ברכת המזון

מרן הגאב"ד שליט"א
  • Print

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח' י')

נרחיב במצוה זו בשני ענינים, בעצם המצוה דברכת המזון, ובסיבת חיובה.

א

בגדר המצוה מה"ת

ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלקיך זו ברכת הזימון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו ברכת ירושלים (ברכות מ"ח ע"ב).

נחלקו הראשונים במצות ברכת המזון מן התורה מהי, ושלש מחלוקת בדבר.

א: שיטת התוס' בברכות ט"ז ע"א דמה"ת חייב לברך ג' ברכות, שהרי כתבו התוס' במה שאמרו בפועל העושה במלאכת בעה"ב שאינו מברך אלא שני ברכות וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ דאין זה אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה (בשב ואל תעשה), ומוכח מדבריהם דג' ברכות מה"ת דאל"כ אין בזה עקירת דבר מה"ת, וכך משמע גם מדברי היראים במצוה כ"ד (רנ"ג) דכתב "צוה הקב"ה שהאוכל לחם צריך ג' ברכות" ומשמע מלשונו דג' הברכות מה"ת הם, ועיין במגן אברהם סי' קצ"ד ס"ק ג' שהוכיח כשיטה זו  מדברי הרי"ף בברכות מ"ו ע"א שפירש את דברי הגמ' שם "ברכת המזון שנים ושלשה" דאם שנים או שלשה בני אדם הם וכל אחד יודע לברך ברכה שלמה יברכו אבל אם אין אחד יודע לומר ברכה שלמה אלא חצי ברכה לא יברכו כלל דהברכות מעכבות זא"ז אבל בברכת הטוב והמטיב דרבנן לית לן בה, ומוכח מדבריו דג' ברכות מה"ת הם ולפיכך מעכבות עי"ש.

ב: שיטת רש"י בברכות שם שכתב שכולל בברכת הארץ את בנין ירושלים דדומות הן והמג"א בס' קצ"א סק"א פירש כונתו לישב קושית התוס' איך ביטלו חכמים מצות בהמ"ז דאורייתא, וחידש רש"י דאין מצוה דאורייתא אלא להזכיר שלשה ענינים אלה דהיינו ברכה על המזון והודאה על הארץ ובנין ירושלים אבל מה"ת אין מצוה בג' ברכות חלוקות אלא בג' הענינים בלבד, וכך נראה מדברי הרשב"א בדף מ"ו שהקשה כקושית התוס' ותירץ דכיון דכולל בנין ירושלים בברכת הארץ אין זה עקירת דבר מה"ת ומבואר בדבריו דמה"ת סגי בהזכרת ענינים אלו אף שלא חילקן לג' ברכות חלוקות.

ג: שיטת הרמב"ן שהביא הכסף משנה בפ"ב מהלכות ברכות ה"א דאין מטבע לברכת המזון מה"ת וכל מצותו לברך על המזון כל אחד לפי צחות לשונו ובה"ב כתב הכס"מ דלפי שיטת הרמב"ן ה"ה דאין צריך ג' ברכות מה"ת, ומה שדרשו בברכות שם מקראי הני ג' ברכות אינו אלא אסמכתא בעלמא עי"ש. אמנם יש להעיר דבאמת אין הכרח מדברי הרמב"ן דג' הברכות אינם מה"ת ואפשר דמה"ת הם אלא שנוסחם אינה מה"ת, והלא אף לשיטת התוס' דג' ברכות מה"ת הם נראה לכאורה דמה"ת אין נוסח מסויים באחת מן הברכות אלא דצריך לברך על ג' ענינים אלו ג' ברכות וא"כ אפשר דזה גם דעת הרמב"ן, והרי הרמב"ן הביא ראי' לדבריו ממה דיוצא יד"ח בנוסח "בריך רחמנא דהאי פיתא", והרי בברכות מ' ע"ב באמת תמהו והלא לא בירך על הארץ ועל בנין ירושלים ותירצו דיצא יד"ח בברכת הזן, וע"כ דכל כונת הרמב"ן להוכיח רק דאין נוסח מסויים מעכב וא"כ אין הכרח דלשיטתו יוצא מה"ת בברכה אחת.

