ענין מלכות ישראל ובית דוד (תשס"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת  עמים (מ"ט י').

א

כתבו הראשונים דמהכא ילפינן דאין מלכות בישראל אלא מלכות בית דוד בלבד, וכמו שכתב הרמב"ן כאן "אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה כי הוא ימשוך ויצווה בכל ישראל ולו חותם המלכות עד כי יבוא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו וזהו המשיח", עכ"ל. וכ"כ הספורנו "לא יסור שבט המלכות ממנו אל אחד משבטי ישראל, כאמרו וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול, אשר הסירותי מלפניך (שמואל ב' ז' ט"ו), אבל כשנפלה המלכות ביד האומות לא היה זה מין הסרה שיסור הדבר ממקום למקום אבל נפסד לגמרי, כי לא סר שבט ישראל ומלכותו מזה אל זה אבל אבד לגמרי, ולא תיפול הסרה על הבלתי נמצא כלל", עכ"ל.

ב

הנה יש לעיין אי מקרא דלא יסור שבט מיהודה שמעינן דאיסור הוא להעביר המלכות משבט יהודה לשאר שבטי ישראל, או דאין כאן אלא הבטחה של יעקב ליהודה דיזכה לכתר מלכות ישראל ולא תיסוב המלכות משבט לשבט.

ונראה דנחלקו הראשונים בזה, דהנה כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ח) וז"ל: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרכי התורה והמצוה ונלחם מלחמות ה' הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך" ומהלכה זו נשמע דאפשר שיעמוד מלך משאר שבטי ישראל. ושם (ה"ט) כתב עוד הרמב"ם "מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסוק המלכות מביתו, שהרי לירבעם נאמר, אך לא כל הימים", הרי דקרא דלא יסור אינו אלא הבטחה לשבט יהודה, ואף דיתכן מינוי מלך משאר שבטים ע"י נביא (וכמש"כ שם הל' ג') מ"מ עיקר המלכות לבית דוד היא ולכך כשיעמוד מלך משאר שבטים תפסק המלכות מביתו.

ומאידך, כתב הרמב"ן דאסור להעמיד מלך, משאר שבטי ישראל, ובית חשמונאי חטאו במלכותם כמבואר שם, ואף בדיעבד אין לו דין מלך כמו שכתב שם בסו"ד "ופירוש תחילה שהוא לכבוד יהודה שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך אף על פי שישראל מקיימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו", עכ"ל. הרי דלדבריו קרא דלא יסור ציווי הוא, ולכך לא יקום מלך בישראל אלא מזרע דוד עד עולם, ואף כשישימו בראשם מלך משאר שבטים אין בו מדין המלכות, אלא כשופטים ושוטרים גרידא.

ובראב"ד (שם ה"ט) השיג על מה שכ' הרמב"ם: אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות "אמר אברהם: זה סותר מה שאמר למעלה (ה"ז) ולא המלכות בלבד וכו', אלא וודאי כן הוא, אילו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו אבל היתה שניה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלגי קיסר", עכ"ל. (אע"ג דלכאו' ישוב דברי הרמב"ם נראה פשוט, דהן אמת דאפשר להעמיד מלך משאר שבטים מ"מ כבר הבטיחה תורה שלא תיכון מלכות אחרת לבד ממלכות בית דוד). ולפי"ד משמע דאף כשיעמוד מלך משאר שבטים ואף תיכון מלכותו, ויהיה לו דין מלך מ"מ לא ישווה להיות כדרגת מלכי בית דוד שלהם עיקר המלוכה, הראנו לדעת דג' שיטות הן בסוגיא זו, דעת הרמב"ם דמלך משאר שבטים יש לו דין מלך ממש, דעת הרמב"ן דהוי כשופט בלבד ודעת הראב"ד ממוצעת היא, דמלך הוא אבל נחות ממלך מבית דוד.

