גדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם (תשס"ה)

מרן הגאב"ד שליט"א

שכל אותן שנים שהיה יעקב אבינו בבית שם ועבר לא נענש (מגילה ט"ז ע"ב)

א

הנה יש לעיין וכי נצטוו בני נח על מצות כיבוד אב שיענשו עליה, ואף אם לאבות הקדושים היה דין ישראל מ"מ תורת משה עדיין לא ניתנה להם, ואף שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה אך לא היה זה אלא כאינו מצווה ועושה, ומי שלא נצטוה בודאי אינו נענש.

והנה ביו"ד (סי' רמ"א סעי' ט') איתא "גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו ולא יבזהו שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה" ותמהו האחרונים הרי לא מצינו שגוי נצטווה בעבירות אלו ומה חשש יש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. וברעק"א שם הביא בשם פורת יוסף דאף שלא נצטוו הגויים על עבירות אלו מ"מ בנימוסיהם הם נזהרים בכך וזה החשש שיאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, וביד אברהם על השו"ע שם כתב בדרך אחר דאף שלא נצטוו בכלל ז' מצוות ב"נ מ"מ מצינו שחם נענש על שלא כיבד אביו נח כמבואר במדרש רבה פרשת נח (פרשה ל"ו) עי"ש, אך לא ביאר שורש איסור זה אצל ב"נ.

והמלבי"ם עה"ת כתב דכיון דכתיב (דברים כ"ז ט"ז) "ארור מקלה אביו ואמו", דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוי כאביזרייהו דברכת ה' שנצטוו בה בני נח, אך אם נקבל סברא מחודשת זו אין היא נכונה אלא לגבי מכה ומקלל אביו ואמו ולא לגבי מצות כיבוד אב וז"פ.

אך כבר הארכתי פעמים רבות במה שכתב הנצי"ב בהסכמתו לספר אהבת חסד של החפץ חיים דב"נ נצטוו על כל המצוות השכליות, וכבר כתב כן רבינו בחיי (בראשית י"ח כ') לגבי מצות צדקה דגם ב"נ נענשים על ביטולה דחייבים הם לקיים את כל המצוות השכליות. ובאמת כבר קדמם ביסוד זה רבינו נסים גאון בהקדמה שלו לש"ס (ונדפס בריש מס' ברכות בש"ס וילנא) וז"ל "כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדור דורים".

ולפי"ז נראה דגם במצוות כאו"א מצווים ב"נ בהיותה מצוה שכלית ומשום כך נענשים על ביטול מצוה זו, וכבר כתב בשו"ת בנימין זאב (סי' קס"ט) דמטעם זה אין מברכין על מצות כיבוד או"א דאין מברכין אלא על מצוה שכל ענינה עבודת האל ויש בה היכר שכונתו לשם מצוה ולא על מצוות שבין אדם לחבירו שגם אומות העולם מקיימים אותם לפי הבנתם, (אמנם אין ראיה מדבריו שחייבין אלא שבפועל מקיימין עי"ש היטב), וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ק"ל) שנשאל ע"י גיורת האם מותר לה לכבד את אמה השוכבת על ערש דוי ומבקשת לראותה, והגרמ"פ האריך לבאר שמצות כאו"א יסודה במדת הכרת הטוב ואף שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ראוי לו להכיר טובה ולכבד את אביו ואמו הנכריים עי"ש, ובאמת מצינו מקורות רבים בדברי חז"ל והראשונים דמצוה זו מושתתת על מדת הכרת הטוב וא"כ בודאי הינה בכלל המצוות השכליות כמבואר.

ואף שהמנחת חינוך (מצוה ל"ג) מסופק במצוה זו אם הוי מצוה שבין אדם למקום או מצוה שבין אדם לחבירו, ונפק"מ אם הבא לשוב בתשובה על ביטול מצוה זו צריך לרצות אביו ואמו דעבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר ולא מהני תשובה עד שירצה את חבירו כמבואר ביומא (פ"ה ע"ב), מ"מ נראה דודאי הוי מצוה שכלית אף אם בגדרה הוי מצוה שבאל"מ ודו"ק.

אמנם בגוף שאלת המנ"ח לכאורה נחלקו בכך הרמב"ם והרמב"ן דבפירוש המשניות לרמב"ם בריש פאה (פ"א מ"א) כתב "וענין מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו מה שאומר לך כי המצוות כולן נחלקין בתחילה על ב' חלקים החלק הא' במצוות המיוחדות לאדם בנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה וכו' והחלק הב' במצוות התלויות בתועלת בני אדם וכו' וכגון הציווי באהבת איש את חבירו וכו' וכבוד אבות והחכמים", הרי דמצות כבוד אב ואם וכן כבוד רב נכללים במצות שבאל"ח, ושיטתו מבוארת דכל המצוות שענינם הנהגה שבין אדם לאדם הוי באל"ח אף אם ענין המצוה יש בו גם ענין כלפי מעלה כגון ברב שמוראו כמורא שמים ואב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום, מה בכך, הלא אף מצות אהבת רעים משום שכל אדם נברא בצלם אלקים כמבואר בירושלמי (נדרים פ"ט) וכי משום כך יהא מצוה שבאל"מ, אלא ע"כ כל מצוה שענינה הנהגת אדם עם זולתו הוי מצוה שבאל"ח.

אך הרמב"ן בפ' יתרו (כ' י"ג) כתב בסו"ד בענין שתי לוחות הברית "שהיו החמש הראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי והחמש השניות בלוח אחד" וכו' ומשמע מזה דמצות כיבוד אב ואם הוי מצוה שבין אדם למקום שהרי היא בלוח הראשונה, אך באמת אין זה כונת הרמב"ן שהרי הזכיר בדבריו מה שכתב למעלה וכונתו למש"כ שם בפסוק י"ב על מצות כבד את אביך ואת אמך" "הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון" וכו', ומבואר להדיא בדבריו דמצוות כאו"א הוי באל"ח, והיא הראשונה שבדברות שהוא בעניני הנבראים, אלא שהתחיל בו את המצוות שבאל"ח במה שיש דמיון במצוה זו למצוות שבאל"מ, והדברים ברורים למאוד בכונתו.

ונמצא דלכו"ע הוי מצוה זו מצוה שבאל"ח, ומ"מ ברור דהוי מצוה שכלית שב"נ ג"כ חייבין בו כמבואר, ומשום כך פסק המחבר דגר אסור לקלל ולהכות אביו העובד כוכבים שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.

וכבר מצינו בדברי הראשונים דב"נ מצווין בכבוד או"א, עיין אבן עזרא (דברים כ"א י"ג) "שחייב כל אדם בשיקול הדעת לכבד את אביו ואת אמו" וגם רבינו בחיי כתב שם כדבריו דמטעם זה ציוותה תורה ביפת תואר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", וע"ע בפרקי דר"א פרק ל"ב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, וכי יעזוב איש את אביו ואת אמו ממצות כיבוד וכו', וכ"כ גם מהר"ל בתפארת ישראל פמ"א ובחידושי אגדות לקידושין ל"א עי"ש, הרי לן דגם ב"נ מצווין בכיבוד או"א משום שיקול הדעת בהיותה מצוה שכלית.

אך באמת מבואר להדיא בגמ' נזיר ס"א ע"א דאין ב"נ מצווין על כבוד אב ואם דאמרו שם דאין נזירות נוהגת בנכרים משום שאינם מצווים על כבוד אב, וע"כ צ"ל דאף שאין מצווים מ"מ ראוי להם להיזהר, ועדיין צ"ע.

ב

הנה בעצם ההלכה שלמדו חז"ל ממה שלא נענש יעקב על ביטול מצות כיבוד אב ואם בי"ד שנה שישב בישיבת שם ועבר, דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, צ"ע, דהלא כל מצוה שא"א לקיימה ע"י אחרים דוחה ת"ת כמבואר במו"ק (ט' ע"ב) וברמב"ם (פ"ג ה"ד מהלכות ת"ת) ואפי' מצוה דרבנן דוחה ת"ת כמבואר במגילה (ג' ע"ב) לענין מקרא מגילה ובשבת (י"א ע"א) לגבי תפילה, וא"כ מאי שנא כיבוד אב מכל שאר המצוות דמצווה לבטל ת"ת כדי לקיימן.

ובאמת הוי אמינא דאף שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א אין הכונה בהכרח שת"ת דוחה כיבוד אב אלא דגדול שכרו וזכותו של העוסק בתורה משכרו וזכותו של העוסק בכיבוד או"א, ואעפ"כ מבטל ת"ת כדי לכבדם, וכדרך שאמרו חז"ל במגילה (ט"ז ע"ב) "גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות" אף דפשוט דחייב לבטל תורה כדי להציל את הנפש ואם לא יבטל עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך, וכבר כתב הט"ז ביו"ד סי' רנ"א ס"ק ה' לחלוק על הפרישה שכתב דאסור לקחת מקופת ת"ת בשביל פדיון שבויים דגדול ת"ת יותר מהצלת נפשות, דבודאי דוחה הצלת הנפש מצות ת"ת כשם שפקו"נ דוחה כל התורה כולה, אלא דהעוסק בתורה גדולה זכותו ממי שעוסק בפקו"נ עי"ש, וא"כ אפשר דכך גם במה שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א, וא"כ באמת מבטלין ת"ת כדי לכבדן. ומה שיעקב אבינו לא נענש, היינו כיון דגדול ת"ת מותר היה לו לעזוב בית אביו ולהכנס למצב שבו אנוס היה לבטל כאו"א בשביל ת"ת, ודו"ק.

ובד"ז יש ליישב מה שנראה כתימה בדברי השו"ע ביו"ד (סי' ר"מ) דבסעיף י"ג כתב גדול ת"ת יותר מכאו"א ובסעיף כ"ה כתב דאין הבן חייב לשמוע בקול אביו המתנגד שיסע לישיבה בעיר אחרת, ולכאורה היינו הך ולמה חילקן לשני סעיפים שונים, אך לדרכנו ניחא, דאין ללמוד הלכה זו שבסעיף כ"ה (שמקורו בתרומת הדשן כמבואר לקמן) מהא דסעי' י"ג דגדול ת"ת יותר מכאו"א דאף אם מעלת הלומד גדולה מכיבוד או"א מ"מ למעשה הו"א דאינה דוחה מצות כיבוד אב ואם.

אך באמת נדחית כיבוד אב משום ת"ת וכמו שכתב בשו"ע שם (סעיף כ"ה), ומקורו בתרומת הדשן (סי' מ') בבחור שחשקה נפשו בתורה ורצה לנסוע לישיבה במדינה אחרת ואביו מוחה בו שבמקום פלוני מעלילים עלילות והוא ידאג לו בהיותו שם, ופסק התה"ד שאינו מצווה לשמוע בקול אביו דגדול ת"ת יותר מכאו"א ולאו מכל אדם זוכה ללמוד תורה, הרי דת"ת דוחה כיבוד אב, ובאמת לא השתית התה"ד את פסקו על הא דגדול ת"ת יותר מכאו"א אלא הביא ראיה מהמבואר בעירובין (מ"ז ע"א) דמותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ובקידושין (ל"א ע"ב) מבואר דאסור לצאת בשביל כיבוד אב הרי דגדול מצות ת"ת ממצות כ"א, אלא שהוסיף בביאור הדבר את מה שאמרו במגילה דגדול ת"ת יותר מכאו"א הרי שלא די בהא דמגילה להוכיח שת"ת דוחה כאו"א, אך מ"מ הוכיח כן ממקום אחר כמבואר.

אמנם נראה ברור דהעוסק בתורה ואביו מבקש השקיני מים, דצריך להפסיק ממשנתו ולהשקותו כדין כל מצוה שא"א לעשותו ע"י אחרים, ומה שאמרו גדול ת"ת יותר מכאו"א אינו אלא כשיכול להעשות ע"י אחרים או כשהאב יכול לשרת את עצמו, וכהא דיעקב אבינו וכ"כ בפתחי תשובה (שם בס"ק ח'). וצ"ל דמה שהאב דואג לשלום בנו הוי כאילו אפשר לעשות ע"י אחרים ויש לקוות שהאב ירגע ויתרצה ביודעו שבנו עוסק בתורה דאגוני אגני ואצולי מצלי.

ואפשר עוד דאף דודאי מצווה להפסיק מתלמודו כדי להשקות מים לאביו, דכיבוד אב דוחה ת"ת, מ"מ אין כיבוד אב דוחה היות האדם תלמיד חכם וכעי"ז כתבתי (לעיל פרשת בראשית סי' ג' בזמן מצות פריה ורביה) בהא דמי שחשקה נפשו בתורה מותר לו לבטל מצות פו"ר, דכיון דת"ת כנגד כולם היות האדם תלמיד חכם ובן תורה דוחה כל מצוה אחרת ואם עיסוקו במצות כיבוד אב יגרום לכך שלא יגדל להיות ת"ח נדחה מצות כיבוד אב מפני תלמוד תורה, ומטעם זה התיר התה"ד לבן לנסוע ללמוד תורה נגד רצון אביו, ולפי"ז יבואר להלכה דאם יכול ללמוד תורה בעירו אלא שיצטרך לבטל שעות מסוימות כדי לכבד את אביו מצווה לעשות כן אבל אם אין ישיבה בעירו ויצטרך לבטל מן התורה באופן שלא יהיה ת"ח נדחה כ"א מפני ת"ת, כך נראה לכאו' להלכה.

ובספר חוט המשולש מובא שאמו של החת"ס ביקשה לפני מותה שהחת"ס יבא לבקר אותה בפרנקפורט והחת"ס שאל את פי הבי"ד דפרשבורג אם חייב הוא לנסוע ופסקו לו שלא יסע כדי שלא לבטל ת"ת דרבים, ונראה דאילו לא היה בזה ביטול דת"ת דרבים אלא ביטול תורה דהחת"ס בלבד היה חייב לנסוע, דמצוה זו א"א לעשותה ע"י אחרים כיון שהשתוקקה לחזות בזיו פניו לפני מותה, ובפרט שלא היה בכך ביטול תורה ביסוד מהותו דהיינו לא היה נמנע מהחת"ס להיות גדול הדור ע"י נסיעה זו ובכה"ג כבר נתבאר לעיל דכאו"א דוחה ת"ת, אלא דמשום ת"ת דרבים הכריעו שלא יסע לבקרה, עי"ש.

והנה בספר המקנה בקידושין (ל"א ע"ב) תמה על המבואר שם דר' אבימי הי' טורח לכבד את אביו ר' אבהו בעצמו ולא ע"י בניו, והקשה דהלא גדול ת"ת יותר מכאו"א ולמה ביטל ת"ת משום כבוד אביו [ויש לכאו' לתמוה על תמיהתו וכי מה ההכרח שביטל תורה ואפשר שהיה עוסק בתורה גם בשעה שכיבד את אביו, והרבה גדולים לא הסיחו דעת מת"ת אף בשעה שטרודים היו בשאר עיסוקיהם], וכתב ליישב דאף שגדול ת"ת יותר מכיבוד או"א אינו גדול ממורא או"א ולאחר שהאב מבקש צרכיו אם אין הבן מכבדו הוי בכלל לא יסתור את דבריו ועובר במצות המורא עי"ש, ויש לתמוה על רבן של ישראל, דלא זו בלבד שדבריו נסתרים מדברי התה"ד שכתב בענינו דאף שעובר על מורא אב כשנוסע ואביו דואג לשלומו מ"מ גדול ת"ת ממורא אב כמו שגדול מכיבוד אב, אלא דבריו נסתרים גם מדברי השו"ע שהרי שם בסעיף כ"ה הביא המחבר את דינו של תה"ד דהבן לא ישמע בקול אביו המוחה בו לנסוע לישיבה, הרי דאף כשהבן מיפר את בקשת אביו גדול ת"ת, ובהכרח שגם מורא נדחה מפני ת"ת או שאין זה בכלל מורא.

