חיוב מעשר כספים

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון (ט"ו ז')

 

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך (בראשית כ"ח כ"ב).

אמר ר' אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות וכו', מאי קרא "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ופרש"י שני עישורים הו"ל חומש (כתובות דף נ' ע"א).

ובדעת זקנים לבעלי התוס' בפרשתנו כתב "וכל אשר תתן לי, יעקב תקן לתת מעשר מן הממון". הרי לן דבש"ס פירשו נדרו של יעקב למצות צדקה, אך מדברי בעלי התוס' למדנו מכאן מקור לדין מעשר כספים.

והנה כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה א' "ששה מצוות נצטווה אדם הראשון, נוסף עליהם נח באבר מן החי, אברהם אבינו נצטווה במצוות המילה והתפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית". ובראב"ד השיג ע"ז דגם אברהם קיים מעשר דכתיב "ויתן לו מעשר מכל" (בראשית י"ד כ'), והכסף משנה שם מבאר דרבינו הרמב"ם לא רצה לפרש כן שהרי אברהם נתן למלכי צדק מעשר שלל המלחמה בלבד ולא משום מצות מעשר אבל יצחק נתן מעשר מכל ממונו, עי"ש, ומשמע מדבריו דיצחק חידש מצות מעשר כספים עי"ש.

הרי לן ג' שיטות בראשונים מי מאבותינו נתן מעשר כספים לראשונה, אברהם, יצחק, או יעקב.

א

ומצינו ג' שיטות בשורש החיוב של מעשר כספים, א: בגמ' תענית דף ט' ע"א דרש ר' יוחנן "עשר תעשר" עשר בשביל שתתעשר ושרי לנסויי להקב"ה בהא שנאמר "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וכו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג' י'). ובתוס' שם הביאו דברי הספרי "עשר תעשר את כל תבואת זרעך אין לי אלא זרעך שחייב במעשר, ריבית ופרמקטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל" (ולא מצאתי ד"ז בספרי אבל כיוצ"ב מצינו בתנחומא ובילקו"ש פרשת ראה מהפסיקתא) ולפי"ז חיוב מה"ת יש להפריש מעשר כספים דילפינן לה מקרא.

וכן משמע במרדכי בבא קמא סימן קצ"ב וב"ב סימן תרנ"ט דכתב שחיוב מעשר כספים שוה לחיוב מעשר דגן, וכן בתשובת התשב"ץ ח"א אות קמ"ד למד ממה שאמרו "עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר כדי שלא תתחסר" רמז להולכי ימים ולעוסקים בפרקמטיא להוציא מעשר לעוסקים בתורה כדי שימצאו ריווח בפרקמטיא, ומשמע שחיובו מן התורה.

ב: יש מן הפוסקים שכתבו שכל חיובו אינו אלא מדרבנן, כ"כ בתשובת מהרי"ל סי' נ"ד דיש לעשר שלא מן המוקף במעשר כספים כיון שאין חיובו מה"ת. (ופלא על החת"ס שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"א בדעת המהרי"ל דחייב מן התורה ואפשר שלא ראה דברי המהרי"ל כאן). וכן כתבו הט"ז והש"ך סי' של"א סק"ב, וכן כתב הנודע ביהודה מהדו"ק יו"ד סי' ע"ג שחיובו מדרבנן.

ג: רוב הפוסקים נקטו כשיטת הב"ח שכתב בסי' של"א "דהמעשר ממון שלנו אין בו לא מן התורה ולא מדרבנן ואינו אלא מנהגא בעלמא". וכן נקטו לדינא בחוות יאיר סי' רכ"ד, בשו"ת פני יהושע או"ח סי' ב', (ותימה על הברכ"י ביו"ד סי' רמ"ט שכתב דהפנ"י חולק על הב"ח ונקט דהוי מצוה דרבנן, ובאמת מבואר בסו"ד הפנ"י דהוי מנהג בעלמא עי"ש). שבות יעקב ח"ב סי' פ"ה, ושו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"א.