ג

ולכאו' היה נראה דהרמב"ם לשיטתו דכתב (פ"א ה"ג) "אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו", עכ"ל[1] (ועי' ברמב"ן בפירושו לדברים י"ז ט"ו דפליג וס"ל דבכל גווני מינוי הנביא אינו לעיכובא, והיכא דליכא נביא סגי במינוי בי"ד) וא"כ כיון דאין מינוי אלא בציווי נביא ובכח הנביא לעקור דבר מן התורה בהוראת שעה כדאיתא בסנהדרין (פ"ט ע"א) לכן מלכותו מלכות גמורה היא אף שלא תיכון. אלא דמדקדוק לשון הרמב"ם אכתי נראה דאין זה מדין "עקירת דבר מן התורה" אלא דהוא ככל דיני מלכות, ועוד דהא עקירת דבר מן התורה ע"י נביא אינה אלא להוראת שעה ממש, משא"כ בני"ד שמלכותו עוברת בירושה מדור לדור, והא דלא תיכון לעולם אכתי לא הוי הוראת שעה, וז"פ.

עוד הקשה הכסף משנה (שם ה"י) למה נמשח שאול למלך הא קי"ל דאין מושחין אלא מלכי בית דוד בלבד, ותי' שם דשאני שאול דמלך ראשון היה בבית ישראל ולכך נמשח, ועיין ברמב"ם שם דמדבריו עולה דאין האיסור אלא אחר שנמשח דוד למלך. [ובאמת יש לתמוה על הכס"מ דלא מייתי לדברי רש"י ותוס' בכריתות (ה' ע"ב) שדנו בשאלה זו ותירצו כדבריו, ויסוד הדברים מצינו כבר במכילתא פר' בא, וצ"ע].

ד

הנה מלשון הרמב"ם (שם ה"ח) שכתב: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל הרי זה מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו אע"פ שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך" ונראה מדבריו דשני גדרים נאמרו במלכות, א: מלך שהוא עיקר המלכות. ב: מלך שנוהגים בו דיני מלכות אבל אין בו "עיקר המלכות", ולכאו' קרובים הדברים לדברי הראב"ד הנ"ל ולא נחלקו אלא אי תתקיים ותיכון מלכות משאר שבטים, דלהרמב"ם לא תיכון מלכותו אלא מלכות בית דוד לבדה, ולהראב"ד אפשר דתיכון מלכות זו לפי שאינה אלא כקיסר ופלג קיסר. אך עדיין אין בזה ליישב את שיטת הרמב"ם, דהנה בדברי הרמב"ם מצינו ג' ענינים המבדילים בין מלכי בית דוד למלכי שאר שבטים. א: הנה בהל' י' כתב "אין מושחין מלכי ישראל בשמן המשחה". ב: "ואין ממנין אותן בירושלים לעולם, אלא מלך ירושלם מזרע דוד". ג: (שם פ"ב ה"ד) "שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ואעפ"כ לא נמנע הרמב"ם וכתב שם בה"ח דאף מלך ישראל הרי הוא מלך וכל מצוות המלכות נוהגות בו וצריך ביאור לגבי איזה דינים יש למלך משאר שבטי ישראל דין מלך ולגבי איזה דינים אין לו ומה טעמן ושרשן של דברים.

והנה כתב הרמב"ם דעיקר המלכות לבית דוד בלבד הוא, ונראה לכאו' דעיקר המלכות היינו במלך "שיקבץ כל אומתינו וינהיגנו", כמש"כ בספר המצוות (מ"ע קע"ג), ומלך זה ימלוך בירושלים והוא יהיה מלך המשיח לבדו.