ובאמת נראה דאין זה בכלל לא יסתור את דבריו דרק הסותר דברי אביו בדרך ויכוח ונצוח עובר במורא אביו ולא הנמנע למלאות בקשתו, אך אף אם היה זה בכלל מורא, גדול ת"ת ממנו וכמ"ש התה"ד שם, ואעפ"כ לק"מ מה שהקשה המקנה מהא דר' אבימי דכבר נתבאר לעיל דצריך להפסיק ממשנתו כדי לכבד אביו שא"א לכבדו ע"י אחרים, ואף שבניו של ר' אבימי יכולים לכבדו אין זה נחשב אפשר לעשותו ע"י אחרים כיון שאף הם מצווים בת"ת כמו ר' אבימי ומה חזית, וז"פ.

ג

הקשה המהרש"א במגילה (ט"ז ע"ב) דמנ"ל שגדול ת"ת יותר מכאו"א ודלמא שקולים הם ומשו"כ לא נענש יעקב על ביטול כאו"א אך אין מזה ראיה דגדול ת"ת יותר מכאו"א, ועי"ש מש"כ בזה.

ונראה לפימש"כ בפתחי תשובה (יו"ד סי' ר"מ ס"ק כ"ב) בשם חמודי דניאל דאף אם הבן מסופק אם יזכה לקבל תורה מרב פלוני אינו מצווה לשמוע בזה לקול אביו, ואילו היו שקולים לא היה ראוי לומר דספק ת"ת דוחה ודאי כאו"א אלא הו"א דאין ספק מוציא מידי ודאי, אלא ע"כ דגדול ת"ת יותר מכאו"א ואף ספק דוחה מצות הכיבוד. וי"ל עוד דאף דיכול לקיים מצות ת"ת בק"ש שחרית וערבית ובודאי יכול ללמוד הרבה יותר מזה אף בביתו ובעירו אעפ"כ הותר ליעקב ללמוד בישיבת שם ועבר ולא נענש ע"ז ובהכרח דגדול ת"ת יותר מכאו"א.

אך באמת צ"ע בכלל מה הראי' מיעקב דגדול ת"ת, והלא נאלץ היה לברוח מבית יצחק אביו מחמתו של עשו שרצה להרגו ובאמת נשלח ע"י יצחק וא"כ מה מקום יש לחייבו על שישב בישיבת שם ועבר וביטל כאו"א הלא נאלץ היה לעשות כן משום פקו"נ, וע"כ צ"ל דמ"מ לגודל מעלת יעקב אבינו היה נענש על המציאות של ביטול מצות עשה דכיבוד אב ואם לולי דת"ת גדול יותר, אך מ"מ נראה כנ"ל דכיון דיעקב בודאי היה לומד גם בביתו אצל יצחק אביו והוי ספק בהידור ותוספת של מצות ת"ת בהכרח דגדול ת"ת יותר מכאו"א כמבואר.

ד

ובשו"ת חת"ס (חו"מ סי' ט') נשאל באחד שהשאיר צוואה שיפרנסו מנכסיו נער אחד מוכשר מאוד וגדול בהתמדה וישלחוהו רחוק מביתו כדי שישב באין מפריע על התורה ועל העבודה ויפרנסו את כל צרכיו עד היותו בן כ"ה שנים, ומצאו אכן נער מוכשר וגלה למקום תורה אך אחרי מספר שנים רצה אביו שהיה רב ותופס ישיבה שבנו ילמוד בישיבתו סמוך לביתו, ונשאל החת"ס אם יש להקפיד על תנאי זה שבצוואה שיגלה מביתו למקום תורה או שמא כיון שאביו תופס ישיבה אין בכך קפידא והחת"ס מאריך לבאר שזה עיקר דרכה של תורה וכך נהגו מאז ומתמיד שגלו למקומות תורה רחוקים מגעגועי אב ואם, וכך הוכיח מיעקב אבינו שאף שיכול היה ללמוד תורה אצל אביו יצחק גלה מביתו ללמוד בישיבת שם ועבר עי"ש.

ולא הבנתי דהלא נאלץ היה לגלות ולברוח מחמת עשו אחיו שזמם להרגו ולא גלה מרצונו מביתו, וא"כ מה ראיה יש מזה לעניננו, ואפשר דלולי דגדול ת"ת יותר מכאו"א לא היה יושב בישיבת שם ועבר י"ד שנה אלא היה חוזר לבית יצחק אחר זמן קצר שתתיישב דעתו של עשו, וצ"ע עוד במקורות חז"ל.