המבזבז אל יבזבז יותר מחומש במצוות ובפיקוח נפש (תשנ"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ"ח כ"ב)

א

הנה הסמיכו חז"ל על פסוק זה את מה שתיקנו באושא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכמבואר בכתובות נ' ע"א, ונאמרו ג' דרכים ביסוד הדין ונבאר את הנלענ"ד.

א. בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן רכ"ט) כתב דמה"ת חייב לבזבז כל ממונו וחכמים פטרו מלבזבז יותר מחומש, ולפי"ז הוי בכלל מה שאמרו "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה", וזה רחוק לכאורה דלא מסתבר דמה"ת חייב אדם ליתן כל אשר לו לעני והוא עצמו יעני, ועוד דכתבתי במק"א דמסתבר דלא עקרו חכמים דבר מה"ת אלא כשבאו לעשות סייג לתורה ולהפריש את האדם מן העבירה ולא במק"א. ב. במרומי שדה להנצי"ב ב"ק (ט' ע"ב) כתב דיסוד תקנה זו דאל יבזבז יותר מחומש משום כבוד הבריות הוא שלא יעני וא"כ הוי כהא דכבוד הבריות דוחה ל"ת מה"ת בשוא"ת, וגם לשיטתו חייב מעיקר הדין לבזבז כל הונו וחכמים פטרוהו. ג. בירושלמי (פ"ק דפאה ה"א) מבואר דהוי הלממ"ס ושכחוהו וחזרו ויסדוהו באושא עי"ש על הא דגמילות חסדים אין לו שיעור וז"ל "כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו ע"ד הראשונים", (כן כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סימן ר"ל, וכ"כ שם בשנות אליהו). אך באמת יש לתמוה לכאו' על אדוננו הגאון דלשון זה שבירושלמי מופיע ממש כלשונו גם בפ"ק דשבת בענין גזירת י"ח דבר (דף י"א ע"א) ושם בודאי אינו הלממ"ס אלא תקנ"ח בלבד, וע"ע ירושלמי (תרומות פ"ב ה"א) כל מקום שאמרו "באמת אמרו" הלממ"ס, ואעפ"כ כתבו הר"ש והרע"ב שם דלאו דוקא נקטו הלממ"ס עי"ש, וע"ע בהגהות ציון וירושלמי (כלאים ו' ע"ב) שהאריך להוכיח דאף שכתב שם הלממ"ס לאו דוקא הוא, עי"ש וצ"ע.

ולענ"ד נראה עיקר בהלכה זו, דבאמת פשוט דמה"ת אינו חייב לבזבז כל הונו על מצוה אחת דהלא הוא חייב בתרי"ג מצוות והוא צריך גם פרנסת ביתו [וכמו דפשוט לן דאינו חייב להקדיש כל זמנו למצוה אחת וכפי שהארכנו לבאר במק"א כן פשוט שאינו חייב להקדיש כל ממונו למצוה אחת] וכמו שאמרו בב"ק שם דמסברא ידענו דאינו חייב להוציא כל הונו על מצוות דא"כ אילו איתרמי לי' ג' מצוות ישלם כל ממונו ועיין עוד בערכין (כ"ח ע"א) דרשו מקרא דאסור להקדיש כל נכסיו, אלא צריך אדם לכלכל דרכיו ולפלס נתיבותיו באופן שיחלק זמנו, ממונו וכחו לקיים כל מצוות התורה. ונמסר הדבר לחכמים לקבוע שיעור בהוצאה על מצוות והם קבעוהו עפ"י אסכמתא מיעקב אבינו [ויש להאריך בענין אסמכתא אם הוי מה"ת או מדרבנן בעלמא ואכמ"ל] וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכ"ד) ובעה"ש (יו"ד רמ"ט ס"ה).

והנה הספורנו בסוף פר' ראה כתב "כמתנת ידו ולא כל מתנת ידו" ולא כפתאי אומות העולם אלא כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובשו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ר"ב) תמה עליו מהירושלמי הנ"ל דבתירוץ הראשון משמע דרק מדרבנן אל יבזבז וכ"כ הרא"ש והר"ש בריש פאה ולפי האמור יסוד הדין מה"ת הוא אלא שנמסר לחכמים לקבוע שיעורו.