ואפשר שהכס"מ דייק מלשון הרמב"ן דמה"ת אין צריך אלא ברכה כלשהי לפי צחות לשונו דז"ל הרמב"ן בהשגותיו לשורש א' בסהמ"צ "וכן אמרו בברכת המזון שהוא ודאי מה"ת משה תיקן ברכת הזן יהושע תיקן ברכת הארץ שלמה תיקן בונה ירושלים,וכולן אין מטבען תורה אבל נצטוינו מן התורה שנברך אחר אכילתנו כל אחד לפי דעתו כענין ברכת מנימין רעיא שאמר בריך רחמנא דהאי פיתא, ובאו הנביאים ותקנו לנו לשון מתוקן וצח המליצה", וממה שכתב "דנצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתנו כל אחד כפי דעתו" משמע לכאורה דיוצא יד"ח מה"ת בברכה אחת, אבל לכאורה אין בזה הכרח גמור וקצת יש לדייק להיפך מתחילת דבריו דג' הברכות שתיקנו משה יהושע ושלמה אין מטבען תורה, דמשמע לכאורה דעצם ג' הברכות מה"ת הם אלא שאין מטבען מה"ת. סוף דבר מדברי הרמב"ן לכאורה אין הכרח בשאלה זו אלא שהכס"מ הבין בשיטתו דמה"ת יוצא יד"ח בברכה אחת.

ובדעת הרמב"ם נחלקו הכס"מ והלחם משנה, דהכסף משנה שם דייק מסתימת לשון הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה י"ט דאין הג' ברכות מה"ת מדסתם הרמב"ם וכתב רק "שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה", אך הלח"מ כתב דאין מזה ראיה ולפעמים מקצר הרמב"ם וכותב רק את שורש המצוה ואינו מפרט את חלקיו ואפשר דס"ל כשיטת התוס' דג' ברכות מה"ת הם.

ומ"מ מבואר דג' מחלוקות בעיקר מצוה זו מה"ת,לדעת התוס' והיראים ג' ברכות מה"ת וכ"כ המגן אברהם בשיטת הרי"ף (אך בהגהת דגול מרבבה שם כתב דאין ראיה מהרי"ף אלא דג' הענינים מה"ת הם ולא דצריך ג' ברכות ממש מה"ת וכתב לפרש כך את דברי המג"א עי"ש), לדעת רש"י (לפי המג"א) והרשב"א ג' ענינים מה"ת הם אבל לא ג' ברכות, ולדעת הרמב"ן לשיטת הכס"מ מה"ת אין צריך אלא לברך על המזון כל אחד בלשונו וכ"כ הכס"מ בשיטת הרמב"ם.

וחידוש גדול כתב בביאור הגרי"פ פרלו לסהמ"צ לרס"ג ח"א מצוה ד' (דף ע"ו ע"ד) דיש בברכת המזון גם לא תעשה לפי"ד הפסיקתא זוטא בפרשתנו על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך" (ח' יא') שלא יפרוק מעליו עול מלכות שמים לאכול בלי תפלה ובלי ברכה, הרי דיש ל"ת דהשמר לך שלא לאכול בלי ברכת המזון, אך באמת זה חידוש מופלג שלא מצינו בשום מקום, ומשום כך נראה דאין זה דרשה גמורה אלא כאסמכתא בעלמא דהלא לשון הפסיקתא בלי תפלה ובלי ברכה וצריך ביאור מה ענין תפלה אצל אכילת המזון, ונראה לכאורה דתפלה וברכה היינו ברכה ראשונה וברכה אחרונה ואפשר שקראו  לברכה אחרונה תפלה מכיון שיש בה אריכות לשון ובקשה על העתיד שהוא גדר תפלה, ועוד אפשר דכונת הפסיקתא בתפלה וברכה דבברכת המזון יש כמה וכמה עניני תפלה ובקשה מלבד עצם הברכות, ומ"מ פשוט דלשני הפירושים מתייחס הפסיקתא לא רק לעיקר ברכת המזון דאורייתא אלא אף למצות חכמים בברכה על המזון וא"כ ע"כ הוי אסמכתא ולא דרשה גמורה ואין לחדש מדבריו דיש ל"ת של תורה בברכת המזון, כנלענ"ד.

