זריזין מקדימין למצוות (תשס"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (כ"ב ג')

א

מכאן למדו (פסחים ד' ע"א, יומא כ"ח ע"ב) דזריזין מקדימין למצוות. ובילקוט שמעוני איתא דילפינן הלכה זו מפרשת הפיכת סדום ועמורה דכתיב "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" (י"ט כ"ז). ובפסיקתא ילפינן מפרשת הכנסת אורחים דאברהם, דכתיב "וימהר אברהם האהלה אל שרה" וגו' (י"ח ו'), (ומדברי הפסיקתא חזינן שיש דין זריזין מקדימין גם במצוות שבין אדם לחבירו, ולא רק מחשש שמא ימות העני כדאיתא בתענית (כ"א ע"א) במעשה דנחום איש גמזו, אלא אף ביסוד המצוה, ואע"ג דמצוות דבין אדם לחבירו אין ענינם בעצם המעשה אלא בתוצאה, מ"מ גם בהם נאמר דזריזין מקדימין למצוות, וזה חידוש גדול).

הרי לן ג' מקורות במה דזריזין מקדימין למצוות וכולן מפרשת וירא.

נחלקו האחרונים ביסוד דין זה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ה"שדי חמד" (מערכת יום הכיפורים סי' א') הביא מה שכתב ר' שלמה קלוגר ב"ספר החיים" דזריזין מקדימין דאורייתא הוא, אבל הטורי אבן (ר"ה דף ד') כתב דדין זה דרבנן הוא ואסמכוהו אקרא.

ולדידי נראה דדין זריזין מקדימין דאורייתא הוא, אלא שאין זה חיוב גמור אלא 'רצון התורה' וכן משמע מדברי המאירי (יומא כ"ח) שכתב "כל היום כשר למילה שנא' 'וביום השמיני' וכו', ומ"מ ראוי לזריזים להקדים בה בשחרית שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי האבות שנאמר עליהם בכיוצא בה וישכם אברהם בבקר" עכ"ל. ובמק"א (הוריות דף י) הוסיף עוד וז"ל: "וכל שכן כשתבוא דבר מצווה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצוות, ולא יתאחר בעשיית מצווה, שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצווה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצווה מלמדה", עכ"ל. חזינן מדבריו דמצוה זו יש בה 'ענין' מדאורייתא ומ"מ אינו 'חיוב' אלא דיסוד מצוה זו 'רצון התורה' היא וכמש"כ המאירי עוד (שבת קל"ג) לענין הידור מצוה וז"ל: "לעולם יהא אדם משתדל לקיים את המצוות בהידור ובנוי, דרך הערה אמרו זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות" וכו', ונראה דגדר משותף לב' הענינים, דשניהם אופנים שונים של חיבוב מצווה ויש להם סמך מדאורייתא אבל אינם חובה כשאר מצוות דאורייתא ודרבנן. (ויעויין עוד בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ל' שכתב "דהקדמה למצווה הוא מדינא דש"ס ויש לו סמך מדאורייתא מאברהם").

[וקצת ראיה איכא מדברי התוס', (שבת ק"ל ע"א) דהתם איתא דלרבי אליעזר מכשירי מילה דוחין את השבת, ולכך מותר להעביר סכין של מילה מרשות לרשות, והקשו בתוס' דהא אפי' אי עשה דוחה ל"ת מ"מ כשאפשר לקיים שניהם לא נדחה זה מפני זה, וא"כ אמאי שרי לטלטל התינוק "יביאו התינוק אצל כלי, דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו", ותי' התוס' "ועוד י"ל כיון דיותר בקל יביא הכלי משיביא התינוק, שרי ר"א כדי למהר המצווה", עכ"ל. ולכאו' אי נימא דכל דין זריזין מקדימין אינו אלא דרבנן האיך ידחה איסור של תורה, ע"כ צ"ל דגם זריזין מקדימין הוא 'ענין' של תורה, וכיון דרצון התורה למהר מצות המילה נחשב טלטול הסכין בכלל מכשירי המצווה, ומ"מ אין גדר הדברים דזריזין מקדימין דוחה שבת, אלא דמשום ענין הזריזות הוי זה בכלל מכשירי מילה וממילא דוחה שבת וז"ב].

ב

הנה בפסחים (ד' ע"א) נקטינן דאין זריזין מקדימין אלא משעת חיוב המצוה, מדכתי' "וישכם אברהם בבקר" ומדוע לא יצא כבר בלילה, אלא מכאן שאין דין זריזות אלא משעת חיוב המצוה. והקשו בתוס' וז"ל: "וא"ת והיכי מוכח מהאי קרא דזריזין מקדימין למצוות ואין מקדימין טפי מצפרא, והא בפרק גיד הנשה (חולין צ"א ע"א) יליף ר' אבהו (ולפנינו שם איתא ר' יצחק) מהאי קרא דתלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה וי"ל.... התם מוכח (האי דינא דת"ח אל יצא יחיד בלילה) מוישכם אברהם בבוקר דכתיב גבי סדום דלא היה מצוה" עכ"ל, הרי שנקטו התוס' דהשכמה שהשכים אברהם להתפלל על אנשי סדום אינה מצווה, וצ"ע ע"ד התנחומא דיליף מהשכמה זו ד'זריזין מקדימין למצות' והאיך שייך למילף מהתם אי אינה מצווה כלל.

ואפש"ל דכונת התנחומא להא דאיתא בברכות (כ"ו ע"ב) דמקרא ד"וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'" ילפינן דאברהם אבינו תיקן תפילת שחרית, ובתפילה נאמר דין זריזין מקדימין וכדאיתא בשו"ע (סי' רל"ה ס"ג) דאע"פ דזמן קר"ש דערבית הוא עד חצות מ"מ מצוה לקרות מיד בתחילת הלילה, וכתב ב'לבוש' דהוא מדין זריזין מקדימין למצוות וזהו דילפינן דין זה מאברהם, ונראה בסברת התוס' בפסחים שכתבו דלא היה מצווה היינו דלא היה חיוב, דלא נצטוה אברהם אבינו על התפילה, ולא שייך דין זריזין מקדימין אלא במצווה חיובית בלבד, ודו"ק.

ג

ה"אור החיים" הקשה ע"ד הגמ' הנ"ל, דלכאו' לא שייך דין זה אלא במצווה שיש לה זמן כגון מצוות מילה שאין זמנה אלא ביום לכך אינו מצווה להזדרז בה בלילה, אבל אברהם במצוות העקידה מאי טעמא לא נזדרז מן הלילה, ותירץ, דיצחק היה "קרבן עולה" ואין הקרבת קרבנות אלא ביום לכך לא הקדים א"א לצאת אלא מזמן ההקרבה דדין הזריזות במצווה חל דווקא מזמן חיובה.

והנה בב"ב (ה' ע"א) נחלקו ריש לקיש ואביי ורבא אי אדם פורע תוך זמנו דלר"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, ואביי ורבא ס"ל דזימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן, והקשו התוס' מהא דשנינו בב"מ (ק"ב ע"ב) "בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראי', אימת, אי בתוך זמנו תנינא מת בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה", והשתא היכי מדמי לבכור, דהא בבכור ליכא סברא דפעמים שפורע בתוך הזמן כי היכי דלא ליטרדן, משום דהוי ממון שאין לו תובעים, ותי' התוס' "ולכך צריך לומר דבכור נמי איכא טירדא דמצוה שצריך מיד ליתן דזריזין מקדימין" ויל"ע דהן אמת דבבכורות דף מ"ט איתא שיכול לפדות את בנו קודם ל' ויחול לאחר ל', אבל לכאורה לא שייך בזה דין זריזין מקדימין למצוות דהא אכתי לא מטי זימנא דחיובא, מ"מ חזינן דס"ל להתוס' דגם בתוך הזמן אמרינן דזריזין מקדימין, והדברים נסתרים לכאורה מדברי הגמ' בפסחים הנ"ל דאין זריזין אלא משעת חיוב המצווה.

ד

ונראה לומר דאין כונת התוס' דפודה תוך ל' כדי לקיים דין זריזין מקדימין בשעת הפדייה, אלא דפודה תוך ל' משום שחושש שמא ביום ל' לא יזדמנו ליה זוזי ויפסיד את דין זריזין מקדימין, ולכך פודה קודם ל' ויחול הפדיון ביום ל' כדי לקיים זריזין מקדימין ביום ל'.

[ונהי שאינו מבטל מצוות עשה אי נימנע מלפדותו ביום ל', לפי שמצוה שאין זמן לסוף חיובה כשביטלה לא ביטל עשה, מ"מ מבטל את ענין הזריזות במצווה, ולענ"ד נראה דגם במילה שלא בזמנה כשמשתהה מלמול לא ביטל עשה, ודלא כ"הדבר אברהם" (ח"א סי' ל"ג) שכ' שבמילה שלא בזמנה מבטל כל רגע מצוות עשה, וכ"כ בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' פ"ה), ובאמת כן איתא ב"נודע ביהודה" (תשו' תנינא יו"ד קס"ו) שכתב דאין ראוי לדחות מילה שלא בזמנה לפי שזריזין מקדימין למצוות, וכן איתא בחזו"א (הל' נגעים סוף סי' י"ג), כמבואר לעיל בסימן י"ט].

ה

והנה נחלקו הט"ז והמהרש"ל (יו"ד ש"ה) לענין פדיון הבן, דפסק בשו"ע דבכור שחל יום ל' שלו בשבת יפדוהו לאחר השבת, לפי שפדיון הבן חשיב 'קנין' ואסור לפדות בשבת, ובט"ז (ס"ק י"ג) הק' דאמאי לא יקדים ויפדה מערב שבת כדי שיחול הקנין בשבת, והביא דברי ה"תרומת הדשן" (בסי' רל"ה) שכ' דנהי שיכול לפדות בער"ש כדי שיחול הפדיון בשבת, מ"מ יפסיד את ברכת המצווה ואת סעודת המצווה, ומביא הט"ז שהמהרש"ל פליג ע"ד המחבר, וס"ל דכשחל בשבת יש להקדים ולפדות בערב שבת.

ונראה דלשי' המחבר וסייעתו אפשר לפדות בערב שבת ויחול הפדיון בשבת, אלא שאינו מקיים את "מצות הפדיון" לפי שבזמן מעשה הפדיון עדיין לא מטא זמן חיובא, ואע"פ שבנו חשיב כפדוי מ"מ לא קיים בזה מצוות פדיון, ולא יוכל לברך על פדייה זו, אבל להרש"ל גם כשפודה תוך ל' ויחול ביום הל' קיים את מצוות הפדיון.

ומהתוס' הנ"ל (בב"ב ה') נראה ראי' להרש"ל, דהא כתבו התוס' דפעמים שפודה תוך ל' משום זריזין מקדימין למצוות, ואפי' לדברינו הנ"ל דפודה קודם ל' דשמא ביום ל' לא יוכל לקיים דין זריזין מ"מ אם כשפודה תוך ל' אינו מקיים מצווה וכי יש טעם לבטל את עצם מצוות הפדיון כדי לא לבטל דין זריזין מקדימין, הא ודאי דעדיף לקיים מצווה שלא בזריזות מלבטלה לגמרי, וע"כ דס"ל להתוס' דגם כשפודה תוך ל' ע"מ שיחול ביום ל' קיים מצוה ויברך על מצוה זו, וראי' לשי' הרש"ל ודלא כהמחבר וסייעתיה.

ו

הנה ידוע המעשה בנכד הגרעק"א הגה"ק ר' לייבלה איגר מלובלין שהיה מגדולי חסידי הרבי מקוצק, וכשהיה מתכבד בסנדקאות ובמילה היה מתכונן ומאריך הרבה בהכנה למצוה עד אחר חצות היום, ופרסמו גדולי לובלין דאין לכבדו בסנדקאות ובמילה לפי שמתבטל ענין זריזין מקדימין למצוות שאמרו חז"ל במצוות מילה, ופנה הגר"ל איגר לגאוני הדור כדי שיקיימו מנהגו, ובס' "לבוש צדקה" לר' צדוק הכהן כתב לקיים מנהגו, ובשו"ת "מכתב סופר" להגר"ש סופר (סי' כ"ח) כתב לישב מנהג זה, לפי שכשעוסק אדם בהכנה למצוה אין זה סתירה לזריזות, דזריזין מקדימין הוא זריזות והכנה בענין המצוה, וכיון שההכנה כחלק מהמצוה היא לא נתבטל על ידה גדר זריזין מקדימין, והביא ראיה מדכתיב "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" ומדוע לא חבשו מבערב, אלא דגם חבישת החמור אין בה סתירה לזריזין מקדימין למצוות לפי שמענין המצוה היא, וכי תימא דנהי שלא ביטל הסנדק דין זריזין מ"מ ראוי לאבי הבן לכבד אדם אחר כדי שלא לאחר מצותו, הרי איתא במדרש כשמלו ישראל במדבר משה מל ויהושע פורע, ולכאו' עי"ז נתעכב מאוד קיום המצוה, אלא ע"כ כיון שכל אחד מבני ישראל ביקש שתהיה מילתו ע"י משה ויהושע גדולי הדור נביאי ה' אין בזה ביטול דין זריזין מקדימין, ה"ה הכא כיון דרצון האב בסנדק ובמוהל גברא רבא לא חשיב כמתרשל בקיום המצוה, [אך עי"ש בשולי הדברים שהוכיחו באהבה על הנהגה זו].

ז

והנה גדרים שונים אמרו חז"ל בחיבוב מצווה, זריזין מקדימין, הידור מצווה, ברוב עם וכו', ויש לעיין במשקל שיש לכל דין ודין ומה יעשה אדם כשענינים אלו סותרים זא"ז.

דהנה נפסק להלכה (סי' תכ"ו) דזמן קידוש לבנה הוא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים, ונשאל התרוה"ד (סימן ל"ה) כשהגיע זמן קידוש לבנה קודם מוצ"ש אי עדיף זריזין מקדימין או דילמא דהידור מצווה עדיף טפי, ופסק דבימות הגשמים יש לחשוש דילמא מוצ"ש יהיה יום המעונן, לכך זריזין מקדימין עדיף טפי דשהוי מצוות לא משהינן, אבל בימות החמה דאין לחשוש לזה עדיף להמתין למוצ"ש הרי שהידור מצווה דוחה דין זריזין מקדימין וכ"פ הרמ"א שם ורבים מן האחרונים.

ובשבות יעקב (ח"א סי' ל"ד) נשאל, במי שיש לו בסוכות אתרוג שאינו הדר כ"כ, ויודע שלאחר זמן יבוא לידו אתרוג המהודר טפי הי מינייהו עדיף זריזין מקדימין או דילמא הידור מצוה עדיף טפי, ופסק, דהיכא שספק אי יבוא לידו אתרוג מהודר טפי מצוה לברך על אתרוג שלו אף שאינו הדר כ"כ, אבל כשיודע בבירור שיבוא לידו אתרוג מהודר טפי עדיף שימתין דהידור מצוה עדיף מזריזין מקדימין, ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' י"ב) כתב דשרי לדחות מצוה כדי לקיימה בהידור כשם שמותר להלין את המת משום כבודו, הרי דנקטו כהתרוה"ד והרמ"א. אולם, בפנים מאירות (ח"ב סי' א') פליג ע"ד התרוה"ד, וכן בערוך השולחן (שם סי' תצ"ו) נקט עיקר דעדיף טפי לקדש הלבנה בזמן הראשון הראוי לברכה, וכן נהג הגר"א ולא המתין למוצ"ש (מעשה רב קנ"ט). ובאמת זו שיטת הב"ח עיין שם.

ולענ"ד, בסוגיא זו אין לדמות מילתא למילתא, דהנה לכאו' יש לתמוה, דבר"ה (ל"ב ע"ב) אמרו דמזכירין מלכויות זכרונות ושופרות במוסף ולא בשחרית משום דברוב עם הדרת מלך, והק' בגמ' דא"כ הלל נמי נימריה במוסף ומ"ט אמרינן בשחרית, ולמסקנת הסוגיא אומרים הלל בשחרית משום דזריזין מקדימין למצוות, ושופר במוסף משום מעשה שהיה [דגזרה מלכות שלא יתקעו, ורגילות היתה שבשעת שחרית בודקין היו אחר קיום גזרתם] ומהתם חזינן דזריזין מקדימין עדיף מברוב עם.

ועוד יש לחלק דשאני הא דר"ה דבאמת אין זה ודאות דבתפלת מוסף יהיו יותר אנשים מבשחרית אלא שלפעמים מצוי כן ואין לדחות זריזין מקדימין משום ספק שמא יהיו עוד אנשים אבל כשברור שיהיה רוב עם לעומת מעט מזעיר מסתבר טפי שיש להמתין. ולכאורה יש להוכיח כן, דהנה באמת יש לתמוה על הנהגת אברהם אבינו שממנו למדנו דזריזין מקדימין ד"וישכם אברהם בבוקר" כתיב, והלא במילתו לא השכים אלא "בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו" (בראשית י"ז כ"ו), והמגן אברהם בספרו זית רענן כתב דמל בצהרי יום כדי לפרסם הדבר, ולכאורה יש להוכיח מזה דברוב עם דוחה זריזין מקדימין.

והנה ראיתי בשדה חמד כללים (מערכת ז' סימן ב') שהביא בשם החבי"ף ליישב קושיא זו דבמילה שלב"ז אין דין זריזין וכיון דאידחי אידחי, והשד"ח דחה דבריו דביום שנצטווה אברהם היינו זמנו, ואף שיש לפקפק בדחיה זו, מ"מ גוף הסברא אינה מתיישבת על הלב כמ"ש שם השד"ח.

אך באמת נראה דאין זה ענין כלל ל"ברוב עם הדרת מלך" אלא לקדש שם שמים ברבים ולהראות שאינו מתירא מן הגויים ולא בוש מן הליצנים אלא שש ושמח לקיים מצות ה' וכמו שכתב רש"י שם (י"ז כ"ג) "לא נתירא לא מן הגוים ולא מן הליצנים ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אילו ראינוהו לא הנחנוהו לימול ולקיים מצותו של מקום" ודו"ק.

והנה במגילה כ' ע"ב איתא "כל היום כשר לקריאת המגילה וכו'" וכתב רש"י "ואע"ג דקיי"ל זריזין מקדימין למצוות... אפילו הכי כשר כל היום", ובטורי אבן תמה, מאי קמ"ל וכי סלקא דעתך דזריזין מקדימין מעכב בקיום המצוה, והנצי"ב כתב לבאר דכונת רש"י דאף לכתחלה כשר כל היום כשיש בהמתנה הידור מצוה דאין הזריזות הידור בגוף המצוה, עי"ש.

אמנם מסברא היה נראה דהידור מצוה דקידוש לבנה אינו הידור גדול כ"כ אלא 'ענין' גרידא משום שבנ"א מבושמים ובגדיהם נאים, ועוד דאינו הידור בעצם המצוה, ואעפ"כ דוחה הא דזריזין מקדימין, הרי שאין כלל בדבר ובכל ענין וענין דנו חז"ל וגדולי הראשונים ברוחב דעתם ופלס חכמתם ויש זריזין דעדיף על הידור מצוה, ויש דהידור מצוה עדיף על ענין זריזין מקדימין, וצ"ע בכל ענין לגופו.

ובאמת מבואר בספר חסידים (אות תתע"ח) דאין לדחות מצווה כדי לקיימה בהידור לאחר זמן, וכמש"כ "חשתי ולא התמהתי לשמור מצותיך" (תהלים קי"ט) ולכך עדיף לכתוב ס"ת פחות בהידור מלהמתין לסופר מומחה, וכן לא ימתין שתבוא לידו טלית מהודרת אלא יברך על מה שבידו. וצ"ע מדוע הביא פסוק מתהלים ולא הביא בטעם הענין שהוא משום דזריזין מקדימין למצוות לכך נראה שאין כוונתו לדין זריזות אלא דמיירי באופן שבזמן שממתין לקיום ההידור מתבטל כל שעה קיום המצווה כציצית והיות לו ספר תורה שהן מצוות נמשכות ולא במעשה מסויים כמו מילה ועקידה וכדומה ודו"ק.

ח

בשו"ת "ערוגות הבושם" (או"ח סי' א') נסתפק היכי עדיף למעבד ללמוד בלילה מאוחר, או להשכים באשמורת הבוקר וללמוד, וכתב דנידון זה מיתלא תליא בפלוגתא דהתרוה"ד והפנים מאירות והערוך השולחן, הי עדיף, זריזין מקדימין או הידור מצווה, (ומטו משמיה דהגרי"ז מבריסק שאמר דמנהגו להעדיף להאריך בלימודו בלילה ולא להשכים קום, דמי יודע מה יולד יום).

ונראה דאין ענין זה אצל זה, דבת"ת הכל תלוי בתוצאה, היינו בידיעת התורה "שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך", שהרי אמרו (קידושין כ"ט ע"ב): "הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", הרי דמבחן ידיעת התורה הוא סיבה שיבטל לגמרי מלימודו ויעסוק בנו תחתיו וק"ו שבו עצמו בתר תכלית הלימוד אזלינן ואין זה שייך כלל לדין זריזין מקדימין, לפי שמצות ת"ת אין בה "מעשה" ששייך להקדימו או לאחרו לפי שבכל עת ובכל רגע מחויב במצוה זו, ויסוד החיוב הוא 'ידיעת התורה', ולכן ילמוד באופן שיתקיים תלמודו בידו.

[ובט"ז (אבה"ע סי' כ"ה) פי' עה"פ "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא", וז"ל: "דהיינו שיש ת"ח מנדדין שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש ת"ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח החזק וזריזות לב לעסוק בתורה, ובאמת יכול ללמוד בשעה א' מה שזה מצטער ועוסק בשני שעות, ובודאי שניהם יש להם שכר בשווה, ע"כ אמר "שוא לכם" דהינו בחינם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר ומאחרי שבת בלילה וממעטים שנתם זה בחינם, כי "כן ה' יתן לידידו שינה", דהיינו מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שממעט בשינה ומצטער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה, עכ"ל. ומדבריו חזינן שידיעת התורה דוחה ריבוי זמן דתלמוד תורה, וק"ו שעדיף ללמוד בצלילות מלהקדים ולהזדרז בלימודה].

ט

נחלקו הרדב"ז וה"חכם צבי" (והובא בבאר היטב או"ח סי' צ') במי שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול להתפלל בעשרה, והתחנן לפני השר ולא אבה לשחררו אלא ליום אחד, איזה יום יבחר האם מיד באותו היום או שמא ימתין ליום הכיפורים, והרדב"ז (ח"א סי' י"ג) פסק שלא יחמיץ המצווה ותיכף יתפלל בעשרה, וב"חכם צבי" (סי' ק"ו) פסק דימתין ויקיים המצוה בהידור, ויש שתלו פלוגתא זו בדברי התרוה"ד והאחרונים הנ"ל.

ונ"ל דאין ענין פלוגתא זו לענין זריזין מקדימין, אלא דומה יותר להלכה דשהוי מצוות לא משהינן דשמא יחזור בו השר, ובכה"ג פשוט דאף להתרוה"ד אמרינן דיקדים ויתפלל במנין, ודמי לקידוש לבנה בימות החורף דיש חשש שתתבטל המצווה לגמרי.

ובשו"ע הרב (סי' צ"ד ס"ה) פסק גבי מי שהולך בדרך שהתירו לו בשעת הדחק להתפלל ע"ג החמור, דאם יודע שקודם סוף זמן תפילה יגיע למקום יישוב ויוכל להתפלל בעמידה ימתין ויתפלל בעמידה ולא אמרינן הכא דזריזין מקדימין וכמש"כ החכ"צ הנ"ל.

ולענ"ד נראה יותר דנידון זה דומה טפי להא דסי' תכ"ו לענין קידוש לבנה ולא להא דרדב"ז וחכ"צ כמבואר, דכאן אין חשש שיתבטל לגמרי מתפלתו ואף אם יקרה עיכוב בדרך הלא בידו יהיה אז להתפלל ע"ג החמור, וצ"ע שלא הביא הלכה זו שנפסקה ברמ"א, והביא ממרחק לחמו מדברי החכ"צ.

י

נסתפק הפמ"ג ("אשל אברהם" סי' תרכ"ה סק"א) במי שיכול לקיים מצוה בעצמו שלא בהידור אבל אי יקיימנה ע"י שליח יהדר בה שליח טפי, אי עדיף הא דמצווה בו יותר מבשלוחו, או ענין זריזין מקדימין, וכיוצא בזה נסתפק החיי אדם (כלל ס"ח) אם עדיף לכתוב ס"ת בעצמו בכתב שאינו מהודר או ע"י סופר מומחה בכתב מהודר.

ולענ"ד נראה שיקיים המצוה בעצמו, דמצוה בו יותר מבשלוחו עדיף טפי, דכבר הארכתי במק"א לבאר דכל גדר שליחות לא נתחדשה אלא בדינים דהיינו חיוב עונש בעבירות, יציאת ידי חובה במצוה וחלות קנינים וגירושין וכדו', אבל אין שליחות בסגולה והעושה מצוה ע"י שליח אינו "עובד ה'" וכן שכר המצווה לא יקבל אלא השליח, דענין ה'שליחות' הוא 'בדינים' ולא 'בסגולה', ולכך בוודאי עדיף שיקיים המצוה בעצמו דזהו עיקר קיום המצווה ולא יקיימנה ע"י שליח, אף שיעשנה בהידור טפי, אמנם לגבי ס"ת נראה יותר שיכתוב ע"י סופר כדי שיקראו לעולם בספר מהודר יותר, דמצות כתיבת ס"ת אין עצם הכתיבה עיקר המצוה אלא תוצאת הכתיבה דהיינו שיהיה בידו ס"ת ללמוד בו וכבר הארכתי במק"א להוכיח דבמצוות שעיקרן בתוצאה אין דין מצוה בו יותר מבשלוחו ואכמ"ל, (עיין לעיל פרשת לך לך סי' ט"ו).