ברית תורה שבעל פה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

 

 

"כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (ל"ד כ"ז).

"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (גיטין ס' ע"ב).

 ויש להבין מהי כריתת ברית זו ומדוע נכרתה רק על תורה שבעל פה ונראה שברית זו היא השראת השכינה, ולהבינה, יש להקדים התבוננות במהות השראת השכינה בישראל.

 איתא בזוהק "ומיומא דאתחריב בי מקדשא ובטלו קרבנין לית ליה לקוב"ה אלא אינון מילין דאורייתא ואורייתא דאתחדשא בפומיה (זוה"ק פרשת בלק).

 דברי הזוה"ק יש בהם חידוש מופלג, שהרי מדברי הגמ' בברכות ח' ע"א "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" לא למדנו אלא שמיום שחרב הבית אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה המסורה מדור דור, והזוה"ק האיר עינינו בדבר חדש דחידושי תורה המתחדשים על ידי לומדי התורה בעולם הן הם המשכינים שכינתו ית"ש בעולם הזה והם חפץ ה' בעולמו, וחידוש נפלא זה בודאי צריך ביאור.

 ונראה לבאר דבר זה לפי קט שכלנו בהקדם ביאור דברי חז"ל בענין בנין בית המקדש וחרבנו שמהם יתד ומהם פינה להבנת גדר השראת השכינה בישראל.

 הנה בנדרים פ"א ע"א למדנו "אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת", דבר זה נשאל לחכמים לנביאים ולמלאכי השרת ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב "ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו' שאין מברכין בתורה תחילה", והר"ן הביא שם את הכתוב במגילת סתרים של רבינו יונה שפירש דבר יהודה אמר רב דייק שלא היו מברכין בתורה תחילה, "דאם משום שלא היו עוסקים בתורה כלל כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא היודע מעמקי לב שלא היו מברכין בתורה תחילה, כלומר שלא היתה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה וכו'".

 אך עדיין התימה במקומה עומדת, וכי יתכן שחכמי ישראל ונביאיו שהיו בקיאין בתוך תוכיותה של נפש האומה וסתריה לא שתו אל לבם שאין בני ישראל מחשיבים עוד את התורה ואין עוסקין בה לשמה, והתמיהה גדלה עוד לפי גירסת הב"ח שגם מלאכי השרת לא פירשוהו, הרי מלאכי השרת יודעים אף מחשבות שבלב בני האדם (כמבואר בתוס' שבת י"ב ע"א, ועיין מש"כ בנועם אלימלך פר' בהעלותך בזה) ואיך לא הבחינו שאין בנ"י עוסקים בתורה לשמה, ואף אם נניח כל זאת נתקשה להבין פשר דבר שבית המקדש חרב על שלא עסקו בתורה לשמה, הלא למדונו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) שאף ת"ת שלא לשמה מצוה רבה היא ולעולם ילמד אדם אף שלא לשמה שמתוך כך הוא בא לשמה, ועוד דהרי בני ישראל בדור החורבן היו נכשלים בעונות החמורים של גילוי עריות, עבודה זרה, ושפיכות דמים, ועל אלה חרב הבית (כמבואר ביומא ט' ע"ב), וא"כ דברי חז"ל נראים כסותרים אלה אל אלה, סוף דבר עדיין פרשה זו סתומה ניתנה ולא זכינו בה לקרן אורה.

 ונראה ביאור הדברים בהקדם דברי המדרש המתייחסים למצות בנין בית הבחירה שהרי סיבת החרבן הבית בודאי נעוצים בסוד בנינה, וכאשר תסתלק סיבת הבנין והקיום יתחייב בהכרח מכך החדלון והחורבן, והנה איתא במדרש רבה פרשת תרומה (ל"ג ע"א) "ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר הקב"ה מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה אינו יוכל לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".

 המדרש פותח לנו שער להבנת ענין השראת השכינה בישראל "לפרוש ממנה איני יכול" אמר הקב"ה במקום שתורתו ית"ש נמצאת ונלמדת שם שכינת עוזו, מתן התורה לישראל היא הסיבה שצוה הקב"ה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ובזה יאירו גם דבריו של ר' חלפתא בן דוסא איש כפר חנינה באור חדש (אבות פ"ג מ"ו) "ומנין שאפילו אחד (שעוסק בתורה השכינה שרויה עמו) שנא' "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" כי בכל מקום שהתורה נלמדת כראוי אפילו ע"י יחיד אומר הקב"ה כביכול "לפרוש ממנה איני יכול" ותא חזי מש"כ בזוה"ק (ח"ג קי"ח ע"א) "כמה חביבה אורייתא קמי קוב"ה דהא בכל אתר דמילי דאורייתא אשתמעו קוב"ה וכל חיילין דיליה כולהו צייתין למלוליה וקוב"ה אתי לדיירא עמיה, הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו". (ועיין עוד ברמב"ן עה"ת ריש פרשת תרומה שהשראת השכינה במקדש הוא המשך ומעין כבוד ה' ששכן על הר סיני במתן תורה ועפ"י דברי המדרש הנ"ל הדברים מאירים כספירים).

 אך לכאורה יש לתמוה על המשל הזה, הלא אין הנידון דומה לראיה, כאשר אדם משיא את בתו, הרי ע"כ תפרוש היא מבית אביה ללכת אל בית בעלה, שאין אדם יכול להמצא בשני מקומות בבת אחת וכן בכל מתנה שאדם נותן לחבירו ע"כ תצא מרשות הנותן אל רשות המקבל שהרי "אי דהאי לאו דהאי" ובדואי נכונים דברי המלך שאמר לחתנו "בתי שנתתי לך יחידית היא לפרוש ממנה איני יכול", אבל המלמד את חבירו חכמה והשכל הלא אין חכמת המלמד נמעטת על ידי כך ואין המלמד צריך לפרוש מחכמתו על מנת למוסרה לידי הלומד אלא שניהם כאחד יכולים לאחוז בה ולהבין ולהשכיל, וא"כ למה אמר הקב"ה לישראל "לפרוש ממנה איני יכול" ולמה צוה על עשיית מקדשו בתחתונים.

 אך באמת כשנתן הקב"ה תורה לישראל לא "חכמה והשכל" בלבד נתן להם ללמוד וללמד להבין ולהשכיל, אלא נתן להם את התורה לשלוט עליה ובאמצעותה לשלוט על עצם הבריאה, ומאז שניתנה תורה לישראל אף אין משגיחין בבת קול שהרי "תורה לא בשמים היא שכבר ניתנה מהר סיני" וכאשר נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בתנור של עכנאי (ב"מ נ"ט ע"ב) לא נתקבלה דעתו של ר' אליעזר אף שעל פיו נתערערו מוסדות תבל, נעקר החרוב ממקומו, חזר אמת המים לאחוריו וכותלי בית המדרש נטו ליפול, ואף כאשר בת קול יצאה מן השמים להצדיק את הצדיק "מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום" לא נקבעה ההלכה כמותו, וכאשר קם ר' יהושע על רגליו והכריז "תורה לא בשמים היא" נקבעה הלכה לשעה ולדורות, שהרי הקב"ה נתן תורה לישראל ונתן לחכמיהם כח התורה לקבוע הלכותיה ולהורות לעם התורה את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

 ויותר מזה מצינו (ב"מ פ"ו ע"א) "קא מפלגי במתיבתא דרקיעא, אם בהרת קודמת לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות, שדרי שליחא בתריה, לא הוי מצי מלאך המות למיקרב לי מדלא פסיק פומיה מגירסיה, אדהכי נשיב זיקא ואויש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוא, אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא, כי הוי קא ניחא נפשיה אמר טהור טהור, יצאת בת קול ואמרה אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצא נשמתך בטהור (ועיין דרשת הר"ן דרוש ה' בזה). הרי שנחלקו קוב"ה וכולהו מתיבתא דרקיע אם ספק בטומאת נגעים טהורה או טמאה ורבה בר נחמני שהוסמך להכריע שאלה זו הכריע לטהרה וכמו שאמר הקב"ה, ועל אף כל זה פסק הרמב"ם בפ"ב מטומאת צרעת הלכה ט' שספקו טמא והכסף משנה ביאר שם דבר נפלא ונשגב "דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי (רבה בר נחמני) הוי בכלל לא בשמים היא, ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק", והדברים מפליאים ומאליפים.

 תא חזי עד היכן מגיע כח התורה שנתן הקב"ה ברחמיו המרובים לבני ישראל, כח שבידו להכריע כביכול דעת עליון.

 ולא רק כח לשלוט בתורה נתן הקב"ה לישראל אלא אף כח לשלוט על כוחות הטבע על ידי התורה נתן להם כמבואר בירושלמי פרק הנודר מן המבושל (והביאו הש"ך ביו"ד סי' קפ"ט ס"ק י"ג) "בת ג' שנים שנבעלה אין בתולותיה חוזרים נמנו בי"ד ועברו את השנה בתולותיה חוזרים הוי לאל גומר עלי", הקב"ה מסר את עולמו לידי עוסקי התורה ועמליה בטהרה לבנות ולהרוס, לנתוץ ולנטוע.

 ועל כח נפלא זה שיש לישראל בתורת ה' להוסיף ולחדש בה בשכל שחננם בורא עולם ולשלוט בהלכותיה בכח תורתם אמר הקב"ה "נתתי לכם את התורה לפרוש ממנה איני יכול, בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו". שהרי כח זה כביכול הפקיע הקב"ה מעצמו ונתנה לישראל. ואולי יתבאר בזה גם דברי חז"ל (גיטין ס' ע"ב) "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" והדברים צריכים ביאור דמה המעלה המיוחדת של תורה שבעל פה על תורה שבכתב שכריתת הברית בין הקב"ה וישראל היתה בשביל תושבע"פ בלבד והדברים מאירים בפשטותן לפי הנ"ל דכריתת הברית עם ישראל והשכנת השכינה בתוכם היתה על תושבע"פ שבו כוחם של ישראל לשלוט בתורה ולפלפל ולהוסיף בה חלקם שלהם שעליו אמר הקב"ה "לפרוש ממנה איני יכול".

@     @     @

"כתב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (ל"ד כ"ז).

 יש לעיין למה נאמרו דברים אלה ונצטוה משה לכתבם דוקא לאחר חטא העגל בלוחות שניות ולא בלוחות הראשונות.

 ונראה דהנה הרמב"ן כאן ביאר שהדברים אשר נצטוה משה לכתוב הם דברי ברית חדשים שכרת הקב"ה עם ישראל עם מחילת חטא העגל וז"ל "לכרות להם ברית במחילה שמחל להם בכתב המחילה והתנאין" הרי שהקב"ה התנה תנאים עם בני ישראל במחילת חטא זה וכרת עמהם ברית חדשה במחילתו.

 וביסוד ברית זה, הידיעה הברורה דגם תורה שבע"פ נמסרה למשה מסיני ולא ניתנה רשות לכל אחד ואחד לקחת תורתו בידו ולעשות ככל העולה על רוחו, הלא ביארנו במק"א דעושי העגל לא היו עובדי עבו"ז אלא התכונו לעשות עגל מעין כרובים שבבית המקדש וכמו שמצינו בכרובים דבזמן שישראל עושים רצונו של מקום ביניהם איש איש אלו ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום פניהם אל הבית (ב"ב צ"ט ע"א), כך עשו בשמות "שור אוכל עשב", וא"כ מה חטאם ומה פשעם, אלא, אמר הבית הלוי, גם הכרובים היו עבו"ז אילולי נצטוינו לעשותם!

 וכדי ללמוד לקח זה לדורות עולם צוה הקב"ה, לגלות ולהודיע, שאין לנו אלא דברי חכמים, ועשית ככל אשר יורוך, ומשקל תושבע"פ כמשקל תושב"כ הוא, וכשם שדברים שבכתב א"א רשאי לאמרם בע"פ. כך דברים שבע"פ א"א רשאי לאמרם בכתב.

"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שם).