בצילו חמדתי וישבתי

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

 

"כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ד' אלוקיכם" [ויקרא כ"ה, נ"ה].

"עבדי הם - שטרי קודם עליהם ראשון" תורת כהנים" [כ"ה, פ"ה].

 פסוק זה "עבדי הם", מובא במכילתא כטעם לרציעת עבד עברי שאינו חפץ לצאת לחירות בסוף שש שנים. וז"ל המכילתא: "ר"ש היה דורש מקרא זה כמין חומר (ר"ל קשר צרור מבושם שתולין בצואר לתכשיט) מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם".

 היינו, עבד עברי החפץ בעבדות אחרת, ומסרב לקבל על עצמו מה שנאמר "כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ירצע.

 ומאליה מתעוררת השאלה, אם כן למה לא אמרה תורה, שעבד המוכר עצמו ירצע תיכף כשמכר עצמו ונטל על עצמו עולו של בשר ודם? אם כל המקבל על עצמו עול בשר ודם עובר ב"עבדי הם ולא עבדים לעבדים" אם כן, מי שהביא עצמו לידי עבדות לבשר ודם, יירצע.

 אלא שאין דמיון בין עבדות ד', לבין עבדות בשר ודם. עבד בכל מקום הרי הוא שפל ומך, וחייו מלאי יגון ועצבות, למודי סבל. עבדות כזו, מתוך הכרח היא באה, כמו שנאמר "כי מך אחיך ומטה ידו עימך". עבדות שכזו כלל אינה עומדת במישור אחד עם עבדות ד', ולא עליה נאמר "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". עבדות ד', עבדות של שמחה היא. עבדות מתוך אהבה ורצון. עבדות כזו, יחידה היא ומיוחדת, עבד ד' שהוא לבדו חפשי. ובזה מבואר הענין. רק עבד שסיים תקופת עבדותו, ולא אבה לצאת לחירות, הרי הוא מגלה בכך ששמח הוא בעבדותו לבשר ודם. אוהב הוא את אדונו, ומרוצה הוא בהיותו עבד לו. משחלפו שש השנים וכבר מלא חובתו כלפי אדונו, אם גם אז חפץ הוא לשאת ברצון עול אדונו, ובפיו אומר הוא "אהבתי את אדוני... לא אצא חפשי", אז ניכר בעליל שאין העבדות עליו לטורח ולמשא, ובשמחה הוא מטה שכמו לסבול עול אדוניו.

 רק במצב כזה, כשהוא מחליף עבדות ד' ונוטל על עצמו באהבה עול בשר ודם, הרי הוא מפר מה שאמר הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים" - ישראל שמחים בעבודתי, ולשבח ולכבוד הוא להם היותם עבדי. עבד שרוצה ושמח בעבדות בשר ודם, הרי הוא קונה אדון לעצמו ומטיל על שכמו עבדות בשר ודם תחת היותו עבד ד'. על כן ירצע אל הדלת ואל המזוזה - "אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם".

 אזנו הנרצעת תזכיר לו כי עבדות שכזו בחפץ ובשמחת לב, מיוחדת לאדוני האדונים. אמור היה להיות עבדו של מי שהוציאו ממצרים וגאלו מעבדות, והלך הוא וברצון ליבו קנה אדון לעצמו.

 כיוצא בזה רגיל אני ליישב קושיית התוס' על דברי חז"ל שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית:

 "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פ"ח).

 והקשו התוס', מה טעם כפה עליהם הר כגיגית, הרי הקדימו נעשה לנשמע ורצו בקבלת התורה. איזה צורך יש לכפיית הר כגיגית כאשר רצו בכל ליבם בקבלת התורה אף קודם שכפה עליהם ההר? הרי כך נאמר במדרש אודות ישראל במעמד הר סיני: "כתפוח בעצי היער - מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו שאין לו צל כך ברחו כל אומות העולם מלפני הקב"ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי מה תפוח הזה מוציא נצו קודם לעליו כך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה". [ילקוט שמעוני שמות פרק י"ח רמז רע"ג]. ומה צורך ומה טעם יש לכפות קבלת התורה על החומדים לישב בצילו, ואף מקדימים נעשה ונשמע לרוב רצונם וחשקם בתורתו?

 תוס' מיישבים קושיה זו לפי דרכם, אך כדרכה של תורה, זכות היא ואף חובה להוסיף לקח ולהגדיל תורה, ליישב קושייתם על פי דרכנו.

 לבי אומר לי כי הקדמת ישראל נעשה לנשמע, אינה מוכיחה עדיין רוב חשקם בתורה. הרי מאומה לא חסרו ישראל מעת שיצאו ממצרים ועד מעמד הר סיני. הרי יצאו ממצרים באות ומופת תוך שידוד מערכות הטבע. בעשר מכות מצרים, ביד חזקה ובזרוע נטוייה. הים נקרע לפניהם ועברו בין בתריו. לחם אבירים אכלו מי באר מרים שתו, וכל הנהגתם בידי הקב"ה, הנהגה מופלאה של נס וחסד ורחמים. אם כן, לכאורה כל אומה במצב זה היתה אומרת על התורה "נעשה ונשמע" הרי יודעים הם אהבתו של הקב"ה אליהם, ובודאי מתנה יקרה חמדה גנוזה בידו לתת להם. ומדוע לא יאמרו נעשה ונשמע?

 לכן כפה עליהם הר כגיגית. בכך הודיע להם שלא לתענוג בלבד נתנה תורה. עבדות ניתנת עליהם. אמנם, התורה זכות היא, אך גם חובה. בכל מצב חובה היא. בקבלת התורה משתעבדים הם ככפיית הר כגיגית - במעשה בדיבור ובמחשבה בכל העיתים ובכל הזמנים. ויש לבאר שדווקא כפיית ההר כגיגית היא ביטוי לעבדות זאת - שהרי אמרו חכמים (יבמות מ"ו) על המטביל נכרי לשם עבדות ד"בהדי דדלי רישיה ממיא אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה ואמרו ליה זיל אמטו לביה מרך". מניחין לו לעבד כלי של טיט על ראשו להביא לבית רבו, והיא משווה את הטבילה להיות טבילה לשם עבדות. כפיית ההר כגיגית על ראשם של ישראל במעמד הר סיני, הראתה להם שלא שררה ניתנת להם, כי אם עבדות.

 ואף על פי כן אמרו ישראל "נעשה ונשמע". הקדימו עשייה לשמיעה וקבלו עליהם ברצון ובשמחה עול עבדותו של הקב"ה. מיד ירדו ס' ריבוא מלאכי השרת וקשרו בראש כל אחד שני כתרים, כנגד נעשה וכנגד נשמע. זה פירוש המדרש: "כתפוח בעצי היער - מה התפוח הזה הכל בורחין ממנו שאין לו צל כך ברחו כל אומות העולם מלפני הקב"ה ביום מתן תורה, יכול אף ישראל כן תלמוד לומר בצלו חמדתי וישבתי מה תפוח הזה מוציא נצו קודם לעליו כך הקדימו ישראל עשיה לשמיעה". זאת היא עבדותם של ישראל לפני ד'. עבדות של רצון ושל שמחה.

 ובזה יש ליישב קושייה נוספת. בתפילה נאמר: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו" משה איש האלוקים נשגבה מעלתו עד כי קראו הכתוב "עבדי" (במדבר י"ב ח'). מכאן שהכינוי "עבד ד'" הוא שלימות המעלה שאין למעלה הימנה. וקשה, הרי אמרו חז"ל "כשעושים רצונו של מקום נקראים בנים, וכשאין עושים רצונו של מקום נקראים עבדים" א"כ היה ראוי שייקרא משה בתואר "בן" ולא בתואר "עבד".

 לפי המבואר ששני סוגי עבדות יש, עבדות מתוך חוסר ברירה, ועבדות מתוך רצון ושמחה, הענין מיושב. כשאין עושים רצונו של מקום קראם עבדים על שם שחייבים הם בעבודה זו, אף שאינם רוצים בה, מ"מ עבדיו הם. עבדות זו, אינה במעלה לישראל, כהיותם בנים למקום. אך משה רבינו "עבד ד'" ברצון ובשמחה - עבדות כזו היא תואר המעלה שאין למעלה הימנה, ובה ראוי משה רבינו להקרא. וזה שאומרים אנו "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו". כליל תפארת כתר מלכות הוא, ... הכתרים שזכו להם ישראל כאשר הקדימו נעשה לנשמע.

 וזכורני מלפנים מה ששמעתי מכ"ק האדמו"ר בעל הלב שמחה זצ"ל, שאמר משמו של אביו האמרי אמת, אודות מעשה שאירע בבית מדרשו של השפת אמת. פעם אחת, בימי חג הסוכות, קודם אמירת ההלל, פנה השפת אמת אל צאן מרעיתו ואמר "דעו לכם כי באמירת אנא ד', בידכם לפעול ולבקש כל מה שרוצים וכל מה שנצרך". נחלק ה"עולם" לקבוצות. הללו אומרים כי אל "אנא ד' הושיעה נא" כוונו הדברים, ואלה סבורים כי דווקא אל "אנא ד' הצליחה נא" הם מכוונים. אולם אני, הטעים האמרי אמת, לא נשתתפתי עמהם. ידוע ידעתי כי לא לזה ולא לזה כיון הרבי, כי אם ל"אנא ד' כי אני עבדך". אז יכולים לבקש ולפעול כל מה שצריכים...

 ולהוסיף בו אומץ אמרתי לדקדק: הנה כתב הרמב"ם בשלהי הלכות לולב (פ"ח הי"ב), אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם שמחה יתירה". שיאה של השמחה היתירה של סוכות, באמירת ההלל, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות חנוכה פ"ג ה"ו, שאין קורין הלל בראש השנה וביום הכיפורים לפי שהם ימי תשובה ויראה ולא ימי שמחה יתירה. אמירת ההלל שמחה יתרה היא. כאשר מכריז היהודי ואומר "עבדך אני" וכאשר מתוך שמחה ורצון נאמרים הדברים, בשמחה יתירה שבשמחה יתירה - אזי מסוגלת השעה לקבל מן שמיא כל הנצרך. מה שקנה עבד קנה רבו, שלי איפוא שלך הוא, ובמטותא מינך, התר ופרוק מעלי כל הקשיים והצרות, החבילות המעיקות, כדי שאוכל לעבדך בשמחת הלב, ביתר שאת וביתר עוז.

 אני עבדך בן אמתך פתחת למוסרי - גם אם הותרו מוסרי עבדותי לא אעזבך. עבדך אני מעודי, ובעבדותך חפצתי, אהבתי את אדוני - לא אצא חפשי. על עבדות זו אמר הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם - ולא עבדים לעבדים". בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי.