מילה אי הוי מצות עשה שהזמן גרמא ובעונש כרת במצות מילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר (בראשית י"ז י')

א

בקידושין (כ"ט ע"א) ממעטינן אשה ממצות מילה דכתיב "כאשר צוה אותו אלוקים" ודרשינן אותו ולא אותה, והקשו התוס' אמאי בעינן קרא למעוטי תיפוק לי' דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ותירצו דכיון דמיום השמיני ואילך אין החיוב נפסק לא מיקרי מ"ע שהזמ"ג ואתי כמ"ד דמילה שלא בזמנה כשרה בין ביום ובין בלילה.

והרמב"ן שם תי' באופן אחר וז"ל "איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממ"ע שהזמ"ג הני מילי במצוות דבגופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחרינא והיא לא שייכת בה אימא תיחייב מידי דהוי אבית דין שחייבין למולו קמ"ל", וכעין זה כתב הריטב"א שם דהא דנשים פטורות ממ"ע שהזמ"ג היינו דוקא במצוות שעל גופן אך מצוות שעל אחרים חייבות הן.

ובמנחת חינוך בכמה מקומות הבין בדברי הריטב"א דחלוקים מצוות שבגופן ממש ממצוות שעל דבר אחר, ומכח זה כתב לחדש (מצוה ל"ב אות ח') דנשים מצוות בשביתת בהמתן בשבת דהוי מ"ע שעל הבהמה ולא על גוף האדם, וכן כתב (מצוה קי"ב אות ג') במצוות שביתת הארץ בשנת השביעית דנוהגת בין באנשים ובין בנשים אע"פ דהוי מ"ע שהזמ"ג כיון דאין המצוה בגוף האדם, וכן כתב במצוה (שפ"ו אות ז') דלמ"ד ציצית חובת מנא חייבת אשה בציצית דאין זה מצוה התלויה בגופה, אלא בגוף הבגד.

ודבריו צריכים עיון דהא מקור הדין דנשים פטורות מציצית משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא הוא ברייתא בקידושין (ל"ד ע"א), והלא מחלוקת אמוראי הוא אם ציצית חובת גברא הן או חובת מנא במנחות (מ"א ע"א), ולהבנת המנ"ח איך יפרש מ"ד חובת מנא את דברי הברייתא שלא מצינו בה חולק דנשים פטורות מציצית משום דהוי זמ"ג.

והנה לכשנדייק בדברי הריטב"א ובפרט בדברי הרמב"ן נראה דאין כונתם לחדש בכל מ"ע שהזמ"ג דנשים חייבות אם אין המצוה תלויה בגופן אלא הו"א דזה דין מיוחד במילה דאשה חייבת במילת בנה כמו דחוב הוא על כל ישראל למול כל בן זכר היכי דלא מלו אביו, דכתבו דהו"א דתתחייב אשה למול את בנה דומיא דבי"ד שחייבין למולו ולכך בעינן מיעוט דאין היא חייבת, אך בשאר מצוות עשה שהזמ"ג דאין מצוותן מוטלת על בי"ד לקיימם פשיטא דאף נשים אין צריכות לקיימן, ואין כונתם לחלק בין מצוה שעל גופה למצוה שהיא חוץ לגופה אלא בין מצוות דידה למצות מילת הבן שעיקרה על הבן עצמו אלא שנצטוו אביו ובית דין למולו בקטנותו במקומו כמו שנתבאר במק"א (עיין לעיל בפרשה זו סי' י"ג אות א') ובזה הו"א דגם אשה חייבת אף דהוי זמ"ג, וז"ב. ולכן פשוט דבמצוות ציצית אף למ"ד דחובת מנא היא אין אשה חייבת בה כלל דהוי מ"ע שהזמ"ג, וכן לגבי שביתת בהמתו ושביתת הארץ בשביעית.

אמנם מצאנו קצת מקור לדברי המנ"ח באור זרוע (ריש הלכות מילה) דהק' קושית התוס' ותי' בזה"ל "דלא אמרינן דמ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות אלא במצוות התלויות בגוף האדם דמהיכי ילפינן מתפילין וההיא מצוה התלויה בגוף האדם הוא, אבל מצוה שאדם מצווה בה על אחרים כגון מילה ההיא ודאי אע"ג דזמן גרמא הו"א דמחייבא לכך איצטריך אותו ולא אותה דאפילו הכי פטרו זה" עכ"ל. הנה לא הזכיר בדבריו כלל חיוב בי"ד ומשמע קצת דדעתו כהבנת המנ"ח בריטב"א דכל היכי דהמצוה על אחרים חייבת, אך בריטב"א וברמב"ן ודאי אין הכוונה כהבנת המנ"ח. (ובאמת נראה לפרש אף את דברי האור זרוע כדרכנו אך מ"מ לשונו סובל גם את הבנתו של המנ"ח כמבואר).