והנה נראה שנחלקו הרמב"ם ותוס' אם תקנת אושא היתה רק על צדקה או על כל הוצאות המצוות דמלשון התוס' ב"ק (ט' ע"ב) משמע דרק בצדקה התקינו זאת אבל במצוות כתבו רק שאינו חייב לבזבז הון רב ואפילו שליש משמע שאינו חייב והביאו תקנת אושא רק לראי' ולדוגמא ומשמע מדבריהם דאין תקנה מסויימת בכל המצוות אלא דמעיקר דין תורה אינו חייב לבזבז הון רב, וכן משמע מהרמ"א (סי' תרנ"ו באו"ח סעיף א') שכתב רק דאינו חייב לבזבז הון רב וביו"ד (סי' רמ"ט סעיף א') לגבי צדקה כתב שלא להוציא יותר מחומש ודו"ק, אך מלשון הרמב"ם בסוף הל' ערכין (פ"ח הי"ג) משמע דגם במצוות אמרו אל יבזבז יותר מחומש עי"ש ודו"ק. ובאמת מצינו לשון הירושלמי (ריש פאה) באושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצוה, וכן אמרו שם בר' ישבב שבזבז כל הונו ואמר לו ר"ג שיבזבז רק חומש על המצוות אבל בבבלי משמע דתקנה זו על הצדקה נאמרה [אמנם בירושלמי נקטו לשון מצוה על צדקה בכ"מ וכהא דמצינו בפאה (ל"ז ע"ב) "ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בליליא" וכ"ה בשקלים כ"ג ע"ב ובמגילה כ"ד ע"א עי"ש].

ועוד יש לדקדק בלשון הירושלמי דמשמע שם דהתקנה היתה שיפריש חומש למצוה בלשון חיוב דהיינו אף דמה"ת אי"צ להפריש שיעור מסויים תיקנו לחייבו להפריש חומש ולא פחות [ומלשון להפריש משמע כמ"ש בשאילת יעבץ (ח"א סוף סימן ג') שהתקנה היתה באופן שהוא מפריש לעניים אבל כשעני לפניו ומבקש לחם לאכול צריך לבזבז אף יותר מחומש עי"ש וע"ע לקמן אות ב') אבל בבבלי משמע שהתקנה היתה לקולא שלא יבזבז יותר מחומש, ויש לעיין בבהגר"א בירושלמי שם שכתב דאסור להוסיף על חומש ומשמע דנקט כן אף בשיטת הירושלמי, וצ"ע. [ולפי"ז צ"ל דגם ר"ג לא הוכיח את ר' ישבב משום שתיקנו שלא יבזבז אלא דממה שתיקנו שיפריש חומש משמע דאין זה מדת חכמים וחסידות שיבזבז כל ממונו ודו"ק].

ועיין עוד בירושלמי קידושין (פ"א ה"ז) כבד את ה' מהונך אם יש לו חייב אם אין לו פטור עי"ש ודו"ק.

ב

והנה הקשו האח' דבצדקה יש גם ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו כמ"ש הרשב"א (ב"ק ט' והרמ"א באו"ח סימן תרנ"ו ס"א וביו"ד קנ"ז סעיף א'), ויש ליישב בכמה דרכים, א. לפי מה שכתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"ב בהגהות לסימן תרנ"ו ובנחלת יעקב פרשת ראה ושאילת יעבץ שם דבאמת אינו פטור אלא להפריש יותר מחומש לצדקה אבל כשעני לפניו חייב לבזבז בלא שיעור וא"כ לק"מ דליכא לאו אלא כשעני לפניו, אך מלשון הרמב"ם (פ"ז מהל' מתנות עניים ה"א) משמע דאפי' כשעני לפניו אינו חייב ליתן יותר מחומש אם אין ידו משגת דלא כדברי האח' הנ"ל. ב. החת"ס (בהגהות לסימן תרנ"ו) וכן הפמ"ג שם והחות יאיר (סי' קל"ט) כתבו דאין הדבר אמור אלא בקום ועשה ולא בשוא"ת ואינו חייב לבזבז כדי שלא לעבור על ל"ת בשב ואל תעשה וכן משמע ברשב"א ב"ק שם דרק בעשה בשוא"ת אמרו שאין חייב לבזבז עי"ש וכ"ה בלבוש שם (סימן תרנ"ו) ולפי"ז לק"מ, אך בריב"ש (סימן שפ"ז) מבואר דסבר דבל"ת חייב לבזבז אפי' בשוא"ת וכ"ה ברקנאטי הל' צדקה (סי' נ"א) במעשה בצלאל ג. כתב מהרי"ל דיסקין (חלק א' סי' כ"ד) דהל"ת בצדקה טפל לעשה וכיון שאינו חייב לבזבז על העשה פטור אף על הל"ת, ונראה סברתו כעין סברת הרמב"ן קידושין (ל"ד ע"א) דלאו דמעקה טפל לעשה והפטור מן העשה פטור מן הלאו עי"ש. ד. באמרי בינה הלכות דיינים (סי' י"ט) כתב דגזה"כ "אפס לא יהיה בך אביון" דחייו קודמין ואי"צ לבזבז ושאני ל"ת דעלמא. ה. לפי הנצי"ב (ב"ק ט') י"ל דכבוד הבריות דוחה ל"ת בשאו"ת. ו. ונראה עיקר בזה דאינו עובר בלא תקפוץ ולא תאמץ כיון שנותן לפי דעתו ויכולתו, ואינו קופץ ידו ומאמץ לבו לגמרי, וצ"ע בזה.

ג

הקשו עוד האחרונים מקידושין (כ"ט ע"ב) הוא לפדות ובנו לפדות איזה מהן קודם הרי דאף שאין בידו אלא ה' סלעים חייב לבזבזן על מצות פדיון הבן, ובביאור הלכה (סי' תרנ"ו) כתב דע"כ מיירי בגמ' שם שאין לו אלא ה' סלעים, וכונתו דאל"כ אין גובין ממשועבדים במקום שיש בני חרי וכ"כ באהבת חסד (פרק כ') ובחזו"א (או"ח קמ"ט ג'), [ויש לפלפל דאפשר דכיון שאינו חייב יותר מחומש שוב גובין ממשעבדי, כשאין די בחומש נכסיו וכעין שי' הרשב"א בב"ק (ח' ע"א) דכשיש ב"ח אצל יתומים קטנים גובין ממשעבדי אך באמת נראה לחלק ואכ"מ להאריך ודו"ק]. וגם בקושי' זו נאמרו כמה דרכים ונפרטם בקיצור.

א. כתב הביה"ל שם דעני שאני דממילא הוא מוטל על הציבור ולפיכך אינו פטור מלבזבז אך לכאו' נראה דמסתבר טפי לומר בכה"ג דלא פלוג ולא מסתבר כלל לחלק בין עני לעשיר. ב. רק לבזבז יותר מן הערך אינו חייב כ"כ שם בביה"ל וחלקת יואב בקונטרס בדיני אונס ענף ז' אך זה נגד כל משמעות הפוסקים וכמ"ש שם בביה"ל. ג. החזו"א שם כתב דאפשר דכשהיה לו בהרווחה כבר נתחייב להפריש חומש ואינו נפטר מזה אחר שהעני עי"ש. ד. נראה פשוט דפה"ב שאני דהוי חוב ממוני ושיעבוד נכסי, וכ"כ גם החזו"א שם אלא שהוקשה לו מהאיבעי' שם הוא לפדות ולעלות לרגל (ותי' בדוחק דכיון דאם רצה לעלות לירושלים לראות את נופה ויופיה מותר מותר גם למצוה וצ"ע בזה), ונראה דכיון דממ"נ הוא חייב להוציאן לפה"ב שוב שורת הדין דאם עליה לרגל קודמת יוציאן לעלות. ה. אפשר דבאמת אינו חייב להוציא לעלות לרגל והשאלה אם הוא רוצה איזה יקדים, אמנם באמת הדבר תלוי במחלוקת שבין רעק"א והגרמ"ז בשו"ת רעק"א (סי' ס"ח) אם מותר לו להקדים כבוד אביו שאינו מחוייב בו (כגון שאין לו לאב מים) לכבוד אב שהוא מחוייב בו עי"ש, וה"נ יש לעיין אם מותר לו להקדים עליה לרגל שאינו חייב להוציא בה כל ממונו לפה"ב שחייב להוציא עליה ודו"ק. וכעי"ז כתבתי בספרי למס' שבת (סי' ל"ב) עי"ש באות ה'. ו. אפשר דאינו חייב להוציא כדי לקנות החפצא דמצוה וממילא אינו יכול לקיים המצוה והוי אונס אבל כשהמצוה היא עצם הנתינה חייב. דו"ק נא בכל הדברים הללו כי קצרתי בהם מאוד וכתבתי ברמיזא בעלמא.

