מצות מילה וחיוב האם במילת בנה ולמה לא מל א"א עד שנצטוה ובשיטת הרמב"ם בציצין שאין מעכבין (תשנ"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר (בראשית י"ז י')

בקידושין (כ"ט ע"א) מבואר דג' חיובים וזמנים חלוקים יש במצות מילה, דלכתחילה החיוב על האב למול את בנו כדכתיב (בראשית כ"א ד') "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלוקים", ואם לא מל אותו אביו חייבים בית דין למולו דכתיב "המול לכם כל זכר" כנ"ל, ואם לא מלו אותו בית דין מחויב הוא עצמו במילתו לכשיגדיל ויתחייב במצוות דכתיב (בראשית י"ז י"ד) "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו וכו'", ואם לא מל עצמו כשנעשה גדול חייב כרת.

ומבואר ברמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"א) דאביו ובי"ד אם לא מלו אותו לא נתחייבו בכרת אלא הוא עצמו וכדמפורש בקרא "אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה", וביאור הדבר דאינם חייבים כרת אף דמבטלים מצות עשה נראה, דעיקר חיוב מצות מילה מוטל על עצמו אלא דכל זמן דלא נתחייב במצוות חייב האב במצות בנו, דהא לכשיגדיל נפקע חיוב האב במילת בנו, וכמו שכתב בפירוש המשניות לרמב"ם סוף פי"ט דשבת דלאחר שיגדל הבן ויגיע לזמן חיוב המצוות נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב הוא למול עצמו מיד, ולכך אינו מתחייב כרת אם לא מל את בנו דאין עיקר המצוה עליו ואינו אלא כעומד במקום בנו וה"ה בבית דין, וע"ע במנחת חינוך מצוה ב' שנסתפק בזה אם פקע חיוב האב לאחר שגדל בנו, והדברים מפורשים בפיה"מ כמבואר.

ב

הנה מבואר שם בגמ' דחיוב האב למול את בנו הוא דוקא על האב, אבל האם פטורה ממילת בנה דכתיב "כאשר צוה אותו אלוקים" ודרשינן אותו ולא אותה, וכתב המקנה בחידושיו, וכן כתב בספרו פנים יפות בפרשה זו, דהא דאמרינן דבי"ד חייבין למולו לאו דוקא בי"ד ממש אלא כל ישראל חייבין, ונקטו בי"ד דהם ממונים על הצבור להזהירם על המצות, וכ"כ בביאור הגר"א (יו"ד סי' רס"א ס"ק ז') בביאור דברי הרמ"א עי"ש, ולפי"ז חידש עוד דהא דממעטינן אשה ממילת בנה הוא דוקא מהחיוב הנוסף על האב, אבל משום חיוב דכל ישראל חייבת גם היא דלא נתמעטה מחיוב זה.

ואשכחן בית אב ליסוד דבריהם בדברי הראשונים, דהרא"ש בחולין פרק כיסוי הדם (סימן ח') כתב דאם לא מל האב את בנו מחויבים כל ישראל למולו, וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות (סוף פי"ט דשבת) דחיוב מילה הוא לאו דוקא על בי"ד אלא על כל ישראל.

וכתב הפנים יפות להוכיח דאשה חייבת במילת בנה מדין בי"ד, מהא דנחלקו אמוראי בע"ז (כ"ז ע"א) אם אשה כשרה למול או לאו, ולמ"ד דכשרה למול אי לאו דחייבת היא במילת בנה איך תמול והרי חובלת היא בתינוק ועוברת בלאו ד"לא יוסיף להכותו" ואין אומרים לאדם חטא בכדי שיזכה חברך, וע"כ דאף נשים חייבות הן במצות מילה מכח חיוב הבי"ד ולכך מותרות למול דבמקום מצות מילה אין איסור חובל.

