טעם כעיקר(תשסב)

מרן הגאב"ד שליט"א

א

בפסחים (כ"א ע"ב) שנינו, אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה וכו' ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אי' אכילה ואחד אי' הנאה במשמע וכו'.

והנה הרמב"ם בסהמ"צ (ל"ת קפ"ז) השריש לנו בענין איסורי אכילה דבאמת לא אסרה תורה את מעשה האכילה בכל מאכ"א אלא יסוד האיסור הוא הנאת האכילה וחידש לן ר' אבהו דלא הנאת האכילה בלבד אסרה תורה אלא אף את כל ההנאות אלא שנקטה תורה הנאת אכילה ובכללה כל ההנאות האפשריות עי"ש. ודבר זה מוכח מהמבואר לקמן (מ"ז ע"ב) דהמבשל גיד הנשה בחלב ואכלו חייב חמש ושם מבואר דלוקה ב' משום בשר בחלב, א' על הבישול, וא' על האכילה, וקשה לכאורה דילקה גם על ההנאה דהרי בב"ח אסור בהנאה ג"כ כדילפינן ממה שנאמר ג' פעמים לא תבשל גדי בחלב אמו, וע"כ דאיסור אכילה ואיסורי הנאה לאו תרי מילי נינהו וביסודן הוי איסור אחד.

ורעק"א בחידושיו בסוגיין הביא דבר זה בשם המל"מ ודחה דבריו מקושי' הגמ' בסוגיין שהקשו לר' אבהו מגיד הנשה דמותר בהנאה אף למ"ד אין בגידין בנותן טעם ולדידיה אי אפשר לומר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרו כיון שאין הגיד בכלל נבילה, ולביאור הנ"ל דאיסור הנאה הוי בכלל לא יאכל כיון דכונת התורה להנאת האכילה א"כ בגיד למ"ד דאין בו בנותן טעם ואין בו הנאה כלל א"א כלל לומר בו דאף איסור הנאה במשמע דע"כ שאני משאר איסורי אכילה ויסוד איסורו הוי מעשה האכילה ולא הנאת האכילה וא"כ אין איסור הנאה בכללו כלל ומה קושית הגמ', ומזה הוכיח דבאמת בכל מקום שנאמר לא יאכל הוי איסורו במעשה האכילה ולא בהנאת האכילה אלא דגזיה"כ דילפינן מנבילה דאף אסור בהנאה וא"כ דין זה שייך אף בגיד הנשה אף למ"ד דאין בו בנו"ט עי"ש. (ורעק"א דחק לדחות הראי' הנ"ל מדף מ"ז וכתב דאולי אזלי' למ"ד בשר בחלב מותר בהנאה עי"ש, ומתוך דבריו אלו מבואר דס"ל דהאוכל איס"ה באמת חייב ב', א' משום אכילה וא' משום הנאה וזה לכאורה תמוה דכל אוכל איס"ה ילקה ב' למ"ד דלוקין על ההנאה, ועיין בזה לקמן אות ג', ולדברי הרמב"ם הנ"ל פשוט דאין באכילה אלא איסור אחד דהיינו הנאת האכילה אלא דנאסרו ג"כ שאר ההנאות, וז"פ. ועיין בספרי מנחת אשר למס' ב"ק סי' כ"ד מה שהארכתי בענינים אלו).

והנה יש לומר דבאמת סברת רעק"א הוא יסוד לשיטת הרמב"ם בענין גיד הנשה דהנה פסקי הרמב"ם סותרים זא"ז בסוגיא זו כידוע, דמבואר בסוגיין דלר"ש דאין בגידין בנו"ט ע"כ דגיד הנשה אסור בהנאה כיון דליכא למימר שהותרה בכלל נבילה והרמב"ם הרי פסק (פ"ח ממאכ"א הל' י"ד) דגיד הנשה מותר בהנאה אף שפסק שם בה"ה כר"ש דאין בגידין בנו"ט והאוכל גיד הנשה של טמאה אינו לוקה כלל, והמגיד משנה הביא בשם הרמב"ן דהרמב"ם ס"ל דתירוץ הגמ' הוי לרווחא דמילתא ובאמת לאו הא בהא תליא ואף דס"ל דאין בגידין בנו"ט מ"מ מותר בהנאה, ולא ביאר טעם דבריו, ולהנ"ל אפשר דשורש הדברים הוי כסברת רעק"א דאף דס"ל דאין גיד הנשה בכלל היתר נבילה מ"מ אינה אסורה בהנאה כיון שאין בה בנו"ט וע"כ לא אסרה בה תורה הנאת אכילה כיון שאין בה הנאה וא"כ אין איסור הנאה כלל במשמע לאו זה כנ"ל, וראיתי בקובץ שיעורים שבאמת תי' כן את פסקי הרמב"ם עי"ש.

אך באמת אין זה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ן והמגיד משנה דכל כה"ג הו"ל לפרש דבריהם כדרך הראשונים ובפרט דלפי"ז נפל בבירא כל סברת המקשה מתחילתו שהקשה מגיד הנשה ולהנ"ל לק"מ דלא יאכלו דגיד הנשה אינו משמע כלל איס"ה, ונראה יותר בכונתם דאף אם אין בגידין בנותן טעם מ"מ הוי גיד בכלל היתר נבילה וכשהותרה נבילה היא וגידה הותרו דאף אם אין גיד בכלל איסור נבילה כיון דאינו ראוי לאכילה מ"מ הוי בכלל היתר נבילה דמסתמא כשנאמר "לגר אשר בשעריך תתננה" משמע שנותן את כל הנבילה לגר ואף את הגיד שהרי במציאות הוי בכלל גוף הנבילה וממילא מוכח שמותר בהנאה, ובאמת כבר כתב הר"ח סברא פשוטה זו אלא שכתב בביאור דברי הגמ' דס"ל דכיון דכתיב "תתננה ואכלה" לא קאי נתינה אלא על הראוי לאכילה ולא אגיד שאין בו בנותן טעם, אך הרמב"ם לא ס"ל אליבא דאמת דיוק זה אלא דג"ה הוי בכלל היתר נבילה אף אם אין בו בנו"ט כנ"ל.

ועוד י"ל בשיטת הרמב"ם דס"ל דגיד מותר בהנאה מק"ו דחלב כמבואר לקמן (כ"א ע"ב) לתי' א' אליבא דר"י הגלילי ואפשר דזה גם כונת הרמב"ן, וראיתי שכ"כ בלח"מ (פ"א ה"ב מחו"מ) וכ"ה באור שמח שם שכתב בפשיטות דזה כונת הרמב"ן עי"ש.

ובגוף קושית רעק"א לביאור הרמב"ם מהגמ', כבר כתבתי בספרי לב"ק שם דנראה מדברי רעק"א דס"ל דלמ"ד אין בגידין בנו"ט אין הנאה כלל באכילתו ומתוך כך הקשה דע"כ א"א לומר דהנאת האכילה נאסרה בו, אך מדברי רש"י ותוס' בסוגיין מבואר דאף אם אין בו בנו"ט יש הנאה באכילתו, דמדברי רש"י מבואר דאין בגידין נותן טעם בשר (עיין בלשונו שחזר על דבריו בזה) ומשמע דבודאי יש בו טעם כל שהוא אלא שלא הוי בכלל נבילה כיון שאין בו טעם חשוב כבשר, וכן משמע בתוד"ה ור"ש שכתבו דאף לחזקיה משמע איסור אכילה דגיד הנשה אף איסור הנאה דלא שייך בו אכילה, וביאור דבריהם נראה דאף למ"ד אין בגידין נותן טעם מ"מ יש הנאה באכילתו או משום דס"ל להתוס' (וכן לרש"י כנ"ל) כשי' הרשב"א (חולין צ"ב) דלכו"ע יש בגידין טעם קלוש אלא שנחלקו אם טעם קלוש זה אוסר או לא, (ועיין בחוו"ד סי' ק' ס"ק ז' ובמטה יונתן שם סעיף ב') או משום דגדר הנאת אכילה אינה כלל הנאת טעמה הטוב של המאכל אלא הנאת השביעה ואף בגידין שאין בהם בנו"ט מ"מ יש בהם הנאת אכילה וע"י אכילתן ירגיש האוכל הרגשת השביעה שהוא גדר הנאת אכילה שנאסר ע"י תורה, ובזה חידשו התוס' דרק באוכל שיש בו הנאה חשובה דהיינו רוב האוכלין שיש בהם טעם יש מקום לומר דאסרה תורה הנאת האכילה בלבד ולא שאר ההנאות כיון שהיא החשובה מכל ההנאות אבל בג"ה למ"ד שאין בו בנו"ט אף שיש בו הנאה מסויימת כנ"ל מסתבר דלא עדיף הנאה זו משאר כל ההנאות וכל ההנאות הוי בכלל אף לחזקיה ודו"ק בזה, ועכ"פ מבואר בדברי הראשונים דיש אף בג"ה הנאה באכילתה אף אם אין בו בנו"ט וא"כ אף בו שייך לומר דהתורה אסרה הנאת האכילה וכל שאר ההנאות בכלל כנ"ל ולק"מ קושי' רעק"א לשיטת הרמב"ם.

ועיין מה שהארכתי במנחת אשר לפסחים (סי' ע"ז) בגדר "הנאת אכילה".

ב

בביאור הנקודה הנפלאה של הרמב"ם

כתב הרמב"ם בפיה"מ בכריתות (פ"ג משנה ד') "ויש במה שנשאנו ונתננו עכשיו נקודה נפלאה אנו מייעדין עליה לפי שהיא מפתח לענינים אחרים ומוסף על מה שיש בה מדקדוק העיון. וזה שידוע שבשר בחלב אסור בהנאה וחֵלב דרך בישול מותר בהנאה, לכשיבושל החֵלב עם החלב למה אינו חל איסור בשר בחלב על איסור חלב והוא ההיקש בנבילה שהוא איסור מוסיף כמו שאמרנו כאן בחלב הקדשים ונתחייב על אכילתו מעילה לפי שניתוסף בו איסור הנאה. והתשובה על זה שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה כמו שהקדמנו שכל איסור האכילה אסור בהנאה עד שיפרט לך הכתוב, ואין שם כתוב שאוסר אכילתו וכתב איסור הנאתו, רק שני הענינים יחד הם איסור בשר בחלב ולפיכך כשאנו אומרים אין איסור חל על איסור לא יחול איסור בשר בחלב על איסור נבילה ולא היה אסור בהנאה אבל הוא מותר בהנאה והאוכל ממנו לוקה משום נבילה ואין שם איסור בשר בחלב כל עיקר לפי שלא חל. ולא תהיה הקושיא במקומה עומדת ויהיה כמו חלב הקדשים בשוה אלא אם אמרנו עליו שהוא אסור בהנאה כמו שאנו אומרים בקדשים והאוכל ממנו אינו חייב משום בשר בחלב אז היה ראוי להקשות, ואין הדבר כן אלא אנו אומרים שבשר זה בחלב לא נאסר בהנאה אלא תראה המשנה אמרה בפירוש שבשר בהמה טמאה מותר לבשל בחלב ומותר בהנאה וכבר נתבאר זה במקומו וזכור הענין מפני שהוא מטעה הכל ותקיש עליו בכל הדומה לו" ע"כ.

ודבריו נעלמים וטמירים, ומגששים אנו באפילה לא רק להבין פשר דבר בעצם הסברא, אלא גם לדעת מה האור הגדול הגנוז כאן ועל מה מאירים קרני הודו, עד שכתב הנשר הגדול שהיא נקודה נפלאה שהוא מפתח לענינים אחרים, ואכתוב את הנלענ"ד.

הנה פשטות כונתו דעיקר איסור בב"ח איסור אכילה הוא ואיסור ההנאה טפל הוא ומסובב ע"י איסור אכילה, ולפיכך בעינן שקודם יחול איסור אכילה ורק על ידו יחול גם איסור הנאה, וכיון שאיסור אכילה אינו יכול לחול על החלב משום שאין איסור חל על איסור אי אפשר שיחול גם איסור הנאה, וזה מן הנמנע שאיסור ההנאה שהוא איסור מוסיף יהיה סיבה שיחול נמי איסור אכילה כיון דאין איסור ההנאה אלא טפל ומסובב ע"י איסור האכילה.

וסברא עמוקה זו מושתתת על הנחה כללית בדרכי התלמוד וההגיון דלעולם צריך שתקדם הסיבה למסובב על ידו וכבר הארכתי ביסוד זה במנחת אשר לפסחים (סי' י"ב) ולגיטין (סי' ל"ב) שם ביארתי דמה שמצינו גיטו וידו באין כאחד אינו כלל אלא יוצא מן הכלל, ועוד נתבאר שם טעם הלכה זו דגיטו וידו בכא"ח במה שונה הוא מכלל דיני התורה שבהם בהכרח קודמת הסיבה לתוצאותיה עי"ש.

אמנם תוספת חידוש יש בנקודה הנפלאה כאן דלא רק בסיבה ומסובב שע"י מעשי האדם כגון בקנין וקידושין וכדו' נאמר כלל זה דבעינן שתקדם סיבה למסובב, אלא אף ביסוד דיני התורה ומצוותיה יש סיבה ומסובב ואף בזה בעינן קדימת סיבה לתוצאותיה ואף שלא שייך בזה כלל מוקדם ומאוחר בזמן אלא מוקדם ומאוחר בכח, מ"מ אף בזה צריך שתקדם סיבה למסובב ועיקר לטפל, וזה ביאור כונת הרמב"ם דאיסור האכילה בב"ח סיבה הוא לאיסור הנאה שכאילו מסובב על ידו וטפל לו ובעינן שתקדם איסור אכילה לאיסור ההנאה, ואף שאין כאן קדימת זמן דלא שייך כלל קדימה בזמן בסיבה ומסובב שבעצם דין התורה, אך מ"מ צריך שבכח תקדם הסיבה לטפל לו וכיון שאיסור האכילה אינו יכול לחול על החלב אלא ע"י איסור ההנאה א"א שיחולו שניהם כאחד וממילא אין איסור חל על איסור.

זה הנראה עומק דברי רבינו הגדול הרמב"ם בנקודה נפלאה זו.

ג

אך לכאורה סותר הרמב"ם את דברי עצמו בגדר איסור האכילה והנאה דבב"ח דבדבריו אלה בפיה"מ מבואר דאיסור אכילה עיקר הוא ואיס"ה כאילו תלוי בו וטפל לו, ובספר המצוות הנ"ל הלא ביאר דדבר אחד הם וכל דרכי ההנאה בכלל הנאת האכילה הם לענין איסור התורה. ונראה בזה דלא זו בלבד דאין דבריו סותרים אלו את אלו אלא משלימים הם זא"ז ביסוד הדבר. דהנה נראה דבדעת הרמב"ם יש בזה גדר דק והוא, אילו היו איסור אכילה והנאה דבר אחד ממש ואין הנאת האכילה אלא אחד מדרכי ההנאה בלבד ואין בו יתרון וייחוד כלל, פשוט היה דאיסור בב"ח איסור מוסיף הוא על איסור חלב דהלא אסור בהנאה הוא, וכן אילו איסור אכילה והנאה תרי מילי הן וכהבנת הרעק"א הנ"ל דאיסור אכילה לחוד (ומעשה האכילה נאסר) אלא שגזה"כ הוא וילפינן מנבילה דגם הנאה נאסרה, פשוט דאיסור ההנאה איסור מוסיף הוא ואיסור חל על איסור, אך באמת נוקט הרמב"ם דרך ממוצע והוא, דשורש האיסור, הנאת האכילה היא משום שהנאה זו עיקרית וחשובה מכל ההנאות וכל שאר ההנאות נאסרו משום הנאת אכילה וטפלים לה, ורק משום כך צריך שתקדם איסור אכילה לאיסור הנאה, וזה המבואר בלשון הרמב"ם גם בפיה"מ דאין איסור האכילה ואיסור ההנאה שני דברים אלא חד הם אף שאיסור אכילה עיקר, ודו"ק בזה כי הדברים עמוקים, שמחים ומאירים.