ויבואר לפי זה מה שכתב בדבריו בסוף פרק חלק בביאור י"ג עיקרי האמונה בעיקר האמונה בביאת המשיח וז"ל "ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו", עכ"ל. הרי דחלק מאמונת ביאת המשיח היא לידע ולהאמין בביאתו ובכינון מלכות בית דוד, לפי שלא תהיה שלימות הגאולה אלא בכינון מלכות בית דוד שהיא עיקר מלכות ישראל. וכן משמע מדבריו בספר המצוות שם דמנה את מצוות שום תשים עליך מלך (מצוה קע"ג) ועוד מנה במנין הלאוין לאו דלא תיתן עליך איש נכרי (ל"ת שס"ב), וכתב "שצונו למנות עלינו מלך יקבץ כל אומתינו וינהיגנו, והוא אמרו יתברך שום תשים עליך מלך" ומדבריו למדנו דיסוד המלכות תלוי בכוחו של מלך לקבץ כל ישראל ולהנהיגם, ועיקר קיבוץ כל ישראל לירושלים הוא, ובירושלים לא נתנה המלכות אלא למלכי בית דוד בלבד, ומ"מ מבואר מכל הנ"ל דשלימות המלכות תיתכן ע"י מלכי בית דוד לבדם.

אך עדיין צ"ב במה דחזינן דמקצת דיני מלכות נוהגין בבית דוד בלבד ושאר דינים נוהגים אף במלך משאר השבטים, וצ"ע בשורש הדברים כמבואר. ועוד דבמנין הל"ת כתב וז"ל: "הזהירנו שלא למנות עלינו מלך איש שלא יהיה מזרע ישראל אע"פ שיהיה גר צדק, והוא אומרו לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא מאחיך הוא, ולשון ספרי לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה... אמנם המלכות לבד כבר ידעת מספרי הנבואה שזכה בה דוד וכן זרעו אחריו עד סוף כל הדורות, אין מלך למי שיאמין תורת משה אדון כל הנביאים אלא מזרע שלמה לבד, וכל מי שהוא מזולת זה הזרע הנכבד לענין מלכות נכרי קרינא ביה כמו שכל זרע אחר בלתי זרע אהרן לענין עבודה זר קרינא ביה, וזה מבואר אין ספק בו", עכ"ל. ונראה מדברים אלו דכל זרע אחר שאינו מזרע בית דוד זר קרינא ביה לענין מלכות וכמו דכל שאינו מזרע אהרן זר הוא לענין הכהונה, וזה סתירה גדולה לדבריו דכל דיני המלכות נוהגין במלך משאר שבטי ישראל.

ובישוב כל הנ"ל נראה לומר דשני דינים נאמרו במלכות, א: דיני השררה שבמלכות והנהגת העם, ב: דיני עצמותה של מלכות ומי הראוי והמיועד בעצם למלוכה, וחלוקים דינים אלו ביסודם, דאף דאפשר שימלוך מלך משאר שבטי ישראל מ"מ אין בזה אלא 'הנהגת מלוכה' גרידא ואין מלכותו 'מלכות' בעצמותה, ומאידך מלכי בית דוד עצמות מלכותם 'מלכות' היא לפי שמסורה היא להם לדורות עולם, וכן יש לדייק מלשון הרמב"ם שכתב: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל הרי זה מלך וכל מצוות המלוכה נוהגות בו" הרי דאין מלכותו אלא לענין שינהגו בו כל מצוות מלכות אבל באמת אינו כמלך ממש בעצמותו.

ויסודו של דבר דבכל הנוגע לגבי המלך עצמו ובמצוות שבינו לבין קונו אין אלו נוהגין אלא בבית דוד בלבד, אבל בכל הנוגע בין המלך לעמו כגון כבוד, מורא, ומשפט המלוכה וכדו', כל אלו נוהגין אף במלכי שאר השבטים. ולכך מצינו ג' דברים דאינם נוהגים אלא במלכי בית דוד, א: דאין משיחה בשמן המשחה אלא למלכי בית דוד, ב: אין ממנין בירושלים אלא מלכי בית דוד, ג: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד. לפי שענינים אלו מישך שייכא לעצם ולעיקר מלכות ולא ליחס שבינו ובין העם ולכן במלך הבא משאר שבטי ישראל לא נהיגי דינים אלו דבעינן שיהא הגברא ראוי לחפצא של מלכות, ולכך ס"ל להרמב"ם דמי שאינו מזרע בית דוד אינו ראוי למלכות בעצמותו אף שכשימלוך ינהגו בו דיני מלכות, והוא כזר העובד עבודה דאף אילו היתה עבודתו כשירה מ"מ אין זה "עבודת כהן", ולפי"ז א"ש נמי דאין עיקר המלכות אלא בראויין בעצמותן למלוכה ולא בנוהגים הנהגת מלכות.