ב

בענין ברית ותורה

ועוד אמרו חז"ל דמלבד ג' ברכות של ברהמ"ז שלמדו מקרא צריך להזכיר בה גם ברית ותורה בברכת הארץ משום דרק ע"י ברית ותורה זכו לארץ כמבואר בברכות מ"ח ע"ב וברש"י שם.

וגם בזה נחלקו הראשונים אם הוי מה"ת ודרשה גמורה או שמא אין זה אלא תקנת חכמים וקרא אסמכתא הוא, דעת הטור בסי' קפ"ז בשם אחיו רבינו יחיאל דהוי מדרבנן ובאמת יוצא בדיעבד ללא ברית ותורה אך מדברי התוס' בברכות כ' ע"ב מבואר דהוי דאורייתא, דהנה בברכות שם איבעיא לן אם נשים חייבות בברכת המזון מה"ת וכתבו התוס' דהו"א לפוטרן מה"ת כיון שאינם בכלל ברית ואינם מצוות בתלמוד תורה, ומוכח מדבריהם דברית ותורה מה"ת הם בברכת המזון דאם אינם אלא מדרבנן אי אפשר שיהיו הנשים פטורות מה"ת משום שאינם בכלל ברית ותורה דרבנן וז"פ.

והנה בגמ' שם אמרו דנפ"מ אם נשים מצוות מה"ת אם אשה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו דאם אינה מחוייבת מה"ת אין בידה להוציא את האיש המחוייב מה"ת. והקשה שם רעק"א דאף אם אשה מצווה מה"ת מ"מ בודאי אינה מצווה לומר ברית ותורה דהלא אינה בכלל ענינים אלה וא"כ איך תוציא את האיש בברית ותורה, וכתב דבאמת צריך האיש לומר בעצמו ברית ותורה ואינו יוצא ע"י אשה.

ולולי דבריו י"ל דכיון דהאשה מצווה מה"ת בעיקר מצות ברכת המזון, בידה להוציא את האיש בברכת המזון דידיה ואף בברית ותורה שהאיש מצווה לאמרן ולא האשה כיון דמ"מ בת חיובא היא במצוה זו. ואף שלכאורה יש להקשות משיטת הבה"ג שהביאו התוס' בערכין ג' ע"א ובמגילה ד' ע"א דאין האשה מוציאה את האיש יד"ח במקרא מגילה, וברמ"א בסי' תרפ"ט סעיף ב' משמע דטעמו ונימוקו משום דנשים מצוות בשמיעה ולא בקריאה, הרי דאף שגם אשה מצווה במצות מגילה אינה מוציאה את האיש כיון שאינה מצווה בקריאה ובעינן שתהיה מצווה בקריאה ממש ע"מ שתוכל להוציא את האיש בקריאת המגילה, ולכאורה ה"ה בברכת המזון דאין האשה מוציאה את האיש בברית ותורה שאינה מצווה בהם אף שהיא מצווה בעיקר מצות בהמ"ז.

