חלה שהופרשה ע”י שליח (תשע”ג)

מרן הגאב"ד שליט"א


"כן תרימו גם אתם" (במדבר י"ח כ"ח).

 

הנה נחלקו האחרונים בענין שליח להפרשת תרומה או חלה האם המשלח או השליח יכולים לשאול על התרומה, ושלש מחלוקות בדבר י"א דהמשלח שואל ולא השליח, י"א השליח ולא המשלח, וי"א דשניהם יכולים לשאול.החת"ס בתשובותיו ליו"ד סימן ש"כ כתב דשניהם יכולים לשאול גם המשלח וגם השליח, ונתקשיתי להבין דבריו גם בזה וגם בזה, דהנה אין דבריו בענין שאלת המשלח ברורים כ"כ דס"ל דבאמת אין כאן דין שאלה על הפרשת התרומה שהרי הוא לא הפרישן אלא השליח ואין דין שאלה אלא על מוצא פיו של השואל ואיך ישאל המשלח על תרומת אחרים אלא דמ"מ מהני חרטת המשלח לבטל שליחות השליח וממילא בטל התרומה, שהרי החת"ס כתב שם דבשאלת השליח לא נעקר ונתבטל עצם השליחות אלא התרומה ויכול לחזור ולהפריש אבל בחרטת הבעלים על מה שיהא דעת השליח כדעתו בטל גוף השליחות ואינו יכול שוב להפריש, ומשמע דיכול המשלח לשאול ולבטל את השליחות ואף דבכל מקום אין המשלח יכול לבטל השליחות לאחר שעשה השליח שליחותו מ"מ בשליח לתרום ולהפריש מהני כיון "שנתבטל המעשה מעיקרו" עי"ש. וכן כתב בשו"ת אור גדול סימן ט' דיכול הוא לשאול על מינוי השליחות דלא עדיף מינוי השליח מאילו היה תורם בעצמו והיה יכול לשאול על תרומתו עי"ש.

ולא הבנתי גדר זה לאשורו דלעולם לא מצינו שאלה במינוי שליח אלא בחלות שחל ע"י דיבור פיו כגון נדרים והקדשות וגדריהם דבזה למדנו "דאחרים מוחלין לו" ומהני בהו שאלה, ובאמת נראה דאין בין שליח להפרשת תרומה וחלה לכל שליח אחר (והרי למדנו שליחות בכל התורה משליח לתרום בקידושין מ"א ע"ב עי"ש) דמה שכתב החת"ס דבשליח לתרום הוי עיקר השליחות במה שנתן דעתו שיהא דעת השליח כדעתו הלא כן הוא בכל לקנין וקידושין וכדו', ואם משום דבאלה יש מעשה הלא גם בתרומה יש מעשה הפרשה ואף דחל במחשבה מ"מ כשמפריש במעשה אינו חל במחשבה אלא במעשה ודינו כמעשה (ועיין בטורי אבן אבני שהם חגיגה דף י' ובמה שכתבתי לקמן סי' ס"ח) דאם לא כן לא היה בו שליחות כלל כמו דלא מהני שליחות בנדר ובשבועה, ועכ"פ נראה ברור דלא שייך גדר שאלה ממש במינוי שליח זה דמנ"ל לחדש חידוש מופלג כזה דמינוי שליח לתרום יהיה דינו כדין תרומה לענין שאלה, ואם אין כונת החת"ס לדין שאלה ממש על מינוי השליח (כמ"ש באור גדול שם בהבנת דבריו) אלא לדין ביטול השליחות דיכול לבטל השליחות אף לאחר שעשה השליח שליחותו כיון דעי"כ מתבטל המעשה מעיקרו ע"י שאין דעתו כדעת שליחו הרי דבר זה נסתר מגוף המשנה בפ"ג מתרומות משנה ד' המובא בקידושין נ"ט ע"א דאם ביטל את שליחות השליח עד שלא תרם אין תרומתו תרומה אבל לאחר שתרם שוב אינו יכול לבטל, הרי דאף בתרומה אינו יכול לבטל השליחות לאחר שתרם השליח (ובאמת אף אם כונת החת"ס הוא דמהני שאלה לבטל השליחות כנ"ל ג"כ יש להעיר לענ"ד מדברי המשנה דמשמע לכאורה דבשום ענין אינו יכול לבטל השליחות, אך מ"מ יש לדחוק דרק בדרך ביטול השליחות אינו יכול לבטל אבל בדרך שאלה לחכם או לבי"ד שפיר יכול לשאול אך מ"מ נראה קשה לומר דיש בזה גדר שאלה כנ"ל)

