ברכת התורה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (ל"ב ג')

יש לעיין בברכת התורה מה גדרה האם כברכת המצוה היא ומברך על מצות תלמוד תורה או שמא ברכת הודאה ושבח היא דכל הלומד תורה וקורא בה נצטוה לתת שבח והודיה להקב"ה שבחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו, ואף דכל ברכות המצוה וההודאה מדרבנן הם וברכת התורה לרוב הפוסקים מן התורה היא וכפשטות דברי הגמרא בברכות כ"א ע"א דילפינן "מכי שם ה' אקרא וכו'" מכל מקום יש לעיין ביסוד גדרה אם דומה היא לברכת המצוה ומברך על מצות תלמוד תורה או לברכות ההודאה.

והנה הרמב"ם לא מנה מצוה זו במנין תרי"ג מצוות התורה והרמב"ן בספר המצוות בסוף מצות העשה מצוה ט"ו כתב דשלא כדין השמיט הרמב"ם מצוה זו דבאמת מן התורה היא ונמנית במנין המצוות, ובדעת הרמב"ם נקטו הרבה אחרונים דבאמת סבירא ליה דמדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא, אך המבי"ט בקרית ספר כתב דבאמת מן התורה היא אף לשיטת הרמב"ם אלא דאין היא מצוה בפני עצמה אלא כחלק וענף ממצות תלמוד תורה ולפיכך לא נמנתה מצוה זו בכלל תרי"ג המצוות במנין הרמב"ם עיין שם. ומלשון הרמב"ן שם משמע דמהות ברכה זו הודאה היא ולא כברכת המצוה וז"ל "שנצטוינו לברך לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה שעשה לנו בתת תורתו אלינו וכו' וכאשר נצטוינו בברכה אחר האכילה כן נצטוינו בזו". אך באמת אין הכרח גם מלשון זה דהלא גם ברכות המצוה ביסודם שבח והודיה להקדוש ברוך הוא שקידשנו במצוותיו וכן בברכת התורה וכל הברכות שבח הם לאל עליון אלא שנבדלים הם זמ"ז רק בגדר הסיבה המחייבת לברך אם היא מצוה או הנאה או ענין שראוי להודות עליו ולשבח וז"פ. מכל מקום צריך ביאור בגדר ברכת התורה אם הוא מברך על מצות תלמוד תורה או על עצם התלמוד.

ונראה שנחלקו בזה הבית יוסף והגר"א בב' מקומות, דהנה בסימן מ"ז סעיף י"ד כתב השלחן ערוך דנשים מברכות ברכות התורה והמגן אברהם שם בס"ק י"ד ביאר דאף על פי שאין נשים מצוות בתלמוד תורה מכל מקום מברכות ברכת התורה כיון שהם צריכות ללמוד דיני מצוותיהם ועוד דבסדר התפילה אומרות הן דברי תורה, והגר"א שם חולק על דעת השו"ע דכיון שאין נשים מצוות בת"ת איך יברכו עליה, ונראה ברור דדעת הבית יוסף דאין ברכת התורה תלויה כלל במצות ת"ת ואין היא כברכות המצוה אלא כל הלומד תורה חייב לברך עליה אף אם אין הוא מקיים מצוה בלימודו דמ"מ חייב להודות לקב"ה שנתן לנו את חמדה גנוזה תורתנו הק' וכמו שכתב הרמב"ן שם דכמו שחייב לברך על ההנאה כך חייב לברך על התורה ולפיכך מברכות הנשים אף שאין הן מצוות במצות ת"ת.

ולשיטתיהו אזלי הב"י והגר"א במה שנחלקו שם בסי' מ"ז סעיף ד' דלדעת השלחן ערוך אין המהרהר בדברי תורה צריך לברך והגר"א תמה עליו דהלא כיון דיש מצוה אף במחשבת התורה דוהגית בה יומם ולילה כתיב והגיון בלב הוא למה יהא פטור מלברך, ונראה בדעת הבית יוסף דאף דמסתבר דיש מצות תלמוד תורה על אף הרהור הלב (ועיין מה שכתבנו בזה באריכות לעיל בסימן ה') מכל מקום אינו מברך עליה דברכה זו לאו על מצות תלמוד תורה הוא אלא ברכת הודאה שתלמוד תורה היא סיבת חיובה ואף דיש מצוה על ההרהור מכל מקום אין ברכה אלא על הדיבור, ומבואר לפי זה דהבית יוסף והגר"א נחלקו ביסוד דין ברכת התורה אם כברכת המצוה היא או כברכת ההודיה בשני מקומות.

