבירים" שנבלע באברים ולא היה בו פסולת ופרש, ומתוך כך דן החזו"א באו"ח סימן כ"ח אות ד' להכריע בביאור גדר שיעור עיכול לענין ברכת המזון ונבאר את תוכן דבריו ומה שיש לדון בהם.

כתב החזון איש לדון במה דאפשר לברך ברכהמ"ז עד שיתעכל המזון במעיו דלכאורה מוכח מזה דאין ברכהמ"ז על האכילה אלא על הנאת המעיים וכל זמן שהוא שבע מהמזון שבמעיו יכול לברך עליה, אך מאידך מסתבר שבהמ"ז על אכילת הפת היא וזכר לדבר שיטת ב"ש שצריך לחזור למקום שאכל ואינו מברך במקומו, ובאמת פשוט שחיוב ברכה זו משום האכילה הוא ד"ואכלת ושבעת" כתיב וכבר כתב המג"א בסי' ר"י סק"א דאין חיוב מה"ת בברכת המזון אא"כ אכל כזית תוך כדי אכילת פרס דבלאו הכי לא הוי אכילה ואין בשביעה לבדה כדי לחייבו בברכהמ"ז ד"ואכלת" כתיב עי"ש וכז"פ.

(ועיין בהגהות רעק"א או"ח סימן קפ"ו ס"ב שנסתפק בקטן שאכל פת ובירך בהמ"ז והביא שתי שערות תוך כדי שיעור עיכול אם צריך לחזור ולברך בגדלותו דבהמ"ז דקטנות שמא אינה פוטרתו בגדלותו, ושאלה זו תלויה בשאלתנו זו, דאם האכילה מחייבת פשוט שאינו חייב אלא מדרבנן אבל אם השביעה מחייבת אפשר דלאחר שהגדיל חייב מה"ת, ומכיון שהסקנו שהאכילה מחייבת פשוט להלכה דאינו חוזר ומברך וז"ב).

ושוב כתב החזון איש לבאר פשטות ההבנה בהלכה זו דאין לברך על הנאה לאחר שעברה ובטלה מן העולם ולכן אין לברך ברכהמ"ז אחר שנתעכל המזון שבמעיו, אך דחה דרך זו מהמבואר בברכות מ"ח ע"א דמשה תיקן לבני ישראל ברכת המזון על המן, והרי אמרו ביומא ע"ה ע"ב דהמן נבלע באברים וא"כ לא היה בו עיכול  ואיך בירכו ברהמ"ז, ומכח קושיא זו חידש מהלך חדש בגדר זה דכל ענין שיעור עיכול נצרך רק במקום הפסק דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו הרי הוא כאילו עומד ואוכל ואין כאן הפסק, אבל כ"ז שלא הפסיק יכול לברך אף שההנאה עברה ובטלה מן העולם, ועל המן ברכו סמוך לגמר אכילתן ללא הפסק.

ויסוד דרך זה השתית החזון איש על מה שהעיר למה אין דין הפסק בין גמר האכילה לבהמ"ז כשם שיש דין הפסק בין המוציא לתחלת אכילתו, ואין לומר דהכלל הוא בברכות שאין דין הפסק אלא בברכה ראשונה ולא בברכה אחרונה דהלא בברכות קריאת התורה חזינן דיש דין הפסק גם בברכה שלאחריה, וע"כ דכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו אין דין הפסק, עי"ש.

ולא הבנתי מה ראה להוציא ממה שהמן נבלע באברים שלא היה בו עיכול והנאה נמשכת, ומקרא מלא דבר הכתוב "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע וכו' (שמות ט"ז ח'), ועוד כתיב "דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם וכו' (שם י"ב), הרי שהמן ניתן להם לשובע, וכן כתיב "לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשובע" (תהלים ע"ח כ"ה), וכן שם "שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם" (תהלים ק"ה מ'), וכיון ששבעו מן המן פשוט שהיה בו הנאה נמשכת עד שיעור מסויים, ולא הבנתי למה הבין החזו"א שהמן היה נבלע מיד באברים, ונראה פשוט דבאמת נתעכל עד שנבלע באברים, וכל החידוש שבו שלא היה בו פרש ופסולת אלא כולו נבלע באברים, וזה שהדגישו חז"ל שנבלע ברמ"ח אברים דהיינו שכולו נבלע ולא היה בו פסולת.

ומה שהעיר החזו"א למה אין דין הפסק בין אכילה לבהמ"ז כמו בברכת קריאת התורה, נראה שאין לדמות בזה מילתא למילתא דיסוד דיני ההפסק בהיסח הדעת ולא כל אנפין שוין בזה, דדרכן של בנ"א לשוחח בשעה שהן מסובים בסעודה ובפרט שאמרו חז"ל "ג' שאכלו ואין ביניהם ד"ת כאילו אכלו זבחי מתים" וע"כ ידברו בד"ת לאחר אכילתן דאין מסיחין בשעת הסעודה אמרו, ומשו"כ אין היסח הדעת בדיבור אחרי האכילה, ועוד דכ"ז שהוא שבע מאכילתו אינו מסיח דעת ממנו, אבל אין זה משום דזה עיקר דין שיעור כדי עיכול, אלא דבאמת אין לברך על הנאה לאחר שעבר ובטל מן העולם כנ"ל. (והרי חזינן גם בברכות התורה דאין לדמות מילתא למילתא בדיני הפסק שהרי בשאר הברכות פשוט דכל דיבור הוי הפסק ובבה"ת מבואר בסימן מ"ז ס"ט דאף הפסק גמור אין בכך כלום ושם בסעיף י' מבואר דאם נתעסק בעסקיו ג"כ אינו הפסק כיון דאינו מסיח דעת מתלמודו הרי דבענין הפסק לא כל אנפין שוין ודו"ק בזה).

(אמנם ביומא שם אמרו דסומא אינו שבע מאכילתו ולמדו כך ממה דכתיב במן ויענך וירעיבך, אך פשוט דאף סומא חייב בבהמ"ז מה"ת באכל כדי שביעה אלא שאי שביעתו שלימה וז"פ).

ה

ועיקר הדבר נראה דלעולם אין לברך לאחר שהנאתו עבר ובטל מן העולם ולכן אין לברך בהמ"ז לאחר שכבר נתעכל המזון שבמעיו, ונראה לכאורה דאין זו הלכה מסויימת בברכת הנהנין בלבד, אלא כלל בגדרי הברכות, דאין לברך על ענין כלשהו לאחר שעבר ובטל מן העולם וכדמצינו בכמה מקומות.

א' בברכת אשר יצר כתב בשע"ת סי' ז' סק"ב ובמשנ"ב שם סק"א דאם לא בירך עד שצריך שוב לנקביו שוב לא יברך עד אחר שיעשה צרכיו ויפטור שניהם, (ובפרמ"ג ס"ל שם דקודם יברך על הטלה ראשונה עי"ש במשנ"ב), הרי דמאחר שצריך לנקביו ועברה הנאתו שוב אינו מברך.

ב' בברכת המעביר שנה כתב במשנ"ב בסי' נ"ב ס"ק י' דאף דברכות השחר זמנם כל היום מ"מ בברכה זו לא יברך אחר שתרדמה נופלת עליו והוא שוב עיף ויגע, עי"ש.

ג' בברכות ברקים ורעמים פסק המשנ"ב בסי' רכ"ז שאינו מברך אלא תוך כדי דיבור, דלאחר מכן עברו ובטלו מן העולם, (וצ"ל דתורה לעולם אינה עוברת ובטלה ומשו"כ יכול לברך אחריה בקריאת התורה אפילו לאחר כדי דיבור כל זמן שלא הפסיק והסיח דעתו, ועיין מש"כ בזה הלבוש בסי' מ"ז ס"ו והארכתי בדבריו במקום אחר).

ד' המל"מ בפ"ג הכ"ג מאישות הביא את דברי הריב"ש דאם לא בירך ברכת אירוסין עובר לאירוסין יכול לברך עד שעת הנישואין כמו שיכול לברך ברהמ"ז עד כדי שיעור עיכול, ותמה המל"מ דמה ענין זה אצל זה, ברכת המזון על הנאת האכילה היא ולכן זמנה תלוי במשך ההנאה משא"כ ברכת האירוסין דברכת המצוה היא, אך נראה בדעת הריב"ש, דכלל הוא בברכות, דיכול לברך אותן כל זמן שהענין שעליו מברך קיים ולא אח"כ וכדחזינן בכל הנ"ל.