שימור במצת מצוה (תשס”ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חקת עולם (י"ב י"ז).

"החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעה טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק" (שו"ע סימן תנ"ג סעיף ד').


א

הנה ד' זמנים חלוקים הם בדין שימור במצות מצוה, בפסחים דף מ' נחלקו בגמ' אם בעינן שימור משעת קצירה או משעת לישה (ולקמן אות ב' יתבאר שורש פלוגתתן), ובשו"ע נפסק שטוב ליזהר משעת קצירה אך מעיקר הדין משעת לישה סגי, עי"ש.

אמנם המשנה ברורה שם ס"ק כ"ב כתב דשעת קצירה היינו שעה שהחטה יבשה לחלוטין ואף שעדיין לא נקצרה דכיון שאיננה יונקת מן הקרקע והיא יבשה לחלוטין כבר היא נחמצת וצריכה שימור ומשו"כ נהגו לקצור חטה למצת מצוה בעודה לחה עי"ש. (ועיין בזה בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן רי"ז).

ועוד מבואר בשו"ע דלכתחלה צריכים שימור משעת טחינה, אך בשער הציון שם ס"ק ל"ג מבואר דאין הדברים אמורים אלא ברחיים של מים דכיון דהחטה קרובה למים יש לשמרה מן החימוץ, אבל ברחים של יד או טחנת רוח שאין בהם מגע מים אין ענין שימור בטחינה.

הרי לן במצות השימור שנים שהן ארבע, ד' זמנים חלוקים בענין השיעור.

ב

הנה בפסחים מ' ע"א, נחלקו בגמ' אי בעינן שימור מתחלה ועד סוף או רק מעידנא דנחית לשימור דהיינו משעת לישה דמאותה שעה היא קרובה להחמיץ ע"י מים וצריך שמירה יתירה, והנה כבר ביארתי במק"א דאין זו מחלוקת בנוגע לזמן השימור בלבד אלא דנחלקו במהות השימור דלמ"ד בעינן שימור מעיקרא הוי השימור במה מן החיטה מים המביאו לידי חימוץ שהרי משעת קצירה אין לך שימור אחר אלא במה שמונע ממנו מליגע במים המחמיצו אבל למ"ד דרק מלישה ואילך יש דין שימור אינו יוצא יד"ח שימור אלא במה שמעכב ומונע חימוצו דלאחר מגע מים מעצמו החטה מחמיץ אם אינו מונע את חימוצו וזה הוי גדר השימור לשיטתו בעיבוד שמונע את חימוצו.

ובקהלות יעקב פסחים סי' ל"ב יישב בזה את דברי הרמב"ן בפסחים דף ל"ו מקושית החזו"א, דהנה הרי"ף כתב דהלכה כר"ע דמי פירות אין מחמיצין כנגד חכמים כיון דר' יהושע בן לוי קאי כותיה דע"כ מיירי ריב"ל בעיסה שנילושה במי פירות בתערובת מים, והמאור שם טען כנגד הרי"ף דריב"ל לא מיירי כלל מחשש חימוץ אלא מדין מצה עשירה ואפשר דמיירי במי פירות בלי מים וא"כ אין ממנו ראי' להכריע במחלוקת חכמים ור"ע בנוגע לחשש חימוץ במ"פ עם מים עי"ש, והרמב"ן דחה את דברי המאור דע"כ מיירי ריב"ל בשיש גם מים עם המי פירות דאל"כ תיפוק ליה דלא הוי משומר לשם מצה כיון שלא שייך בו חימוץ כלל וכיון שאינו בא לכלל חימוץ לא שייך בו שימור, ובחזו"א הקשה דאף אם אין בו מים יש בו שימור דזה גופא שמשמרו שלא יבא בו מים הוי שפיר שימור כמו שימור דקודם לישה, אך להנ"ל ניחא דהרמב"ן ס"ל לעיקר דאין שימור מעכב משעת קצירה אלא משעת לישה עיין בדבריו (בדף מ' שם) וא"כ גדר שימור הוי רק כשמתחמץ מאליו והוא מונע החימוץ ושפיר ס"ל דאם לש במי פירות שאינו מחמיץ כלל וכל שימורו הוא רק במה שמונע ממנו מגע מים אינו יוצא בזה יד"ח שימור כלל, אבל להמאור אפשר דגם במה שמונע ממנו מים הוי שימור כמ"ש החזו"א, עי"ש בדבריו הנעימים.