העיר הגר"ח מבריסק למה חייב אדם לפרוע חובו ביותר מחומש הלא פריעת בע"ח מצוה ואינו חייב לבזבז יותר מחומש על המצוות, ולכאורה נראה דמשום לאו דלא תעשוק שיש בכובש ש"ש ובהמנעות מפריעת חוב חייב לבזבז יותר, אך זה תלוי אם חייב לבזבז כל ממונו על לאו בשאו"ת שנחלקו בזה האחרונים כנ"ל, ועוד יש לדחות דהסמ"ע בחו"מ (סי' של"ט ס"ק א') כתב דליכא לאו אלא במחליט לא לפרוע אבל במי שדוחה פרעון חובו ליכא בו לאו אלא מצוה דהן צדק, ובעיקר הדבר נראה כנ"ל דבשיעבוד ממוני ליכא כלל דין זה, דאל יבזבז יותר מחומש, וז"פ.

ד

הקשה בשו"ת מוצל מאש (סי' מ"ה) איך יכול להשביע חבירו שבועת עד אחד או שבועת מודה במקצת והלא עובר בלפני עור כשמכשילו בשבועת שקר ובלאו הלא צריך לבזבז כל ממונו וא"כ יהיה על התובע להפסיד ממון תביעתו כדי שלא להכשיל חבירו, ואפשר דאינו עובר כלל בלפנ"ע דחבירו הלא נשבע מרצונו וזה תלוי בו, אך נראה עיקר בזה דלעולם אינו חייב להפסיד בדין מחשש איסור לפנ"ע, דהלא זה מצות התורה והלכתה שיעשה צדק ומשפט בין איש לאיש ולעולם אין האדם חייב להפסיד ממונו וזכויותיו כדי שלא להכשיל חבירו או לצערו, וכעי"ז נתבאר לקמן (בפרשת וישב סי' נ') דאי"צ להמנע מלתבוע חבירו בדין כדי שלא להלבין פניו, ודו"ק בזה.

ה

יש להעיר במה שאמרו בפסחים (מ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח, והרי אמרו שלא יבזבז יותר מחומש, ונראה דבדבר שהרבה גופי תורה ויסודות הדת ודורות ישרים תלויים בו לא אמרו שלא יבזבז, אך נראה עיקר דלא אמרו כן אלא בדרך הפלגה וכעין מ"ש בשבת (קכ"ט ע"ב) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקנה מנעלים לרגליו, ואפשר דמטעם זה כתב בטוש"ע (אהע"ז סימן ב' ס"ו) דישתדל לישא בת ת"ח ושינה מלשון חז"ל ולא כתב דימכור כל אשר יש לו.

ו

תמוה לכאורה דהרמב"ם לא כתב הלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש ולא כתב בפ"ז ממתנות עניים הלכה ה' אלא דמצוה מן המובחר ליתן חומש ולא כתב דאסור ליתן יותר, ויתירה מזו כתב בפיה"מ ריש פאה דמדת חסידות היא ליתן יותר מחומש וקשה דהרי אמרו דלא יבזבז יותר מחומש, ועוד יש לתמוה דמדברי הרמב"ם בסוף הל' ערכין משמע דבאמת יש קפידא שלא יוציא יותר מחומש ולמה לא כתב כן גם בהלכות מתנ"ע כשהוא מבאר דיני צדקה.

ולכאורה נראה לפי מה ששמתי אל לב בהבדלי הסגנון שבין הבבלי והירושלמי לעיל באות א' דהרמב"ם הוציא שיטתו מדברי הבבלי והירושלמי גם יחד, וס"ל דכשעני לפניו מותר ליתן יותר מחומש ויש בזה אף מדת חסידות ובכה"ג מיירי הירושלמי ולפיכך לא אמרו שם שלא יבזבז, וכשאין עני לפניו חייב להפריש חומש ובכה"ג אמרו שלא יבזבז ובכה"ג מיירי הבבלי [ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סי' פ"ה) כתב בדעת הרמב"ם דכשאין עני לפניו אינו חייב להפריש כלל חומש, ובאמת לא כתב הרמב"ם דין זה בהל' מתנ"ע אך בפיה"מ שם כתב להדיא דחייב] והנראה עיקר בדעת הרמב"ם דס"ל דהלכה זו שלא יבזבז יותר מחומש אינו הלכה גמורה אלא מעין הנהגה ראויה, ויש בה יוצא מן הכלל וכמ"ש החו"י (סי' קפ"ו) דעשיר מצווה להוציא יותר מחומש וכ"כ בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ג') בדעת הרמב"ם דמדת חסידות להוציא יותר, וכיון דהלכה זו מדרכי המדות והמוסר לא כתבו הרמב"ם בהל' מתנ"ע אלא בסוף הל' ערכין וכדרכו בהרבה מקומות שמסיים בדברי מוסר וחסידות כדמצינו בסוף הלכות מקואות מעילה ולולב וכו'. ובאחרונים כתבו דכשעני לפניו חייב לבזבז אף יותר מחומש אך בדברי הרמב"ם במתנ"ע מבואר דלא כדבריהם אלא כדברינו, כנ"ל.

ומקור לדברי הרמב"ם דיש מדת חסידות בבזבוז יותר מחומש יש מתענית (כ"ז ע"א) במעשה דר' אלעזר איש בירתא שנתן לעני את הממון שהכין לנדונית בתו שהאחרונים נתקשו במה שבזבז יותר מחומש ועיין גבורת ארי שם, ונראה דהרמב"ם הוכיח מזה שיטתו. וראיתי שוב שנחלקו בד"ז שני גדולי הדור, האגרות משה (יו"ד סימן קמ"ג) והמנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ד), עיין בדבריהם.

ז

הנה יש לעיין במצות הצלת הנפש אם דינו כשאר מצוות עשה שבהם כתב הרמ"א באו"ח (סי' תרנ"ו סעיף א') דאין האדם חייב להוציא הון רב על המצוות ומקורו מתוס' בב"ק (ט' ע"ב) שהוכיחו כן מדברי הגמ' שם, או שמא שאני מצוה זו של פקו"נ משאר מצוות בתורה ושמא צריך להוציא כל ממונו כדי לקיים עולם מלא.

ואף שיש במצוה זו גם ל"ת דלא תעמוד על דם רעך מלבד מצות העשה ד"והשבותו לו" ועל ל"ת צריך לבזבז כל הונו כדי שלא יעבור עליה כמ"ש הרשב"א בב"ק שם וכך נפסק ביו"ד (סי' קנ"ז), כבר כתבו הפרמ"ג והחת"ס בהגהות לשו"ע או"ח שם דרק בקום ועשה צריך להוציא כדי שלא יעבור ולא בל"ת שמבטלים אותה בשוא"ת ואין הדבר תלוי אם הוי עשה או ל"ת אלא אם עובר על מצות התורה בקו"ע או בשוא"ת ולפי"ז דין מצוה זו כדין כל מצות עשה שאי"צ להוציא עליה הון רב [אמנם בשו"ת הריב"ש (סי' שפ"ז) מבואר דגם בל"ת דשוא"ת צריך להוציא כל הונו ולא כדברי האחרונים הנ"ל עי"ש], ועוד דכבר הבאנו לעיל (אות ב') את דברי הרמב"ן דבמצוה שהיא בקו"ע הוי הלאו טפל לעשה ונגרר אחריה בדיניה, עי"ש.

והנה נטיית הלב הברורה דעל הצלת הנפש צריך להוציא כל ממונו דהלא מצוה זו דוחה כל התורה כולה, והלא מחלל שבת לפקח את הנפש אף שצריך לבזבז כל הונו שלא לחלל את השבת, ולשיטת מקצת הפוסקים (חו"מ סי' תכ"ד) צריך להכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו, וק"ו הדברים ומה אם ספק סכנה נדחית משום הצלת הנפש כ"ש שחייב להוציא כל ממונו להציל נפש חבירו דכל אשר לו יתן בעד נפשו ואכן כך כתבו כמה מגדולי האחרונים דלהצלת הנפש צריך להוציא יותר מחומש, עיין שו"ת שאילת יעב"ץ (ח"א סוסי' ג'), ערוך השלחן (יו"ד סי' רמ"ט ס"ה) והחפץ חיים בספר אהבת חסד (פרק כ' ס"ב) עי"ש.

