מורא מקדש

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים (כ"ח ט"ז -י"ז)

"אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה", (רש"י).

ובבראשית רבתי לרבי משה הדרשן כתב "מפני מה נתירא [יעקב], מפני שנהג בקלות ראש במקום מקדש ועבר על מה שכתוב "ומקדשי תיראו" עכ"ל. והדברים מחודשים, דאף קודם בנין בית המקדש נוהג היה דין מורא מקדש ונבאר בעזהי"ת הלכתא דא.

א

הנה הרמב"ם בספר המצוות (מצווה כ"א) מנה את מצות מורא מקדש במנין התרי"ג וז"ל: שצונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאוד מאוד עד שנשים בנפשינו משא הפחד והיראה וזה הוא מוראת המקדש והוא אמרו יתעלה (קדושים י"ט וס"פ בהר) ומקדשי תיראו... וזה חובה תמיד ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו, ולשון ספרא (שם ה"ח) אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם (ה"ז) ואמר גם כן, לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש" עכ"ל, וכ"ה ביבמות (ו' ע"ב).

וכשנעיין בדברי הרמב"ם במצוות שמירת המקדש (מצווה כ"ב) נראה דנקט דמצוה זו נוהגת דווקא בפני הבית מדלא כתב דנוהגת מצווה זו אף בזמן הזה. ועיין בשו"ת "אבני נזר" יו"ד סי' תמ"ט שנחלק בזה עם בעל "משכנות לאביר יעקב" שר"ל דמצוה זו נוהגת אף בזה"ז, ולכאו' מדברי הרמב"ם ראי' לדברי האבנ"ז דאין ענין מצווה זו אלא בפני הבית, ועי"ש.

וביאור הענין נראה פשוט, דענין שמירת המקדש הוא מכבודו ורוממותו של היכל ומדיני הבית הוא, וכלשון הרמב"ם שם: "ואמרו כי מהגדלת ההיכל ורוממותו שיהיו שומרים מסודרים עליו ולא דומה פלטורין שיש עליה שומרין לפלטורין שאין עליה שומרין", ואילו ענין מורא מקדש הוא מפני קדושת מקום המקדש ששכינה שרויה בו, וכלשון הרמב"ם: "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שפקד על המקדש".

ב

והנה התוס' והראב"ד כתבו שני דרכים מאי קמ"ל דאין דין מורא אלא ממי ששיכן שכינתו בבית הזה, דלשי' תוס' (יבמות ו' ע"ב) קמ"ל דלא ישתחווה למקדש עצמו אלא למי ששיכן שמו שם, אבל הראב"ד בפי' על התו"כ שם כתב דקמ"ל שלא יתפלל למקדש עצמו אלא למי ששיכן שמו בבית זה.

וברמב"ם הל' בית הבחירה (פ"ז ה"א) כתב דמ"ע ליראה מן המקדש ואין היראה מן המקדש אלא ממי שציווה על יראתו, ולא כתב מה משמיענו דין זה, ונראה דלשיטתו לא נאמר בזה דין מסוים אלא דיש כאן לימוד במהות מצות מורא מקדש דענינה יראה ממי שציווה על יראה זו, ולכך אין ענין המצוה בפני הבית דווקא אלא במקום השראת השכינה.

ולפי זה אתי שפיר הא דילפינן (ברכות ס"ב ע"ב) איסור רקיקה בהר הבית ק"ו ממנעל, דמה מנעל דאינו דרך בזיון אמרה תורה "של נעליך מעל רגליך" רקיקה לא כ"ש. ולכאו' יש לעיין דמה שייך למילף מקרא ד"של נעליך" הא האי קרא לא נאמר במקדש ולא במקום המיועד למקדש אלא במעמד הסנה, וע"כ דדין מורא אינו במקום המקדש דווקא אלא בכל מקום בו השרה הקב"ה שכינתו, ולכך ילפינן שפיר מהאי קרא. (ובשמות רבה פ"ב איתא ד"כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (ה' ט"ו) "של נעליך", וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים", ע"כ). עכ"פ חזינן דאף קודם בנין בית הבחירה נוהג במקום זה דין מורא מקדש כיון שהשרה שם הקב"ה שכינתו.

ג

ונראה דנחלקו הרמב"ם והראב"ד ביסוד דין זה, דהנה כתב הרמב"ם (שם הל' ז') "אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו, לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ולא ישב בעזרה ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח, שנא' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם, שאע"פ שחרב בקדושתו עומד", הרי מבואר דמורא מקדש תלוי בקדושתו, ונראה דאזיל לשיטתו (שם פ"ו הי"ד) שכתב "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה לא נתקדש קידוש גמור, ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקידשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלם לשעתה וקידש אותן לעתיד לבוא" עכ"ל. ובראב"ד שם נחלק עליו ונקט דאין קדושת ירושלים והמקדש מה"ת בזמה"ז ולפיכך "הנכנס עתה שם אין בו כרת". ובמנ"ח (מצווה רנ"ד) הוכיח מכאן דלהראב"ד דליכא קדושת מקדש בזה"ז ליכא נמי דין מורא, ויש לתמוה ע"ד, דא"כ אמאי לא פליג הראב"ד אף בפרק ז' לענין מורא מקדש.

