קריאת שמע וברכת התורה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו (ל"ב ג')

נשאלה שאלה בבית המדרש באחד שאיחר לקום בבוקר ולא היה סיפק בידו לברך ברכת התורה ולקרוא קריאת שמע בזמנה אלא או לקרוא קר"ש בלי ברכת התורה או לברך ברכת התורה ולקרוא קר"ש לאחר זמנה, כדת מה לעשות, ומה הדרך המוציאתו מידי עבירה, ונראה לבאר כמה צדדים בשאלה זו.

א

ראשית דבר יש לעיין אם יש חיוב לברך ברכת התורה על קריאת שמע, ולכאורה דבר זה תלוי במה שנחלקו בסימן מ"ו סעיף ט' אם חייב לברך ברכת התורה על פסוקים הנאמרים בדרך תפלה ותחנון וכך מבואר בבית יוסף בסימן מ"ז בסוף ד"ה ואם בא דדין קר"ש כדין תפלה ותחנון ולמאן דפוטר בזה פטור גם מלברך ברכת התורה על קר"ש וא"כ הקורא קר"ש ללא ברכת התורה לא עבר אלא בספק איסור שהרי שתי הדעות הובאו שם בשו"ע, וא"כ לכאורה עדיף לקרוא קריאת שמע בזמנה כדי שלא לבטל מצוה בודאי.

אך לכאורה יש לעיין דאף אם יאחר קר"ש אינו עובר בודאי דהרי נחלקו הפוסקים (בסימן נ"ח) בזמן קר"ש אם הג' שעות הם מעלות השחר וזה דעת המגן אברהם או משעת הנץ החמה כדעת הגר"א ושו"ע הרב שם. וא"כ גם אם יאחר קר"ש אינו עובר אלא בספק ביטול מצות עשה, אך באמת נראה דאין לדון בזה דין ספק אלא להנוהג כדעת המג"א דיש לומר דאף אם הוי כספק מ"מ מחמרינן כדעת המג"א ומקדימין כשיטתו, אבל להנוהג כדעת הגר"א והרש"ז ע"כ אין בזה דין ספק דאיך נקל בספק דאורייתא וע"כ דהסומך על שיטתם יש לו על מי לסמוך והו"ל כודאי, אך באמת לא נהגו להקל בזה לכתחלה כדעת הגר"א והגרש"ז אלא נוהגים להחמיר כשיטת המג"א וא"כ אפשר דבאמת יש בזה דין ספק ומחמרינן כשיטת המג"א כמו דמחמרינן לברך על פסוקי התפלה והתחנון כמבואר במשנ"ב שם בסי' מ"ו ס"ק כ"ח וא"כ בכל דרך שינהג אינו אלא מבטל ספק מצות עשה.

אמנם בשאגת אריה סימן כ"ד כתב דאף הפוטרים פסוקי תפלה ותחנון מברכת התורה מודים שחייב לברך על קריאת שמע וזה דלא כדברי הבית יוסף הנ"ל, ובאמת משמע כדבריו מדברי הגמ' במנחות צ"ט ע"ב דאפילו לא קרא אלא קר"ש שחרית וערבית קיים מצות "והגית", ובנדרים ח' ע"א אמרו "אי בעי פטר נפשיה בקר"ש שחרית וערבית" ומשמע דבק"ש מקיים מצות ת"ת, ובאמת יש לחלק גם בסברא בין קר"ש לתפלה דמהות התפלה שונה ביסודה מתלמוד תורה דבתפלה נותן שבח להקב"ה ומבקש צרכיו מאתו יתברך שמו ואין בה ענין תלמוד, אבל קר"ש אין בה בקשה ולא שבח אלא קריאה בעלמא ואף שבפסוק הראשון מקבל עליו עול מלכות שמים מ"מ עיקר ענינה וסגנונה פרשה בתורה היא וכקורא בתורה היא ולפיכך מסתבר טפי לחייבה בבה"ת מתפלה.