אך באמת נראה טפי דשאני מקרא מגילה דכיון דאין האשה מצווה בקריאה כלל אלא בשמיעה בלבד אינה מוציאה את האיש בקריאה דקריאתה לאו קריאת מצוה היא כלל משא"כ בבהמ"ז דהאשה מצווה בברכה כמו האיש ומסתבר טפי שבה היא יכולה להוציא האיש אף בברית ותורה.

ג

בגדר האכילה והשביעה לגבי בהמ"ז

יש לעיין במצוה זו מה סיבת חיובה האכילה או השביעה ד"ואכלת ושבעת" כתיב בה ומה"ת אינו חייב לברך בהמ"ז אלא אם אכל כדי שביעה כמבואר בברכות כ' ע"ב, וא"כ יש לחקור אם סיבת החיוב הוא השביעה בלבד ובכל ענין ששבע מאכילתו חייב לברך, או שמא בעינן נמי דין אכילה כיון ד"ואכלת" כתיב בה ואינו חייב בבהמ"ז אלא אם כן אכל כדרך אכילה וכזית תוך כדי אכילת פרס ככל דין אכילה שבתורה.

ונראה דנחלקו בשאלה זו הכנסת הגדולה והמגן אברהם, דבסי' ר"י כתב המג"א בס"ק א' בשם העולת תמיד שהביא מה שכתב בכנה"ג דמי שאכל כדי שביעה חייב לברך בהמ"ז אף אם לא אכל כזית תוך כדא"פ, ודחה דבריו והסיק דדין אכילה לגבי ברכת המזון כדין כל אכילה שבתורה ואינו חייב אלא אם אכל כזית תוך כדא"פ עי"ש.

אמנם נחלקו האחרונים בביאור שיטת המג"א, דהפרי מגדים שם באשל אברהם ס"ק א' כתב דאם אכל כדי שביעה וחייב מה"ת משום שביעתו מודה אף המג"א שחייב אף אם לא אכל כזית תוך כדא"פ אך אם אכל כזית בלבד וחיובו משום "ואכלת" בזה צריך גדר אכילה דהיינו כזית תכא"פ עי"ש, אך המשנ"ב ס"ק א' נקט בשיטת המג"א דאף באכל כדי שביעה אינו חייב בבהמ"ז אא"כ אכל כזית תוך כדי אכילת פרס דבעינן נמי אכילה כדין מדכתיב "ואכלת" ואינו מחוייב בבהמ"ז מה"ת אלא ע"י אכילה ושביעה, ומ"מ כתב המ"ב דאם אכל מתחלה כזית תכא"פ ואח"כ השלים עד כדי שביעה באכילה שלא תוך כא"פ חייב מה"ת בברהמ"ז דמ"מ אכילה יש כאן ושביעה יש כאן, ולמדנו מדבריו דאף דבעינן לשני תנאים להתחייב בבהמ"ז מה"ת , אכילה, ושביעה, מ"מ לא צריך שיהיה השביעה ע"י אכילה כדין ואף אם מתחילה אכל כזית תכא"פ ולא שבע על ידו ואח"כ שבע ע"י אכילה שלא היתה תכא"פ חייב, עיין בדבריו בסי' ר"י סק"א ובשעה"צ ס"ק י'.

אך מה דפשיטא ליה למשנה ברורה מספקא ליה למנחת חינוך במצוה ת"ל שנסתפק בשאלה זו ממש אם חייב בכה"ג או שמא אינו חייב אלא אם כן אכילת השביעה היתה כזית תוך כדי אכילת פרס עי"ש.

ונמצא, דיש ד' מחלוקות באופן חיובה של בהמ"ז, לדעת הכנה"ג לא צריך בו אכילה תכא"פ לא מה"ת ולא מדרבנן, לשיטת הפמ"ג מה"ת לא צריך, אבל באכילת כזית שחיובה מדרבנן צריך, לשיטת המשנ"ב צריך גם בחיוב דאורייתא תכא"פ אבל אי"צ שאכילת השובע תהיה תכא"פ, ולשיטת המנ"ח אפשר דצריך שאכילת השובע תהיה כזית תכא"פ, ודו"ק בכ"ז.