נמצא דג' שיטות בדבר מהו גדר החיוב להפריש מעשר כספים. האם מחוייב מן התורה, או מדברי סופרים, או שאין בו חיוב כלל אלא הנהגה טובה.

ב

והנה מצינו ג' מקורות מן הכתובים לדין מעשר כספים. א' מה שהביאו התוס' בתענית "עשר תעשר את כל תבואת זרעך". ב' "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שהובא בדעת זקנים). ג' מצינו בירושלמי ריש מסכת פאה שלמדו מקרא במשלי (ג' ט') "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" דמקיש תבואתך להונך לחייב מעשר כספים. (ועיין בהגר"א יו"ד רמ"ט סק"ב).

ולכאורה נראה דאם ילפינן לה מפסוקי התורה הוי חיוב מדאורייתא ואם ילפינן לה מקרא דמשלי אינו אלא דברי סופרים, אלא שאפשר שגם הסוברים שחיובו רק מדרבנן מ"מ אסמכוהו אקרא ואין כאן דרשה גמורה.

ג

בגמ' תענית דף ט' ע"א נתבאר שמותר לנסות להקב"ה במצוה זו וכבר אמרו חכמים עשר בשביל שתתעשר. ונחלקו האחרונים כלפי מה הדברים אמורים. הפתחי תשובה יו"ד סי' רמ"ז סק"ב הביא מספר משנת חכמים שכתב דשרי לנסות דוקא במעשר דגן אבל לא במעשר כספים וכן כתב בשל"ה, ולמהלך הזה אין מקור מדברי הראשונים. ולא עוד אלא שבאור זרוע סי' י"ג מהלכות צדקה, וכן רבינו יונה בספר היראה פירשו דרשת רבי יוחנן גם על מעשר כספים דלא כהפתחי תשובה. אלא דמ"מ סבירא להו דאין הבטחה זו אמורה אלא לגבי מעשר בין מעשר כספים ובין מעשר גדולי הארץ ולא לגבי כל צדקה.

אבל הטור ביו"ד סי' רמ"ז כתב הלכה זו ד"בחנוני נא בזאת" לגבי מצות צדקה בכללותה וכן כתב בשו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"ה דהמעשר דקרא "עשר בשביל שתתעשר" היינו צדקה וכן נראה בפשטות שהוא דין כללי בצדקה והרמ"א שם הביא בזה את שתי הדעות.

ובשאילת יעב"ץ ח"א סוף סי' ג' (ד"ה ועוד הא וד"ה ומכלל) כתב ראיה לשיטת השל"ה מדברי הגמ' בשבת דף קי"ט ע"א שם אמרו "עשירים שבא"י במה הן זוכין א"ל בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, שבבבל במה הם זוכים א"ל בשביל שמכבדין את התורה, שבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת". הרי לן להדיא דבשאר ארצות ליכא סגולה דמעשר המביא לידי עשירות שמעשר הארץ אינו נוהג בחו"ל ומעשר כספים אין בו סגולה לתשלום גמול ולכן נקטינן התם דבשכר שמכבדין את השבת זוכים, ולא בזכות המעשר.

אמנם נראה דאין כאן ראיה כלל דחז"ל ידעו שבפועל עשירים שבחו"ל לא דקדקו במעשר כספים וכך אמרו להדיא בביצה (ל"ב ע"ב) "עתירי בבל יורדי גיהנם הן" וברש"י שם "שאינם מרחמין לעשות צדקה" וכן סיפרו שם על שבתאי בן מרינוס הרי שידעו חז"ל שלא נתנו צדקה כראוי ופשוט דכן י"ל בשאר ארצות דאם בבבל שהיו מכבדין את התורה לא דקדקו במצות צדקה ה"ה בשאר ארצות, וע"כ דמטעם אחר היו זוכין, וז"פ.

ד

עוד יש לעיין בסוגיא דמעשר כספים מה שורש חיובו, האם הוי בגדר מצות מעשרות וכמשמעות הלשון מעשר כספים, או שמא הוי ענף ממצות הצדקה וכמו שנתנו בו חז"ל שיעור כמה רשאי לתת בצדקה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפשר שקבעו בו שיעור גם כמה מחויב ליתן מעיקר הדין דהיינו כדי עישור מנכסיו.

וכתבתי במקום אחר דאפשר דנחלקו בזה הבבלי והירושלמי, דבבבלי כתובות דף נ' ע"א נשנה דין זה דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש בלשון שלילי דהיינו שלא יתן יותר מחומש אבל לא בהכרח שיש חיוב לתת לכל הפחות חומש, אך בירושלמי פ"ק דפאה משנה א' משמע שהתקנה היתה שיפרישו חומש דאמרינן התם "באושא התקינו שיפריש חומש נכסיו למצוה", והוי תקנה לחומרא.

ולפי זה נראה דלהבבלי נאמרו שני גדרים בדיני צדקה (ולא בחיוב מעשר כלל) דחייב מעיקר הדין להפריש מעשר מנכסיו, ועוד נתחדש שהרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אך לדעת הירושלמי לכאורה שני השיעורים שנאמרו סותרים זה לזה כיון שבשניהם נאמר חיוב כמה ליתן, ועל כן נראה דצריך לחלק דאכן הגדר של חיוב נתינת חומש הוי שיעור בדין צדקה ואף מי שלא השלים הפרשת חומש מנכסיו לקיים מצות צדקה בשלימותה, מכל מקום יש לו להפריש מעשר מנכסיו כדי לקיים מצות מעשר כספים.

ולכאורה יש להוכיח דחיוב מעשר כספים אינו מכלל מצות צדקה אלא דין בפני עצמו, ממה שכתב הש"ך סי' רמ"ח סק"א דמי שפרנסתו דחוקה פטור מלתת צדקה שיעור חומש. ומ"מ מחויב להפריש מעשר מנכסיו. וע"כ שאין חיובו מכלל מצות צדקה. דנראה פשוט דעני פטור מלתת מעשר כספים אם הוי דין מדיני הצדקה. ומבואר לפי"ז דהגדרת חיוב מעשר כספים קובעת אם עני מחויב בו או לא, דאם הוא מחיובי הצדקה פטור, אבל אם הוא חיוב מעשר בפני עצמו ודאי שחייב בו.

ועוד מסתבר דאם דין מעשר כספים הוא מן התורה וילפינן לה מקרא ד"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" ע"כ דהוי דין במעשר כמשמעות הפסוק כולו דלא נאמר במצות הצדקה.

ולדברינו נראה דהירושלמי סבר דהוי גדר מחיובי מעשר שהרי למדו חיוב מעשר כספים מן הפסוק "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" ומקיש זה לזה וע"כ דדין מעשר יש כאן כמעשר דגן, משא"כ להבבלי אפשר דילפינן לה מקרא הנאמר ביעקב אבינו "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ואפשר שהוא חיוב ממצות הצדקה והירושלמי לשיטתייהו אזלי וכמו שנתבאר.

ה

ולהלכה נקטו רוב גדולי הדורות עיקר כשיטת הב"ח דאין בו חיוב לא מה"ת ולא מדברי סופרים אלא הנהגה טובה. אלא שאם נהג כן ג' פעמים אפילו לשיטת הב"ח נהפך להיות חיוב דאורייתא מחמת דין נדר, דומיא דכל מי שנוהג מנהג של מצוה ג"פ דאע"פ שלא קבלו על עצמו נעשה נדר עי"ז ובעי התרה. (כן כתבו החוות יאיר סי' רכ"ד ובשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"א), אלא שמרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל נקט במנחת שלמה ח"א סי' צ"א אות כ' דיש לסמוך לגבי זה על התרת נדרים שעושין בערב ר"ה אע"פ שיש פקפוקים על עצם ההתרה שעושין אם מועיל לנדר גמור מ"מ בכה"ג שלא קיבל על עצמו בלשון נדר אלא נהג כן ג' פעמים יש לסמוך על התרה זו, עי"ש.

ויש שכתבו לחייב מעשר כספים מכח מנהג המקום אע"פ שהוא בעצמו לא נהג כן, ועיין בפרי חדש סי' תצ"ו שהאריך בכללי המנהג. ומכל מקום לדידן נראה דלא שייך לחייבו מטעם זה כיון שאין מנהג מוסכם בדבר, ומכל מקום נקטינן עיקר ההלכה כשיטת הב"ח דאין בו חיוב אלא מדת חסידות ומנהג ראוי.

ולכן נראה דמי שפרנסתו דחוקה מאד אין צריך להפריש מעשר כספים אע"פ שודאי ממדת חסידות ראוי ליתן, ועוד שהותר לנסות להקב"ה במצוה זו לדעת רוב פוסקים כמבואר, (ואע"פ שיש שכתבו שלא הותר אלא במעשר דגן) ומשום כן ודאי שראוי לכל אדם להשתדל במצוה חשובה זו.

ו

הנה ביארנו לעיל דשני שיעורים נאמרו במצות צדקה, ולהבבלי שהביא תקנת אושא בלשון שלילי שלא יבזבז אדם יותר מחומש משמע דס"ל דזה שיעור העליון, אע"פ שעיקר החיוב הוא מעשר בלבד. אבל להירושלמי נראה עיקר דתקנת אושא היתה שיפריש חומש מנכסיו, ומצד שני דרשינן לה מקרא ד"כבד את ה' מהונך" דיש להפריש מעשר בלבד, ולכאורה נראה דשני השיעורים סותרים זל"ז. וע"כ נראה דצריך לומר דשיעור חומש נאמר במצות צדקה, ושיעור מעשר נאמר במצות מעשר כספים. ומכאן ראיה שלדעת הירושלמי חיוב מעשר כספים אינו ענף ממצות הצדקה.

אלא דיש לדחות דאכן שני שיעורים הם במצות צדקה, שיעור חומש למהדרין ושיעור מעשר לכל אדם, וכמו שמצינו בתקנת חז"ל לגבי הפרשת תרומה דאע"ג דמה"ת חיטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ שיערו חז"ל דאחד מארבעים זו עין טובה ואחד משישים זו עין רעה ואחד מחמישים זו עין בינונית, וכן מצינו לגבי הפרשת חלה, שיעור אחד לנחתום ושיעור לבעה"ב המפריש מעיסתו. ואם כן אפשר דגם במצות צדקה נתנו בו חכמים שני שיעורים.

ובאמת מצינו בב"ב ט' ע"א דצריך ליתן בצדקה שלישית השקל בשנה וא"כ מצינו בזה שיעור נוסף קטן ביותר, והוא סכום קצוב ולא יחסי לפי הכנסתו כשיעורי המעשר והחומש, וכך כתב במאירי שם דשיעור חומש הוא עין יפה שביפות שיעור מעשר הוא עין בינונית, ולעולם לא יפחות משלישית השקל עי"ש. ובאמת מבואר כן ברמב"ם פ"ז הלכה ה' ממתנות עניים "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו, וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה" וכ"ה בשו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף א', וכל זה פשוט וברור.

ז

עוד נחלקו הפוסקים איזה שימושים מותר לעשות בכספי מעשר, דהרמ"א כתב ביו"ד ריש סימן רמ"ט "ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה כגון נרות לביהכנ"ס או שאר צרכי דבר מצוה רק יתננו לעניים" אבל הדרישה שם הביא בשם תשובת מהר"ם דכל מצוה שתבוא לידו מותר כגון להיות בעל ברית או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים וכדו' והביאו דבריו הט"ז והש"ך שם סק"ג. וכן כתב בשו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"א אלא שתלה זאת בכונתו הראשונית דדוקא אם היתה דעתו מתחילה להשתמש בכספי מעשר לשאר צרכי מצוה שרי, וק"ו אם אמר בפיו שרוצה להשתמש בהם אף לשאר צרכי מצוה אין פקפוק בדבר.