והנה מה דחידש דכל היכא דאין מצוה במילה ומל מיקרי חובל בחברו טעון בירור, דהא שיטת ר' יהודה בב"ק (פ"ז ע"א) דסומא פטור מכל המצוות, ולדעת רבינו ירוחם (חלק אדם ריש נתיב י"ג) אף פסקינן כן, ועי' בנודע ביהודה תנינא (חלק או"ח סי' קי"ב) שהביא דעת הפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ח"ג אות כ"ט דר' יהודה דפטר סומא ממצוות היינו דוקא ממ"ע אך חייב בל"ת (ועיין מה שנתבאר בזה לקמן פר' ויחי סימן ס"ה), וכי נאמר דסומא אסור למול בנו דכיון דאינו מצווה במצות מילה חובל בתינוק הוא ועובר על לא יוסיף להכותו, פשיטא דלא, אלא ודאי צריך לומר דלאחר דנתחדשה מצות מילה שוב לא שייך במילה איסור חבלה כלל. ולכן סומא מותר למול אף דאינו מצווה, וה"ה באשה אף אי נימא דאין חייבת במילת בנה אפ"ה כשרה למול לחד מ"ד ומותרת למול דאין במילה איסור חובל בחברו, וא"כ אפשר דחיוב בי"ד במילה הוא דוקא באיש ולא באשה ולא כדברי המקנה.

עוד יש להוכיח כדברינו דליכא איסור חובל במילה אף אם אינו מצווה בה, דביבמות (ס"ד ע"ב) מבואר לגבי תינוק שמתו אחיו מחמת מילה וחל יום מילתו ביוה"כ שחל בשבת, דאמר אביי דאסור למולו משום סכנתא שמא ימות כאחיו, ומשום איסורא דכיון דליכא מצות מילה בתינוק זה אסור למולו בשבת, ולכאורה לדברי הפנים יפות אמאי לא אמר נמי דאסור למולו משום איסור חובל בחברו כיון דליכא מצוה בתינוק זה, אלא ע"כ דאיסור חובל ליכא במצוות מילה אף באינו מצווה ועושה. (אמנם עדיין צ"ע דהא התם לא הוי כלל מצוה ואדרבה איסור יש בו ואמאי לא נימא דאסור למולו משום חובל, וצ"ל דכיון דמ"מ מילה כשרה היא אין בזה איסור חובל, וז"פ).

וכן יש לתמוה על דבריו מדברי הרמב"ם, דכתב (פ"ה מהלכות חובל ומזיק ה"א) "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך ניציון הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא ק"ו למכה את הצדיק" עכ"ל. ומבואר בדברי הרמב"ם דאיסור חובל הוא דוקא אם מכוון לשם נציון וריב, אך אם אינו מכוון לשם כך אלא לשם מצוה וכדומה אף שאינו מצווה במצוה זו אינו עובר באיסור חובל ולא כדברי הפנים יפות.

ג

והנה הפנים יפות הביא קושית האחרונים בהא דמבואר בקידושין (פ"ב ע"א) וביומא (כ"ח ע"ב) דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, אמאי לא מל עצמו קודם שנצטווה, [ובמזרחי (בראשית י"ז כ"ב) כתב דיודע היה אברהם אבינו שיצטווה למול ולכך המתין עד שנצטוה דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ולכאורה אם ידע ברוה"ק שעתיד להצטוות שוב אין נפ"מ במה דגדול המצווה ועושה דהלא השיג דעת עליון שלא ימול עצמו עד שיצווה, ודו"ק].

והמהרש"א ביבמות (ק' ע"ב) חידש דא"א לא קיים מצוות התורה עד שמל ולפי זה קושי' מעיקרא ליתא, דרק לאחר מילתו נתעלה לקיים את כל שאר המצוות עד שלא ניתנו, אך יש להעיר קצת מדברי המשנה בנדרים (ל"א ע"ב) דגדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר (בראשית י"ב א) "התהלך לפני והיה תמים", ומשמע דאף קודם שמל קיים את מצוות התורה אלא דלא נקרא שלם, אמנם יש לומר דקודם שמל נמי קיים מצוות שונות כמו הכנסת אורחים אהבת ה' וכו', וזה כוונת המשנה דבמצוות אלו לא נקרא שלם עד שמל.

