קנין שדה עפרון (תשס"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני (כ"ג ד')

כבר מילתי אמורה פעמים רבות דיש ברבותינו הראשונים והאחרונים ב' דרכים בביאור הא דאמרו חז"ל: "קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה" (קידושין פ"ב ע"א, יומא כ"ח ע"ב). יש שפי' דברים כפשוטן דהאבות השיגו וקיימו כל התורה והמסורה לפרטיהן ודקדוקיהן לפי דין השו"ע, ויש שפי' דאין הכוונה אלא להשגות ותיקונים לפי רוח קדשם, עיין ב"נפש החיים" (שער א' פ' כ"א-כ"ב) וע"ע באור החיים (ויקרא פ"א פסוק ט') ובמה שנתבאר לקמן פרשת וישלח (סי' מ"ב).

וכל דברינו בסוגיא זו הם לדעת הראשונים דמעשי אבות היו מכוונים לדקדוק הדין עפ"י ההלכה הצרופה.

א

ה"אור החיים" פי' בטעם אמרו "גר ותושב אנכי עמכם", לפי שכל דיני התורה סברא יש בהם, ובפרט בדינים שבין אדם לחבירו, וכשם שציותה עלינו התורה להחיות גר היושב עמנו כמו כן חייבים יושבי הארץ לנהוג כך כלפינו. והנה נצטוו ישראל להחיות גר תושב החי עמהם ולתת לו מתנת חנם וכמש"כ הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"ג הל' י"א) "אסור לישראל לתת מתנת חנם לגוי אבל נותן הוא לגר תושב, שנא' "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה", אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה, מפני שאתה מצווה להחיותו שנא' "גר ותושב וחי עמך". כלומר לא יהיה זה העני פחות מגר תושב שהוא חי עמך". וזה שאמר אברהם לבני חת "גר ותושב אנכי עמכם" ועפ"י דיני התורה יש ליתן מתנות לגר תושב לפי שחייבים להחיותו, ולכך "תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". [ויסוד הדברים כבר אמרנו פעמים רבות דבכל הנוגע לענינים שבין אדם לחבירו כמעט ולא מצינו גדר "הלכתא", אלא דברים שיש בהם טעם וסברא בשכל האנושי, ואכמ"ל].

ב

ועוד כתב שם לדקדק בטעם אמרו "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר" (שם ט') הרי שאמר לשון 'מתנה' הגם שנטל ממנו דמים כדי ליפות את כוחו ע"י לשון מתנה, לפי שחשש אברהם אבינו להא דאיתא בירושלמי (הובא בתוס' קדושין מ"ב ע"ב) דמה דאין אונאה לקרקעות היינו אונאת שתות אבל יש להם אונאה בחצי דמיהם, וכן חשש לדינא דבר מצרא שמא יערערו שכני השדה על המכירה לומר שקרובה היא להם לימכר מדינא דבר מצרא, וחשש נמי שמא ייצא אח"כ שטר שעבוד על הקרקע ויטרפוה מידו, וכדי לתקן כל זה אמר לשון 'מתנה' ובלשון מתנה אין מקום לחששות הנ"ל, ולכך עשה גם שיהיה הקנין "בתוככם" ו"לאזני בני חת" דהיינו בידיעת כולם שלא יוכלו לערער על המכירה בטענות הנ"ל, לפי שהיה באזני כל באי שער עירו וכולם ראו וידעו ואין להם לערער, דאימא סבר וקיבל. ולכך אמר גם "לאחוזת קבר", שלא יטעון עפרון שלא מכר אלא המערה, אבל אין לאברהם דריסת הרגל בשדהו לקבורת מתים, לכך אמר אברהם בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר".

ונראה עוד בטעם הענין שהיה "באזני בני חת" לפי מה דאיתא כתובות (פ"ד ע"א) "המוכר קברו ודרך קברו, מעמדו ומקום הספידו, באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה" והנה מערת המכפלה מקום קבורת אדם וחוה היתה, ובמדרש איתא דגם בני חת היו קוברין מתיהן בסמיכות מקום לכך עשה אברהם את הקנין במעמד כולם דשוב לא יוכלו לערער על המכירה שהיתה לדעתם. ושוב ראיתי במדרש הגדול עה"פ "וידבר באזני בני חת לאמר מכאן אמרו חכמים המוכר מקום קבורתו באין בני משפחה ומוציאין מידו", הרי דמכאן למדו דין זה ממה שעשה אברהם את הקנין בפרהסיא בכדי ששוב לא יוכלו לערער עליו, וב"ה שכיונתי לדבריהם.

