פריה ורביה בבני נח עבד ואשה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ (בראשית א' כ"ח)

א

בפסוק זה נצטווינו במצות פריה ורביה ויש לעיין מי נתחייב במצוה זו, ונדון בשאלת חיובם של עבדים, בני נח, ונשים.

הנה מצוה זו נאמרה לבני נח, ואעפ"כ שנינו בסנהדרין (נ"ט ע"א) "א"ר יוסי בר חנינא, כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח", ומכיון שלא נשנית מצוה זו בסיני א"כ לאחר מתן תורה הופקעו בני נח ממנה, וישראל בלבד נצטוו עליה.

והנה בחגיגה (ב' ע"ב) מבואר לגבי חצי עבד וחצי בן חורין דלישא שפחה אינו יכול מחמת צד חירות שבו ובת חורין אינו יכול מחמת צד עבדות שבו, ואף ליבטל אינו יכול דלא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה י"ח) "לא תהו בראה לשבת יצרה" אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.

והקשו התוס' שם, מדוע לא הביאה הגמ' דחייב בפריה ורביה משום שנאמר (בראשית ט' ז') "ואתם פרו ורבו", ותירצו בשם י"מ דעבד אינו מצווה בפו"ר, וכמבואר ביבמות (ס"ב ע"א) היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים מצות פריה ורביה, ולכך נקטה הגמ' קרא דלא תהו בראה לשבת יצרה, ודחו התוס' פירוש זה וכתבו דלעולם עבד נמי מחויב במצות פריה ורביה, והא דמבואר ביבמות דלא קיים היינו משום דאין זרעו מתיחס אחריו, ועוד כתבו דהרי עיקר הציווי שנאמר בתורה "ואתם פרו ורבו" אכולהו בני נח נאמר אף לכנען.

ובמהרש"א תמה על דבריהם "גם מה שכתבו התוספות הכא וכו' הוא דבר תמוה, דהא מצות פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח, כדאמרינן בפרק ארבע מיתות והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב פרו ורבו ולא נשנית בסיני, לישראל נאמר ולא לבני נח", ובמשנה למלך (פ"י מהלכות מלכים ה"ז) תירץ, דנהי דלאחר מתן תורה רק בני ישראל נצטוו במצוה זו, מ"מ קודם מתן תורה גם עבדים ובני נח נצטוו, ואף שבני נח נפטרו בשעת מתן תורה, עבד נשאר בחיובו כיון שישראל הוא, וכל כונת התוס' רק להוכיח דאף דעבד אין לו חייס מ"מ חייב הוא בפריה ורביה כפי שכנען היה חייב לפני מתן תורה, עי"ש. וכעין זה כתב בהגהות מים חיים לפרי חדש בחגיגה שם דכי היכי שעבד בכלל עכו"ם לפני מתן תורה כך עבד בכלל ישראל לאחר מתן תורה עיי"ש.

ב

ובטורי אבן שם בחגיגה ביאר, ששיטת התוס' היא דהא דעבד חייב במצוות כאשה, היינו במצוות שנתחדשו בסיני, אבל מצוות שהעבד היה מחויב בהם קודם מתן תורה, כשבע מצות ב"נ שחיובן לפני מת"ת, אע"פ שהנשים פטורות ממצוות אלו מ"מ עבד מחויב בהם, ולכן נקטו בתוס' שעבדים מחוייבים בפו"ר. והדברים מחודשים, דבפשטות אין העבד חייב במצוות אלא כאשה ומנא לן לחייבו יותר.

אמנם יש לעיין בזה, דהנה עיקר חיוב העבד במצוות ילפינן מגזירה שוה "לה לה" מאשה, ויש לחקור האם עבד כנעני גוי הוא בעצם, אלא שחידשה תורה שחייב במצוות שהאשה חייבת בהן, או דילמא עבד כנעני ישראל הוא, אלא שהגז"ש באה להקל עליו ולפטרו ממצוות שאשה אינה מחויבת בהן.