ד

ולפי מסקנת דברינו בדעת הרמב"ם דעיקר איסור מאכ"א אכילה היא אלא שנתחדשה הלכה דגם שאר הנאות בכלל, נראה לבאר את דברי הרמב"ם (פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ט"ז) דאין לוקין על ההנאות אלא על אכילה בלבד וכבר נתקשו הראשונים בביאור שיטתו דכיון דקיי"ל כר' אבהו דגם הנאה בכלל "לא יאכל" למה לא ילקה, וכבר הארכתי בדברי המגיד משנה והחינוך במנחת אשר לפסחים (סי' כ"ו) ושם נתבאר הקושי הגדול והדוחק הרב שבדרכיהם, ולענ"ד מקום הניחו בזה לגדור בו.

ונראה דהרמב"ם הלך בזה לאור כלל גדול שחידש במקומות רבים, דבמצוות התורה יש עיקר המצוה ומה שנכלל בה, ואבאר כונתי במקורות מדברי רבינו, א' בסהמ"צ (מ"ע פ"ט) כתב דמצות אכילת בשר הזבח עיקרה באכילת כהנים את החטאת וכמ"ש חז"ל (פסחים נ"ט) "ואכלו אותם אשר כופר בהם, מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים", ומ"מ אכילת קדשים קלים ותרומה נגררים אחרי המצוה", ב' (פ"ו מהל' יו"ט הי"ז) כתב לגבי מצות שמחת יו"ט "וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך, אעפ"י שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל' חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו וב"ב וכל אחד כראוי לו", וגם בלאוין מצינו יסוד זה בדברי הרמב"ם, ג' (פ"ו ממלכים ה"ח) כתב "אין קוצצין אילני מאכל וכו' וכל הקוצץ לוקה" ושם בהלכה י' "ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וכו' עובר בלא תשחית ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם", ורבים נתקשו בדבריו דמחד כתב דעובר בלא תשחית ומשמע דהוי מה"ת, ומאידך כתב דאינו לוקה אלא מרדות, ושיטתו מבוארת דאין מלקות אלא על עיקר הלאו ופשטותו ולא על מה שנכלל בו בהיקש המוסר והשכל, ועיין בסהמ"צ (ל"ת נ"ז) "שהזהירנו מהשחית האילנות וכו' וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה" הרי לן בשיטת הרמב"ם דעיקר המצוה לעולם הוא המפורש בתורה אף שנכלל בה גם כל הדומה לה בסברא, ובלאוין אינו לוקה אלא על עיקר המצוה, והדברים מאירים בפשטותן.

ולול"ד גדולי הדורות שנסתבכו בשיטת הרמב"ם במה שאין לוקין על איסור הנאה, נראה בזה דגם הלך הנשר הגדול בדרכו הסלולה, דעיקר האיסור אכילה היא דמקרא מלא דבר הכתוב לא יאכל, לא תאכלו, אלא שגם שאר דרכי ההנאה נכנסים תחת לאו זה, ולכן אין לוקין אלא על האכילה ולא על שאר דרכי ההנאה, ודו"ק בזה כי הדברים שמחים ומאירים.