ונראה עוד דרק בבית דוד יש קדושת המלכות ורק במלך דוד ובנו שלמה מצינו שישבו על כסא ה' וכדכתיב (דברי הימים א' כ"ט כ"ג) "וישב שלמה על כסא ה'', ושם (דה"י א' כ"ח ה') "ויבחר בשלמה בנו לשבת על כסא מלכות ה'", כי קדושת המלכות שייכת רק לזרע דוד ולכן אין מלוכה בירושלים עיר הקודש אלא לבית דוד ואין מושחין בשמן משחת קודש אלא לבית דוד, ואין ישיבה בעזרת המקדש אלא לבית דוד, ודו"ק בכ"ז.

וברמב"ן שם כתב: "ולפיכך אף על פי שישראל מקיימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחין אותן שלא יהיה עליהם הוד מלכות" וכו', ומשמע מדבריו דחילוק יש בין מלכי בית דוד לשאר מלכים, דמלכי בית דוד בלבד היה עליהם הוד מלכות משא"כ מלכי שאר ישראל.

והנה שמתי אל ליבי מה דכתיב בדניאל (י"א כ'): "ועמד על כנו מעביר נוגש הדר מלכות" וברש"י שם פי' דקאי אבית חשמונאי, הרי דאף שלא היה עליהם הוד מלכות מ"מ הדר מלכות שרוי היה עליהם, ויש להבין מה בין "הוד" ל"הדר", ונראה דהוד הוא גדר פנימי ועצמי, אבל הדר ענין חיצוני הוא המושפע מבני האדם, כמש"כ "והדרת פני זקן", "ברוב עם הדרת מלך", "להודיע לבני אדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו", ומכל זה חזינן דההדר יסודו מבני האדם משא"כ ההוד, ובזה מובן דהוד המלכות שורה רק על מלכי בית דוד הראויין בעצם למלוכה משא"כ ההדר. וע"ע בדברי הימים (א' כ"ט כ"ה) דכתיב "ויגדל ה' את שלמה למעלה לעיני כל ישראל יתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו על ישראל" הרי דהוד מלכות משמיא הוא ולא מבני האדם, ואין הוא נתון אלא למלכי בית דוד לבדם, ועי"ש במצודות שפי' "הוד מלכות ר"ל שהיה נראה בעיני כל אשר הוא הגון וראוי למלוכה מפאת עצמו", וע"ע בזכריה (ו' י"ד) דכתיב לגבי מלך המשיח: "והוא יבנה את היכל ה' והוא ישא הוד". ושוב ראיתי בפי' המלבי"ם שם שכתב כנ"ל דענין ההוד פנימי הוא ואילו ענין ההדר חיצוני הוא, והדברים מתיישבים במקראי הקודש באופן נפלא כמין חומר, ודו"ק בהם.

והנה לפי המבואר יתבאר באופן נפלא מה שמצינו כאשר הנביא אחיה השילוני העביר את המלכות מרחבעם בן שלמה משום שלא הלך בדרך ה' כתיב "והשבט האחד יהיה לו למען עבדי דוד ולמען ירושלים העיר אשר בחרתי בה מכל שבטי ישראל" (מלכים י"א ל"א) וכן שם (פסוק ל"ג) "רק את הממלכה לא אקרע שבט אחד אתן לבנך למען דוד עבדי ולמען ירושלים אשר בחרתי", דמלכות ירושלים רק לזרע דוד ניתנה ולזכר מלכות בית דוד חמל ה' ביום עברה והשאיר את ירושלים למלכות בית דוד, ודו"ק.

ה

בדין מורד במלכות

הנה הקשה ה"פרשת דרכים" (דרוש י"א) על המבואר בהפטרה דפרשתינו דציוה דוד לשלמה בנו להוריד שיבת שמעי בן גרא בדם שאול לפי שהיה מורד במלכות, דהלא בשעה שקילל שמעי את דוד לא מלך דוד בפועל, וכשאין המלך יושב על כסאו אין דיני המלכות נוהגין בו כדאיתא בירושלמי (הוריות פ"ג) דבשעה שהוגלה דוד מכסא מלכותו ע"י אבשלום בנו היה מתכפר בשעירה כהדיוט הרי דבאותה שעה לא נהגו בו דיני מלכות, וא"כ אמאי נתחייב שמעי מיתה כמורד במלכות.

ונראה לפי הנ"ל דנהי דלגבי הנהגת המלכות אינו כמלך בשעה שאינו יושב על כסא מלכותו ולכך מתכפר בשעירה, מ"מ לגבי דין מורד במלכות כיון דבעצם מלך הוא יש בו דין מרידה, ואולי משום כך אמרו בתוספתא (תרומות פ"ז כ"א) "ר"ש אומר כך אמרה להם כל המורד על מלכות בית דוד חייב מיתה", ולכאו' קשה אמאי לא אמרו דחייב מיתה אלא המורד במלכות בית דוד בלבד ולא על מלכים משאר שבטים, ולהנ"ל נראה דרק במלך מבית דוד נוהג דין מורד במלכות אף כשאינו מולך בפועל, ודו"ק בכל זה.

ו

ביסוד מצות מינוי המלך

הנה ביסוד מצוות מינוי המלך "שום תשים עליך מלך" (דברים י"ז ט"ו) נחלקו רבי יהודה ורבי נהוראי אי מצוה זו חובה היא או שמא לא נאמרה אלא כנגד תרעומתן של ישראל. (סנהדרין כ' ע"ב וכ"ה בתוספתא שם פ"ד ה"ג) ובספר שמואל (א' ח' ז') כתיב "ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם" וממקרא זה נשמע דאין מינוי מלכים מצוה, אלא כל ענינו הוא כנגד תרעומתן של ישראל.

וברמב"ם (פ"א ה"ב) וברמב"ן (בראשית מ"ט י') כתבו דאכן חטאו ישראל כששאלו מלך לפי שהיה ברצונם לפרוק מעליהם עול מלכותו של שמואל הנביא. והר"ן בדרשותיו כתב דענין המלך אינו כענין הנביא, דחובת המלך לשפוט את העם, לחזק בדקי הבית ולהעמיד הדת על תילה, וכל חטאם היה כשביקשו שימליך עליהם מלך בכדי שיהיו ככל הגויים וכדכתיב: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו, והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" הרי שנענשו על מה שלא שמו אל ליבם להתבונן דאין הנצחון אלא מחמת ארון ברית ה' ההולך לפניהם ולא בזכותו של מלך ומצביא. עכ"פ יש שנקטו דאין מצווה זו אלא כמצוות הגירושין שאינה חובה אלא רשות, וכל' הרמב"ם (סהמ"צ מ"ע רי"ג) "שציונו עכ"פ כשנרצה לגרש", ועיין בפי' האברבנאל (שם) שהאריך בגנות המלוכה, ופי' דאין מצווה זו אלא כשירצו בני ישראל להמליך עליהם מלך ועיי"ש, והארכתי בכ"ז במקום אחר.

 


[1]  [ואל תתמה על הא דבהלכות סנהדרין פ"ה ה"א לא זכר הרמב"ם דצריך במינוי המלך אלא בי"ד בלבד, דבהל' סנהדרין לא מיירי אלא בדיני סנהדרין ולא בדיני מלך, וזה פשוט, ועוד דהכא מיירי במינוי מלך בתחילה שאינו בירושה ולכך בעינן שיגלה הנביא את חפץ ה', משא"כ בהל' סנהדרין דהתם מיירי במלכות העוברת בירושה לבנו הראוי כמותו ובזה בעינן רק להכרעת הסנהדרין דאכן בנו ראוי למלכות ולמעשה הבי"ד בעצם המינוי, וכן מוכח מלשונו, דבהלכות סנהדרין כתב "אין מעמידין מלך", ובהלכות מלכים כתב "אין ממנין מלך בתחילה", ודו"ק].