והרה"ק ר' מנדל מרימנוב זיע"א יישב באופן אחר קושית האחרונים מ"ט לא נימול אברהם קודם שנצטוה, דאברהם אבינו בגודל קדושתו השיג ברוח קדשו את כל מצוות התורה ע"י שקידש את כל איבריו וגידיו דמבואר במכות (כ"ג ע"ב) דרמ"ח איבריו של אדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצוות לא תעשה, ואם אדם מזכך גופו ואיבריו יוכל להשיג ע"י כל אבר שורש המצוה הקשור בו, וא"א ע"י שזיכך כל גופו השיג את כל מצוות התורה חוץ ממצות מילה שעדיין לא נתקדש אבר זה בתכלית הקדושה עד שמל, ולכך קיים כל מצוות התורה לבד ממצות מילה, ועי' בספרי מנחת אשר לשבת (סי' פ"ח) ולקמן (סי' י"ח אות ג') מה שכתבתי עוד בענין זה.

והפנים יפות כתב ליישב לפי דרכו הנ"ל וכתב דהא בבבא קמא (צ"א ע"ב) מבואר דאף החובל בעצמו עובר בלאו דלא יוסיף להכותו, ואף ב"נ נצטווה בכך וילפינן מקרא (בראשית ט' ה') "ואך את דמכם לנפשותיכם" שנאמר לנח, ופירש"י שם דאיירי בחובל עצמו, ולכך לא מל א"א את עצמו קודם שנצטווה דחשש לאיסור חובל כיון דאינו מצווה ועושה, ורק לאחר שנצטווה מל עצמו דעשה דמילה דוחה לא תעשה דלא יוסיף להכותו, וכתב דלכך לא הניחוהו אנשי דורו למול דהם לא נצטוו במילה אלא אברהם ולגבייהו עבר אברהם באיסור של חובל, ומהאי טעמא לא רצו למול אותו ומל עצמו לבדו דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך עי"ש, ועי' מה שכתבתי במנח"א שם ואכמ"ל.

ובגוף השאלה למה לא מל אאע"ה עצמו לפני שנצטווה האריכו בכמה אנפין ואכמ"ל אך לא אמנע מלהעיר הערה חדשה, דהנה בודאי קיים א"א את המצוות בכשרותן ומסתמא עשה סוכה כשרה ולקח אתרוג כשר וכן בכל מצוה ומצוה וז"פ. ולפי"ז נראה דלא מל עצמו דמילתו פסולה דהנה מבואר בעבו"ז כ"ז ע"א דעכו"ם פסול למילה משום דכתיב המול ימול (ודרשינן המל את עצמו ימול כדפירש"י) א"נ משום דכתיב "ואתה את בריתי תשמור" דאין כשר למילה אלא בן ברית דהיינו מי שנצטוה במילה, ונראה דלמאן דדריש "ואתה את בריתי תשמור" פשוט דאאע"ה היה פסול למילה אף שישראל הוא כיון שלא נצטוה בברית ולא עדיף מאשה דפסולה למ"ד זה, ואף למ"ד "המול ימול" נראה דפסול דאף דאמרו שישראל הוי כמהול אפילו אם לא נימול כהא דמתו אחיו מחמת מילה אין זה אלא לאחר שהוא מצווה לימול אבל לפני שנצטווה אאע"ה נראה דאין מילתו כשרה ודו"ק בזה.

אך באמת אין זה נראה, דמסתבר טפי דכל עוד לא כרת הקב"ה ברית זה לא שייך שיהיה בן ברית, וממילא אין פסול במי שאינו בן ברית, דאי לא נימא הכי איך עשה אאע"ה תפילין והלא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ואיך עשה א"א ציצית והלא צריך להיות בר חיובא לשיטת ר"ת, ואיך שחט בשר, והלא צריך להיות בר זביחה, אלא ע"כ דבכל מקום שיש הלכה שצריך להיות בתורת מצוה מסוימת לא שייך ענין זה קודם שניתנה תורה זו, וכך הדבר גם לגבי בן ברית במילה, ועיין מה שכתבתי בזה עוד לקמן (סימן מ"ט אות ב'), ודו"ק.