והנה בסימן כ"ה ס"ט הובאו שתי הדעות בענין ברכות התפילין ובהגר"א תמה איך יאמר שני פעמים וציונו על מצוה אחת עי"ש, ולכאורה מצינו שני ברכות על מצוה אחת דהיינו ברכות התורה ובשלמא לשיטת הבית יוסף לק"מ דאין אלו ברכות המצוה אבל לשיטת הגר"א דגם ברכת התורה הם ברכת המצוות לכאורה תברי לגזיזי', אך באמת לק"מ דמכל מקום אינו אומר פעמים וציונו והגר"א הדגיש בלשונו איך יאמר פעמים וציונו על מצוה אחת, דהלא ברור דאף אם מן התורה הוי ברכת התורה כברכת המצוות מכל מקום נוסח הברכות ברור דברכה ראשונה כברכת המצוה היא והשניה ברכת השבח היא ולק"מ.

והנה השאגת אריה בסימן כ"ד כתב בשיטת הבית יוסף דאף דיש מצות תלמוד תורה על ההרהור ומכל מקום אינו מברך אלא על הדיבור כדילפינן "כי שם ה' אקרא" ומבואר מדבריו שהבין את מה דילפינן מקרא זה מצות ברכת התורה דמשה אמר לישראל "כי שם ה' אקרא" כשאני אקרא לפניכם דברי התורה זאת "הבו גודל לאלקינו" וברכו ברכת התורה ולפיכך משמע מפסוק זה דאין חיוב ברכת התורה אלא על הקריאה דאקרא כתיב ביה. אך יש לתמוה על דבריו דבאמת מבואר שם ברש"י פירוש אחר בדרשה זו ומה דכתיב כי שם ה' אקרא לא על קריאת התורה קאי אלא על ברכת התורה, דמשה אמר לבני ישראל שיענו אמן כאשר הוא יברך את ברכת התורה וז"ל "כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם ענו אחרי אמן". ומקורו מיומא ל"ז ע"א דילפינן מקרא זה דמצוה לענות אמן על הברכה ואם כן אין לדייק מלישנא דקרא דרק על הקריאה מצוה לברך ולא כמו שכתב השאגת אריה, אך מכל מקום נראה בדעת הבית יוסף דכיון דלא מצינו ברכה זו אלא במה דאמר משה לישראל כי שם ה' אקרא כאשר קרא לפניהם שירת האזינו אין לנו מצוה אלא בדיבור וקריאה בלבד ואין לך בו אלא חידושו אבל המהרהר בדברי תורה פטור מלברך וכעי"ז מצינו בברכות כ' ע"ב דאף אם הרהור כדיבור מותר לבע"ק להרהר בד"ת כ"סיני" ובתוס' שם דבסיני היה דיבור ואין לך בו אלא כמו שהיה בסיני, ודו"ק בזה. (ושו"ר שגם המהרש"א בברכות שם פירש דרשה זו כהבנת השאג"א וכ"ה בפירוש החרדים על הירושלמי ברכות נ"ב ע"א).

והנה לכאורה יש ליתן טעם במה דהשמיט הרמב"ם ברכת התורה ממנין המצוות דסבירא ליה דבאמת אין מצוה זו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא היא, דהלא ביומא ילפינן מקרא זה דמצוה לענות אמן כנ"ל, ועל כרחך דמה דילפינן מיניה בברכות ברכת התורה אסמכתא היא, אך באמת אין כלל סתירה בין שתי הדרשות כמבואר דמשה אמר להם לבני ישראל כאשר אני אברך ברכת התורה תענו אתם אמן.