והנה לכאורה יש סתירה מדברי הרמב"ן והריטב"א לדברי הפנים יפות (מובא לעיל שם) דאשה מצווה מדין בי"ד, שהרי כתבו דהו"א דאשה כבי"ד וקמ"ל אותו ולא אותה דפטורה, אך נראה דאין כונתם דקרא אתי לפטור אשה מדין בי"ד, אלא דהו"א דיש עליה מצוה מסוימת כעין חיוב שעל הבי"ד וקמ"ל דאין עליה מצוה מסוימת כמצות האב, אך מ"מ אפשר שהיא בכלל בי"ד ודו"ק בזה.

ובתשובות מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) כתב עוד ליישב קושית התוס' דמצות מילה אינו בעצם עשיית המעשה בלבד אלא אף בעצם היותו מהול מקיים בכל רגע ורגע מ"ע דמילה, והוכיח זאת מהא דמבואר במנחות (מ"ג ע"ב) דדוד המלך נכנס לבית המרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנסתכל במילתו ונתישבה דעתו, ואי נימא דרק בעצם עשיית המעשה מקיים מצוה איך נתיישבה דעתו הרי לא קיים המצוה באותה שעה וע"כ דבעצם היותו מהול נמי מקיים מצוה, ולפי"ז כתב דאין מצות מילה מ"ע שהזמ"ג דהא מקיים המצוה בהיותו מהול בכל שעה ושעה ואף בלילה, ולכן בעינן מיעוט דנשים פטורות ממצוה זו.

ובעצם ההנחה דעיקר מצות מילה בתוצאת המעשה היא דהיינו בהיותו נושא על גופו אות ברית קודש הארכתי במק"א, עיין לעיל סי' י"ג.

ובתוס' רי"ד בסוגיין כתב ליישב קושיית התוס', דמצות מילה המוטלת על האב אינה עצם מעשה המילה אלא אחריות והשתדלות שיהיה בנו מהול וזה שייך אף בלילה ואין זה כלל מ"ע שהזמ"ג ולכן בעינן קרא למעט נשים, וכן כתבו התוס' בע"ז (כ"ז ע"א) דלמ"ד אשה אינה כשרה למול בעינן מיעוט דאותו ולא אותה לומר שאין צריכה לבקש מאחר שימול את בנה, והיינו כדברי התוס' רי"ד דמצות מילה היא ההשתדלות למול ולכך אין זה מ"ע שהזמ"ג ונשים היו חייבות לולי המיעוט, ועיין בחידושי ר' עקיבא איגר (ע"ז כ"ז ע"א) וחזון איש (יו"ד סי' קמ"ט) שכתבו בתוך דבריהם כדרך זו. ונראה לכאורה דלפי שני דרכים אלה, של התוס' רי"ד ומהר"ח אור זרוע, אין צריך שליחות במילה כיון שאין עצם מעשה המילה מהות המצוה אלא התוצאה או ההשתדלות שיהיה בנו מהול, וכבר הארכתי בכמה מקומות דכאשר אין המצוה בעצם המעשה אלא בתוצאה אין צריך שליחות, וכ"כ רעק"א שם.

ונמצא לפי כל זה ארבע דרכים בישוב קושית התוס', ועוד נתבאר דלדעת הרמב"ן הריטב"א והאו"ז הו"א דנשים חייבות אף דהוי מצות עשה שהזמ"ג, ולדעת מהר"ח או"ז ותוס' רי"ד אין מצוה זו כלל מ"ע שהזמ"ג ודו"ק.

ב

כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"ב) "וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד" ודבריו צ"ב דהרי מצות מילה מ"ע שיש בה כרת היא ואם מבטל מ"ע בכל יום צריך להתחייב מיד כרת ולא רק כשימות, ואיך הפריד הרמב"ם בין החטא וענשו.

ונראה לכאורה דאין כוונת הרמב"ם לביטול מ"ע ממש, אלא כוונתו דעל ידי שמאחר המצוה מזלזל במצוה חשובה זו אך מ"מ לא ביטל מ"ע ואינו חייב כרת עד שימות ולא נימול, וכעין שכתב הרמב"ם לגבי מצות פריה ורביה (פט"ו מהלכות אישות ה"ב) דלאחר שעברו עליו כ' שנה מבטל הוא מ"ע, ואף שם נראה דאין כונתו דמבטל ממש מצות עשה דהרי כתב הרמב"ם שם דאם עוסק בתורה יכול לאחר והלא מבטל הוא מ"ע, אלא כונתו דמזלזל במצוה זו ע"י שמאחר מלקיימה, (ועיין לעיל סימן ג'). וכבר כתב הדבר אברהם (ח"א סי' ל"ג אות ב') דבמילה שלא בזמנה עובר בכל שעה ומבטל מ"ע, ובח"ב (סי' א'-ד') התפלמס בזה עם רבני דורו שדחו דבריו עי"ש, ולקמן (סי' י"ט) נתבאר הנלענ"ד דלא כדבריו.