ואחר כתבי כ"ז ראיתי בפירוש התורה לרבותינו בעלי התוס' שכמעט כל הדרכים יש להם בית אב בדברי בעלי התוס', בשם ר"ת כתבו דידע בנבואה שעתיד להצטוות על המילה וגדול המצווה ועושה, בשם כמה ראשונים כדברי המהרש"א דרק לאחר המילה השיג כל המצוות וכמ"ש נדרים (ל"ב ע"ב) דעד המילה היה חסר הבנת הלב, ועוד כתוב שם שלא רצה למול בעצמו, וזה לכאורה כדברי הפנ"י, אך אפשר שאין הכונה מצד איסור חובל בעצמו אלא מצד הצער, עי"ש היטב.

ד

ובשבת (קל"ג ע"ב) מבואר דהמל כל זמן דעוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה ובין על ציצין שאין מעכבין את המילה, ולאחר שפירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה וברש"י פי' שם דאיירי בשבת ולכן כל זמן שלא פירש ועדיין עסוק במצות מילה חוזר אף על ציצין שאין מעכבין דהוי חלק מהמצוה ומחללין עליו את השבת, אך אם כבר פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין כיון דכבר גמר מצותו וציצין שאין מעכבין שאין בהם אלא הידור מצוה אין דוחין את השבת.

והרמב"ם (פ"ב מהלכות מילה ה"ד) כתב דכל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין אך אם כבר פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין, ומשמע מדבריו דאיירי בימות החול מדסתם כאן, ובהלכה ו' כתב הלכה זו לגבי שבת עי"ש, וכבר העיר הכסף משנה שם ובב"י (סי' רס"ד) על הרמב"ם דלמה לא יחזור על ציצין שאין מעכבין בימות החול. (וצ"ע דבפירוש המשניות סוף פי"ט משבת כתב הרמב"ם דאיירי דוקא בשבת עי"ש).

ובביאור דברי הרמב"ם כתב החתם סופר בחידושיו לשבת שם, דסבר הרמב"ם דאם פירש אסור לחזור על ציצין שאין מעכבין את המילה משום איסור חובל בחברו, דציצין שאין מעכבין לא הוי אלא הידור מצוה ואינו דוחה לאו דלא יוסיף להכותו, אך ציצין המעכבין אף אם פירש חוזר עליהם דכיון דבזה מקיים מצות מילה אין בו איסור חובל, וכן כל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין דהוי נמי חלק ממצות מילה כמו שביארנו, ומשמע מדברי החת"ס כדברי הפנים יפות דאף היכי דאינו מכוון לשם נציון וריב אלא לשם מצוה אפ"ה מקרי חובל בחבירו וצ"ע מדברי הרמב"ם.

וכעין דברי החתם סופר כתב גם בשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' קי"ד) לגבי תינוק שמלו אותו ע"י פריעה בלבד בלא הסרת הערלה, דדעת החכמת אדם דלא יצא ידי חובת מילה וצריכים לשוב ולמולו, אך הדברי חיים כתב דאף דלכתחלה בעינן הסרת הערלה אמנם אם מלו ע"י פריעה בלבד יצא ידי חובת מילה בדיעבד ואין למולו שוב, וכתב בהמשך דבריו דאותם המוהלים המחמירים למול שוב אותם תינוקות צריך להתרות בהם דאם ימשיכו בכך יפסלו לעדות כדין מכה נפש מישראל, וחזינן דאף היכי דאין מכוון לשם נציון אלא לשם מצות מילה אפ"ה חובל בחברו מיקרי אם אין בכך מצוה ואף נפסל לעדות משום כך, ואף לדבריו קשה לכאורה מדברי הרמב"ם.

והנה בסנהדרין (פ"ד ע"ב) מבואר דרב לא התיר לבנו להוציא קוץ מבשרו שמא יחבול בו יותר מכדי הנצרך לרפואה ויעבור משום מכה אביו ואמו, והק' הגמ' הא אחר נמי אסור להוציא שמא יחבול בו ויעבור על לאו דלא יוסיף להכותו, ותי' דאחר הוי שגגת לאו ובבנו הוי שגגת חנק, הרי דאף כשמתכון לרפואה יש לאו דחובל, ולכאורה יש מכך סתירה לדברי הרמב"ם.