אמנם באמת נראה שנחלקו הבבלי והירושלמי ביסוד גדר קר"ש דבשבת י"א ע"א מבואר דאף רשב"י וחבריו שלא היו מפסיקים מת"ת בשביל תפלה מ"מ מפסיקין לק"ש כמו שמבטלין ת"ת לכל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים כמבואר במו"ק ט' ע"ב, אך בירושלמי שם פ"א ה"ב (דף ח' ע"א) מבואר דאף לקר"ש לא ביטלו מתלמודם והקשו וכי לית ליה לר"ש שהלומד שלא ע"מ לעשות נוח לו אילו נהפכה שליתו על פניו ולא יצא לאויר העולם ועוד הקשו שם ולית ליה לר"ש דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ותירצו "זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון" והתוס' במו"ק שם הביאו את דברי הירושלמי, הרי דלדעת הבבלי הוי קר"ש ככל המצוות וכסוכה וכלולב שדוחין ת"ת ולדעת הירושלמי הוי כת"ת ואין מבטלין שינון מפני שינון, ולשיטתיהו אזלו הבבלי והירושלמי בברכות כ' ע"ב דמבואר בבבלי דנשים פטורות מקריאת שמע דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ובירושלמי שם פרק ג' הלכה ג' (י"ד ע"ב) מבואר דפטורות מגזירת הכתוב "ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם" הרי דלדעת הבבלי תורה לחוד וקריאת שמע לחוד ולדעת הירושלמי דין אחד וגדר אחד להם, וביאור שיטת הירושלמי דמצות קריאת שמע כמצות תלמוד תורה הוא אלא דכל היום כולו מצוה ללמוד כל חלק בתורה שליבו חפץ ובזמן שכיבה וקימה מצוה לקרוא פרשה מסוימת בתורה שהוא פרשת קריאת שמע אך ביסודה הקורא קריאת שמע כקורא בתורה היא.

ונראה דהירושלמי שוב הלך לשיטתו במקום נוסף בברכות ט' ע"א דבקר"ש של שחרית ושל ערבית מברך בשוה משום דכתיב "והגית בו יומם ולילה שתהא הגיית יום ולילה שוין" הרי דמ"והגית" למדו להלכות קר"ש, ודו"ק בזה.

והנה לפי זה נראה לכאורה דלשיטת הירושלמי חייב לברך ברכת התורה על קריאת שמע דהלא כקורא בתורה הוא וזה מהות מצוותו, אבל לדעת הבבלי לא הוי כקורא בתורה אלא גדר אחר יש בו והקורא קריאת שמע פטור מברכת התורה. אך באמת נראה דאף לדעת הבבלי דאין מצות קריאת שמע שינון בלבד מכל מקום אפשר דיש בו גם שינון, ושאני מתחנון ותפילה דכל מהות התפילה שונה מתלמוד תורה אבל קריאת שמע אף אם דינה כמצות התורה וכסוכה וכלולב מכל מקום אין מהות ענינה חלוק ממצות תלמוד תורה דאינו אלא קורא פרשה בתורה וכמבואר לעיל ולפיכך אפשר דאף לשיטת הבבלי הקורא קריאת שמע דינו נמי כעוסק בתורה וחייב בברכת התורה ודוק בזה.

אך מכל מקום לדעת הבית יוסף דין קריאת שמע כדין פסוקים שבתפילה לענין חיוב ברכת התורה ואם כן מידי ספק לא יצאנו בזה. (ובעיקר גדר מצות קר"ש עיין מה שנתבאר לעיל סימן י').

ב

והנה לכאורה נראה דאם יבטל קריאת שמע בזמנה הוי מבטל מצוה בשב ואל תעשה ואם יקרא קר"ש בלי ברכה מבטל מצ"ע בקום ועשה ועדיף לבטל מצוה בשוא"ת מלבטל בקו"ע. ולכאורה יש לדון אף אם עדיף לבטל ודאי מצוה בשוא"ת מלבטל ספק מצוה בקום ועשה דכבר נסתפקו בספק איסור חמור וודאי איסור קל מה עדיף לגבי חולה שמאכילין אותו הקל הקל תחילה כדי לפקח נפשו וא"כ נראה לכאורה דעדיף לברך בה"ת אף שאינו אלא ספק אם חייב בבה"ת ולא יבטל בה"ת בקו"ע אף שמבטל קר"ש בזמנה בשוא"ת.

אך באמת נראה דודאי איסור קל חמור מספק איסור חמור אפילו אם ספיקא דאורייתא מה"ת להחמיר דמ"מ אינו אלא ספק וחמור ודאי מספק. וראיתי שכך הביא בארחות חיים על שו"ע או"ח סימן תרי"ח בשם שו"ת בנין עולם סימן י"ט דחצי שיעור ודאי חמור משיעור שלם ספק ועדיף להאכיל לחולה שיב"ס שיעור שלם של ספק איסור מלהאכילו חצי שיעור ודאי איסור וכמו כן נראה לכאורה דעדיף לבטל ספק מצוה בקום ועשה מלבטל ודאי מצוה בשוא"ת אך מאחר שנתבאר דבכל צד יש ספק שוב יש לומר דעדיף לאחר זמן קר"ש שהוא שב ואל תעשה.

אך באמת יש לעיין אם קריאת שמע ללא ברכת התורה נחשב לביטול מצוה בקו"ע כיון שעושה מעשה שעל ידו מבטל מצות התורה או שמא הוי כשב ואל תעשה דהרי אין איסור בעצם קריאת השמע וכל חטאו במה שביטל מצות ברכת התורה ואין ביטול זה אלא בשב ואל תעשה ובמה שלא ברך ברכת התורה.

ונחלקו האחרונים כעי"ז לגבי ציצית וסוכה, דבשאגת אריה סימן ל"ב הקשה על מה שכתבו התוס' ביבמות צ' ע"ב דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה כיון שאינו מתחייב בציצית בשעת לבישת הבגד אלא לאחר הלבישה ובאותה שעה שב ואל תעשה הוא במה שאינו מטיל ציצית, ותמה השאגת אריה דאף אם היה מתחייב בשעת הלבישה אין בזה עקירת דבר מן התורה בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה, דכל פשעו במה שאין ציצית בכנפי בגדו ולא בעצם הלבישה. והביא ראיה דהוי שב ואל תעשה מדברי הרמב"ם בפ"א ה"א מהל' חגיגה דהעולה לרגל ורואה פני הבית ללא קרבן הוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה הרי דכיון שעצם החטא שב ואל תעשה הוא שאין בידו קרבן לא הוי מעשה אף שעל ידי הכניסה לעזרה הוא חוטא, אמנם במקום אחר הארכתי לדון בביאור שיטת התוספות דשאני גדר מעשה לגבי דין לאו שיש בו מעשה מגדר קום ועשה, דלגבי מלקות אינו לוקה אלא אם כן עצם הלאו מעשה הוא כלשון חז"ל "לאו שיש בו מעשה לוקים עליו" ולפיכך אין הדבר תלוי אלא במהות החטא וענינו לא באופן עבירתו על ידי האדם, אבל לגבי גדרי קום ועשה ושב ואל תעשה אין מגמתנו על עצם החטא אלא על מעשה האדם וכדברי רש"י בברכות כ' ע"א "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה וכו' היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו". ובאמת סברא פשוטה היא דכאשר ספק בידנו כדת מה לעשות ואין הכרעה לספק זה, שיהיה שורת הדין לישב בטל ולא לעשות מעשה שיש בו עקירת דבר מן התורה, ולפיכך נראה פשוט בסברת התוספות דרק משום שחל עליו מצות ציצית רק לאחר הלבישה הוי שב ואל תעשה ולא אם היה מחויב בשעת הלבישה דאז הוי עצם לבישת הבגד ללא ציצית מעשה עקירה בקום ועשה.

אמנם רעק"א בסוכה מ"ה ע"א כתב דהאוכל חוץ לסוכה אינו מבטל מצות התורה אלא בשב ואל תעשה ולא בקום עשה כיון שאין העבירה בעצם האכילה אלא במה שאינו אוכל בסוכה עיי"ש, וזה כסברת השאגת אריה. אך הפני יהושע שם כתב להדיא דהוי קום ועשה כסברתנו. ועיין עוד באור שמח בפט"ו ממאכלות אסורות הלכה י' וכן בפ"ח מהלכות שבועות הלכה י"ח דנקט ג"כ דהוי כשוא"ת בכעי"ז. אך לענ"ד מסתבר טפי כהבנת הפנ"י וכפי המתבאר בדברי התוס' ביבמות, וכך מבואר מתו"ד המשנ"ב בסימן תר"מ ס"ק ל"א בשם הסמ"ג עי"ש בכל דבריו, וע"ע בארצות החיים סי' ח' ובתיבת גמא להפמ"ג פר' יתרו. ואפשר דבני"ד מודי כו"ע דהוי שוא"ת דאינו מבטל מצות ברכת התורה בשעה שקורא קר"ש דמצווה הוא לברך לפני שעוסק בתורה משא"כ בסוכה וציצית דהביטול הוא בשעת האכילה והלבישה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

ועוד יש לעיין בזה דלכאורה נראה דהלומד תורה ולא ברך ברכה"ת מבטל מצות עשה בכל תיבה ותיבה דהרי כתב הגר"א בשנות אליהו בריש מסכת פאה דמקיים מצוה בכל תיבה ותיבה של ת"ת ונראה פשוט דה"ה דחייב לברך על כל תיבה ותיבה (או לכה"פ בכל ענין וענין עיין מה שנתבאר בזה במנחת אשר על תלמוד תורה במדור השיעורים בסי' ב') וא"כ מבטל מצות עשה בכל תיבה שהוא לומד ללא ברכה, ולפי"ז אם יקרא קר"ש בלא בה"ת מבטל מצ"ע בכל תיבה אבל אם יאחר זמן קר"ש לא ביטל אלא מצוה אחת בשוא"ת, וידועים דברי הר"ן ביומא פרק ח' דטוב לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור על איסור קל פעמים רבות הרי דכמות האיסורים מכריעה ולא רק חומרתן. ולכאורה עדיף לפי"ז לאחר זמן קר"ש ולא לקרוא קר"ש ללא ברכת התורה, ומאידך גיסא נראה דאם יקרא קר"ש בזמנה מרויח קיום מצות עשה דקר"ש אבל אם יקדים בה"ת אינו מרויח קיום מצוה דמצוה זו תתקיים על ידו בכל ענין, ודו"ק.

ג

וחזינן מכל המבואר דיש צדדים רבים לשאלה זו ויש פנים לכל צד, אמנם לכאורה יש עצה לצאת מידי כל ספק ע"י שיתכוין בפירוש שלא יצא יד"ח ת"ת בקריאת שמע ואם מתכוין בפירוש שלא לשם מצות ת"ת לכאורה מודי כו"ע דפטור מברכת התורה ויקרא קר"ש בזמנה ללא ברכת התורה.

אך באמת גם עצה זו שוברה בצדה דכבר הארכנו במקום אחר (עיין לעיל סימן....) בגדר מצות ברכת התורה להוכיח דאין זו הנחה מוסכמת דברכת התורה כברכת המצוה היא ומברך על מצות ת"ת אלא אפשר דכברכות השבח היא ואינו מברך על מצות ת"ת אלא על עצם תלמודה וקריאתה דכך גזרה תורה שכל הקורא בתורה ולומד בה חייב להודות לקב"ה, וכבר כתב הגרי"ז על הרמב"ם בסוף הלכות ברכות בשם אביו הגר"ח דברכת התורה על עצם החפצא של תורה היא ולא על קיום מצות ת"ת, ולעיל נתבאר שנחלקו בדבר זה הבית יוסף והגר"א והראינו פנים לכאן ולכאן עיי"ש, ולפי זה נראה דלפי השיטות דברכת התורה ברכת הודאה היא על עצם התורה ולא ברכת המצוה על מצותה, חייב בברכת התורה אפילו אם יכוון בפירוש שלא לשם מצות תלמוד תורה דמכל מקום קורא הוא בתורה וחייב לברך על קריאה זו.

ונראה לכאורה דשורת הדין בשאלה זו היא שיברך ברכת אשר בחר בנו שהיא עיקר ברכת התורה ומעולה שבברכות כמבואר בברכות י"א ע"ב ומן התורה יוצא בה ידי חובתו (וכך הוא הדין בספק אם ברך ברכת התורה דמברך ברכת אשר בחר בנו בלבד כמבואר במשנה ברורה סימן מ"ז ס"ק א'), ואחר כך יקרא קריאת שמע ואפילו אם יקרא פסוק ראשון לפני סוף זמן קריאת שמע יצא יד"ח מה"ת לשיטת המבי"ט בקרית ספר בריש הל' קר"ש וא"כ לא יבטל שום מצוה דאורייתא ואם יספיק לקרוא פרשה ראשונה בזמנה עדיף טפי ויוצא יד"ח לרוב הפוסקים כמבואר בשאג"א סי' ב' ואח"כ יגמור לקרוא קר"ש כולה, ודוק בכ"ז.