ולשיטת החת"ס יש לעיין עוד אם השליח הפריש כמה תרומות ומעשרות ונשאל המשלח על השליחות האם כל תרומותיו בטלין או שמא יש ביטול שליחות לחצאין והאם נימא שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו שמצינו בנדר וצ"ע.

וגם במה שכתב החת"ס בפשיטות דגם השליח יכול לשאול על תרומתו, לכאורה נראה דאינו יכול לשאול כיון שאין הוא בעל התרומה ולעולם אין שאלה בנדר והקדש אלא לבעל הנדר וההקדש ורק כשעדיין יש זיקה בין הנודר והמקדיש למה שנדר והקדיש מהני שאלתו כמו שיתבאר להלן, ולכן נראה דאין השליח יכול לשאול כיון שאין הוא בעל הדבר כלל ולא עשה אלא את שליחות משלחו ונסתלק לאחר שעשה שליחותו ואינו יכול לבטל תרומת חבירו ע"י שאלה, ולענ"ד הדלה היה נראה יותר דהמשלח אולי יכול לשאול על גוף התרומה (ולא על השליחות בין בדרך שאלה דאין שאלה בשליחות ובין בדרך ביטול דאינו יכול לבטל השליחות לאחר שעשה השליח שליחותו כנ"ל), דאף שאין זה דבורו דהוא לא הפריש מ"מ כיון שהתרומה חלה מכוחו ומרצונו והוא בעל התרומה שפיר יכול הוא לשאול עליה, ואף אם נאמר דאין צריך כלל את רצון המשלח לאחר מינוי השליחות ואם לא יבטל את השליחות אינו יכול לעכב את החלות ע"י שאינו רוצה בו (והאחרונים דנו בזה בהרחבה לענין שליח הגט שהמשלח רוצה להגבילו עיין בתורת גיטין סימן קמ"א סעיף ס' ובר"פ כל הגט להנתיבות וכמדומני שגם בספר לבוש מרדכי על גיטין האריך בזה וכבר דנו בזה בדברי הרשב"א גיטין ל"ב ע"א ואכ"מ), ומ"מ נראה דזה רק כ"ז שהשליח לא עשה שליחותו והוא נחשב אז כבעלים ולכן הדבר תלוי ברצונו אבל לאחר שעשה שליחותו ונסתלק שוב הכל תלוי בבעלים שהשליח פעל רק מכחם ורצונם ושפיר יכולים הבעלים לשאול ולבטל התרומה, אלה הם הגיגי לבי ומחשבתי מאז ראיתי את דברי החת"ס לראשונה.

ושוב ראיתי בכת"ס בשו"ת ליו"ד סימן קס"ז שדעתו נוטה לכל מה שכתבנו בשורש הדין ובבואו ליישב את דברי אביו הגדול ממה שהקשו עליו מן המשנה הנ"ל כתב בפשיטות דאף שאינו יכול לבטל את השליחות מ"מ יכול הוא לשאול על התרומה ומכל דבריו משמע דהבעלים שואלים על התרומה ולא על השליחות אלא דכיון שהשליח עשה שליחותו בשלמות אלא שהבעלים שאלו על התרומה נגמרה ובטלה השליחות עי"ש (אך מדברי החת"ס נראה כונתו דמבטל או שואל על השליחות וכהבנת האור גדול בדבריו, כנ"ל) ועוד כתב שם הכת"ס דלולי דברי אביו היה נוטה לומר דאין השליח יכול לשאול כלל כיון שלא עשה אלא שליחות שולחו כנ"ל עי"ש.