וצריך לומר דמש"כ הרמב"ם "דרך נציון" אין כונתו דוקא בדרך נציון וריב, אלא בכל ענין דאין בחבלה תועלת לנחבל הרי זה דרך נציון ועובר משום איסור חובל, ולכך לא שביק רב לבנו להוציא לו קוץ שמא יחבול בו ואין בחבלה זו תועלת ויעבור משום חובל באביו וכן אחר עובר משום לא יוסיף להכותו, וניחא בזה ליישב את דברי הדברי חיים דכיון דיצא ידי חובת מילה ושוב אין מצוה למולו עובר משום איסור חובל דאין בזה תועלת לתינוק ומיקרי דרך נציון ואף נפסל לעדות משום כך.

אמנם בדברי החת"ס עדיין יש מקום לדון דהרי ציצין שאין מעכבין את המילה יש בהסרתן עכ"פ משום הידור מצוה וא"כ אין זה דרך נציון, וכן יש לעיין בדברי הפנים יפות דהלא אף באשה יש כאן מצות מילה עכ"פ כאינו מצווה ועושה ולא מסתבר דהוי דרך נציון ודו"ק. ועיין בספרי מנחת אשר לשבת (סי' פ"ט) במה שכתבתי בשם הגרי"ז בספרו על הרמב"ם הלכות חנוכה דליכא הידור מצוה בהסרת ציצין שאין מעכבין לאחר שפירש כיון דההידור הוא במעשה המצוה ולא בחפצא, וכיון דנגמר המעשה שוב ליכא הידור וכ"כ הבית הלוי בח"ב סי' מ"ז, ולפי"ז שפיר כתב החת"ס דאם פירש לא יחזור משום איסור חובל כיון דאין בזה תועלת לתינוק הוי נמי דרך נציון וכמבואר, (ולדבריהם מיושב נמי שיטת הרמב"ם דפי' דאינו חוזר על ציצין שאין מעכבין בחול, משום דליכא הידור מצוה בזה וכנ"ל). וע"ע בגר"ח סטנסיל (אות שמ"א) שכתב דכל כונת הרמב"ם במה שכתב דרך נציון הוא לאפוקי רב המכה את תלמידו ואב את בנו דהוי מצוה כמבואר במכות (ח' ע"ב), ולפי"ז קושיא מעיקרא ליתא, אך לענ"ד פי' זה דחוק בלשון הרמב"ם, דבפשטות משמע דבא ליתן כלל במהות הלאו וז"פ.

ואפשר עוד דרק בהכאה שאין בה חבלה חידש הרמב"ם דאינו עובר אלא בדרך נציון אבל בחבלה עובר בכל ענין, וכך משמע מלשון הרמב"ם דבתחילת דבריו כתב "אסור לאדם לחבול וכו'" ושוב כתב "אלא כל המכה וכו' בדרך נציון" וכו', ויש בזה גם סברא דהרי זה פשוט דלא כל טפיחת שכם וכדומה בכלל איסור ד"לא יוסיף להכותו" הוא אלא בדרך נציון בלבד, אבל חבלה שיש בו דם מצד עצמו הכאה היא, ודו"ק.

ובעיקר מחלוקת הרמב"ם ושאר הראשונים בציצין שא"מ אם חוזר עליהן בימות החול אמרתי מאז דבאמת הוי מחלוקת בין שתי סוגיות בש"ס, דאכן בשבת קל"ג מבואר דיש בזה הידור מצוה ורק בשבת אינו חוזר, אך ביבמות מ"ז אמרו לגבי מילת הגר דחוזר על ציצין המעכבין והרי מילת הגר אינה דוחה שבת וע"כ דבחול מיירי, ואעפ"כ אמרו שחוזר על ציצין המעכבין מכלל דאף בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ ודו"ק (ולאח"ז ראיתי שכ"כ בגהש"ס ירושלמי שבת פ"ט ע"ב, עי"ש).