ג

ובספורנו כתב עה"פ "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור" (שם ט"ו) שהקנה עפרון לאברהם את השדה מיד וללא קנין לפי שאמר "ביני ובינך מה היא" הרי שחשובה היא בעיניהם כדבר קטן ובדבר קטן אי"צ קנין. וכעין דבריו מצינו בדברי התוס' (כתובות ק"ב ע"א) בסוגיא דחייב אני מנה לך בשטר, שכתבו וז"ל "שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדאמר בסמוך, ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב (ב"מ מ"ט ע"א) הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני" עכ"ל. אלא דלכאורה צ"ע דהתם בב"מ לא מצינו כלשון זה אלא "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו, יכול פשיטא, אלא מותר לחזור בו אמר רב פפא ומודה רבי יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתייהו" ע"כ, ובפשטות כוונתם נראה דמודה רבי יוחנן שיש בו משום מחוסרי אמנה ולכך אינו רשאי לחזור בו אע"פ שיכול לחזור בו (וכ"כ בתוס' ב"ב קכ"ג ע"ב) ועיין בקצוה"ח (סי' ר"ד סק"ג) דמתנה מועטת אינה קנין ממש ואפשר דגם הספורנו לא כיון אלא דצריך לקיים דבריו ולא דהוי קנין ממש.

ד

ויל"ע בגדרי ההלכה בדרכי הקנינים שקנה אברהם בהם את השדה מעפרון, דהנה שנינו (קידושין כ"ו ע"א) דקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה ומצינו במפרשי התורה לדורותיהם ואף במדרשי חז"ל דקנה אברהם את שדה המכפלה בכל ג' הקנינים כדלהלן: א. כסף - כדמפורש בקרא: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת". ב. שטר - כמש"כ בספר "צרור המור" דקנה אברהם גם בקנין שטר, ורמז לדבר מש"כ "לאברהם למקנה לעיני בני חת" (שם י"ח) וכמש"כ בירמיה (פ' ל"ב) "ואקח את ספר המקנה", ועיין בספורנו (כ"ג כ') "ויקם השדה לאברהם למקנה נתקיים בחותמו של ספר המקנה", וב"ספר הישר" כתב אף את שמות העדים שחתמו על שטרו של אברהם. ג. חזקה - כדאיתא במדרש שקנה אברהם בחזקה, וכן איתא ברמב"ן (פס' י"א) וז"ל "ואברהם לא עשה כן, כי גם אחרי שפרע הכסף מלא החזיק תחילה בשדה ובמערה והקימם ברשותו לעיני בני העיר וכל באי שער העיר הסוחרים והגרים הנמצאים שם, ואחרי כן קבר אותה". וכן באור החיים פי' שקנה אברהם בחזקה ע"י חפירת קבר או ע"י הקבורה (ובפשטות משמע כן בירושלמי ב"ב ח' ע"א וי"ל עי"ש). וכן איתא במדרש "שכל טוב" דקנה אברהם בג' הקנינים.

[ונראה פשוט דחפירת הקבר חשיבא חזקה כגדר נעל ופרץ, דכל מעשה שיש בו תיקון הקרקע לייעודה חשיב כנעל גדר ופרץ וכ"כ הר"י מיגש בב"ב (נ"ג ע"ב) דחפירה של יסודות הבנין הוי קנין חזקה עי"ש, וא"כ כשיעוד הקרקע לקבורה חפירת קבר חשיבא כחזקה, וכ"כ בספר "צרור המור" דבחפירת הקבר עשה אברהם 'קנין חזקה'. ולדברי האוה"ח דעצם הקבורה חשיבא כחזקה אפשר שהוא מדברי הגמ' (ב"ב שם) דהצעת מצעות חשיבא כקנין, ונחלקו הראשונים בביאור דין זה ויש שכתבו דגם מעשה זה הוא תיקון ויפוי השדה וכ"כ הרימ"ג שם, ויש שפי' כמש"כ הרשב"ם הרשב"א והריטב"א שם דהצעת מצעות היינו ששכב עליהם והנאת גופו חשיבא כקנין חזקה. ובאמת נחלקו הרמב"ם והראב"ד (הל' מכירה פ"א הט"ז) אי אכילת פירות חשיבא כקנין. דלהרמב"ם אכילת פירות חשיבא כקנין והראב"ד פליג וס"ל דלא הוי קנין, ובסברת הרמב"ם נראה דאכילת פירות היא כיתר המעשים שענינם הפגנת בעלות, ואפשר דה"ה בקבורת המת.