ונראה לכאורה שנחלקו הראשונים בדבר, דהנה ביבמות (מ"ז ע"ב) נחלקו הראשונים האם כשנשתחרר העבד חייב לטבול כדי להיות כישראל, דברשב"א שם הביא מה שכתב הרמב"ם (בפי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"ב) דכשמשתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, אבל בשם רבותינו הצרפתים הביא שאין טבילה זו מעכבת ואם קידש בת ישראל קידושיו קידושין אף בלא טבילה, הרי לן שנחלקו במהותו של עבד כנעני, דלרמב"ם שצריך טבילה ס"ל שבעבדותו הוא בעצם כגוי, ולכך כשנשתחרר צריך טבילה להיות בן ישראל וטבילה זו טבילת גירות היא בעצם, אבל לרבותינו הצרפתים שאין צריך טבילה ס"ל דגם בעבדותו ישראל הוא, ולכך סגי במה שטבל כבר לשם עבדות.

אך עדיין דברי הטורי אבן מחודשים, דלדבריו אע"פ שגויים נפטרו ממצוה זו מ"מ עבד נשאר בחיובו, ולא נפטר ממצוה זו אפי' לאחר הגז"ש מאשה משום שנתחייב עוד קודם מת"ת במצוה זו, וכל הגז"ש היא כדי שלא יתחייב ביתר המצות שאשה אינה חייבת בהן, אך מה סברא יש ליתן לעבד גדר מיוחד שאינו לא בישראל ולא בבן נח, וצ"ע.

והתוס' בב"ק (פ"ח ע"ב) כתבו, שהגז"ש היא כדי לחייב את העבד, וז"ל "דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת" משמע דלולי הגז"ש לא היה מתחייב כלל במצות, וברשב"א גיטין (ל"ח ע"ב) הביא בשם הרמב"ן שתמה, האיך שחרר ר"א את עבדו כדי לצרפו למנין, דהא משום מצות תפילה בציבור אין נדחה עשה של תורה ד"לעולם בהם תעבודו", ותי' "דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חינם כעין דכתיב בגויים "לא תחנם", אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר", ומשמע מדבריו שעבד הוא כגוי בעצם ונוהג בו איסור דלא תחנם, [וכעי"ז נוהג בו הדין של לעולם בהם תעבודו], דאת"ל שעבד כישראל הוא, הרי אין איסור בחנינתו.

בביאור ספר המצות לרס"ג להגר"י פערלא (במצות עשה ל"א) הביא תשובה מרב נטרונאי גאון, (תשובות הגאונים שערי צדק שער ה' סימן ט"ו) מעשה בעבד שברח מאדונו ועבר על איסורי התורה, ושוב הצליח אדונו להשיבו לרשותו, ועיינו בדינו ונסתפקו, האם נענש כישראל שחטא או כעכו"ם שחטא, וענה הגאון, עד ששאלתני כיצד להענישו שאלני האם מגיע לו עונש כלל, דאומר אני שאין העבד חייב במצוות אלא כשהוא נמצא בבית אדונו הישראל והאדון הוא שחייב להנהיגו במצוות אבל העבד עצמו כבהמה הוא ואין עליו חיוב כלל, וכשברח ואינו נמצא בבית אדונו פטור הוא מכל המצות, עי"ש. ותשובה זו מחודשת ביותר, דלפי"ד הגז"ש מאשה אינה חיוב בעצמותו של העבד אלא רק כשהוא בבית ישראל.

[אע"פ שמצינו כעי"ז בגר תושב, דלדעת אחרים (עבודה זרה ס"ד ע"ב) חייב בכל מצות התורה ואוכל נבילות, וכתב החזו"א (יו"ד סימן ס"ה אות ו') שגר תושב חייב בכל המצות דווקא כשגר בארץ ישראל כדי שלא ילמדו ממעשיו ודרכיו, ומ"מ בגר תושב מסתברים הדברים טפי, לפי שגר תושב הוא גוי ממש, וכל דינו הוא מחמת היותו גר תושב, היינו מחמת ישיבתו באר"י ובתוך בנ"י, אבל בעבד קשה לומר שבעצמותו הוא גוי אלא שהגז"ש מחייבתו בעודו בבית ישראל, וצ"ע].