ויש להביא ראיה לשיטת המג"א מדברי הרדב"ז שהביאו השע"ת בסי' קצ"ז והביאור הלכה סי' קפ"ד דשיעור שביעה תלוי בכל אדם באשר הוא וחולה וזקן השבעים באכילה מועטת או מי שאכל כבר ושוב שבע במעט אכילה חייבין מה"ת אף על אכילת כזית אם שבעו על ידו, ומבואר מדבריו דמ"מ צריך כזית אבל בפחות מזה אינו חייב אפילו אם שבע ממנו. אמנם החת"ס בשו"ת או"ח סי' מ"ט כתב לפרש את דברי הגמ' בברכות דף כ' ע"ב שאמר הקב"ה למלאכי השרת "ואיך לא אשא להם פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה" דאף ששבעו בפחות מכזית ונכנסה הברכה בפתם וקרוב לודאי שהיו חייבים בבהמ"ז כיון ששבעו אף שלא אכלו כזית מ"מ החמירו לאכול כזית, ומשמע מדבריו שנקט לעיקר דבאכל כדי שביעה חייב מה"ת אף בפחות מכזית וזה שלא כדברי הרדב"ז והמג"א להבנת המ"ב, ודו"ק.

ד

בסיבה המחייבת

בספר מכתבי תורה להאמרי אמת מגור בסי' ל"ג העיר בספק מחודש, מי שאכל כזית פת ובירך ברכת המזון ושוב נטל ידיו תוך כדי שיעור עיכול והשלים עד כדי שובע אבל באכילה שניה לא אכל כזית, האם חייב לברך בהמ"ז שנית דהלא מה"ת הוא חייב בבהמ"ז כיון שאכל כדי שביעה, ואיך יפטר ע"י ברכת המזון דרבנן שבירך דהלא בשעה שבירך עדיין לא שבע מן הפת ואכל כזית בלבד ורק מדרבנן חייב היה בבהמ"ז, ובסי' ל"ד נדפסה תשובת השפת אמת על שאלת בנו, וכתב לחדש דאף שאינו חייב מה"ת אלא באכל כדי שביעה מ"מ רשות יש לברך אף על כזית ויש עליו שם בהמ"ז אלא שאינו מחייב בה, ומשום כך נפטר ע"י ברהמ"ז שבירך לאחר אכילת כזית ושוב אינו מתחייב עי"ש.

ולכאורה דבריו מחודשים דמהי"ת לחדש דיש דין בהמ"ז מה"ת בפחות מכדי שביעה והלא כל עיקר מצוה זו כתובה רק בפסוק זה "ואכלת ושבעת וברכת" ומנין לחדש דלא בעינן שביעה אלא לחיוב ולא לרשות, ועוד דאף אם נניח כדבריו עדיין צ"ע דהרי חזינן דאין אדם מוציא חבירו אלא כשהוא בר חיוב ולא די במה שיש מצוה בעשייתו דהלא אין האשה מוציאה את האיש במצוה שהזמ"ג כגון תקיעת שופר אף שיש מצוה בתקיעתה דהלא היא יכולה לברך על מצותה וע"כ דרק משום חיובו יכול אדם להוציא אחרים ומסתבר דה"ה לגבי האוכל עצמו דמה שבירך ברכת רשות אינו פוטר אותו לאחר שמגיע לכלל חיוב. ועיין בביאור הלכה סוף סימן קפ"ד שגם הוא העיר בקיצור בספיקת האמרי אמת, עי"ש היטב.

והנה הגרעק"א בהגהותיו לאו"ח סי' קפ"ו נסתפק בקטן שאכל כדי שביעה ותוך שיעור עיכול הגיע לגדלות אם חייב בבהמ"ז מדאורייתא, ושורש ספיקו נראה במה שיש לחקור בחיוב בהמ"ז שע"י אכילה ושביעה, מה סיבת החיוב דיש לדון דסיבת החיוב הוא השביעה ומה דבעינן דין אכילה (שיעור כזית תכא"פ) אינו אלא תנאי לחיוב וכיון שאין מעשה האכילה הסיבה המחייבת אלא השביעה מסתבר דכיון שהוא שבע מאכילתו בשעה שמגיע לגדלות חייב מה"ת בבהמ"ז אף שקטן היה בשעה שאכל דמ"מ נתקיים בו תנאי האכילה, אבל אם מעשה האכילה היא הסיבה המחייבת בבהמ"ז פשוט דלא יתחייב בבהמ"ז מה"ת כיון שקטן היה בשעת האכילה, דאף לשיטת המג"א והרדב"ז שנתבארה לעיל באות ב' דאינו מתחייב מה"ת אלא אם אכל כזית תוך כדא"פ דצריך נמי אכילה נכונה ספיקת רעק"א ואפשר דאין האכילה הסיבה המחייבת אלא תנאי לחיוב וז"ב).

ועוד הוסיף רעק"א להסתפק, אם תמצי לומר דכיון שהגיע לגדלות בעודו שבע חייב מה"ת בבהמ"ז, מה דינו אם בירך בהמ"ז בקטנותו האם חייב לחזור ולברך בגדלותו דהלא כשבירך בהמ"ז היה בר חיובא רק מדרבנן ואינו נפטר בכך מחיובו דאורייתא כשהגיע לגדלות עי"ש, וזה דומה לספיקת האמרי אמת ביסודו, האם נפטר בבהמ"ז דרבנן לאחר ששוב חל עליו חיוב בהמ"ז דאורייתא.

אמנם יש לחלק בין הנושאים בשני דרכים, א' בנדון דאמר"א הפסיק ע"י ברכת המזון בין אכילתו הראשונה דכזית לאכילתו השניה של שביעה ואפשר דזה הוי הפסק דאין לך היסח הדעת גדול מברכת המזון ואפשר דאף תוך כדי שיעור עכול מ"מ אין צירוף לאכילה שלפני בהמ"ז לאכילה שלאחריה משא"כ בנידון דהרעק"א שבו אכל כדי שביעה בבת אחת ומסתבר טפי שיתחייב שוב לברך. ב' יש לדון דבנדון דרעק"א חייב שוב לברך כיון שהיה קטן בשעה שבירך ולא היה בר חיובא מה"ת אבל בספיקת האמר"מ היה גדול ובר חיוב אלא שלא היה מחוייב מה"ת ובזה מסתבר טפי דיצא כבר יד"ח ואף ששוב הגיע לידי שביעה מ"מ כבר בירך על אכילתו הראשונה, ובמק"א הארכתי ואכמ"ל.

ובגוף השאלה אם ה"אכילה" מעכבת או שמא אין הדבר תלוי אלא בשביעה יעויין עוד מש"כ החזו"א או"ח סי' כ"ח אות ד' והארכתי במקום אחר.

ה

עוד הסתפק שם האמרי אמת אם שיעור שביעה מה"ת צריכה להיות מן הפת דוקא או שמא מצרפים גם בשר ודגים ושאר מאכלים שבסעודה והשפ"א כתב שם מסברא דצריך שישבע מן הפת. ובאמת נחלקו בכך גדולי האחרונים, הפרי מגדים בסי' קפ"ד כתב דמסתבר דצריך שישבע מן הפת בלבד אבל הר"י חגיז בהלכות קטנות ח"ב סי' רכ"ז נקט דאף שאר מאכלים מצטרפים עי"ש. והבאור הלכה בסי' קפ"ד הביא את דברי הפמ"ג והוסיף דמ"מ דבר העשוי ללפת את הפת מצטרף לשיעור שביעה כיון שטפל לפת עי"ש.