תפילת ערבית רשות (תשנ”ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויפגע במקום" (כ"ח י"א), מכאן שיעקב תיקן תפלת ערבית (ברכות כ"ו ע"א)

א

נחלקו הראשונים במצות תפלה אם היא מן התורה או מדרבנן, דעת הרמב"ם (פ"א ה"א מהלכות תפלה) דמה"ת חייב אדם להתפלל בכל יום וכ"כ בספר המצות (מ"ע ה'), ומקור המצוה כפי שדרשו חז"ל בספרי (י"א י"ג), ובתענית (ב' ע"א) "לעבדו בכל לבבכם" (דברים י"א, י"ג) איזוהי עבודה שבלב זו תפלה, אך הרמב"ן שם דחה דבריו וס"ל דאין מצות התפלה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא היא, ורק בשעת צרה אפשר שיש מצוה מה"ת להתפלל, וקרא דלעבדו בכל לבבכם לאו למצות תפלה אתי אלא לציווי כללי לעבוד את הקב"ה בכל לבב.

ובבית יוסף אור"ח (סי' תפ"ז) וכן בפמ"ג (סי' ת"צ משב"ז ס"ק ב') הביאו את דברי הרמב"ן בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, ב') דמשמע מדבריו דיש מצוה מהתורה להתפלל בימי הרגל וזה פירוש "מקרא קודש", ולדבריהם צ"ע למה לא כתב הרמב"ן בסהמ"צ שם דמצוה מה"ת להתפלל בימי הרגל, ולול"ד נראה פשוט דבודאי אין כונת הרמב"ן בפירושו עה"ת לחיוב גמור שהרי ז"ל הרמב"ן שם "וטעם מקראי קודש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקיה ולעשות אותו יום משתה וכו'". ואם נאמר דכונתו לחיוב ומצוה גמורה יתחדש דמצוה מה"ת לקדש ולהתפלל בפרהסיא בכסות נקיה וגם מאכל ומשתה מצוה מה"ת היא וכ"ז בודאי אינו, אלא ע"כ דאין גדר זה דמקרא קודש חיוב אלא מצוה בעלמא והנהגה ראויה וכיוצא בו יש רבות בתורה, אך אין זה מצות עשה כעין מצות תפלה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן במצותה וחיובה, ודו"ק בזה כי פשוט ומוכרח הוא.

ב

והנה שונה תפילת ערבית משחרית ומנחה דקיי"ל בברכות (כ"ז ע"ב) דתפלת ערבית רשות, ונחלקו הראשונים בגדר זה, התוס' כתבו במקומות רבים (ברכות ד' ע"ב, כ"ו ע"א ל' ע"ב, שבת ט' ע"ב, יומא פ"ז ע"ב ועוד) דאסור לבטלה בחנם ולא אמרו דהוי רשות אלא לגבי מצוה עוברת ובמס' שבת (ט' ע"ב) כתבו דגם לגבי מצוה שאינה עוברת נדחית עי"ש, וכתבו כן לתרץ מה שהקשו למה אמרו דאם שכח יעלה ויבוא בליל ר"ח אינו חוזר משום דאין מקדשין את החודש בלילה תיפו"ל משום דתפלת ערבית רשות, וע"ז כתבו דאין זה רשות ממש אלא לגבי מצוה עוברת.

ובשם הבה"ג הביאו התוס' דרך אחת דאף דמעיקרא דדינא תפילת ערבית רשות מ"מ קבלוהו כחובה, אמנם בגדר זה דקבלוהו חובה נחלקו הראשונים ויש בו שני דרכי הבנה, הרא"ש בברכות (פ"ד סי' ב') ורבינו יונה שם (י"ח ע"א מדפי הרי"ף) פירשו דהוי קבלה פרטית דכיון שהתפלל האדם בשאר הלילות תפילת ערבית יש בעצם התפלה קבלה שהרי התפלל, ואילו לא היה יוצא משום שכחת יעלה ויבא היה עליו לחזור ולהתפלל כדי למלא קבלתו עי"ש. אך בדברי הרי"ף שם וברמב"ם (פ"א ה"ו) מבואר הבנה אחרת בזה, וז"ל הרמב"ם "נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוהו עליהם כתפילת חובה" וכ"כ הרי"ף שם והתוס' ביומא (פ"ז ע"ב), דקבלה כללית יש בזה של כל ישראל, ובתוס' בחגיגה (ט' ע"ב) הביאו את שני הפירושים עי"ש בדבריהם.

אמנם מצינו בדברי הרמב"ם בג' מקומות שדין תפילת ערבית חלוק מדין שחרית ומנחה משום היותה רשות, א. פ"ג (ה"ז) כתב דבכל התפלות אם התפלל שלא בזמנה חוזר ומתפלל, אבל בערבית כיון דרשות היא אין מדקדקין בזמנה, ב. בפ"ט (ה"ט) כתב דבתפלת ערבית אין חזרת הש"צ משום שאין אדם מחויב בה שיהא צורך להוציאו ידי חובתו, ואם הש"צ חוזר הוי ברכה לבטלה, ג. ובפ"י (ה"ו) כתב דאם נזכר באמצע תפלתו שכבר התפלל פוסק חוץ מערבית דמתחלה לא התפלל על דעת שהיא חובה, וביאור דבריו דא"א להתפלל תפלה שמקצתה חובה ומקצתה נדבה, אבל תפלת ערבית שהיא רשות יכול להשלימה בנדבה עי"ש.

ומכל זה מבואר דאף לאחר שקבלוהו עלייהו חובה אין זה אלא לענין שאין לבטלה אבל עצם התפלה ודיניה לא נשתנו בכך ועדיין תפלת רשות היא בעצם כמבואר, וצ"ב בגדר זה דקבלוהו עלי' חובה מה ענינו וגדרו.

ומצינו גדר זה בכמה מקומות, במגן אברהם (סי' תקצ"א ס"ק ו') לגבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות דקבלו כחובה לומר י' פסוקים, בשו"ת רעק"א (בהשמטות סי' א') כתב דנשים בשופר סוכה ולולב קבלוהו כחובה, המג"א (סי' תפ"ט בס"ק א') כתב דנשים קבלו עליהם כחובה מצות ספירת העומר, ובנזירות שמשון שם חלק עליו וכתב דלא מהני קבלה כחובה אלא במקום שיש פלוגתא וי"א שחייב אבל כשפטור לכו"ע לא מהני גדר זה, וזה כנראה גם דעת המנ"ח שתמה על המג"א בזה במצוה ש"ו עי"ש.

וכתבתי במק"א לבאר שנחלקו בכל גדר זה, ודעת הנז"ש והמנ"ח דרק במקום פלוגתא יכול אדם לקבל על עצמו לנהוג כדעת המחמיר ויש בזה מעין הכרעה אישית והרי זה כאילו נפסק להלכה לגביו לחומרא (ודוגמא רחוקה לזה גדר "קים לי" בחושן משפט) ומשום כך מהני רק במקום פלוגתא, ודעת המג"א דגדר זה יסודו בדין נדרי מצוה וכל הנהגה של דבר מצוה דיש בו דין נדר ומשום כך נקט דבכל ענין של מצוה שייך לומר בו קבלוהו חובה.

אך באמת צ"ב לשני הדרכים, דגדר זה של הכרעה ע"י הנהגה כשיטת המחמירים אין לו מקור ושורש וכי ביד אדם או ביד ציבור להפוך היתר לאיסור ופטור לחיוב, אתמהה, (ובאמת אין זה דומה לגדר קים לי שיסודו בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואכמ"ל) וגם גדר נדר שבקבלה צ"ע דלשיטת הרא"ש ורבינו יונה ניחא דהמתפלל קיבל על עצמו תפלה זו כחובה והוי כנדר דידיה, אבל לרי"ף ורמב"ם מה תוקף יש לקבלה כללית של כלל ישראל לעשות נדר על היחיד.

ומשום כך נראה טפי דכל גדר קבלוהו חובה יסודו בדין מנהג וככל מנהג ותיקין שחייבין לנהוג על פיו משום אל תטוש תורת אמך, וזה ענין קבלוהו עליה חובה והוי מנהג גמור, ודו"ק.

ג

ובגוף מחלוקת הרמב"ם והראב"ד (פ"י ה"ו) אם מפסיק באמצע ערבית כשנזכר שכבר התפלל, ביאר הגר"ח שם דלשיטת הראב"ד תפלת נדבה ותפלת רשות שני דינים הם ולאו בחדא מחתא מחתינן להו ואף דתפלת ערבית רשות היא אבל אינה נדבה וא"א להתפלל תפלה חציה רשות וחציה נדבה כפי שאי אפשר לצרף תפלת חובה ותפלת נדבה עי"ש.