והנראה בזה עיקר דהנה בסנהדרין (נ"ח ע"ב) מצינו בהגדרתו של עבד "יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא" וכן לשונו של הרמב"ם הלכות איסורי ביאה (פי"ב הל' י"א), הרי שעבד כנעני אינו גוי ואינו ישראל, ומשום כך יש בו דינים כנכרי כגון "לעולם בהם תעבודו", וכמש"כ הרשב"א כעין איסור לא תחנם, ומאידך לגבי רוב דיני התורה דינו כישראל, וע"כ צ"ל דעבד כנעני דין מיוחד יש לו שהוא ממוצע בין ישראל לגוי.

ג

ומצינו מקורות נוספים בדברי הראשונים שבני נח מחויבים בפו"ר, דהנה בשאלתות דרב אחאי גאון (שאילתא קס"ה) כתב שגם בני נח מחויבים בפו"ר וז"ל "ולא מיבעיא ישראל, אלא אפילו עובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה דכתיב ואתם פרו ורבו", וגם המאירי ביבמות (ס"ב ע"א) כתב "יראה מסוגיא זו שבני נח מצווים בפריה ורביה", והדברים נסתרים לכאורה מדברי הגמ' בסנהדרין (נ"ט ע"א) כמבואר.

וי"ל דגם בבבלי מצינו מקור לשיטה זו, דהנה לשיטת ר' חידקא בסנהדרין (נ"ו ע"ב) עכו"ם נצטוו על הסירוס בכלל ז' מצוות בני נח, ופשוט שז' מצות ב"נ נוהגות אף לאחר מתן תורה, ובשבת (קי"א ע"א) מבואר שאין לוקין על סירוס אשה משום דלאו דסירוס מישך שייכא למצוה דפו"ר ואשה הלא אינה מצווה בפו"ר, (ועי"ש ברש"י ובפסקי הריא"ז (פי"ד ה"ג) ועי"ש בתוס' הרא"ש דהלא יש איסור לסרס אף בעלי חיים, ועיין מש"כ מו"ר בשו"ת דברי יציב (אהע"ז סי' כ"ט) ואין להאריך) ולר' יוחנן בן ברוקא שם בשבת דסבר דאשה מצווה על פריה ורביה הוא הדין דיש בה סירוס, וא"כ נראה דאם יש איסור סירוס בב"נ על כרחך דנצטוו על פו"ר דמי שאינו בכלל מ"ע דפו"ר אין בו איסור סירוס הרי שלרבי חידקא עכו"ם נצטוו בפו"ר, וא"כ אפשר דגם בבבלי יש דס"ל שעכו"ם נצטוו בפו"ר. [ומ"מ הרמב"ם לא כלל את לאו דסירוס בז' מצוות ב"נ, משום דס"ל כמסקנת הסוגיא שם דלא כרבי חידקא].

ד

והנה הבאנו לעיל שיטת התוס' בחגיגה דעבדים חייבים במצות פו"ר והקשו הטורי אבן (שם), והאבני מילואים (סימן א' ס"ק ב'), הרי לעבד אין חייס כמבואר ביבמות (ס"ב ע"א), דנחלקו ר' יוחנן ור"ל בהיו לו בנים בגיותו ונתגייר האם קיים מצות פו"ר, דלר' יוחנן קיים כיון שגם בגיותו זרעו מתייחס אחריו, ולר"ל לא קיים, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ושם בסוגיא מבואר דבהיו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים מצוות פו"ר לכו"ע, דגוי יש לו חייס אבל עבד אין לו חייס, וא"כ היאך כתבו התוס' שעבד חייב בפו"ר הרי אין בידו כלל לקיים מצוה זו, והגר"ח בסטנסיל (אות קנ"ז) כתב דאם כל הפטור של עבד מפו"ר היינו משום דאין לו חייס, א"כ לו יצוייר שיוכל לקיים מצוה זו ע"י צד החירות שבו גם צד העבדות שבו יהיה חייב, ולכך בחציו עבד וחציו בן חורין מחויב צד העבדות לעשות מעשה כדי שצד החירות יקיים מצותו ויעמיד תולדות המתיחסות אחריו, [וכבר ביארנו שחציו עבד וחציו ב"ח אין הכונה שחצי מהעבד מחויב במצוה וחציו השני פטור, דלא דיברה תורה לחצאין, ולא ניתנה תורה לחצאי אדם, אלא הביאור הוא דאדם זה יש בו דינים של חרות ודינים של עבדות, דיש דברים שחייב בהם מצד חירות, ויש שחייב בהם מצד עבדות, דמעשיו חצויים, אבל יש כאן "אדם" אחד, ומובנים דברי הגר"ח דצד עבדות חייב לקיים מצות פו"ר עם צד חירות שבו, דגם צד עבד שבו מחויב להעמיד תולדות המתיחסות אחריו, דנהי שלא יתיחסו לצד העבדות שבו מ"מ יתיחסו לצד החירות, אבל אי נימא שעבד פטור בפו"ר משום שאשה פטורה והוא "בעצם" פטור, לא שייך לחייבו בפו"ר גם אם לצד חירות יש חייס].

ה

ובאופן אחר נראה בפשטות, דבמצות פריה ורביה יש שני דינים, דהנה יסוד דין פו"ר כבר מבואר בגיטין (מ"א ע"ב) ובעוד מקומות ד"לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה" הרי שמהות המצוה היא ישובו של עולם, אבל לבנ"י נתחדש גדר נוסף במצוה זו, דלא די בקיום "שבת" שעבורה נברא העולם, אלא מחוייבים אנו להעמיד תולדות הממשיכים את מסורת ישראל, דהיינו בנים המתיחסים אל בית אבותם, וא"כ אפשר דאף אי נימא שעבד מחוייב בפו"ר, מ"מ פו"ר של עבד היא פו"ר שכל כולה שבת גרידא, ולכן מחויב הוא בפו"ר אף כשאין לו חייס, אבל כשחז"ל עסקו בדין עבד שנשתחרר דמעתה ישראל גמור הוא לא קיים מצות פו"ר כישראל משום שאין לו חייס, וחזינן א"כ דיש ב' דינים בפו"ר, ועבד אע"פ שיצא מכלל עכו"ם מ"מ לכלל ישראל לא בא, ולכן הפו"ר שלו מוגדרת כמעשה של "שבת", ואף שאין לו חייס מחוייב הוא בפו"ר שהרי מיישב הוא את העולם, אבל לישראל נתחדש גדר נוסף במצוה זו.

והרמב"ם בהלכות אישות (פט"ו ה"ו) כתב "היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו" ובגמ' לא מצינו אלא "היו לו בנים ונתגייר" והרמב"ם הוסיף דמיירי שנתגיירו גם הם, ולכאורה הרי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ אין נ"מ אי ילדיו נתגיירו או לא, אלא הביאור בדבריו הוא, דאין אדם מקיים מצות פו"ר אלא כשהעמיד בנים שאף הם בני ברית ולכך כשנתגייר והיו לו בנים גויים בגיותו לא קיים מצות פו"ר, משום שמצות פו"ר דישראל אינו שבת בלבד, אלא דבנוסף לענין שבת צריך להביא לעולם "בני ישראל" ולכך צריך שיתגיירו בניו עמו, ובזה מיושבת קושית האחרונים הנ"ל ע"ד התוס', דאחרי שנשתחרר העבד שוב אינו מקיים פו"ר עם ילדיו הקודמים, אפילו אם גם הם ישתחררו, משום דעבד אין לו חייס, אבל כל זמן שהוא עבד מקיים הוא מצותו בשבת שעשה.