ויסוד הדבר דאין השליח יכול לשאול כיון שאין לו שום זיקה להתרומה ואין הוא בעלים עליה נראה מוכרח מכמה סוגיות, ושורש הדבר דאין גדר השאלה עקירת הדיבור אלא ביטול הענין ורק בעל החלות יכול לשאול עליה, וזה הנראה ביאור מדברי הגמ' בנדרים נ"ט ע"א דלאחר שבאה התרומה ליד הכהן שוב לא מהני שאלה כמו שביארו שם הראשונים, ולכאורה צ"ב בטעם הדברים דכיון שחל התרומה ע"י דיבורו למה לא ישאל עליה, ובש"ך חושן משפט סימן רנ"ה סק"ו ביאר בזה דמה דמהני שאלה הוי משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל לאחר שמסר ליד כהן או ליד גזבר בהקדש דל אמירתו מהכא הלא הוי מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה עי"ש, ובעניי לא הבנתי דלכאורה נראה דאין ענין שאלה כלל למה דאתי דיבור ומבטל דיבור אלא הוי גזה"כ דלא יחל דברו "הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו" כמבואר בברכות ל"ב ע"א וחגיגה י' ע"א, והרי בקידושין נ"ט ע"א נחלקו ר' יוחנן ור"ל באתי דיבור ומבטל דיבור ולר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור ומ"מ מהני שאלה גם לדידיה, ועוד דבקידושין שם בכל הסוגיא מבואר דגדר דיבור ומעשה אינם תלויים כלל אם הוי מעשה ידים או דיבור פה אלא דכל דבר שעדיין לא נגמר חלותו הוי בכלל דיבור אפילו בא ע"י מעשה כגון במקדש ע"מ שיחולו הקידושין לאחר ל' יום דהוי בכלל דיבור עד ל' וכל דבר שנגמר חלותו הוי מעשה אף שבא ע"י דיבור, כגון תרומה דאף אם הפריש במחשבה לכו"ע הוי כמעשה ולא אתי דיבור ומבטלו, ועי"ש בדף נ"ט ע"ב תוד"ה מיד מחשבה שכתבו כן דמחשבה דתרומה הוי כמעשה כנ"ל וא"כ שוב אין נפ"מ אם אתי ליד גזבר או לא, ועוד מבואר שם בסוגיא גופא דעצם הפרשת התרומה הוי כמעשה אף כשלא בא ליד כהן ואם קדם בעל הבית ותרם כריו מודה ר"ל דבטל השליחות משום דאתי מעשה (הפרשת הבעלים) ומבטל דיבור (מינוי השליח) וא"כ דעצם ההפרשה הוי כמעשה ואעפ"כ מהני ביה שאלה מה לן במה דאתי ליד כהן.

וגם בגוף סברת הש"ך יש להעיר לכאורה דבשלמא מסירת הקדש ליד גזבר הוי בעצם מעשה הקנין של הגזבר לשם הקדש סיבה לחלות הקדש וא"כ יש לדון דאין לבטל מעשה זה ע"י דיבור דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל בנתינת תרומה ליד כהן הרי אין זה ענין וסיבה כלל לחלות שם תרומה וכל החלות הוא רק ע"י דיבור (לשיטת הש"ך דזה נחשב לדיבור כנ"ל) וכיון שיש כח ביד השאלה לעקור ההפרשה מה לן במה שבא ליד כהן כיון שאין זה ענין כלל לחלות שם תרומה והקנין ממילא מתעקר כיון שאין כאן תרומה ויש לדון עוד דאף אם ישאל על תרומתו ויעקרנה מ"מ קנין הכהן לא יתבטל וישאר תחת ידו בטבלו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא שבזה יש לדון מדין מקח טעות, אבל לכאורה אין סברא שעקירת שם תרומה תהיה נמנעת ע"י שבא התרומה ליד כהן, ואף שיש לדחות דכיון דגם נתינה לכהן הוי מדיני תרומה וע"י השאלה יבטל דין זה לא אתי דיבור ומבטל מעשה כ"ז דחוק לענ"ד.

