מצוה לקיים דברי המת וכבוד אב במותו (תש"ע)

מרן הגאב"ד שליט"א


ויאמר השבעה לי וישבע לו וגו' (בראשית מ"ז ל"א).

א

הנה מבואר דיוסף נשבע ליעקב לקיים ציוויו להעלותו לארץ ישראל לאחר מותו, ובנדרים (ח' ע"א) אמרינן דהנשבע לקיים המצוה או לבטלו אין שבועתו חלה דמושבע ועומד הוא מהר סיני, ורק אם נדר לקיים או לבטל המצוה נדרו חל דהוי איסור חפצא משא"כ בשבועה, וא"כ צ"ב בשבועת יוסף דלכאורה נשבע לקיים מצות כיבוד אב ואין שבועתו חלה ולשם מה נשבע.

וברמב"ן שם כתב דלא היתה השבועה לתוקף ציווי יעקב ליוסף דלא היה חושד בו שימרה את פיו, אלא נשבע כדי שיהיה לו פתחון פה לפני פרעה להעלות אביו לא"י לקברו וכמו שאמר פרעה "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך", ולולי השבועה לא היה באפשרותו לקיים ציווי זה ולא נשבע לקיים את המצוה, וכ"כ האוה"ח והספורנו. אך בסוף דבריו כתב הרמב"ן טעם נוסף לשבועה זו כדי שיוסף ישתדל יותר בענין משום השבועה, והיינו דהשבועה הוסיפה תוקף וחוזק להבטחתו, וצ"ע דהלא הוי נשבע לקיים את המצוה דאין שבועתו כלום.

ובר"ן נדרים שם כתב דהא דאמרינן דאין שבועה על המצוה היינו דוקא לענין קרבנו דאין חייב קרבן אם ביטל שבועתו, אך לאו דבל יחל דברו ומלקות איכא, ולדבריו מהני שפיר שבועה על מצוה לגבי לאו ומלקות ומשום כך השביע יעקב את יוסף אף לאחר שאמר לו אנכי אעשה כדבריך, ומובן בזה דע"י שבועתו יצטרך יוסף להשתדל יותר בענין.

והרמב"ם (פ"ה מהלכות שבועות הט"ז) פסק דהנשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת ביטוי דאין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה שנאמר להרע או להיטיב, אך בדבר מצוה דחייב לעשותו אינו עובר משום שבועה זו, ועוד כתב הרמב"ם דאף שאינו עובר משום שבועת ביטוי "יראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא".

ונחלקו האחרונים בכונת דבריו, דעת הרדב"ז שם דהא דכתב הרמב"ם דלוקה משום שבועת שוא אינו אלא אם נשבע לבטל את המצוה אך בנשבע לקיים אין לוקה לא משום שבועת שוא ולא משום שבועת ביטוי, אך הרש"ש בהגהות כתב דאף בנשבע לקיים את המצוה עובר משום שבועת שוא. ולדברי הרש"ש לכאורה א"ש הא דהשביע יעקב את יוסף דהוי שבועה לקיים את המצוה ואף דאין בו שבועת ביטוי אך שבועת שוא יש בו ומשום כך השביעו, אך באמת אין זה נכון דמשום שבועת שוא לוקה מיד ואין זה תלוי כלל אם יקיים שבועתו או לא, וז"פ.

ובפשטות היה נראה ליישב דאמרינן שם בגמ' דשרי ליה לאדם לישבע לקיים את המצוה כדי לזרז עצמו בעשייתה, ואף דאין השבועה חלה אך איכא בזה יותר חיזוק ותוקף לעשייתו דאף דאין בו מלקות איסור יש בו וכמו שכתב הקצוה"ח בסימן ע"ג ס"ק ה' ואפשר דלכך השביע יעקב את יוסף כדי לזרזו בהבטחתו, ועוד דלפני מתן תורה לא נצטוו לא בכיבוד אב ולא לקיים דברי המת ואף דקיימו כל התורה מ"מ יש חיזוק לדבר ע"י שבועה, ועיין במל"מ פרק י' מהל' מלכים ובאבני נזר יו"ד סי' ש"ו אם נצטוו בני נח בבל יחל והארכנו בזה לעיל בפרשת תולדות סי' ל"ב עי"ש.

ב

ועתה נדון בעצם ציווי יעקב ליוסף, האם היה יוסף מחויב לקיימו אף בלי שבועתו, ויש לעיין בשני נושאים, א' מצוה לקיים דברי המת, ב' כיבוד אב, ונחזי אנן בהלכתא דא.

הנה אמרו חכמים דמצוה לקיים דברי המת כמבואר בגיטין (י"ד ע"ב) ומצוה זו כתבו הראשונים שם שמוטל רק על היורשים ולא על שאר אינשי דעלמא, וכן דוקא בממון שהשליש בחייו ביד השליש ולא בשאר דברים.

ובשבות יעקב (ח"א חו"מ סי' קס"ח) כתב דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא בדבר שבממון כגון אם צוה לתת סך מעות לפלוני חייבים הם משום מצוה לקיים דברי המת אך בשאר דברים לא, וכ"כ בתשב"ץ (ח"ב סי' נ"ג) דמקור הדין דמצוה לקיים דברי המת ילפינן מנחלה וירושה וכמו דבירושה זכאי האב לחלק ממונו בחייו כפי רצונו בין יורשיו ה"ה במצוה לקיים דברי המת קבעו חכמים דאינו אלא בדברים שבממון ואין האב לא נביא ולא מלך ולא נשיא לצוות בדברים שאינם נוגעים לממון, ולפי"ז שפיר השביע יעקב את יוסף להעלותו ממצרים ולקוברו בקבורת אבותיו דלא היה יוסף מצווה בזה משום מצוה לקיים דברי המת דאינו בכלל דברים שבממון.

אך אין נראה כן מדברי המדרש הגדול בפרשתנו (פרק נ' פסוק י"ב) דכתיב "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" ואיתא שם מכאן דמצוה לקיים דברי המת, ואע"פ דציווי זה לא היה בדברים שבממון חזינן דלעולם אמרינן מלד"ה אף בדברים שאינם עניני ממון, וגם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא א' ח"ב סי' קפ"ג ובמהדורה ב' ח"א סימן א') הביא שבדרשות מהר"י שועיב כתב בשם הרמב"ן דמקור הדין דמצוה לקיים דברי המת ילפינן מיוסף ואחיו וכדברי המדרש הגדול.

והנה בסנהדרין (מ"ו ע"ב) נסתפקו אם הספד כבוד המת הוא או דלמא כבוד החיים, ונפק"מ היכי דביקש המת שלא להספידו אי נימא דהוי כבוד המת אין מצוה להספידו כיון דמחל על כבודו אך אי הוי כבוד החיים אי"צ לשמוע לו ומותר להספידו כיון דהחיים רוצים בכך, ולהלכה נפסק דכבוד המת הוא, וכתב הסמ"ע (סי' רנ"ג ס"ט) דלא רק שאין מצוה להספידו אלא הוי איסור משום דמצוה לקיים דברי המת, ומשמע גם מדבריו דאף בדברים שאינם נוגעים לממון אמרינן דמצוה לקיים דברי המת.

ונראה דאין כונת התשב"ץ והשבות יעקב לחלק בין דברים שבממון דוקא לשאר דברים אלא ה"ה לכל דבר הנוגע למת עצמו כגון כבודו או קבורתו והספדו בכל אלה אמרינן דמצוה לקיים דבריו, אלא באו לאפוקי שאר דברים שאין בהם שייכות למת דבזה לא אמרינן מצוה לקיים דבריו, ולכן אם בקש שלא להספידו אסור להספידו משום שמצוה לקיים דברי המת ושפיר אפשר למילף מיעקב ואחיו וכמו שכתבו בשם הרמב"ן וכן איתא במדרש הגדול, כמבואר.

ונראה לפ"ז כמש"כ הרמב"ן בדרכו הראשון דלא היתה שבועה זו לתוקף הבטחת יוסף, אלא כדי שיהיה לו פתחון פה לפני פרעה להעלות את יעקב לארץ ישראל, או שהשביעו לזרזו אף שהיה מצווה אף לולי שבועתו, ובפרט שמסתבר דכל מצוה זו לקיים דברי המת מדרבנן הוא ואסמכוהו על ענין יעקב ויוסף.