ובנודע ביהודה תנינא (יו"ד סי' קס"ו) כתב לגבי המנהג הקלוקל שהיה נהוג במילה שלא בזמנה שחל בחודש ניסן לאחרה לערב פסח כדי לפטור הבכורים מלצום, ודחה מנהג זה מפני כמה טעמים, ראשית דזריזין מקדימין למצוות, ועוד שמא ימות התינוק עד זמן המילה ויבטל מצות מילה, אך לא כתב דאסור משום ביטול מ"ע דמילה בכל יום שמאחרה כדברי הרמב"ם, ועוד כתב שם דאם לא יועילו דברי תוכחה לבטל מנהג זה יש לאסור שלא למול מילה שלא בזמנה בע"פ ולא יוכלו למול עד לאחר יו"ט, ואי נימא דמבטל בכל יום מ"ע דמילה איך יתקן שלא ימול עד אחר יו"ט הרי מבטל הוא מ"ע, ובודאי אין כונת הנוב"י לעקור דבר מה"ת אף בשוא"ת וז"פ, אלא נראה כמו שפירשנו דהמאחר מילה שלא בזמנה אינו מבטל מ"ע ממש אלא מזלזל בה, ולכך היה בכוחו לדחות מצות מילה לאחר הפסח ומהאי טעמא אינו חייב כרת אלא אם מת בערלתו דאז ביטל לגמרי מ"ע זו, ויסוד הדבר דלעולם לא נחשב ביטול מצוה כל זמן שעדייין בידו לקיימה (ולא מסתבר לחלק בזה בין מצות האב למול בנו שלא בזמנו למילת עצמו), ועיין חזו"א סוף נגעים שדן לגבי מצוות שאין זמנם עובר מתי נחשב בהם מבטל מ"ע, וגם בדבריו מבואר עיקר דעתו דכל זמן שבידו לקיים המצוה אינו נחשב למבטל מצות עשה, עי"ש.

עוד נראה פירוש יקר בדברי הרמב"ם ובפסוקי התורה בפרשתינו ע"פ המבואר לעיל (אות א', וסימן י"ג אות א') בשם המהר"ח אור זרוע וכ"כ הבית הלוי (ח"ג סימן מ"ז) דבמצות מילה יש ב' חלקים מעשה המילה ועצם היותו מהול, ונראה לפרש זאת במקראי הקודש דיש גדר ברית ויש גדר אות ברית. עצם הברית הוא מעשה המילה דזה חלקינו בברית שכרת עמנו הקב"ה, למול, ומלבד זאת יש אות ברית דכל בן ישראל חייב לשאת על בשרו אות שקיים את הברית שכרת עמנו הקב"ה ונימול, והנה הברית אינה מתבטלת אלא א"כ מת בהיותו ערל דמעשה המילה אי אפשר לקיים אלא פעם אחת בימי חלדו של האדם, ופעמים מקדימה ופעמים מאחרה ולכך ביטול הברית ליכא אלא אם מת בלא מילה, משא"כ אות ברית צריך אדם לשאת על בשרו כל ימי חייו וכל זמן שמאחר מהיות עליו אות הברית מבטל בכל רגע ורגע מצוה זו, אמנם לענין כרת אינו חייב אלא במבטל עצם הברית ולא במבטל אות ברית.

והדברים מתישבים כמין חומר במקראי הקודש בפרשתינו, דכתיב "ויאמר אלוקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור וגו' זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם וגו' המול לכם כל זכר". זה חלק הברית למול כל בן זכר דהיינו מעשה המילה, "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" זהו האות ברית עצם היותו מהול, ועונש הכרת כתיב במבטל ברית דוקא "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה את בריתי הפר", ומשום כך כתב הרמב"ם דאמנם בכל יום שלא מל מבטל מ"ע היינו חלק האות ברית אך כרת ליכא אלא במבטל את עצם הברית וזה דוקא אם מת בערלתו. ומיושב שפיר שיטת הרמב"ם.

(ובחידושים למסכת מכות הארכתי בעצם מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שם אם ערל זכר שלא מל בשר ערלתו חייב כרת בכל יום או רק כשמת והוא ערל, ועוד חזון למועד).