ו

ועצם ההנחה דמקיים פו"ר אף בבן שאינו מתיחס אחריו כיון שעיקר המצוה משום שבת הוא, יש לו סמך ובית אב בדברי הראשונים, דהנה בשיטה מקובצת (ב"ק פ"ח) כתב בשם הרא"ש דעבד פטור ממילת בנו כאשה שפטורה דדרשו "אותו ולא אותה", ולכאורה קשה מהיכי תיתי לחייב עבד במילת הבן הרי אינו בנו דאין זרעו מתיחס אחריו ומדוע צריך לפטרו משום דדינו כאשה, וע"כ נראה שיש דינים שבהם "בן" אינו תלוי בחייס, אלא במציאות של "יוצא חלציו", כגון חיוב האב במילת הבן. ופשוט הדבר שהגדרה זו של בן שייכת גם בעבד שהרי מה דעבד אין לו חייס ילפינן מ"עם הדומה לחמור", ואף בבעלי חיים מצינו דין בן, דהנה בחולין (ע"ח ע"א) מצינו בגמ' דלמ"ד חוששין לזרע האב אסור לשחוט אב ובנו ביום אחד, הרי דגם בשור יש מציאות של "בן", וגם בבע"ח יש דינים המושתתים על מציאות של יוצאי חלציו ואינם ענין לדיני יוחסין, ומובן דלולי הגז"ש דעבד הוקש לאשה היה מחויב הוא עצמו למולו, דבנו הוא אע"פ שאינו מתייחס אחריו, ורק מפני שהוקש לאשה פטור הוא, וכך גם בפו"ר, דגם עבד גורם בפו"ר שלו לישובו של עולם, ונקטו התוס' דעבד חייב בפו"ר.

ז

בעיקר גדר "לשבת יצרה" יש מהאחרונים (אבני מילואים סימן א' סק"ג, מהר"ם מלובלין בגיטין מ"א ע"ב, וחידושי חתם סופר שם) שלמדו שיש מצוה של פו"ר ויש מצוה של שבת והם ב' מצוות נפרדות, דהנה התוס' בכמה מקומות גיטין (מ"א ע"ב), ב"ב (י"ג ע"ב), חגיגה (ב' ע"ב) דנו לענין חציו עבד וחציו ב"ח דלישא שפחה אינו יכול ולישא ב"ח אינו יכול, והקשו למה לא אמרינן יבא עשה וידחה לא תעשה, ונחלקו האחרונים האם כונת התוס' בקושיתם שהחציו עבד ישא בת חורין והל"ת הוא מצד העבדות, או שכונתם שישא שפחה, והחטא הוא מצד החירות, והמהר"ם כתב, שקושית התוס' היא דמ"ע דשבת שגם צד עבדות חייב בה תדחה את הל"ת ולא מצד המ"ע דפו"ר, משום שהמצוה שמוטלת גם על צד העבדות היא זו שצריכה לדחות את הל"ת, וכן מבואר גם בחת"ס ובאבנ"מ שם. ויש לתמוה על דבריהם, דהא שבת אינה אלא מדברי קבלה ואיך תדחה ל"ת של תורה, ועוד דלענ"ד שבת אינה מצות עשה כלל, אלא "רצון התורה", דהקב"ה מגלה דעתו שברא את עולמו לשבת, וכלשון המשנה "לא נברא העולם אלא לפו"ר שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה" ולא אמרו חז"ל לא נברא העולם אלא  "לשבת", משום ששבת אינה מצוה בפ"ע אלא יש בה כדי לבאר את גודל מצות פו"ר, אבל לא נצטוינו על השבת בלשון ציווי ואינה אלא גילוי על מהות וגודל מצות פו"ר, וא"כ לא שייך כלל דעשה דשבת ידחה ל"ת, וצ"ע בזה בלשון התוס' בחגיגה שם שכתבו להדיא בקושיתם יבא עשה דשבת וידחה ל"ת, וכך גרס גם המהרש"א, אך בש"ס וילנא תיבה זו כתובה בסוגריים וכנראה יש בזה גירסאות שונות, והנראה לענ"ד כתבתי.