ומ"מ פשוט דאין להתיר להוציא כספי מעשר לצורך קניית ד' מינים בסוכות או מצות לפסח וכדו' אע"פ שצרכי מצוה הן מ"מ הרי אלה לצרכי עצמו משא"כ כשמוציא הממון לשאר צרכי מצוה כגון לקנות נרות לביהכנ"ס או עליה לתורה מכספי מעשר יש מי שמתיר כמבואר שם בט"ז סק"א כיון שהכסף הולך לצורך ביהכנ"ס דהוי צרכי רבים. ופשוט דמעשר כספים צריך ליתן לאחרים ולא לקנות לעצמו צרכי מצוה, אך צ"ע לכאורה מה שכתב דמותר להיות בעל ברית דלכאורה הרי זה כאילו קונה לעצמו דבר מצוה, ונראה דמיירי כשאבי הבן עני וקמ"ל שאף על פי שנהנה בכך שהוא בעל ברית מכל מקום מותר כמו לקנות עליה לתורה, ודו"ק.

והיוצא מדברינו דג' דרגות נאמרו בהלכה זו, דכשמוציא לצרכי מצוה של עצמו ודאי דאסור, וכשמוציא ממון לאחרים לצרכי מצוה נחלקו האחרונים וכמשנ"ת, ורק להוציא לצורך עניים ממש לכו"ע שרי.

 והנה כל האחרונים הנ"ל הבינו שדברי מהר"ם סותרים את דברי הרמ"א, אך בבאר הגולה שם אות ה' כתב בשיטת הרמ"א דאינו יכול לקנות נרות לביהכ"נ דכיון שמחוייב הוא בכך אינו פוטר עצמו במעות מעשר, אבל במצוה שאינו מחויב בה אף לדעת הרמ"א יכול לקיימה ממעשר ולפי"ז אין סתירה בין שיטתו ושיטת מהר"ם הנ"ל, ודו"ק בכ"ז.

ח

ולפני זמן מה נשאלתי לגבי נתינת כסף מעשר לצורך החזקת שיעורי תורה לנשים, ונראה דאע"פ שפטורות מתלמוד תורה מ"מ פשוט דנחשב כצרכי מצוה כיון שמחויבות לדעת את ההלכות הנוגעות למצוות שמצוות בהן, וכן מצוות הן לעסוק בעניני המידות, אמונה, ויראת שמים. ולכן נראה דיש להתיר זאת כיון שמנהג דידן כחת"ס שמותר להשתמש בכספי מעשר אף לשאר צרכי מצוה ולא רק לצרכי עניים בלבד.

ובדבר המנהג שנהגו בכמה כוללים שמתנין תשלום שכר הלומדים תמורת ניכוי כספי המעשר ממלגתם, לדעתי יש לפקפק בזה מכמה טעמים. א) אין ראוי לחייבו לתת מכספו מעשר בכל גווני שאינו אלא מנהג טוב ואין בו חיוב לדעת הרבה פוסקים. ב) שמא עני הוא ופטור מהפרשת מעשר כספים מעיקר הדין אליבא דכו"ע. ג) חוששני דיש בזה חשש גזל כיון שמסכים לדבר רק בעל כרחו, ומכל מקום לא הוי גזל גמור כיון דקיי"ל בב"ב דף מ"ט ע"ב דתליוהו וזבין הוי זבינא, ומסתבר דהוי כתלויהו וזבין ולא כתליהו ויהיב דתמורת מעשרותיו האברך מתקבל לכולל וכיון שאמר רוצה אני מהני, ומכל מקום ודאי שלא הותר לכתחילה. ובפרט אם מצות מעשר כספים הוי מדין מעשר ולא צדקה יש לומר דהוי כמסייע בבית הגרנות כדי לקבל ממנו את מעשרותיו דהוי איסור גמור.

ומכל מקום יכול לבקש מן האברך לתת את דמי המעשר שלו לטובת הכולל בו הוא לומד ומן הראוי שיעשה כן מצד חובת הכרת הטוב.

ומאז אמרתי לאברכי הכולל שפרנסתם דחוקה שיכולים הם ליתן מעשר זה לזה אך לא יקפידו לחשב שיתן זה כנגד זה ממש דהו"ל כהערמה. (ועיין במגילה דף ז' דמחלפי סעודתייהו). ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן ק"א.