קריאת שמע וענפיה (תשנ”ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (ו' ד').

א

בעיקר מצות קר"ש

בעיקר מצות קר"ש לא מצאנו הכרעה ברורה מדברי חז"ל אם חובתה מדין תורה או מדרבנן. בשבת דף י"א ע"א מבואר דמצותה מדאורייתא, אבל בברכות דף כ"א ע"א מבואר דקר"ש מדרבנן. ואכן מצאנו מחלוקת בין הראשונים אם חובת קר"ש מה"ת או דרבנן. דעת התוס' במרחבי הש"ס (סוטה ל"ב ע"א, ב"ק פ"ז ע"א, מנחות מ"ג ע"ב) דחובת קר"ש אינה אלא דרבנן, ודרשו חז"ל את הכתוב "ודברת בם" על מצות תלמוד תורה. ובשאגת אריה סימן ב' הוסיף שאין הכונה למצות ת"ת בעלמא, אלא לחיוב מיוחד לקרוא פסוק אחד מתורה שבכתב בבוקר ופסוק אחד בערב, עי"ש. ואילו דעת רבים מן הראשונים ובראשם הרמב"ם בספר המצוות מ"ע י' דחובת קר"ש מה"ת היא, וכן כתבו התוס' בברכות דף כ' ע"ב דמה שאמרו שם קר"ש דרבנן אינו אלא באופן שכבר קרא את השמע אבל עיקרו מה"ת, וכך נפסק בשו"ע סימן ס"ז דבספק חוזר וקורא עי"ש.

אמנם אף בין הראשונים שסברו דחובת קר"ש מה"ת היא מצאנו מחלוקת איזה חלק מקר"ש דאורייתא. דעת החינוך מצוה ת"כ דרק פסוק ראשון מה"ת כי יש בו קבלת עול מלכות שמים, וכן מבואר ברשב"א ברכות דף כ' ע"ב ובתשובה ח"א סימן ש"כ. וכתבו המגן אברהם סי' ס"ז סק"א והלחם משנה פ"ב מהלכות קר"ש ה"ג דכן הוא דעת הרמב"ם. ואילו דעת רש"י ברכות שם ודעת ר' יונה ברכות דף ט' (מדפי הרי"ף) והשאג"א סי' ב' (בדעת הרמב"ם) דחובת קר"ש מה"ת הוא בכל פרשה ראשונה. ודעת הפר"ח בדעת הרמב"ם דב' פרשיות ראשונות הם מן התורה. ועכ"פ לכל הדעות הנ"ל אין פרשה שלישית מה"ת, ואין ענינה לעיקר תורת קר"ש שגדרה וענינה קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות.

אמנם כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות קר"ש ה"ג ד"קריאת שלשת הפרשיות היא הנקראת קר"ש" ומלשון זה הוכיחו הערוך השלחן סי' נ"ח והפמ"ג בפתיחה לאו"ח כי לדעת הרמב"ם כל ג' פרשיות של קר"ש מדאורייתא הן. אך יש לדחות דכונת הרמב"ם אינה אלא דכל ג' פרשיות מוגדרות כקר"ש, אבל לא נאמרו הדברים לענין חובת קר"ש אלא לענין דיני קריאת שמע, ובכל מקום שדיברו חז"ל בענין קר"ש כוונתם לג' פרשיות, וכן כל דיני קר"ש נוהגים בכולם, אבל לעולם י"ל דאין דרגת החיוב של זו דומה לזו.

וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם בהל' קר"ש שם שכתב שנצטוינו לומר את הפרשה השלישית משום שאנחנו מחוייבים להזכיר את יציאת מצרים, ואם יש מצוה דאורייתא לומר פרשה שלישית מדין קר"ש למה צריך הרמב"ם לתת טעם לפרשה שלישית משום זכירת יצי"מ, אלא ודאי פרשה שלישית אינה בכלל חובת קר"ש של תורה.