(ועיין באבני מילואים סי' ל"ט סק"ג שכתב דאם נשאת אשה לאחרים לאחר שביטלו קידושיה ע"י אי קיום תנאי בקידושין ראשונים שוב א"א לבטל את התנאי דלא אתי דיבור ומבטל מעשה, ויש לדון גם בדבריו דהנשואין הם ענין צדדי ואינו מבטל אלא את התנאי וממילא מתעקרי הקידושין, ואף אם בתרומה י"ל דנתינה לכהן הוי חלק ממצות התרומה כנ"ל בנישואין נראה פשוט שלא כדברי האב"מ ודו"ק).

ועוד יש להעיר לדברי הש"ך דמלשון הגמ' "בבא ליד כהן" משמע דלאו דוקא בבא לידו ע"י נתינת הבעלים אלא אף בבא לידו ע"י אחר וא"כ אין כאן מעשה מצד הבעלים, אך אף אם נדייק כך אין מזה קושיא דאפשר דלאו דוקא במעשה דידיה לא אתי דיבור ומבטל אלא אף במעשה אחרים (אם נעשה כדין וכדת) אין כח ביד דיבורו לבטלו וז"פ, וא"כ צ"ב בדברי הש"ך בענין זה ועדיין צ"ב במה דלא מהני שאלה בבא ליד כהן וגזבר.

ואחר העיון נראה פשוט דאין כונת הש"ך דהפרשת תרומה בפה הוי "דיבור" ומסירה לכהן הוי "מעשה" דזה אינו כנ"ל, אלא דלא נתחדשה הלכה דמהני שאלה אלא בדיבור בלבד אבל אם קנה הכהן או הגזבר לא גרע מקנין הדיוט שאינו נעקר ע"י שאלה, אך עדיין יש לעיין דלכאורה נראה דיכול לעקור את הפרשת התרומה שהוא דיבור בעלמא וממילא יתעקר הקנין כנ"ל, וצ"ע.

וראיתי בנודע ביהודה תניינא יו"ד סי' קנ"ד שכתב בזה ביאור אחר, דכל מה דמהני שאלה בתרומה הוא רק ע"י פתח או חרטה וכיון שבא ליד כהן אין הוא נאמן להוציא מן הכהן דשמא אין חרטתו אמיתית והמוציא מחבירו עליו הראיה עי"ש, אך גם בדבריו יש לעיין שהרי לפי"ז באמת מהני שאלה בעצם אלא שאינו נאמן להוציא מיד הכהן וא"כ בשלמא לענין ממון אתי שפיר דאינו נאמן אבל לענין איסור באמת מהני השאלה ואף הכהן אסור לאכלו וצריך להפריש עליו ממקום אחר דעד אחד נאמן באיסורים, ומלבד שזה דבר תמוה ולא שמענו כזאת דלענין איסור באמת מהני שאלה והדרא לטיבלא ולא אשכחן בראשונים ובפוסקים שישמיעונו דבר זה, יותר מזה קשה בגוף הסוגיא בנדרים שם דמטעם דלא מהני שאלה בבא ליד כהן אמרו דלא הוי דבר שיש לו מתירין ואם מהני השאלה לענין איסור והיתר הרי עדיין הוי דשיל"מ, וע"כ צ"ל דאף לענין הפקעת שם תרומה לא מהני השאלה ולדברי הנוב"י לא ידעתי טעם הדברים, דלכאורה היה נראה לשיטתו דאף דאין להוציא מיד הכהן מ"מ היה צריך לחשוש לשאלה לענין איסור והיתר, ועיין גיטין נ"ד ע"ב במה שנחלקו אביי ורבא אם נאמן לאסור ולפסול בדבר שהיה בידו ועכשיו כבר אינו בידו והלכתא כרבא דנאמן והכ"נ בזה צריך להיות נאמן כיון שבודאי בידו לשאול לפני שבא ליד כהן ואף שיש מקום בזה לפלפל ולטעון דאינו נאמן כיון דהוי נוגע כיון שהוא רוצה לבטל התרומה ולהחזירו לידו ובמקום שהוא נוגע אינו נאמן באיסורין כמבואר בכמ"ק ועיין כתובות כ"ד ע"א בסוחרין שנכנסו לעיר דאין נאמנים דחיישינן לגומלין מ"מ אין נראה כלל דטעם הדבר שאינו יכול לשאול בבא ליד כהן הוי משום חסרון נאמנות דא"כ אם הכהן מאמינו אזי בודאי אסור לאכלו וצריך להחזירו לידו וגם הוי דשיל"מ בכה"ג ולא שמענו כזאת, ונראה יותר דאין כלל דין שאלה לאחר שבא ליד כהן, וצ"ע בשורש הדבר.