ב

ואפשר שגם מה שנחלקו הפוסקים בסימן מ"ו סעיף ט' אם צריך לברך ברכת התורה על פסוקי תורה הנאמרים בדרך תפילה ותחנון תלוי בשני דרכי הבנה הנ"ל במהות הברכה, דאם כברכת המצוה היא ומברך על מצות תלמוד תורה מסתבר דפטור לברך על התפילה דנראה לכאורה דאינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה דהלא אין כאן לימוד אלא תפילה ותחנון ושאני תורה מתפילה בכל עיקר גדרה וענינה, אך אם אין זה ברכת המצוה אלא ברכת הודאה על עצמה של תורה אפשר דאף הקורא בתורה באופן שאין בו תלמוד אלא קריאה ותחנון חייב לברך ולהודות לקדוש ברוך הוא וזה דעת היש אומרים שהביא המחבר שם דחייב לברך על הנאמר בדרך תפילה ותחנון, ולפי זה ניחא מה דנטה הגר"א שם לשיטה דפטור מברכת התורה על התפילה לשיטתו דברכת התורה כברכת המצוה היא, והמחבר גם הוא נוטה לשיטתו, שכתב דנכון לחוש לסברא הראשונה שאסור לומר פסוקים אלה ללא ברכה"ת עי"ש.

אמנם נראה פשוט דאין הכרח דשתי דעות אלו נחלקו ביסוד גדר ברכת התורה דבאמת פשוט דאף אם סבירא לן דברכת הודאה היא יש לטעון דלא נצטוינו להודות אלא על תלמוד תורה ולא על מה שאינו בדרך לימוד אלא בדרך תפילה בלבד, ומאידך יש לומר דאף אם כברכת המצוה היא אפשר דחייב על אף התפילה דאפשר דמקיים בזה גם מצות תלמוד תורה דכל הקורא פסוקי תורה ומבין את מה שהוא אומר יש בו מצות תלמוד תורה ואם כן בודאי אין הכרח דמחלוקת זו שהביא המחבר שם תלויה בחקירתנו הנ"ל, אך מכל מקום מתקבל על הלב לבאר מחלוקתם בדרך זה.

ואפשר דהב"י והגר"א הלכו עוד לשיטתם בסי' מ"ז סי"א לגבי שינת קבע ביום, דמסתבר דשי' ר"ת מושתתת על הבנה דברכת השבח היא ומשו"כ תיקנוה בכל יום כברכת השחר אבל הרא"ש נקט דהוי כברכת המצוה וממילא תלוי בהפסק ככל ברכה"מ, והמחבר כתב דנהגו כר"ת ולשיטתו אזל דהוי ברכת השבח, אבל הגאון נקט כרא"ש וגם הוא לשיטתו כמבואר.

ועוד יש לדון בחקירה זו דהנה בברכות י"א ע"ב נחלקו אמוראי אם יברך לגמרא או רק למקרא ולמדרש. ולכאורה פשוט דלמאן דאמר שאינו מברך אלא על המקרא על כורחך אין זו ברכת המצוה דהרי ברור לכל מבין דמצות תלמוד תורה אחת היא במקרא ובגמרא ולמה יברך על המקרא ולא על המשנה והגמרא. ועוד דהלא גדול מצות הגמרא ממצות לימוד המקרא כמבואר בבא מציעא ל"ג ע"א "מקרא מדה ואינה מדה משנה מדה ומקבל עליה שכר גמרא אין לך מדה גדולה מזו" וא"כ תימה שלא יברך על הגמ' אלא על המקרא, וע"כ דאין ברכת בתורה משום מצות ת"ת אלא ברכת הודאה על עצם התורה וא"כ אפשר דאינו מברך אלא על המקרא וכעובדא דמשה שבירך על שירת האזינו, אך למה דקי"ל להלכה כשיטת רבא שם דמברך אף על הגמרא שוב אפשר דברכת המצוה היא, ובזה גופא נחלקו אמוראי.

אך באמת נראה דנחלקו הראשונים בדבר זה דהנה רש"י כתב שם דמברך אף על גמרא "שהוא עיקר התורה שממנו הוראה יוצאה" ומבואר מלשונו דכיון שחייב לברך על התורה ודאי צריך הוא לברך על הגמ' שהוא עיקר התורה והוראה, אבל רבינו יונה שם כתב דמברך על גמרא כיון שיש בו ביאורי המקראות ושיטתו מבוארת דבאמת מודי כו"ע דעיקר ברה"ת על המקרא הוא אלא דס"ל לרבא דמ"מ מברך על הגמ' משום שיש בו ביאורי המקרא, וע"כ דלשיטתו אף אליבא דאמת אין ברכה זו כברכת המצוה ואין חיובה אלא על המקרא וכעובדא דמשה וברכת ההודאה היא, ודו"ק בזה.

ובעיקר ענין זה ידועים דברי הגרי"ז בשם אביו הגדול בסוף הלכות ברכות וע"ע בשו"ת דבר אברהם ח"א סי' ט"ז מהגר"א וסרמן עי"ש.

ג

עוד בגדר ברכת התורה

ובעיקר הדבר אם ברכת התורה ברכת המצוה היא או ברכת הודאה הנה באמת פשוט דהברכה הראשונה ברכת המצוה היא דהלא כל נוסחו אשר קדשנו במצוותיו וכו' ככל ברכת המצוה היא, והברכה האחרונה אשר בחר בנו ככל ברכת הודאה היא וא"כ לכאורה כל מה שהארכנו לעיל מופרך מיסודו, אך באמת נראה פשוט דאין בזה קושיא כלל דאף דבודאי תיקנו אנשי כנה"ג שני ברכות בברכה"ת אחת בלשון ברכות המצות ואחת בלשון ברכת ההודאה מ"מ עדיין יש לחקור במהות המצוה מה"ת דהלא מה"ת אין מטבע מסויים בברכות ואין להם נוסח מוגדר וא"כ יש לעיין בעיקר החיוב מה"ת מה גדרו, ובאמת אפשר דכברכת המצוה היא ואעפ"כ מברכינן אשר בחר בנו שהיא מעולה שבברכות כמבואר בברכות י"א ואפשר דברכת ההודאה היא ואעפ"כ נברך אשר קדשנו דהלא גם נוסח ברכת המצוה יש בה הודאה שמודה להקב"ה שקדשנו במצותיו וא"כ פשוט דאין להכריע מנוסח הברכות על גדר המצוה מה"ת.

והנה לדעת הבית יוסף נשים מברכות ברכת התורה ולעיל נתבאר דסובר דכיון דברכת הודאה היא גם נשים מברכות אעפ"י שהן פטורות מת"ת ולכאורה קשה דמ"מ איך יברכו ברכת אשר קדשנו במצוותיו אם אינם מצוות בת"ת והלא פשוט מפשטות לשון השו"ע דהן מברכות את כל הברכות ולא ברכת אשר בחר בנו בלבד, אלא נראה כמבואר דאם מהות הברכה מה"ת ברכת הודאה היא דין הברכות כולן נגזר מגדר זה ואף ברכה ראשונה דינה כדין ברכת הודאה ונשים חייבות בה, ועדיין צ"ע בזה.

ומלבד שתי ברכות אלה מברכינן ברכה אמצעית "והערב נא" והיא ברכה שנזכה לטעום מצוף דבשה של תורה ולהתענג מנועם זיוה, ומעין ברכת הנהנין היא על עריבות התורה ומתיקותה, וכ"כ הלבוש בסעיף ו' דבה"ת יש בה ברכת הנהנין, ולפי"ז מצינו בברכות התורה כל שלשת גדרי הברכות שמנה הרמב"ם בריש הלכות ברכות שהן ברכות הנהנין המצוה וההודאה. אמנם באמת פשוט דאין ברכת הנהנין אלא על הנאה גופנית ולא על הנאה רוחנית ולהדיא אמרו בברכות (כ"א ע"א) דאין ללמוד ברכה"ת מברהמ"ז דמה לברכהמ"ז "שכן נהנה", ונראה דלכן תיקנו ברכה זו בלשון תפלה ולא בלשון הודאה, ודו"ק.