ואף אי נימא דהצעת מצעות היינו ששכב על גביהן דבעינן דוקא הנאת הגוף כמ"ש הראשונים הנ"ל אפשר דהנחת גופו של מת בקברו חשיבא נמי קנין חזקה, לפי שבקנין חזקה א"צ מעשה קנין אלא ישיבה דענין החזקה הוא כדרשת חז"ל עה"פ "וירשתם אותה וישבתם בה" - במה קניתם בישיבה (ובדרך זו הארכתי ב"מנחת אשר" ב"ב סי' כ"ח בביאור דברי הקצוה"ח (ב"אבני מילואים" סי' כ"ה) שכתב דמי שקנה בית והרס ובנה בו ע"י נכרים דקנה בקנין חזקה, לפי שא"צ לדין שליחות בקנין חזקה וסגי בזה שהנכרים עובדים עבורו, ועוד נתבארו שם לדרכנו כמה סוגיות בקנין חזקה, ואכמ"ל) ולפי"ז נראה עוד דגם כשהשכיב קטנים בשדה חשיב שפיר כקנין חזקה, ואפשר דה"ה דהנחת מת ע"ג חשיב שפיר כחזקה בקרקע המיועדת לכך, ודו"ק כי קצרתי וצ"ע].

אמנם צריך ביאור בזה דמה שייך לקנות נכס בכמה קנינים הא אין קנין אחר קנין ומה טעם היה לו לא"א זקן ויושב בישיבה להרבות בקנינים כמבואר מדברי המדרש ומדברי הראשונים שקנה אברהם את שדה עפרון בכל ג' הקנינים.

ה

ונראה בזה דהנה בבבא בתרא (נ"ד ע"ב) שנינו "נכסי עכו"ם הרי הן כהפקר וכל הקודם לזכות בהן זכה" וכשנתן הישראל לנכרי מעות עבור שדהו וקודם שעשה מעשה קנין בקרקע קדם חברו והחזיק בקרקע, קנה שני ולא ראשון, משום ד"נכסי עכו"ם הרי הן כהפקר וכל הקודם לזכות בהן זכה" לפי דעכו"ם מכי מטא זוזי לידיה אסתלק ליה אבל ישראל לא קנה עד שיחזיק, ולכן קודם שהחזיק הישראל חשיבא כהפקר.

ויל"ע, דהא הפקר הוא 'חלות' וצריך להפקיר בפועל כדי שייעשה הפקר, ומה טעם יש לנכרי להפקיר נכסיו, נהי דאינו דואג מעתה על שדה זו כיון דכבר קיבל תמורתה מ"מ למה יפקיר בפועל, וכל זמן שאינו מפקיר נחשב הוא לבעלים, ואין לומר דהוי הפקר משום דקנין הכסף חל להוציא מרשות הנכרי אף דהישראל לא קנה משום דלא סמכא דעתיה, דבאמת פשוט דבכל עניין שלא קנה לוקח דלא נפקע רשות מוכר, דלא פקע קנין המוכר אלא ע"י קנין הלוקח, ובאופן דלא חל קנין הקונה נשאר החפץ ברשות המוכר, וכמבואר בב"ב (קל"ח ע"א), וא"כ, האיך יתכן דכל הקודם לזכות זכה, (וע"ע במנח"א ב"ב סי' כ"ט).

וכיו"ב יל"ע בדברי החת"ס (שו"ת יו"ד סי' ש"י) דהקשה האיך מהני מכירת חמץ לנכרי, הא אין כוונת הנכרי לקנין ותי' שם דדברים שבלב לא הוי דברים וכיון שאומר דדעתו לקנות הוי דברים שבלב, (ויל"ע דהא במקום דיש אומדנא דמוכח והדברים בלבו ובלב כל אדם לא הוו דברים שבלב) ועוד כתב, דאין עניין המכירה כדי שיקנה הנכרי את החמץ, אלא די בכך שיצא החמץ מרשותנו אע"פ שלא יזכה בו הנכרי. ודבריו צע"ג, דהא אין כאן הפקר אלא מכירה, וכשלא יזכה הנכרי גם הפקר אין כאן דהאיך יחול הקנין לחצאין.