ועוד היה נראה דכיון דאינו בא להוציא מיד כהן באופן ישיר אלא הפקעת ממון כהן הוא באופן עקיף ע"י שהתרומה נעקרת למפרע ע"י שאלה אין בזה דין הממע"ה דהתורה נתנה לו נאמנות וכח לשאול על נדרו וממילא הדרא לטיבלא למפרע ובטלה זכות הכהן.

ונראה בזה כנ"ל דאין אדם יכול לשאול אלא כל זמן שהוא בעלים על הדיבור שהוא בא לעקור, ויש זיקה בינו ובין מה שהוא שואל עליו אך אין הדבר תלוי בבעלות ממונית שהרי בנדרים ובהקדשות עסקינן ולא בגדרי ממון אלא שאינו יכול לשאול אלא כ"ז שיש לו זיקה וקשר לדבר שהוא בא לעקור ולכן יכול לשאול על תרומה כ"ז שלא בא ליד כהן דעד אז הוי הוא כבעלים על חלות התרומה שבידו ויש לו עדיין מצוה ליתנו לכהן וגם טובת ההנאה שלו, אבל לאחר שבא ליד כהן ואין לו כל בעלות וזיקה לתרומה שוב אין בידו לשאול עליו. וזה כונת הרא"ש בנדרים נ"ט ע"א כיון דיצאה מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה ע"י שאלה", וכן בהקדש לאחר שבא ליד גזבר ושוב אין לו כל קשר לבעלים שהקדישו שוב אינו שואל עליו, ואפשר דזה כונת הרשב"א שהביא שם הש"ך (הש"ך כתב דבתשובת ר' בצלאל הביא כן בשם הרשב"א ואין הספר תח"י) דאף דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט אין זה אלא לענין קנין ההקדש אבל אינו כמסירה ממש ועדיין יכולים הבעלים לשאול עליו, ופירוש דבריו דלענין זכות ההקדש הוי כמסירה ממש אבל לענין הבעלים עדיין נחשב כאילו יש להם זיקה וקשר להקדש זה עד שלא יגיע ליד ההקדש ע"י הגזבר ועדיין יכולים לשאול על ההקדש, (ולפי"ז נראה דה"ה כשהפקיר טוב"ה ושוב אין עליו מצות נתינה ובעלות דאינו יכול לשאול אבל להבנת הש"ך והנוב"י הנ"ל אף בכה"ג יכול לשאול כ"ז שלא זכה אחר במתנות אלו, ודו"ק בזה). והנה רעק"א בשו"ת סימן קמ"ה חידש דבאמירה לגבוה בממון עניים הוי כבא ליד גזבר ולא מהני ביה שוב שאלה ואח"כ חזר בו לפי"ד הש"ך דמ"מ הוי דיבור ואתי דיבור ומבטלו, אך להנ"ל יש לדון כיון דהוי כבר כמסור לבעלים מסויימים באמת הוי כבא לידו ולא מהני תו שאלה, וי"ל בזה.

(ובגוף ענין בא ליד כהן עיין שם בפירוש הרא"ש שהביא בשם הר"א ממיץ דבאמת יכול לשאול על תרומתו אף שבא ליד כהן אלא שאין זה שכיח ולכן לא הוי דשיל"מ (והכהן לא מצי לשאול כיון שלא קרא לו שם תרומה) וכך נראה קצת מלשון התוס' בפסחים מ"ו ע"ב שכתבו דלאחר שבא ליד גזבר "לא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל" ומשמע דבאמת מהני שאלה אלא דלא אמרינן הואיל אך אין הכרח מלשון זה, ועיין בכסף משנה פ"ד הי"ז מתרומות שכתב בדרך אחד דזה גם שיטת הרמב"ם שהשמיט הלכה זו דבבא ליד כהן תו לא מצי מישאל, אך רוב הראשונים והפוסקים ס"ל דבאמת לא מהני שאלה בכה"ג).

ונראה בזה לבאר מה דאיתא בראשונים דבקדשי מזבח יכול לשאול אף לאחר שבא ליד הקדש ואף לאחר שחיטה, עיין ברשב"ם ב"ב ק"כ ע"ב ובר"ן נדרים ע"ח ע"א שכתבו כן, והתוס' בכריתות י"ג ע"ב ד"ה וארבע כתבו דלאחר שנזרק הדם כהלכתו שוב אינו יכול לשאול, וביאור הדבר נראה כנ"ל דעד זריקת הדם עדיין הוא בעל הקרבן ועדיין לא בא הקרבן אל תכליתו ויש לו זיקה אליו דכפרתו תלוי' בו אבל לאחר זריקת הדם דכבר נתכפרו הבעלים שוב אין כאן שאלה ואף שהם עדיין בעלים על אכילת הבשר מ"מ אין זה עיקר ענין הקרבן אלא כפרתו שע"י הזריקה, (ואפשר דדעת הרשב"ם והר"ן דאף אחר הזריקה יכול לישאל כ"ז שלא נאכל הבשר דעדיין שמו עליו כ"ז שלא נגמרו מצוותיו), וגם בנדרי איסור מצינו כה"ג בשבועות כ"ח ע"א דאם אכלה כולה שוב אין בו שאלה כיון שכבר אין הנדר מחייבו ואין לו זיקה אליו ולשיטת אמימר שם אף לאחר שאכלה כולה שואל כ"ז שלא לקה ולא הביא קרבן דאף בזה יש לו עדיין זיקה ובעלות על הנדר להיענש עליו, (ואף שיש לומר דרק כשהדבר הנדור עבר ובטל לגמרי מן העולם שוב אין עליו שאלה וכן בקרבן לאחר זריקה דהוי כאכלו כולו דכבר נגמר כל ענין הקרבן ונעשו כל העבודות המעכבין בו אבל בבא ליד כהן עדיין יש שאלה מ"מ נראה יותר לבאר בד"ז גם מה שאין שאלה לאחר שבא ליד כהן וגזבר ומוצא אחד לכל הדינים הנ"ל בשורש הסברא כמבואר). ואף דמשמע מכמה מקומות דכל דין שאלה הוא משום דהוי כנדר והקדש טעות וכ"כ רש"י בעירובין ל' ע"ב (ועיין ברי"ף פסחים כ"ג ע"א ד"ה מערבין) נראה דשאלה גזה"כ הוא כנ"ל וחידשה תורה דע"י השאלה הוי כטעות דאל"כ להני שאלה בקנין ובקידושין וכדו', אלא ע"כ גזה"כ הוא וכיון שכך לא מהני אלא בבעלים כנ"ל. וע"ע בזה במנחת אשר במדבר סימן ס"ד.

ולפי כ"ז נראה דה"ה לענין שליח שהפריש תרומה דבודאי אין הוא יכול לשאול כיון שאין הוא בעלים כלל על התרומה וההקדש ואין לו שום זיקה אליו והוי לגבי דידיה כבא ליד כהן וגזבר ובאמת לא הביאו כל הגדולים שדנו בזה שום ראיה דהשליח יכול לשאול, ומסברא נראה דאינו יכול לשאול אלא המשלח בלבד כנ"ל.


ב

 

וראיתי בכמה מספרי גדולי האחרונים שדנו בזה מלבד אלה שהבאתי לעיל, עיין בעונג יו"ט סימן קי"ג שהאריך בדין זה והסיק היפך דברינו דהמשלח אינו יכול לשאול והשליח שפיר שואל, ותו"ד דהמשלח בודאי אינו יכול לשאול כיון שלא חל הנדר ע"י דיבורו כלל (ועוד כתב בפשיטות דבודאי אינו יכול לשאול על מינוי השליחות כמו שכתבנו לעיל) ואף ששלוחו של אדם כמותו מ"מ אין זה נחשב כאילו הפריש המשלח ממש אלא דמהני הפרשת השליח ולכן אין המשלח שואל עליו, אבל השליח שפיר יכול לשאול כיון שע"י דיבורו חל התרומה.

והנה כל דברי הגאון מיוסדים על יסוד ההבנה דאין שאלה אלא על דברי פיו של השואל התרה ולכן הסיק דהמשלח אינו שואל כיון שאף ע"י שליחות אין זה נחשב כדיבור פיו ממש אבל השליח שואל כיון שע"י דיבורו חל ההפרשה, אך איני רואה הכרח ליסוד זה ונראה יותר כנ"ל דלעולם מי שהוא בעל הדבר ובכחו וברצונו חל יכול לבטלו ע"י שאלה אף שלא חל ע"י אמרי פיו ממש ואדרבה השליח אף שחל ע"י דיבורו אינו שואל כיון שאין הוא בעלים על חלות ההפרשה כנ"ל וראיתי ובשו"ת באר יצחק להגרי"א מקאוונא חלק יו"ד סי' כ"ח דן גם הוא בענין זה וכתב מסברא דהשליח אינו יכול לשאול כיון שאין הוא בעל הנדר אבל המשלח יכול לשאול וזה כמסקנת הכת"ס וכדברינו כנ"ל.

וראיתי שוב דיש ראיה מדברי הרדב"ז בפירושו להרמב"ם תרומות פ"ד ה"ט דהמשלח יכול לשאול. (ובשו"ת אור גדול סימן ט' פיסקא ב' הסיק ג"כ דאין השליח שואל אלא המשלח אך לא מטעם שאלה על התרומה אלא על השליחות כנ"ל והביא דברי החת"ס אך הדברים קשים להבנה כנ"ל).

וכיסוד דברינו נראה גם לענין אתי דיבור ומבטל דיבור, דאין הדבר תלוי במי שאמר בפועל את הדיבור הראשון אלא במי שהוא בעל הדיבור דמבואר ברא"ש בשו"ת כלל ל"ה סי' ט' דיהושע היה יכול לבטל תנאי ב"ג וב"ר אם לא היה צריך להם, וקשה דמשה רבינו הוא זה שהתנה עמם (במדבר ל"ד) ואיך יבטל יהושע תנאי של משה, ונראה דכיון דיהושע עמד במקומו והנהיג את ישראל שפיר היה יכול לבטל את מה שהתנה משה עם בני גד ובני ראובן משום דאתי דיבור ומבטל דיבור.

ועיין נדרים ס"ט ע"א לפירוש א' ברש"י (במפרש) אבעיא לן בגמ' אם אב יכול לשאול על נדרי בתו, וגם מזה ראיה דכח השאלה מסורה לבעלי הנדר ולאו דוקא לנודר לבדו.

והנה ראיתי בכל האחרונים הנ"ל שהביאו ראיה דע"כ מהני שאלה בתרומה שהופרשה ע"י שליח מדברי הגמ' בפסחים מ"ו ע"ב דר' אליעזר ור' יהושע פליגי בחמץ של חלה אם עובר עליו בב"י וב"י משום דר"א אית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עליה הוי כדידיה ולכן אמר דלא תקרא לה שם עד שתאפה ור' יהושע לית ליה הואיל, ואם איתא דבהופרש ע"י שליח אינו יכול לשאול הרי שיש עצה אף לר"א לקרוא לה שם ע"י שליח וכיון שאינו יכול לשאול שוב לא הוי כדידיה ואינו עובר עליו, עיין בדברי כל הנהו אחרונים שהביאו הוכחה זו.

אך לכאורה אין מזה ראיה כלל, דבאמת צ"ע במה דמשמע דלר"א עובר בב"י דאורייתא הרי יכול לבטל ולצאת יד"ח מדאורייתא ואף דמיירי ביו"ט הלא לפני שנתחמץ יכול לבטלו, וכבר עמד בזה השאג"א בסימן ע"ז ועי"ש מה שנדחק, ובמקו"ח סימן תל"א בפתיחה לעניני בדיקה וביטול אות ג' כתב דאף שיכול לבטל כיון דמ"מ מדרבנן חייב לבער ס"ל לר"א דלא יקרא שם עד שתאפה, וכבר כתב כן במהר"ם חלאוה בפסחים שם דבאמת יכול לבטל אלא דמשום איסור דרבנן לא יעשה כן ונראה דגם מדברי הר"ן מוכח שיכול לבטל שהרי הר"ן כתב שם דאינו יכול לאפות אחרי קריאת שם דאין זה צורך קצת לומר בו מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ובדף ו' ע"א שם ביאר הר"ן למה לא הוי צורך היום בשריפת חמץ שלא לעבור בב"י דהיינו משום שביטלו כבר אינו עובר מה"ת וחיוב ביעור מדרבנן אינו נחשב צורך היום, ומבואר מדבריו דאם לא היה יכול לבטל באמת היה מותר לאפות כדי שלא לעבור עליו בב"י מה"ת, וא"כ ע"כ צריך לומר דגם בהא דדף מ"ו יכול לבטל ולכן אין כאן צורך קצת, וכיון שמבואר מדברי הראשונים דבאמת יכול לבטל ואין כאן חיוב מדאורייתא אלא דרבנן שוב אין ראיה שיכול לשאול בהפריש ע"י שליח דאף אם אינו יכול לשאול אין זה עצה לעשות כן דלא עדיף מאחרי ביטול דמ"מ מדרבנן אסור לו להחזיק חמץ בביתו אף שאינו שלו, ודו"ק בזה. ובזה יש ליישב גם קושית המנ"ח במצוה י"ט לדברי האחרונים דחצי שיעור מותר מה"ת בב"י והלא יכול להפריש פחות מכזית ולא יעבור בב"י, דאף שלא יעבור בב"י מה"ת מ"מ בודאי מדרבנן חייב לבער כדי שלא יבא לאכול ואף בפירורין כתב החזו"א בסי' קט"ז דחייב לבער מדרבנן, וא"כ שוב אין זה עצה דאף משום איסור דרבנן ס"ל לר"א דאל תקרא לה שם עד שתאפה כנ"ל. (ועיין לעיל בסימן נ"ד דנתי בדברי השאג"א בסימן פ"א שכתב דאפילו מדרבנן אינו עובר על פחות מכזית ואכ"מ).

וגם מה שהביאו ראיה מנדרים נ"ט ע"א דאם אינו יכול לשאול למה לא העמידו הא דתרומה בטילה ברוב ולא הוי דשיל"מ באופן שהפריש ע"י שליח, לענ"ד אין להוכיח שום דין מכגון אלה דבודאי הוי דבר רחוק לפרש סתם משנה או ברייתא דמיירי מדין תרומה סתם באופן רחוק דמיירי שהופרש ע"י שליח ואין זה דומה למה שרצו לפרש שם בסוגיא בשבא ליד כהן דהרי זה דרכו של כל תרומה ומצותו לבא ליד כהן, וז"פ.

והנה כתב רש"י במכות כ"ב ע"א דהמקבל נזירות על בנו כשמשון יכול לשאול עליו אף דהנזירות חלה על הבן ולא על האב, ולכאורה יש להוכיח מזה דהשאלה תלויה בנודר ולא במי שהנדר חל עליו, אך אין מזה קושיא לדברינו דנראה דכשם שיכול לקבל נזירות על בנו משום שהוא ברשותו כך הוא נחשב אף לבעל דבר לשאול עליו ודו"ק בזה.

והנה לא נתפניתי עוד להאריך בכל מה שיש לדון בזה אך אקוה שיסודות הדברים מבוארים היטיב.