אולם לכאורה נראה מדברי הגמ' בסנהדרין (ע"ג ע"א) דאינו מחוייב להוציא הוצאות להציל נפש חבירו דהרי אמרו שם "מנין לרואה את חבירו טובע בנהר או חיה גוררתו וכו' שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא "והשבותו לו" אי מהתם הו"א ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל" הרי לן דמ"והשבותו לו" הו"א דא"צ אלא להציל אבל לא לטרוח ולשכור פועלים ולזה בעינן לא תעמוד על דם רעך, אבל להוציא הוצאות מדיליה אינו חייב כלל דלא ילפי' מלא תעמוד וכו' אלא שחייב לטרוח ולמיגר אבל לא להוציא הוצאות, וראיתי בקובץ מוריה (גליון רנב- רנד) כתוב כן בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, והוסיף שם דדין הצלת הנפש כדין הצלת ממון דילפינן מיניה ואינו חייב להוציא ממון להציל את הנפש עי"ש.

אך לענ"ד דבר זה אי אפשר, אלא באמת צריך להוציא כל ממונו להציל נפש אחת מישראל ולקיים עולם מלא ולולי גזה"כ דחייך קודמין היה חייב גם לסכן נפשו ואף להלכה דעת כמה פוסקים שחייב להכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו, ואף בסכנת אבר התחבט הרדב"ז (ח"ג סימן תרכ"ג) אם חייב להפסיד אבר כדי להציל חבירו ועיקר טעמו לפטור משום דלפעמים יש סכנת נפשות באיבוד אבר (והארכתי בזה בכמה תשובות להלכה ואכמ"ל), אבל בממון ודאי שחייב להוציא ללא שיור וכמ"ש האחרונים הנ"ל.

ובאמת כבר כתב שם הרא"ש דאם יש לניצול כסף חייב הוא להחזיר למציל אבל אף אם אין לו צריך המציל להוציא משלו כדי להצילו ולהדיא כתב שם דאין אדם חייב להציל חבירו מממונו כשיש ממון לניצול עי"ש, והרא"ש לא חילק בשיעור ההוצאה כמה צריך להוציא אך מ"מ מבואר בדבריו דאין דין הצלת הנפש כדין הצלת ממון, ומדלא כתב כמה צריך להוציא משמע שאין בזה שיעור, ולענ"ד ברור דאף הרמ"ה שכתב שם דאינו חייב להוציא משלו אלא חבירו צריך לשלם על הצלת עצמו, כונתו רק לחייב את הניצול ואפשר דלשיטתו אף אם אין לו צריך לעבוד ולהשתכר כדי לשלם ושאני משאר חוב בעלמא, אבל גם לשיטתו אין המציל נפטר כלל גם אם ידוע לו שאין לניצול לשלם לו וכ"כ בכלי חמדה פר' תצא בשיטתו [ועיין במאירי קי' ח' ע"ב שנחלקו אם הניצול חייב לשלם למציל עי"ש, אך לכו"ע נראה דאין המציל נפטר אף אם אין לניצול לשלם לו], ומ"מ לא חילקו הראשונים בשיעור ההוצאה שהמציל חייב בה.

ושורש דבר זה נראה דאף דאילו היינו למדים מצות ההצלה מהשבת אבידה בלבד באמת היה דינו וגדרו כמו הצלת ממון, מ"מ אחרי שלמדו מצוה זו מלא תעמוד על דם רעך נשתנה כל גדרו וענינו וכמו שידענו שחייב למיטרח ולמיגר וכפרש"י שם "קמ"ל לא תעמוד על דם רעך, לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך" וכל הוצאות ממון בכלל "חזור על כל צדדין" הוא, ונראה דגם זה בכלל מה שאמרו שחייב למיטרח ולמיגר, וז"ב.

וכבר כתבתי במק"א כעין זה לגבי מה שחידשו האח' לדמות הצלת נפשות להשבת אבידה לענין אבידה מדעת דאין חייבין להציל את המאבד עצמו לדעת (כ"כ המנ"ח בקומץ המנחה מצוה רל"ז) ולענין זקן ואינו לפי כבודו דפטור מהצלת נפשות (וכ"כ הגרש"ק בחכמת שלמה לחו"מ סי' תכ"ד) וגם הם השתיתו דבריהם על דברי הגמ' הנ"ל דהרי חזינן דלא צריך קרא דלא תעמוד אלא לחייבו למטרח ולמיגר, אבל למילתא אחריתא דינו ככל דין השבת אבידה, אך באמת נראה דאחר שלמדנו מלא תעמוד על דם רעך אין דין ההצלה כפוף כלל לדיני השבת הממון אלא יש בו לתא דאיבוד נפש וחייב אדם לחזור על כן הצדדין שלא יאבד נפש מישראל בכל ענין ואופן ואף להוציא על זה כל ממונו.

ונראה עוד במה דהו"א שאין חייב למטרח ולמיגר, דהנה חיוב זה דילפינן מ"והשבותו לו" להשבת גופו באמת אין עניינה לפקח נפשו מן הסכנה דאין זה השבת גופו אלא השבת נפשו, אלא הכונה להשבת גופו ממש וכמבואר בב"ק (פ"א ע"ב) "הרואה חבירו תועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד עד שמעלהו לעיר או לדרך" ויליף לה להשבת גופו עי"ש, הרי דלא מיירי כלל מסכנה אלא להשבת גופו כשהוא תועה כעין שורו וחמורו שתועה בדרך, ומה שהקשו בסנהדרין שנלמוד ממנה לרואה חבירו טובע בנהר וכו' היינו בדרך ק"ו וא"כ אין פלא במה דהו"א שאינו חייב למטרח ולמיגר. ובאמת מבואר בספר החינוך (מצוה רל"ז) דאף לאו דלא תעמוד על דם רעך לא קאי על הצלת הנפש בלבד אלא אף לחייבו להעיד לחבירו בעדות ממון, וביאר כן את דברי הספרא (קדושים פרק ד' פס' א'-ח') עי"ש ודו"ק כי קצרתי.

והגיעב"ץ והח"ח שם הוכיחו הלכה זו מב"מ (ס"ב ע"א) דלולי שדרש ר"ע מקרא דחייך קודמין היה מודה לבן פטורא שישתו שניהם ואל יראה במות חבירו, וק"ו הדבר שצריך להוציא כל הונו ולא לראות במות חבירו, והגריש"א כתב לפרש את דברי הש"ס לפי מה דמשמע בתורת כהנים דאף דברי בן פתורא אינם מיוסדים על אדני הסברא אלא גם הוא דורש גזה"כ "וחי אחיך עמך" שלא יראה במות חבירו וא"כ גזה"כ הוא, ונמצא דלר"ע שדרש מקרא זה בדרך אחר דאמרה תורה חייך קודמין שוב אין ראי' להוצאות ממוניות עי"ש אמנם אף דבתו"כ באמת משמע דב"פ דריש קרא, אך מפשטות סגנון הגמ' בב"מ ומסתימת הראשונים שם משמע דמסברא אמר בן פטורא ישתו שניהם.

אך באמת תמוה, וכי אפשר שלפי מצות התורה ימותו שניהם כשאפשר שאחד מהם יגיע לישוב ויחיה, הלא דבר זה אי אפשר כלל וכלל, ומאז שנות נעורי היה פשוט בעיני לפרש דלא נחלקו ר"ע וב"פ אלא בכעין אופן זה של שנים המהלכים בדרך שאין הסכנה מוחלטת ומיידית, דאפשר דאדהכי והכי תעבור שיירא או ימצאו מים בנאות מדבר, ולפעמים חי האדם יותר זמן במעט מים וכמו שהטבע בזמנינו מוכיחה במציאות, ורק בכה"ג סובר ב"פ שישתו שניהם ולא יראה אחד במיתת חבירו ויבטחו בהקב"ה שימציא להם רוח והצלה ממקום אחר, ור"ע חידש דאף בכה"ג חייך קודמין, אבל כאשר הסכנה ברורה ומיידית מודה אף ב"פ דבודאי מצוה להציל את עצמו ולא למות רק שלא לראות במות חבירו, ומה מאוד שמחתי כאשר ראיתי בספר יחוסי התנאים והאמוראים לאחד הקדמונים ר' יהודה בר קלונימוס, בערך "בן פטורין" שכתב כדרכנו וז"ל "וסבר בן פטורין אם לא ישקה חבירו בודאי ימות לעיניו וכו' וצריך כל ישראל להציל חבירו מידי חיה וכו' ואפילו אם הוא מסוכן מספק, ושמא יעשה נס ויזדמן להם מים".

ולפי"ז יש קצת לפקפק בראי' שהביאו האח' הנ"ל מסוגיא זו, אך באמת נראה דשפיר קאמרי, דאם חייב להסתכן אפילו במדה מסויימת כדי להציל חבירו ק"ו שצריך להוציא כל ממונו דכל אשר לו יתן בעד נפשו, וז"ב.

ואפשר עוד דר"ע וב"פ נחלקו במה דנחלקו הפוסקים בסי' תכ"ו אם חייב להכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה גמורה דלב"פ חייב ולר"ע פטור, ודו"ק בזה היטב.

וראיתי בחזון איש בליקוטים לחו"מ (סי' כ"ה) וכן בגליונות על חי' הגר"ח (פ"ה מהל' יסודי התורה) שכתב לבאר שיטת ב"פ בד"א, ויסוד דבריו דס"ל לבן פטורא דחיי שעה של חבירו דוחה חיי עולם דידיה ועדיף שישתו שניהם ויזכו שניהם לחיי שעה ואל יראה הוא באריכות ימים ע"י שימנע מחבירו חיי שעה עי"ש, וגם לשיטתו ק"ו הדברים שחייב להוציא כל ממונו להציל נפש חבירו דאם חיי עולם דידי' נדחין משום חיי שעה דחבריה ק"ו לממונו של אדם שנדחה מפני חיי חבירו.

אמנם לענ"ד דבריו רחוקים, ונראה טפי דבסכנה ברורה וקרובה עדיפי חיי עולם דידיה מחיי שעה מועטים דחבירו, וכמו דפשיטא דמותר לאדם לעשות ניתוח ולסכן חיי שעה שלו כדי לזכות בספק חיי עולם (דהיינו חיים בעולם הזה כדרך העולם עד שיעלה רצון בפני אדון הנשמות ליטול נשמתו), והרי כתבו התוס' בעבו"ז (כ"ח ע"א) ואף דמחללין שבת על חיי שעה מ"מ בסכנה ודאית חיי שעה לאו מילתא ולא חיישינן לה וכך מוכח מהגמ' שם, וכבר כתב השבות יעקב להוכיח משם דמותר לעשות ניתוח מסוכן בשביל סיכוי להרפא לגמרי ונראה דה"ה בני"ד חיי שעה נדחין בשביל חיי עולם, אלא נראה טפי לענ"ד בדרך הנ"ל, וכ"ז ברור לענ"ד.

[ועי"ש בחזון איש שסתר דבריו בענין ספיקו, בשלשה המהלכים בדרך ויש לאחד שני קיתונות של מים מה יעשה בקיתון השני האם יתננו לאחד ממלויו כדי שיזכה להגיע לישוב או שמא יחלקנו ביניהם כדי שלא יראה אחד במות חבירו כיון שאין שייך בזה לומר חייך קודמין, ובאמת נראה לכאורה לדברי החזו"א דאחרי שידענו שחייך קודמין שוב ידעינן דיש לבכר חיי עולם לפני חיי שעה ויש לו ליתן את הקיתון השני לאחד מהם לפי סדר הקדימה שבסוף מס' הוריות, אמנם זה רק להבנת החזו"א, אך לדרכנו אפשר דמסתבר טפי שיחלקנו בתקוה שהקב"ה יזמין להם רוח והצלה בדרך מן הדרכים, ומעשה בכל יום שאנשים ניצולים ממצבים דומים, וצ"ע בזה].

סוף דבר נראה ברור לענ"ד דחייב אדם להוציא כל ממונו להציל נפש אחת מישראל, אמנם זה רק במקרה קיצוני שהוא לבדו יכול לעזור אבל ברור ופשוט שאין האדם חייב למכור ביתו וכל אשר לו להציל חולה וכדו' כשיש רבים המצוים להציל ומהי"ת יתחייב הוא ולא אחרים שמצוות התורה מוטלת גם עליהם, וז"ב ופשוט.