ולענ"ד צ"ע בעצם קושי' החת"ס דמי יימר דאין כונת הנכרי לקנות את החמץ, נהי דאין בדעתו לממש את קנינו מ"מ כוונתו לקנות כמו שנתבקש לעשות ע"י הישראל, וקנין כזה ודאי מהני דכיון שהגוי נתבקש על ידינו לקנות ועוד יקבל על זה שכר והוא אומר בפה מלא שהוא קונה למה נפקפק בכונתו, ואף שברור שאין בכונתו לממש את הקנין אין בזה לערער כלל את תקפות הקנין וחלותו, כך נראה ברור לענ"ד.

ועוד יש להעיר דבדעת אחרת מקנה א"צ כלל כוונת הקונה, אך יש ליישב עפ"י מה שחידש הקצוה"ח (סי' רל"ה ובסי' רע"ה) דדין דעת אחרת מקנה ביסודו הוא מדיני זכיה ואין זכיה לעכו"ם, ואפשר דס"ל לחת"ס כדברי הקצוה"ח ולכך הקשה האיך תועיל מכירה זו.

[ובאמת החת"ס בסוגיא זו סתר משנתו, דהנה בעבודה זרה (ע"א ע"א) תמה ע"ד הקצוה"ח וכתב דהא דזכיה מטעם שליחות היינו כשזוכה ע"י אחר והאחר נעשה כשלוחו, אבל דעת אחרת מקנה לאו מטעם שליחות וזכיה הוא, דכיון שדעת מקנה איכא קונה אף בלא כוונה ומאי שליחות צריך לזה ומי הוא שלוחו. ולעומת זה בתשובותיו (יו"ד סי' שי"ג) הביא דברי הקצוה"ח וקילס דבריו. וביותר תמוה דבחלק ו' (סי' כ"ח) וכן באה"ע ח"א (סי' ק"ו) מחדש החת"ס מדעתיה דנפשיה כדברי הקצוה"ח דדעת אחרת מקנה הוא מדין זכיה ולכך לא מהני בנכרי, ובאמת מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפכ"ט ממכירה הלכה י"א דדעת אחרת מקנה משום זכיה הוא והארכתי בכתובים בביאור ענין זה].

מ"מ ביסוד דברי הגמ' צ"ע, דהא בכל קנין כשלא קנה הלוקח לא הפסיד המוכר והכא דלא זכה בו לוקח לא יצא מרשות המוכר, וא"כ אמאי כל הקודם בו זכה.

ו

ובהכרח צ"ל דלא מחמת ה'קנין כסף' נעשה השדה להפקר אלא מחמת הפקר בפועל, דהגוי מפקיר את נכסיו מכי מטא זוזי לידיה, ושוב קשה מה ענין יש לגוי להפקיר ואף דלא אכפת ליה בממון אחרים וכמ"ש הריטב"א שם מ"מ למה יפקירנו, וכבר תמה בזה הקובץ שיעורים בב"ב שם, וב"זכר יצחק" (סי' ע"ח) כתב דאי"ז הפקר ממש אלא הוי כאבידת עכו"ם דאין מצוות השבה באבידתו (כדאיתא בב"ק קי"ג ע"ב) ואפי' היכא דיש בו סימן ואין בו יאוש, ואי"ז מדין הפקר אלא דמותר לזכות באבידתו, וה"ה הכא דאחר שקיבל הנכרי מעות עבור המקח חשיב הכסף כלפיו כאבידה ואבידת עכו"ם הרי היא כהפקר.

אך באמת צ"ע בדמיון בין דין זה לדיני אבידה, הא אבידה הוי כשהחפץ אבוד מן הבעלים ובזה אמרו דאבידת נכרי א"צ להשיבה, אבל הכא מדוע יחשב חפץ זה כאבוד מן הבעלים, וצ"ע.

ואפשר עוד דדמי לדין יאוש, דיאוש אינו 'חלות' ואין בו צורך בכונה אלא די במה דחפץ זה אבוד מהבעלים ואמרו 'ווי לחסרון כיס' וא"כ ה"ה הכא דמשעה שקיבל הנכרי מעות עבור המקח נעשה החפץ כאבוד ממנו, אך גם פירוש זה דחוק ורחוק.