אך יש להעיר קצת דנראה רחוק לומר דדברי הרמב"ן לדחות את המאור מבוססים על מה שכתב לקמן דאי"צ שימור משעת קצירה אלא לכתחלה שהרי מדברי הרמב"ן אין נראה כלל שהחליט דלא בעינן שימור מקצירה אלא לכתחלה ואדרבה הוא נראה כמסופק בזה ואף שנוטה קצת לומר שאי"צ (שהרי הביא ראיה מהגמ' לצד זה) מ"מ אין נראה שדבריו המוחלטים והברורים בדף ל"ו מבוססים על מש"כ כמסופק בדף מ'.

ולכאורה יש לומר דאף אם בעינן שימור משעת קצירה אף בדיעבד מ"מ שאני שימור דלאחר לישה משימור דקצירה דלאחר לישה הוי השימור במניעת החימוץ הבא מאליו ובעינן שבלישה ועריכה יהיה גדר שימור זה דהיינו שבעשייתו את המצה יהיה משום שימור מחימוץ שאם לא היה מעבדה היתה מחמיצה מאליה, ולפני הלישה בעינן רק שישמרנה ממגע מים המחמיצה וס"ל להרמב"ן דשימור דלישה אינו אלא כשיכול להחמיץ מאליו ולכן אין דין שימור בלישה במי פירות כיון שבעבודתו במצה אין שום שימור כלל דאף בלי עבודתו בה לא היתה מחמיצה וזה גדר שימור מלישה ואילך.

ויסוד ד"ז נראה דהוי כעין מש"כ התוס' שם לבאר שיטת רבא "דמצוה ללתות" דאף דבעינן שימור משעת קצירה אף לפני הלתיתה באמת הוי עיקר השימור כשיכול להחמיץ מאליו דהיינו לאחר לתיתה אלא דמשום כך הצריכה תורה שימור אף לפני הלתיתה דהיינו משעת הקצירה, ואפשר דכעי"ז ס"ל להרמב"ן דיסוד גדר השימור הוא לאחר לישה דאזי קרוב הוא להחמיץ מאליו אלא דהצריכה תורה לשומרו אף משעת קצירה, וקצת נראה כן ממה דמסופק אם שימור משעת קצירה מעכב לרבא או דהוי רק לכתחלה, ונראה מזה קצת דס"ל דעיקר השימור הוא משעת לישה אלא די"ל דהחמירה תורה בשימור אף משעת קצירה לעיכובא, ולפי"ז כתב הרמב"ן דאם לש במי פירות ואף לאחר לישה אין כאן שימור גמור ופסול בדיעבד דאין כאן שימור (ונראה דהתוס' ס"ל דאם לא לתת פסול בדיעבד כיון דזה עיקר השימור וכן פירש בחי' רבינו דוד בשיטת רבא דמצוה ללתות ולא כשיטת הרמב"ן הר"ן ועוד ראשונים דהוי רק לכתחלה.

אבל כ"ז אינו מבואר בדברי הרמב"ן ועיקר חסר מן הספר, ועוד דנראה דמה שהרמב"ן מסופק אם שימור משעת קצירה מעכב או דהוי רק למצוה הוי למסקנה שנדחה ראיתו של רבא מבצקות של נכרים ואפ"ה לא הדר ביה רבא, ומסתפק הרמב"ן אם לא הדר ביה כלל וס"ל כדמעיקרא דמה"ת צריך שימור מתחלה או שמא היה רק מחמיר על עצמו לכתחלה אבל לא לפסול וכן כתב הרא"ש שרבא עצמו היה מחמיר על עצמו עי"ש אבל אם בעינן מה"ת שימור מעיקרא לא מסתבר כ"כ שיהיו ב' גדרי שימור ועד לישה יהיה רק למצוה דמנ"ל לחלק בשימור דאורייתא, ודו"ק בכ"ז.

ג

ובאמת צ"ב בגדר זה דשימור ובפרט מלישה ואילך דמדברי האחרונים נראה קצת דבעינן שהמצה תיעשה לשם מצת מצוה וכעין ציצית דבעינן בהו עשייה לשמה או שחיטת קדשים דבעינן בהו לשמה וכן בכתיבת הגט, וכן נראה ממה דלא מהני לישת חרש שוטה וקטן כמבואר בשו"ע סי' ת"ס סעיף א' דנראה מזה דבעינן שהלישה תהיה לשמה ולכן לא מהני בהני דלאו בני דיעה נינהו כמו דלא מהני עשיית ציצית וכתיבת הגט ע"י חרש שוטה וקטן מהאי טעמא דלאו בני דיעה נינהו וכן בעכו"ם משום דעביד אדעתא דנפשיה, ומכל זה נראה לכאורה דבעינן עשיית המצה לשמה, ועיין גם בדברי הט"ז שם בס"ק א' שכתב חידוש גדול דמה דפסול חשו"ק זה דוקא בלישה ואילך "דלאו מטעם חימוץ הוא אלא דבעינן שיהא לשם מצת מצוה" ולכן פסול בחשו"ק אבל בטחינה דכל שימור דידיה הוא מחשש חימוץ כשר אף בחשו"ק אם ישראל גדול עומד עליהם ומשמר, והט"ז ביאר דמלישה ואילך הוי עיקר עשיית המצה ולכן בעינן ביה לשמה עי"ש. ועיין בהרא"ש סימן כ"ו שכבר נחלקו הגאונים אם מהני בשימור גדול עומד על גביו ומשמר לשמה דרב האי גאון הכשיר בכה"ג אך רב כהן צדק ס"ל דלא מהני ובעינן לישת ישראל גדול וצ"ב בסברתם.

אך לענ"ד פשוט דבאמת לא מצינו דבעינן עשיה לשמה במצה דלא כתיב אלא ושמרתם את המצות ואין כאן דין עשיה לשמה אלא דין שימור לשמה בלבד ואין זה דומה לגט דכתיב בי' "וכתב לה" או לציצית דכתיב בהו "גדילים תעשה לך" (סוכה ט' ע"א), ומה שכתב הט"ז לחלק דלא בעינן לשם מצוה אלא מלישה ואילך ולא לפני כן ושימור דלפני לישה אינו אלא משום חימוץ לא ידעתי כונתו, דאם כונתו דאף למ"ד דבעינן שימור מתחלה אינו אלא משום חימוץ ולא משום לשמה זה תמוה שהרי להדיא אמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכי לשום מצוה הרי דלשיטתו ודאי בעינן שימור לשמה וכיון דמבואר בסי' תנ"ג סעיף ד' דלכתחלה מחמרינן לעשות שימור משעת קצירה ובודאי הטעם משום דמחמרינן כשיטה זו א"כ איך כתב דמותר לכתחלה לעשות ע"י עכו"ם הטחינה והקצירה עי"ש בדבריו ואם כונתו לפרש דבאמת לא חיישינן כלל לשיטה זו אלא מחמרינן משום חימוץ, זה תמוה דבודאי מחמרינן לכתחלה לשיטתו דבעינן שימור משעת קצירה וצ"ע.

ועוד נתקשה המנ"ח במצוה י' במה דלא מהני בגדול עומד ע"ג ומשמר דכיון דלא בעינן אלא שימור לשמה מנ"ל דהלש או האופה צריך לשומרה בעצמו.

ונראה בזה דבאמת אין כלל דין של עשיה לשמה במצה אלא דין שימור לשמה בלבד אלא דשאני שימור דקצירה משימור דלישה, דעד שעת לישה אין כלל הכרח דהמתעסק בו הוא יהיה השומר דאין השמירה תלויה בעיסוק כלל, אבל מלישה ואילך דכל מהות השימור מחימוץ הוא העיסוק במצה דאם לא יתעסקו בלישה ועריכה שוא שקד שומר ובודאי יתחמץ וזה גופא דהיינו העיסוק והלישה הוא השימור וא"כ מלישה ואילך העושים הם השומרים ולא המשגיח עליהם ולכן בעינן שיעשו לשם מצוה כיון דעשייתם הוא השימור ואין שימור זולתה ומטעם זה פסול עשיית חרש שוטה וקטן או עכו"ם ולא מהני גדול עומד על גביהם דאין הגדול עושה שימור אלא העושים במלאכה הם העושים שימור ואין הגדול אלא שומר את משמרי המצה, אך רב האי ס"ל אף בזה מהני געע"ג דאף הגדול משגיח על העושים נחשב כעושה שימור למצה, אך עכ"פ מבואר סברת הסוברים דלא מהני אא"כ העושים בעצמן הוי בני דעת וכן הלכה כנ"ל.

ד

ויש ליישב לפי"ז דבר תמוה במנהג העולם דאף שלכתחלה חיישינן לעשות שימור משעת קצירה כמבואר בשו"ע מ"מ עושים קצירה ושאר מלאכות שלאחריה במכונות ולא בעבודת ידים אף אלה שנזהרים לאכול רק מצות שנערכו ונאפו ביד, ולכאורה זה תרתי דסתרי דאם בעינן שימור מעיקרא לשמה לא מהני בזה עבודת מכונה שהרי אחד הטעמים שנאמרו בפסול מצות מכונה הוא משום שאין דין לשמה במה שנעשה ע"י מכונה כידוע מן האחרונים (ועיין מש"כ בזה במנחת אשר לשמות סימן כ') וא"כ איך עושים כל הנהו מלאכות דקצירה ואסיפה ע"י מכונות, וכבר הבאתי את מה שכתב בזה הט"ז, וראיתי עוד שהחת"ס ג"כ העיר במה דלא נהגו ליזהר שלא לקצור ולטחון ע"י עכו"ם דעבדי אדעתא דנפשיה עיין בהגהותיו לשו"ע או"ח סי' ת"ס ובתשובותיו לאו"ח סי' קכ"ח, וכתב לתרץ דעד שעת הלישה מהני שמירת השומר העומד על גבי הקוצרים והטוחנים דשפיר יכול לשמור מנגיעת מים מבחוץ אבל מלישה ואילך לא מהני שמירתו משום שאינו יכול לשמור כראוי, עי"ש, אך נראה כנ"ל דאין זאת משום שאינו יכול לשמור אלא דזה גופא הוי עיקר השמירה מלישה ואילך דהיינו העיסוק והעבודה וא"כ הלשים והעורכים הם עושים השימור וצריך שיעשוהו לשמה משא"כ לפני הלישה שאין השמירה תלויה בעבודה כלל בודאי מהני שמירת הגדול המשמר מנגיעת מים, ודו"ק היטב בכ"ז.

והנה המנ"ח שם שכתב כעין סברת החת"ס והסתמך על המבואר בחגיגה כ' ע"א דחזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו, אך לפי"ז עדין תקשה דא"כ גם לפני לישה למה אין מחמירים שלא לקצור ולטחון ע"י עכו"ם (והחת"ס תירץ לדרכו הנ"ל) אך באמת ניחא גם להמנ"ח שהרי שם בחגיגה מבואר דאם טיהר חמריו ופועליו שפיר יכול לשמור שלא יבא להם טומאה ממקום אחר וא"כ ה"נ לפני לישה שפיר יכול לשמור מה שביד חבירו שלא יבא להם מים מבחוץ אבל לאחר לישה שוב אין אדם משמר מה שביד חבירו כמו שאינו יכול לשמור שלא יגעו כמבואר שם, אך לפי"ז קשה לכאורה מדברי הגמ' לשיטת רב האי גאון דמהני שימור דגעע"ג וצריך לומר דהוי חומרא שעשו לענין טהרות ולא מעיקר הדין או שמא רק ממגע אינו יכול לשמור מה שביד חבירו אבל שפיר יכול לשמור שלא יתחמץ.

ושוב ראיתי במאירי שג"כ כתב כלשון הגמ' בחגיגה דלא מהני געע"ג משום "דאין אדם משמר מה שביד חבירו" אך שוב כתב "ועוד שאין שימור גמור אלא בלישה לשמה וכל המצוה שצריכה לשמה פסולה לעכו"ם וכו'" עי"ש, ומפשטות לשונו משמע דהוי דין עשיה לשמה ודימה זאת לכל מצוה שצריכה לשמה ולכן לא מהני געע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, אך זה קשה לכאורה כנ"ל דלא מצינו אלא דין שימור לשמה וכן כתב המאירי שאין שימור גמור אלא בלישה לשמה, ואפשר דכונתו כמו שכתבנו לעיל דבאמת בעינן רק שימור לשמה אך אין שימור גמור אלא בלישה דהיינו שהלישה היא גופא השימור ולכן פסולה בעכו"ם, ודו"ק בזה היטב כי קצרתי.

ה

חידוש גדול בהלכה כתב הגאון בעל שואל ומשיב במהדורא א' ח"ג סי' פ"ז ובמהדו"ב ח"ד סי' קפ"ב דבמצת מצוה שיש בהם חשש חימוץ אפילו על צד המיעוט לא אזלינן בתר רוב דכיון דצריך בהם "שימור" לא אזלינן בתר רוב אלא כיון שנולד ריעותא וחשש חימוץ חיישינן למיעוטא דזה גדר השימור שצריך שלא יהיה בהם כל חשש חימוץ.

והגאון השתית את שיטתו על דברי הרמב"ן והריטב"א בחולין ב' ע"ב דאף בספק טומאה ברה"ר טהור, בקדשים לא מהני דצריך בהם שימור ודין שימור מחייב טהרה ודאית עי"ש, והאחרונים פלפלו בדברי השואל ומשיב עיין שו"ת בית שלמה או"ח סימן צ"ד ובשו"ת חקל יצחק להגה"ק אדמו"ר מספינקא.

ודוגמא לדבר מצינו בשו"ת הריב"ש סי' קצ"ב לגבי בדיקת סימני טהרה בבהמות ובדגים וז"ל "ועוד כיון שהתורה צותה לבדוק בסימנין שלא יהיה מכ"ד עופות הטמאין וכמו שכתב הר"ם ז"ל (בפ' ראשון מהלכות מאכלות אסורות) על כרחינו יש לנו לחוש לכל אחד מהן ואפילו הוא מיעוטא" אך התוס' בחולין ס"ג ע"ב נקטו להדיא דמהני בזה רוב עי"ש.

ועוד מצינו דוגמא רחוקה לזה מה שכתב בדבר אברהם ח"א סי' ל"ד לגבי ספירת העומר דספירה מסופקת אינה ספירה כלל דכל ענין הספירה קביעה ודאית היא, וחידש לפי דרכו דבזמן שהיו מקדשין החודש ע"פ הראיה לא היו סופרים ספירה כפולה משום ספיקא דיומא, ועיין מה שנתבאר בזה במנחת אשר לשמות סימן מ"ב אות ד' ואכמ"ל.

ואף שיש לחלק בזה בין ענין לענין ולאו בחדא מחתא מחתינן להו, יש בכל אלה גדר משותף שהוא, דיש גדרים שבעצם יסודם וטבעם צריך בהם בירור מוחלט ולא הכרעה הלכתית המושתתת על רוב, ויסוד זה מצינו בגדרי השימור, הבדיקה, והספירה כמבואר, ודו"ק בזה.