אך מאידך יש להעיר מדברי הרמב"ם בסה"מ דלא הביא במנין המצוות את החיוב להזכיר יצי"מ בכל יום, וכבר תמהו האחרונים בשיטתו למה לא כתב מצוה זו. ונודע בשם הגר"ח ליישב כי כלל מצוה זו בחובת קר"ש שיש בה הזכרת יצי"מ בפרשה שלישית, וכיון שמנה מצות קר"ש שכוללת פרשה שלישית שוב לא מנה זכירת יצי"מ כמצוה בפנ"ע. ומדבריו משמע דמצות זכירת יצי"מ היא חלק מעיקר מצות קר"ש, ונמצא לפי"ז דפרשה שלישית היא חלק מעיקר מצות קר"ש.

והנה מצאנו חידוש גדול בדברי הנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא נ"ג דמה"ת אדם יוצא ידי חובת קר"ש בפסוק ראשון בלבד, אלא שאף כל פרשה ראשונה ושנייה שמוסיף חשובים אף הם כחלק מעיקר מצות התורה, בבחינת כל המרבה הרי זה משובח, וע"ש מה שדימה להא דכל מה שמרבה לספר ביצי"מ בליל ט"ו נכלל בקיום מצות התורה, אף שכבר סיים את עיקר קיום המצוה במה שהזכיר פסח מצה ומרור ובאמירת ההגדה.

ומצאנו כעין זה אף בדברי המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח בענין מצות מצה, שכתב דאע"פ שמקיים את עיקר המצוה בכזית הראשון שאוכל, אכתי כל מה שממשיך לאכול הוי קיום מצות התורה. אך באמת אין דמיון ביסוד הדברים, דבמצה מדובר בשיעור כמותי, ובזה חידש המהר"ל דכיון דכתיב בערב תאכלו מצות אף שכבר אכל כשיעור כל המשך אכילתו עדיין יש בו מצוה. אבל בקר"ש לא מדובר בשיעור כמותי, וחידוש הוא לומר דלאחר שקרא מה שנצטוה לקרוא יש בידו להוסיף דברים אחרים והכל יהיה בכלל המצוה.

ונראה בביאור שיטת הנצי"ב דכמו שמצינו במצות סיפור יצי"מ דכל המרבה לספר ה"ז משובח כ"ה בקר"ש לענין תוספת דברים על פסוק ראשון, והדברים חידוש, דשאני סיפור יצי"מ שאין בו נוסח מסויים ופרשה מסויימת, וצ"ע.

ב

במהות המצוה

והנה בשבת דף י"א ע"א מבואר שרשב"י וחביריו שתורתן אומנותן לא היו מבטלים תלמוד תורה בשביל קיום מצות תפילה אך למצות קר"ש היו פוסקין מלימודם. אך בירושלמי ברכות דף ח' ע"ב ושבת דף ז' ע"ב מבואר דאף לא היו מפסיקין מלימודם בשביל קר"ש, מפני שזה שינון וזה שינון ואין מבטלים שינון מפני שינון. ולכאורה נראה שנחלקו הבבלי והירושלמי בגדר מצות קר"ש, לדעת הבבלי מהות המצוה היא קבלת עול מלכות שמים, ולכך יש לבטל תלמוד תורה בשבילה כשם שמבטלין ת"ת בשביל כל מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים (מו"ק ט' ע"ב), ואילו לדעת הירושלמי מהות המצוה היא תלמוד תורה, אלא שציותה תורה שפעמיים בכל יום יש לאדם ללמוד פרשה זו דוקא, וכיון שעיקר מהותה תלמוד תורה משו"כ אין מבטלים שינון דתלמוד תורה מפני שינון זה.

ואזלי הבבלי והירושלמי לטעמיהם בכמה מקומות. א: בענין פטור נשים מקר"ש, דמבואר בגמ' בבלי (ברכות דף כ' ע"ב) טעם פטור נשים מקר"ש משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא שאין נשים חייבות בה, ואילו בירושלמי (ברכות דף י"ד ע"ב) מבואר שטעם הפטור משום דכתיב "ולמדתם אותם את בניכם וכו'", ודרשינן "בניכם ולא בנותיכם". והנה בגמ' קידושין (דף כ"ט ע"ב) מצינו דרשה זו לענין תלמוד תורה, שאין האב חייב ללמד את בתו תורה משום דכתיב ולמדתם אותם וכו', וכיון שאמרו דרשה זו בירושלמי לענין קר"ש הרי דסבר הירושלמי דמהות מצות קר"ש משום ת"ת.