ודעת הרמב"ם נראה דביסוד גדרם רשות ונדבה מהות אחת הן, ואף דברור ופשוט דאין תפלת ערבית נדבה שהרי אי"צ להוסיף בה דבר, ועוד דבשבת ויו"ט אין מתפללין נדבה כמ"ש הרמב"ם (פ"א ה"י) ומתפללין בהם ערבית, הרי דודאי תפלת ערבית איננה תפלת נדבה, אך מ"מ יש בהם גדר משותף בעצם החפצא של התפלה, ומשו"כ ס"ל דאין זה מן הנמנע להשלים תפלת רשות בנדבה, ולשיטתו אזיל הרמב"ם (פ"ג ה"ג) שבכל דבריו נקט שם לשון תפלת רשות על תפלת נדבה וז"ל "נהגו אנשים הרבה להתפלל גדולה וקטנה והאחת רשות והורו מקצת הגאונים שאין ראוי להתפלל רשות אלא הגדולה וכו' ואם התפלל הגדולה חובה לא יתפלל הקטנה אלא רשות" ומבואר בדבריו דגדר אחד הם ביסוד הדברים כמבואר.

ואפשר דהרמב"ם לשיטתו דבסוף פ"א מבואר בדבריו דדין תפלה כדין קרבן ממש דכתב שם ג' הלכות המושתתות על הנחה זו, א' אין הציבור מתפללין נדבה כיון שאין קרבן צבור נדבה, ב' אין מתפללין מוסף נדבה כיון שאין קרבן מוסף בא נדבה, ג' אין מתפללין נדבה בשבת וי"ט כיון שאין בהן קרבן נדבה, ומכ"ז מבואר דדין תפלה כדין קרבן ממש, ולפי"ז מסתבר דיש בתפלה רק שני גדרים יסודיים חובה ונדבה כמו שיש קרבן חובה וקרבן נדבה ואין זולתם.

אמנם בדעת הראב"ד אין הכרח שהוא חולק על כל הנחת הרמב"ם שדין תפלה כדין קרבן, וי"ל דס"ל דגדר תפלת ערבית רשות נגזר מדין הקטר איברים של התודה שאינו גדר חובה או נדבה אלא דין בפני עצמו ודו"ק.

ד

יש לעיין בתפילת ערבית שמתפללין מבעוד יום האם לעולם מתפלל כאילו לילה היא כגון המתפלל ערבית בער"ח האם אומר יעלה ויבא או שמא אין זה דין אלא בשבת דלכאו' י"ל דמה דמצינו בברכות (כ"ז ע"ב) דרב צלי של שבת בע"ש אינו אלא משום דין תוספת שבת וא"כ אין הדין כך בר"ח, ואין להוכיח ממה דמתפלל של מוצ"ש בשבת ומתפלל תפלת חול דתפלת חול לעולם זמנו אף בשבת ורק משום טירחא דציבורא אין מתפללין י"ח ברכות בשבת ומה שאומר אתה חונן היינו משום דקידוש והבדלה אינם תלויים ממש בזמני שבת וחול אלא צריך לקדש סמוך לכניסתו ולהבדיל סמוך ליציאתו כמבואר ברמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת הלכה א') אך באמת מבואר שם ברמב"ם דדין קידוש כדין הבדלה וגם קידוש אי"צ לומר דוקא לאחר שקידש היום, ולשיטתו ע"כ צ"ל כן דהרמב"ם הלא ס"ל דתוספת שבת לאו דאורייתא ואף מדרבנן אין תו"ש לשיטתו כמבואר בבית יוסף (סי' רס"ה), אמנם (פ"ג מתפלה ה"ז) כתב הרמב"ם דכיון דתפ"ע רשות אין מדקדקין בזמנה ויכול להתפלל של שבת בערב שבת, ונראה דתפלת שבת לאו מדין קידוש הוא משו"כ קשה איך יתפלל תפלת שבת בחול בערב שבת, ולכן ביאר דאין מדקדקין בזמן תפילת ערבית כיון דהוי רשות ולכאורה לשיטתו גם לגבי ר"ח כך הדין דמה בין שבת לר"ח כיון שאין זה משום תוספת שבת אלא משום שאין מדקדקין בתפלת ערבית.

ובשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (סי' כ"ה) נשאל שאלה זו ע"י כ"ק האמרי אמת מגור ובסי' כ"ו כתב דאם היה הדין שאין אומר יעלה ויבא לפני הלילה היה אסור לכתחלה להתפלל מבעוד יום כיון שבכך הוא מבטל "יעלה ויבא" ומדלא אשכחן שאסור להתפלל ערבית בר"ח מבעו"י בהכרח שאומר יעו"י וכ"כ בספר מכתבי תורה להאמרי אמת (סי' נ"ו) עי"ש. וכדבריהם כתב המשנ"ב (סימן תרצ"ג בשעה"צ ס"ק ו') עי"ש, ובאמת כבר מבואר כך להדיא בדברי מהרי"ל בהל' פורים דמתפלל ערבית מבעו"י ואומר על הנסים עי"ש.