וראה זה פלא בדגל מחנה אפרים פרשת בשלח הביא בשם הבעל שם טוב זיע"א במה שאמרו חז"ל בנדרים פ"א על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי שלא ברכו בתורה תחלה דהכונה היא שלא ברכו ברכת והערב נא, ויש בזה מוסר גדול דאף שברכו על התורה ברכת המצוה וברכת ההודאה מכיון שלא ברכו עליה ברכת הנהנין ולא הפילו תחנון לפני אבינו שבשמים שנזכה לטעום ממתיקות התורה ולא השתוקקו לבקר בהיכליה נחרב הבית וגלו ישראל מעל אדמתם. מי יתן ונזכה שיהיה חלקנו עם הוגיה ועמליה ונטעם מנועם התורה.

ד

בענין ספק בברכת התורה

הנה נתקשיתי בדברי המשנה ברורה דבסימן מ"ז סק"ג נקט דברכת התורה מה"ת היא וכמו שכתב השאג"א בסימן כ"ד ובספק אם בירך בה"ת חוזר ומברך ברכת אשר בחר בנו דספק דאורייתא לחומרא אך שם בס"ק כ"ח כתב דבניעור כל הלילה כיון שנחלקו בו הפוסקים ספק ברכות להקל וזה תמוה דהלא רק בברכה דרבנן אמרינן ספק ברכה לקולא ולא בברכה דאורייתא וא"כ נראין דבריו סותרין זא"ז.

ובמושכל ראשון היה נראה דשאני ספק דניעור כל הלילה דמה"ת ודאי אינו חייב לחזור ולברך דכיון דלא ישן שינת קבע אינו חייב מה"ת בבה"ת דכל שיטת ר"ת דמברך כל יום משום דהוי ככל ברכות השחר שחכמים תקנו לברכם בכל יום ויום הוא ואין זה אלא מדרבנן דמה"ת ודאי אין חייב לברך בה"ת בכל בוקר דמהי"ת לחדש חיוב בכל יום אלא נראה דמה"ת בודאי מצוה לברך על התורה ותלמודה וכל זמן שלא הפסיק והסיח דעתו אינו חוזר ומברך וכיון שאין הספק אלא בחיוב דרבנן של בה"ת ספק ברכות להקל, אך באמת צ"ע דלדעת ר"ת נראה פשוט דכיון דס"ל דבכל ענין צריך לברך בכל יום ויום דכך תיקנו חכמים וככל ברכות השחר שמצוה לברכן בכל בוקר ממילא אין דעתו בברכתו אלא ליום אחד וממילא חייב לברך למחרת מה"ת וכ"כ המג"א בסי' מ"ז ס"ק י"ב וא"כ שוב ספק דאורייתא הוא ולא ספק דרבנן, אך אפשר דכל דין זה דכיון דלא התכוין אלא ליום אחד חייב לחזור ולברך מדרבנן הוא דמה"ת אין זה תלוי בכונתו אלא כ"ז שלא הפסיק פטור מברכה, ובמנחת אשר על ת"ת סי' ח' הארכתי בענין אם יכול להגביל ברכה שלא יפטרנו אלא עד זמן מסויים ויש לעיין אם מה"ת יכול להגביל תוקף ברכתו וצ"ע בזה.

ואפשר עוד דדעת המשנ"ב דספק ברכה של תורה לחומרא אינו אלא בודאי נתחייב וספק אם ברך ויצא יד"ח אבל בספק חיוב אזלינן לקולא, אך צ"ע בזה דאף דיש מקום לסברא זו וכיו"ב מצינו לגבי ספק קיים מצוה, מ"מ אין זה נראה בני"ד דכיון דהוי ספיקא דאורייתא יש לנו להחמיר בו אף ללא חזקת חיוב, וז"פ.

ואפשר שדברי המשנ"ב בס"ק כ"ח מושתתים בעיקר על מה שנראה מדבריו בס"ק כ"ה שנקט לעיקר דצריך לברך אחרי שינת קבע בצהרים, ונגזר מכך דאינו מברך בניעור כל הלילה, וצ"ע.

ה

הנה נשאלתי ע"י גדול אחד איך מותר לומר דברי תורה והלכה למי שידענו בבירור שלא בירך ברכת התורה והלא העוסק בתורה ואינו מברך עליה מבטל מצות עשה, והגורם לחבירו לבטל מצות עשה עובר בלפני עור לא תתן מכשול כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ג ס"ב ברמ"א דאסור להאכיל פת למי שלא נטל ידיו ועובר בלפני עור וכן מבואר עוד בסי' קס"ט סעי' ב' במחבר שאין ליתן דבר מאכל אלא למי שיודע בו שיברך עליה ואף שכתב שם הרמ"א דאם נותן לשם צדקה מותר כבר כתב שם במשנ"ב ס"ק י"א דאין זה אלא במקום ספק אבל בודאי שלא יברך אסור בכל ענין.

ושאלה זו שכיחה מאוד למי שנוסע במוניות ומעשים בכל יום שנהגים אף אלה שניכר בהם שאינם מדקדקים במצות מבקשים לשמוע דבר תורה.

ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר דכיון דאין השומע מתכוין לשם מצות ת"ת אינו מחוייב לברך, אך לכאורה אין זה פתרון ברור דהא תינח אם ברכת התורה ברכת המצוה היא ומברך על מצות ת"ת אך אם אין הברכה על המצוה כלל אלא ברכת השבח על עצם התלמוד מצוה עליו לברך אף בכה"ג.

ועוד דכבר הארכתי במק"א לבאר את הנלענ"ד דבמצות ת"ת, אין צריך כונה דלא מצינו דמצוות צריכות כונה אלא במצות שכל ענינם בעצם המעשה ולא במצות שעיקרן בתוצאה ובפועל יוצא ועיקר מצות ת"ת כדי שנדע מצוותיה והלכותיה, את המעשה אשר יעשון ואת הדרך נלך בה, וכל המכוין ללמוד כדי לדעת מקיים מצות ת"ת אף אם לא כיון כלל לשם מצות ת"ת.

ואף שכתב באור שמח בפ"א מהל' ת"ת לבאר את מה שאמר רבא במנחות צ"ט ע"ב דמצוה לומר בפני ע"ה דהקורא קר"ש שחרית וערבית יצא ידי מצות והגית בו יומם ולילה, כדי שיתכוין לשם מצות ת"ת וזולת זאת לא יצא נראה דהיינו משום שכיון לשם מצות קר"ש ולא למד בדרך תלמוד אבל הלומד תורה יצא ידי מצותו אף שלא כיון להדיא לקיים מצות עשה כנלענ"ד. (והאו"ש ציין לחידושיו למס' יומא ולכן לא ידעתי מוצא דבריו בבירור).

והנראה לענ"ד בזה דאף לפי השיטות דבה"ת הוי מצוה דאורייתא מ"מ ברור כשמש שטפלה היא למצות תלמוד תורה דלעולם הברכה טפלה למצוה, ואף אם אין ברכה"ת על מצות ת"ת מ"מ הברכה טפלה לתורה, ולעולם אין לבטל עיקר מפני הטפל, ואם אין ביד האדם מכל סיבה לברך ברכת התורה לא יבטל משום כך מלעסוק בתורה דאין לבטל תורה משום ברכתה, הגע בעצמך, אדם שאין בידו לברך ברכת הלולב וכי ימנע משום כך מלקיים מצות הלולב (בשאר הימים במדינה שאינם אלא מדרבנן) דהלא אם יטול לולב בלא ברכה מבטל מצוה דרבנן בקו"ע ואם לא יטול כלל מבטל מצוה בשוא"ת, אלא פשוט דלא יבטל מצוה משום ברכתה וכך אין לבטל תורה משום ברכתה ואף שיש לחלק בין לולב שהוא חובה לת"ת (ועיין לעיל סי' ב-ג בגדר מצות ת"ת וחיובה), מ"מ עצם היסוד שאין לבטל עיקר משום טפל ומצוה משום ברכתה, ברור ומוכח.

וכיון שכך אף אנו מצווין ללמדו תורה אף שנדע שלא בירך עליה כיון שאין בידנו לגרום לכך שיברך, ודו"ק בזה.

ובגוף הענין לאו מילתא דפסיקתא היא דהשומע ד"ת חייב לברך אך כך כתבו בשוע"ה ובהלכות קטנות ח"ב סי' קנ"ט וכ"כ במשכנות יעקב או"ח סי' ס"ד, והארכתי בזה במק"א. (וע"ע במנחת שלמה ח"א סי' צ"א מש"כ בזה בשם הגרצ"פ פרנק).