ובאמת יש לדקדק בדברי הירושלמי למה הוצרכו לטעמא דגזירת הכתוב, הרי תיפוק ליה משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא כמבואר בבבלי, ויש ליישב על פי דברי הגמ' ברכות הנ"ל "קריאת שמע פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קא משמע לן". ובדעת הירושלמי י"ל דאי משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא באמת היו נשים חייבות משום דאית בה קבלת עול מ"ש, ומשו"כ צריכים אנו למיעוט הכתוב ולמדתם אותם וכו' ואף שיש לטעון דאם קר"ש שינון היא הרי אין עיקרה קבלת עול מלכות שמים, אך פשוט דמ"מ "אית בה מלכות שמים" דהרי נצטוינו לקרוא ולשנן דוקא פרשה זו שכל כולה מלכות שמים, וז"פ.

ועוד הלכו בירושלמי לטעמיה בדין ברכות השמע, דאיתא במתניתין (י"א ע"א) "בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה", ואיתא בירושלמי (ברכות ט' ע"א) "ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן ע"ש 'והגית בו יומם ולילה' שתהא הגיות היום והלילה שוין". והנה קרא ד"והגית בו יומם ולילה" מדבר בענין לימוד תורה, וממה שהביאו פסוק זה לענין דין ברכות שמע מבואר דמהות דין קר"ש הוא משום תלמוד תורה.

עוד מצאנו בגמ' בבלי (ברכות י"א ע"א) שבמקדש היו מברכים ב' ברכות קודם ק"ש, ר"ל ברכות המאורות וברכת אהבה רבה, ואילו בירושלמי (שם ט' ע"א) מבואר שמבקדש קודם קר"ש ברכו ברכת התורה ודלא כמבואר בבבלי. ויתפרש היטב לטעמיהם, שלדעת הירושלמי שייך לתקן ברכות התורה קודם קר"ש, שכן מהותה משום תלמוד תורה, ואילו לדעת הבבלי מהות המצוה הוא קבלת עול מלכות שמים ולא שייך לברך עליה ברכות התורה.

ג

כוונת פסוק ראשון דקר"ש

בכוונת פסוק ראשון של קר"ש מצאנו מחלוקת בין החינוך לבין האבודרהם, החינוך (מצוה ת"כ) כתב שבאמרו "אחד" יש לו לכוון לקיים מצוות ייחוד השם וגם לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ואילו באבודרהם כתב שכשהאדם אומר "ה' אלוקינו" עליו לכוון לקבל עול מלכות שמים, ובאמרו "ה' אחד" יכוון על מצות יחוד ה'.

והנה מבואר עכ"פ לדעת שניהם כי מצות ייחוד ה' ומצות קבלת עול מלכות שמים מקורן בכתוב "ה' אחד" או בתיבות "ה' אלוקינו". והיה נראה לפ"ז דמה שמבואר בשו"ע או"ח סי' ס"ג ס"ד דאם לא כיון בפסוק ראשון חייב לחזור ולקרוא שנית, דהני מילי בתיבות "ה' אלוקינו ה' אחד" ולא בתיבות "שמע ישראל" שאין בהם משום עיקר מצות קר"ש. אמנם יש מקום לומר דכן הוא באמת בקר"ש שאמרו בני יעקב, שבאמרם "שמע ישראל" כיוונו לישראל אביהם דהיינו ליעקב אבינו אבל בקר"ש שאמר משה רבינו בפרשתינו הדברים מתפרשים על שמיעת כלל ישראל לדברי הקב"ה אבינו מלכנו כי "ה' אלוקינו ה' אחד", וכיון שמצטרף הציווי לעיקר הייחוד וקבלת עול מלכותו מסתבר דתהיה כוונה מעכבת אף בתיבות "שמע ישראל". אמנם איתא במדרש רבה (בראשית צ"ח ג') "רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל הדא הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה אותו דבר שצויתנו עדיין הוא נהוג בנו ה' אלהינו ה' אחד", ומבואר שכוונת "שמע ישראל" לדורות הוא כמו שאמרו בני יעקב, ולפ"ז צ"ע אם הכוונה מעכבת בה, וצ"ע.