ג

עוד יש לעיין בכל פרשה זו אמאי הוצרך יוסף להשבע על הבטחתו הא היה מחויב בזה מצד מצות כיבוד אב הנוהג אף לאחר מות האב כמבואר בקידושין ל"א ע"ב, אמנם כשנדייק בדיני כבוד אב לאחר מותו נחזי דחלוק הוא מדין כבוד בחיים, דאיתא התם "ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו בחייו כיצד מאכילו וכו' לא יאמר שלחוני בשביל עצמי מהרוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא כולהו בשביל אבא, במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו", ומבואר דכבוד אב בחייו ביסודו הוא לעשות צרכי אביו וכמבואר שם דמאכילו ומשקהו מלבישו ומכסהו מכניסו ומוציאו דדברים אלו לא שייכי אלא מחיים, ולאחר מיתתו צ"ל הכ"מ וכו' אך אין מצוה לעשות רצון האב.

וכן כתב בשו"ת רע"א (סי' ס"ח) דאין בן מחוייב בכבוד אב לאחר מיתה אלא בדברים שיש בהם בעצם גדולה וכבוד לאב, אך אין צריך לעשות רצונו של אב, ולפי"ז לא היה מחוייב יוסף להעלות אביו לאחר מותו לא"י דאין בדבר זה גדולה וכבוד ליעקב, אלא דשוב כתב הגרע"א דאף דאין מחויב מדין כבוד אב אפשר דמחוייב משום מורא אב, דשנינן בקידושין שם איזהו מורא לא יעמוד במקומו וכו' ולא יסתור את דבריו וכיון דבחיים אסור לסתור את דברי האב נראה דלאחר מיתה אם אינו מקיים דבריו וציוויו הוי כסותר את דבריו, וא"כ היה יוסף מחויב בהבטחתו מדין מורא אב.

והנה ביו"ד (סי' ר"מ סכ"ה) פסק הרמ"א בשם המהרי"ק (שורש קס"ז) דאם האב מוחה בבן לישא אשה שיחפוץ בה אינו חייב לשמוע בקולו, ובתשובות מהר"ם מלובלין (סי' קמ"ו) הוכיח מדברי המהרי"ק דליכא חיוב כיבוד אב אלא בדברים הנוגעים לאב אך בדברים שאינם נוגעים לו כגון לישא אשה או ללמוד תורה במקום מסוים ליכא חיוב דכיבוד אב, אך בתשובות המהרש"ם (ח"א סי' ק"א) הוכיח משו"ת הריב"ש (סי' קכ"ז) דכבוד אב הוא אפילו בדברים שאינם נוגעים לאב ודלא כדברי המהרי"ק.

והנה בפרשה זו מצאנו שצוה יעקב אבינו ב' ציווים ליוסף. א' בריש הפרשה השביעו שלא יקברהו במצרים אלא יעלהו לא"י. ב' לאחר מות יעקב כתיב (נ' ט"ז-י"ז) "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך", וציווי הראשון היה ליוסף עצמו וציווי השני היה לאחי יוסף שיאמרו ליוסף, ובציווי הראשון נראה דהוצרך יוסף לקיימו בין משום מצוה לקיים דברי המת כנ"ל, ובין משום כיבוד אב דקבורה הוי מן הדברים הנוגעים לאב ולא גרע מכבוד דחיים דמחוייב בדברים הנוגעים לאב לדברי המהרי"ק, או משום מורא אב כמבואר בדברי הגרעק"א. אך בבקשתו שלא להרע לאחיו יש לעיין מצד מה היה מחוייב דלכאורה אין בזה לא משום מצוה לקיים דברי המת דלא הוי דברים שבממון או דבר הנוגע לקבורתו והספדו, ולא משום כבוד אב דאין זה מדברים הנוגעים לאב ואף בחייו אין חייב בכיבוד זה, ואף לא משום מורא אב דלא הוי בכלל סותר את דבריו, ולדברי הריב"ש יש בזה כבוד אב דהרי מחוייב אף בדברים שאינם נוגעים לאב.

ואפשר דאף לדברי המהרי"ק היה יוסף מצווה שלא להרע לאחיו מדין כבוד אב דאין לך כבוד גדול מזה שבניו חיים באהבה ושלום וריעות ואף זה נכלל בדברים הנוגעים לאב, וכבר כתב הרמב"ן דכבוד אח גדול הוא בכלל כבוד אב דכבוד הוא לאב שבניו יכבדו זה את זה.

ועיין בחזו"א (יו"ד סי' קמ"ט) שכתב דאף דמעיקר הדין ליכא כבוד אב אלא בדברים הנוגעים לאב מ"מ רצון התורה שבן יכבד אביו אף במקום שאינו נוגע לאב (במקום דליכא הפסד או טרחה גדולה) וא"כ לעולם מחוייב הבן בכבוד האב ובקיום דברי צוואתו דכך רצון התורה.