[והנה נקטו הקצוה"ח והנתיה"מ (קצוה"ח סי' ת"ו, נתיה"מ סי' רס"ב) דחלוקים הם דיני הפקר ודיני יאוש, דלענין הפקר שנינו בנדרים (מ"ג ע"א) דעד דאתי לרשות זוכה נפיק מרשות מפקיר, דהפקר מפקיע קנין אף קודם שיזכו בו אחרים, משא"כ לענין יאוש דיאוש הוי כהרשאה לאחרים לזכות אבל כל זמן דלא מטא ליד זוכה לא נפיק מרשות הבעלים, וב"באר יצחק" חולק על דבריהם, וע"ע בזה באריכות במנחת אשר ב"ק (סי' מ')].

ולב' הדרכים הנ"ל נכסי עכו"ם הרי הם כהפקר לעניין דכל הקודם זכה בהם ומ"מ לא נפיק מרשות בעליו הנכרי עד דיזכה בו אחר.

ז

אולם מדברי הראשונים בב"ב שם חזינן דנקטו דהוי כהפקר ממש, דהנה הרמב"ם (הל' זכיה ומתנה פ"א הי"ד) כתב "לפיכך ישראל שלקח שדה מן הגוי ונתן הדמים וקודם שיחזיק בה בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקין בנכסי הגר זכה האחרון ונותן לראשון את הדמים מפני שהגוי מעת שלקח הדמים סלק רשותו, וישראל לא קנה עד שיגיע השטר לידו ונמצאו נכסים אלו כנכסי הגר כל המחזיק בהם זכה" עכ"ל. ובנימוק"י ובריטב"א (ב"ב שם) חלקו ע"ד הרמב"ם וס"ל דאינו חייב לתת לראשון דמיו, לפי שהראשון אינו אלא גורם להפקר הנכרי, ויסוד דברי הרמב"ם בשי' רב האי גאון (ספר המקח והממכר שער י"ד) שכתב שחייב לוקח שני להחזיר דמים ללוקח ראשון, וכ"ה בשו"ע (חו"מ קצ"ד ב') ובראשונים האריכו בדין זה, ועיין ברמב"ן שכתב דחייב השני לראשון מדין דמשתרשי ליה זוזי דראשון. ובר"ח נקט דנהי דהראשון לא קנה את השדה במעות שנתן משום דלא סמכא דעתיה, מ"מ חשיבא שדה זו כמשכון ובמשכון אמרינן דנוטל מעותיו ואף דגוף השדה אינו שלו ויכולים אחרים לזכות בשדה זו, מ"מ חייבים הם לשלם לראשון עבור קנין משכונו בשדה, אבל ברא"ש פליג ע"ד לפי דלא נתכוין ראשון זה לקנין משכון אלא לקנין גמור וכיון דלא סמכא דעתיה לא קנה וכ"כ הריטב"א שם, עכ"פ חזינן מפשטות דבריהם שקרקע זו הפקר היא ולכך נתקשו אמאי חייב זה לשלם על זכייתו הא זכה מן ההפקר.

ומה שנראה עיקר לענ"ד בהפקר דנכסי עכו"ם, דקבעו חז"ל ברוחב דעתם דשאני גוי מישראל דישראל המוכר קרקע מתכוין להקנות אך ורק למי שנתן לו תשלומין תמורתו, אבל גוי מכוין לסלק ידו ולהקנות לכל הרוצה לזכות, וזה מהות כונת הקנאה דעכו"ם ונחלקו הראשונים והפוסקים האם כונה כללית זו מתפרשת כהקנאה כללית לכל הקודם לזכות, אך מ"מ קונה הוא מן הגוי ולכן ביד הגוי עדיין להקנות בשטר, או שמא כונה כללית זו מתפרשת כהפקר ויצא מרשות הגוי ולא מהני שוב הקנאתו בשטר כפי שיבואר לקמן אות ח', ודו"ק בזה.