אמנם מסתימת דברי הגמ' ודברי הראשונים והפוסקים משמע דצריך כוונה אף באמירת "שמע ישראל", וצ"ל דכיון דמ"מ פסוק אחד וענין אחד יש כאן כוונה מעכבת בכולו. וע"ע בפסיקתא פרשת ואתחנן "שמע ישראל, זכה יעקב אבינו שנקראו ישראל על שמו שנאמר שמע ישראל" הרי לן שפירשו שמע ישראל כקריאה לכלל ישראל, ולפי"ז אכן מסתבר דכונה מעכבת אף ברישא דקרא, ודו"ק בכ"ז.

ד

סוף זמן קר"ש

הנה נחלקו תנאי בענין סוף זמן קר"ש, שדעת רבי אליעזר דסוף זמן קר"ש הוא בהנץ החמה, ואילו דעת רבי יהושע שסוף זמן קר"ש בג' שעות היום, בזמן שבני מלכים עומדים (ברכות דף ט' ע"ב). ונפסק להלכה כדעת ר' יהושע. ונחלקו הראשונים בדעתו אם כוונתו על תחילת ג' שעות, כמבואר ביראים (רנ"ב) ועוד ראשונים, ומאידך דעת רוב הראשונים הוא שהכוונה לסוף שעה שלישית, כפי שנפסק להלכה בטור ושו"ע (או"ח סי' נ"ח).

וברש"י ברכות דף ג' ע"ב כתב שדרך בני אדם לקום בסוף שתי שעות, ומשמע שדעתו כדעת היראים שסוף הזמן הוא לאחר ב' שעות בתחילת שעה שלישית. אבל באמת אין הדבר מוכרח, דהנה בתוס' הרא"ש (ברכות שם) כתב דבני מלכים קמים בסוף ב' שעות וקוראים את השמע בשעה שלישית, וכוונתו לכאורה דאי נימא שבני מלכים קמים בסוף ג' שעות א"כ מתי הם עצמן יקראו את השמע, וע"כ ביאר דזמן קימת בני מלכים הוא בסוף ב' שעות וקוראים את השמע בשעה שלישית. וא"כ י"ל כן אף בדעת רש"י ושפיר הוי סוף זמן קר"ש לדעת ר' יהושע בסוף שעה שלישית.

אלא שדברי הרא"ש חידוש הם בפשט דברי הגמ', שבפשטות כוונת הגמ' הוא לקבוע את זמן קר"ש כפי זמן קימה ושכיבה כלשון הכתוב "בשכבך ובקומך", ואינו ענין לזמן קריאת שמע של מלכים אלא לזמן קימה של מלכים. ומה שהעיר הרא"ש דא"כ מתי יקראו בני מלכים את השמע, י"ל דבאמת מלכי ישראל בעל כרחם קמים קודם זמן קימה של מלכי העולם כדי לקרוא את השמע בזמנה. ועכ"פ ממה שסתם רש"י בביאור הסוגיא משמע שלא כדעת הרא"ש שתלוי בזמן קר"ש של מלכים אלא כפשוטו שתלוי בזמן קימה גופא.

עוד י"ל בדעת רש"י ע"פ דברי הב"ח שכתב דבני מלכים קמים בסוף ב' שעות אבל מתלבשים עד סוף שעה שלישית, ונמצא שאינם מוכנים לקרוא את השמע עד שעה ג', והוא הקובע את סוף זמן קר"ש. ודרך זו נראית יותר, דסוף זמן קימה אינו בשעה שפותחים עיניהם מתרדמתם אלא בשעה שהאדם נעמד על רגליו ומוכן למלאכת יומו, ודו"ק.

ויש לעמוד על מה שקבעו חז"ל זמן קר"ש ע"פ קימת מלכים, שהרי המלכים הם בודאי מיעוט קטן של בני האדם ולמה יהיה זמן קר"ש קבוע על פי מנהגם. וכתב בזה הלבוש (סי' נ"ח) שכך הוא מן הראוי, דכל ישראל בני מלכים הם. ואע"פ שנחלקו בזה בשבת דף קנ"א בדין נשיאת משא, ודעת חכמים הוא דלא אמרינן להלכה דכל ישראל בני מלכים הם, י"ל דהתם שאני דלענין להכריע מה נחשב משא ומה חשוב מלבוש לא מסתבר דישראל בני מלכים הם אלא אזלינן בתר רובא דעלמא, דהלא גדר מלבוש ומשא תלוי במנהגם של הבריות משא"כ לענין זמן קימה שפיר חשיבי בני מלכים, וז"פ.

אבל פשטות הביאור בזה הוא כמו שמצאנו בדברי הראשונים דכיון שבני מלכים קמים מאוחר מכל בני האדם לכך אזלינן בתר זמן קימתם, דיש לנו לקבוע "זמן קימה" של תורה על פי הזמן היותר מאוחר, דאל"כ נתת דבריך לשיעורים.

ה

דעת הרמב"ם בענין זמן קר"ש לכתחילה

כתב הרמב"ם (פ"א מהל' קר"ש הי"א) "ואי זה הוא זמנה ביום, מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה כו' ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר". ומבואר דמה שניתן שיעור זמן עד סוף ג' שעות הוא זמן בדיעבד ואילו לכתחילה חייב לסיים קר"ש קודם הנץ החמה. ומקור דבריו מדברי הירושלמי (ברכות דף ז' ע"ב) דאיכא מ"ד (ר' אידי ור' המנונא ור' אדא) שהלכה כדעת ר' יהושע דזמן קר"ש בג' שעות בשוכח בלבד, והקשו וכי קובעים הלכה לענין שוכח בלבד, ותירצו דלעולם כך הוא הלכה, אבל אמרו בשוכח כדי לזרז את האדם למצוות. הרי דנחלקו אם ג' שעות הוא זמן בדיעבד או שמא לא אמרו אלא לזרז את האדם במצוות, ופסק הרמב"ם דהוי זמן בדיעבד ולכתחילה חייב לקרוא קודם הנה"ח.

ובכסף משנה שם (פ"א מהל' קר"ש) כתב דסוף קר"ש של שחרית הוא מדרבנן, אבל מן התורה רשאי לקרוא את השמע כל היום כולו. ועיקר ראייתו מדין קר"ש של ערבית, דמן התורה זמנה כל הלילה, וחכמים גזרו שיקרא את השמע עד חצות להרחיק את האדם מן העבירה, וכתב הכ"מ דה"ה לענין קר"ש של שחרית מה"ת זמנה כל היום וחכמים גזרו לקרוא עד ג' שעות. ואף הפני יהושע (ליקוטים ריש ברכות) סובר כדעת הכ"מ, וכן נוטה דעת המהרש"ם (דעת תורה סי' נ"ח), דאל"כ קשה אמאי לא גזרו חז"ל בקר"ש של שחרית כמו שגזרו בקר"ש של ערבית, אלא ע"כ כדעת הכ"מ.

אך במגן אברהם (סי' נ"ח ס"ק ז') חלק על דברי הכ"מ, וכן רבים מן האחרונים כתבו לדחות את דבריו. וגם מפשטות דברי הראשונים ודאי לא משמע כשיטתו של הכ"מ.

ובמה שהוכיח מקר"ש של ערבית, הנה יש לדחות ע"פ דברי היראים (מצוה רנ"ב) שכתב לחלק בין עיקר החיוב של קר"ש של ערבית לבין חיובו של קר"ש של שחרית, כי בקר"ש של ערבית הוא בתורה "בשכבך", ובאמת כך הוא שבלילה אדם שוכב על מיטתו ושפיר הוי זמנו של קר"ש של ערבית כל הלילה. אבל לגבי זמן קר"ש של שחרית אמרה תורה שהזמן הוא "בקומך", והרי אינו נכון לומר שכל היום האדם "קם", דמעשה הקימה אינו אלא בזמן מסוים בתחילת היום, וע"כ שפיר יש לחלק שזמן קר"ש של ערבית הוא כל הלילה ואילו זמן קר"ש של יום בתחילת היום בלבד.

ובענין מה שהוכיח המהרש"ם דכשם שגזרו חכמים להרחיק מן העבירה בקר"ש של ערבית הרי מן הראוי הוא שיגזרו כן גם בקר"ש של שחרית, לכאורה לא קשה כי מה שגזרו בקר"ש של ערבית אינו אלא משום חשש שהאדם ילך לישון מתוך מחשבה לקרוא קר"ש מאוחר יותר, ושמא ימשך בשינה עד בוקר ויבטל מצות קר"ש לגמרי, על כן תיקנו חז"ל זמן קר"ש של ערבית עד חצות לילה. משא"כ בבוקר שלא גזרו בו חז"ל כיון שאין חשש שינה, וכמו שמצאנו בהרבה ממצוות התורה שלא גזרו בהם חז"ל הרחקות, כגון מצות תפילין שלא גזרו שיניח עד חצות יום שמא לא יניח בכל היום, ודו"ק.

והמג"א הביא ראיה נגד דברי הכ"מ מדברי הגמ' בברכות (דף כ' ע"ב) דאיתא שם דנשים פטורות מקר"ש משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, והקשה המג"א דלפי דברי הכ"מ הרי אינה מ"ע שהזמן גרמא שהרי אפשר לקרוא כל היום וכל הלילה. אמנם יש לדחות את קושייתו של המג"א דהלא שתי מצוות הן של שחרית וקר"ש של ערבית, והרי קר"ש של שחר אינו יכול לקרוא בלילה וכן את של לילה בשחרית, ושפיר י"ל דחשיב משו"כ מ"ע שהזמן גרמא. מאידך ע"פ דברי המג"א יש להביא סעד לדברי הכ"מ מדברי הירושלמי, דשם מבואר פטור נשים מגזה"כ ולא משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא, ועי' לעיל מש"כ כסברת הירושלמי דלא כתב כטעם הבבלי, וע"פ דברי הכ"מ להבנת המג"א א"ש דעת הירושלמי דבאמת לא הוי מצות קר"ש מ"ע שהזמן גרמא כיון שחיובו כל היום וכל הלילה.

ו

בזמן קר"ש בזמן הזה

והנה חידוש גדול העיר בשו"ת הגרי"ח זוננפלד בסימן כ"ג שבזמננו שקמים מאוחר יותר בבוקר ממילא הוי זמן קר"ש של שחרית יותר מאוחר. וכבר הקדימו בסברא זו שו"ת משכנות יעקב או"ח סי' ע"ט.

ונראה לענ"ד דבודאי לא תשתנה זמן קר"ש שקבעו חז"ל מחמת שינוי הרגל בני האדם, והוא כלל גדול בהלכה והשקפה כמו שייסד החזו"א (יו"ד סי' ה' ס"ק ג') בדיני טריפות דאין להמציא שינוי בהלכות הטריפות מחמת שינוי המציאות אף שכיום רואים אנו טריפות שהגדירו חז"ל שחיים יותר מי"ב חודש. וביאר שם החזו"א ע"פ דברי הגמ' (עבו"ז ט', ר"ה ל"ב, סנהדרין דף צ"ז) דשית אלפי שנין הוי עלמא, אלפיים שנה תוהו אלפיים תורה ואלפיים ימות משיח, ואלפיים תורה נסתיימו עם חתימת התלמוד וקבעו חז"ל כללים ע"פ המציאות שראו וידעו, ואין לשנות שיעורים וזמנים שמעצם טבעם הלכות קבועות הן ע"פ שינויים בטבע ובהנהגה שלאחר כלות אלפיים שנות תורה, ע"ש והדברים ידועים. ומ"מ נראה פשוט לענין קר"ש דאין לשנות את זמן קר"ש מחמת שינוי בהרגלי קימת בני האדם, אלא הכל תלוי במה שקבעו חז"ל, ותו לא מידי.