ולכך נראה דלגבי קדושת העזרה והמקדש נאמרו ג' גדרים, א: דינים התלויים בעצם הבית כמצות שמירת המקדש, ב: דינים התלויים בקדושת המקדש, שבהם נחלקו הרמב"ם והראב"ד ג: דינים התלויים בהשראת השכינה כמצות מורא מקדש להראב"ד.

וא"כ אפשר דהרמב"ם לשיטתו דמקום המקדש קדוש בקדושתו אף אחר חורבן הבית ה"ה דנוהג מורא מקדש משום דמיתלא תליא בקדושת המקום, אבל הראב"ד אף דס"ל דליכא קדושה בזה"ז אפשר דדין מורא מקדש אינו שייך לדין קדושת המקום אלא מתלא תליא בהשראת השכינה ואף לאחר החורבן שכינה שרויה במקום זה כמאחז"ל (תנחומא שמות פ"י) מעולם לא זזה שכינה וכו', ולכך בפ"ז הלכה ז' לא פליג הראב"ד ע"ד הרמב"ם וגם לשיטתו שייך דין מורא אף בזמן הזה, ודלא כהמנ"ח. וצ"ל לשיטת הרמב"ם דנהי דדין מורא מיתלא תליא במקום השראת השכינה מ"מ לא בכ"מ שבו שורה שכינה נהיגי דיני מורא (וכגון חליצת מנעלים) לפי שמדרגות רבות בהשראת השכינה וכמש"כ באוה"ח (בראשית מ"ו ד' שמות כ"ט ט'), דהנה אמרו חז"ל (מדרש הגדול וישלח ל"ב ג') אין השכינה שורה אלא בשישים ריבוא מישראל, ומאידך אמרו (סנהדרין ל"ט ע"א) "כל בי עשרה שכינה שריא", "ואפי' אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרויה כנגדו שנא' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (אבות פ"ז מ"ג), אלא דמדרגות רבות בהשראת השכינה, ורק בהשראת שכינה בדרגת 'מקדש' נתחייבנו בדיני מורא, והבינו חז"ל ברוח קדשם דבמעמד הסנה היתה השראת השכינה בדרגת מקדש ולכך נתחייב משה על פי הדיבור להשיל נעליו, [וכך בהשראת השכינה על הר סיני, וכדברי הרמב"ן (ריש תרומה) דהשראה זו שהיתה על הר סיני שרתה אח"כ בבית קדשי הקדשים].

ד

ולפי כל הנ"ל מבוארים ביתר ביאור מקראי הקודש בפרשה זו, דאחר שנתבאר בשיטת הרמב"ם דשני יסודות חיוניים לדין מורא מקדש, א: השראת השכינה, ב: קדושת המקדש, ואף לשיטת הראב"ד דרק בשכינה תליא מילתא במצות מורא מקדש, אתי שפיר מה דכתיב "ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" ומשמע דאפשר דידוע היה ליעקב דמקום זה עתיד להיות מקום המקדש, אלא דלא היה יודע דאף לפני בנין המקדש שכינתא שריא במקום זה ויש ה' במקום הזה, ואף דעתידה שכינה לשרות במקום זה מ"מ סבור היה דהשתא לא נהיגי דיני מורא משום דדין 'מורא מקדש' תליא גם בהשראת השכינה, ואחר שנתגלה לו בשנתו קדושת המקום והשראת השכינה אמר "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" היינו דאף בזה"ז כבר מישרא שריא ביה שכינה ולכך "וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים" דמקום המקדש הוא ואף שכינה שריא ביה וכיון שכך "אם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".

ויעויין עוד בזה בשו"ת החת"ס (יו"ד סי' רל"ג). שהביא מרבו הגה"ק רבי נתן אדלר לפרש דברי המדרש (ילקוט שמעוני שם) מאי דכתיב "וירא את המקום מרחוק" אלא "דמתחילה היה המקום עמוק, אמר הקב"ה אין דרך המלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה מעולה ויפה, והגביהו הקב"ה, לכך נקרא הר המוריה שמיראתו נעשה הר" לפי ששנינו בעבודה זרה (מ"ה ע"א) "כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן דע שיש שם עבודת כוכבים" והתם (מ"ו ע"ב) נחלקו אי איכא דין נעבד במחובר לקרקע, והקשה הרנ"א דלמ"ד דנעבד שייך במחובר לקרקע האיך בנו ביהמ"ק בירושלים הא מקום המקדש הוא בחזקת נעבד, אלא דעכו"ם עבדו להרים וגבעות דווקא, אבל מקום המקדש מבריאתו נברא כעמק ואין דרך העכו"ם לעבוד עבודה זרה בעמק, ורק קודם העקידה הגביהו הקב"ה, ומכיון דבשעת העקידה נתקדש מקום זה בקודשת המקדש שוב לא יכלו העכו"ם לאסור מקום זה לאחר מכן, לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ו"בפנים יפות" לבעל ההפלאה כתב ליישב קושיא זו, דמקום המקדש היה על פי הדיבור דבמקום זה לא נעבדה בו ע"ז.