ח

ולשני נתיבי ההבנה בסוגיא זו דנכסי עכו"ם הרי הם כהפקר אי כהפקר ממש הם או כאבידה מדעת וכיאוש, מכוונים דברי השו"ע (חו"מ סי' קצ"ד ס"ג) וז"ל "יש מי שאומר שאפי' אם כתב העכו"ם שטר לראשון קודם שיחזיק בו אחר אינו כלום כיון שכבר נסתלק הרי הוא כאחר אלא צריך שיכתוב השטר קודם שיקבל המעות עכ"ל, ומקור דין זה הוא מדברי הרא"ש (ב"ב שם), ועי' ברבינו גרשום שם דמשמע דפליג ע"ד הרא"ש, וכך משמע גם ביד רמה (סי' רל"ו) עי"ש, וברא"ש שם פי' טעם הדבר לפי שכשנתן הישראל מעות נסתלק הנכרי משדה זו והוי כהפקר ואין שטר להפקר, ומכאן מוכח דלמ"ד דאף לאחר נתינת המעות יכול לכתוב שטר ע"כ דאינו הפקר ממש אלא הוא כהפקר לעניין שיוכלו אחרים לזכות בו, אבל כל זמן דלא זכו אחרים חשיב הנכרי כבעלים ולכך יכול לכתוב שטר על מכירה זו, וגם הרשב"א והשיט"מ הביאו יש מי שאומר שיכול הגוי לכתוב שטר אחרי שקיבל כסף וא"כ מוכח לשיטתם דלא הוי הפקר גמור, וא"כ לב' דרכי ההבנה בסוגיא זו יש יסוד בדברי הראשונים שנחלקו אם אפשר לכתוב שטר לאחר נתינת המעות.

ובסעיף א' שם נחלקו הסמ"ע והב"י היכא דקנה ישראל קרקע מנכרי, אי מהני קנין חזקה, דלהב"י לא מהני בזה קנין חזקה, והסמ"ע (סק"א) ס"ל דמהני חזקה אף לקנות מנכרי, ובביאור הגר"א (שם ס"ק י"א) כתב דפלוגתא זו מתלא תליא בפלוגתת הרמב"ם ושאר הראשונים.

ט

העולה מכל זה, דכשבא אברהם לקנות את שדה עפרון פתח בכסף כדרך העולם בקנינים ועוד דללא כסף עפרון לא היה מסכים כלל לתת לו מאומה, אלא דלא סגי בכסף לחודיה משום דלא סמכא דעתיה, ונשארו בידו שתי אפשרויות, שטר, וחזקה, וכל אחד מב' הקנינים אלו שנוי במחלוקת, דהלא קנין חזקה מתלא תליא בפלוגתת הב"י והסמ"ע שהיא מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים. ואילו קנין שטר תליא בפלוגתת הרא"ש ורבינו גרשום אבל שטר וחזקה יחדיו מהני לכו"ע ממ"נ , דהא דחזקה לא מהני היינו מנכרי אבל מהפקר פשוט דמהני לכו"ע, וכל הסברא דלא מהני קנין שטר אחר נתינת המעות אינו אלא משום דהוי הפקר, אבל אי נימא דלא הוי הפקר ממש מהני קנין שטר, וא"כ ב' הפלוגתות הנ"ל תליא בספק יסודי זה אם אחר שנתן הישראל מעות לנכרי הוי הפקר או דאינו הפקר ממש וממ"נ מהני או שטר או חזקה, ולזה נהג אברהם בעומק פלפולו ועשה קנין שטר וקנין חזקה אחר קנין כסף, ודו"ק.

י

ולאחר כל הנ"ל נראה לומר במה דמצינו שכפלה התורה את עניין "ויקם השדה". א. "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" (שם י"ז) ב. "ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (שם כ'), דבראשונה כתבה התורה "ויקם השדה" אחר קנין כסף בלבד (וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" (שם ט"ז) ולכך היה קנין זה רק לעיני בני חת, דכלפיהם הועיל קנין כסף לחודיה אבל אברהם לא סמכא דעתיה עד דקנה בשטר ["לאברהם למקנה (פסוק י"ח)] ובחזקה ["ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" (פסוק י"ט)], ולכך כתבה התורה שוב "ויקם השדה וכו' מאת בני חת" לפי שזה היה עיקר הקנין ותוקפו.

ובדרך אחר נראה לפי המבואר לעיל (אות ב') דקנה אברהם לעיני בני חת כדי שלא יוכלו לערער על מכירת חלקת הקבורה משום פגם משפחה, דנראה דלא נתן אברהם את המעות אלא לעיני עפרון בלבד ולא בפני בני חת וכדחזינן דבפסוק ט"ז לא כתבה תורה אלא "אשר דיבר באזני בני חת", ומשום כך לא הועיל קנין זה לענין קבורה אלא רק לצורך אחר, ולכך (בפסוק י"ז) לא כתבה התורה דהועיל קנין זה לאחוזת קבר אלא "ויקם שדה עפרון" בלבד.

ורק אחר שעשה אברהם קנינו "לעיני בני חת" שוב קם השדה ברשותו אף לאחוזת קבר, וזהו דהדר כתיב "ויקם השדה והמערה אשר לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת".