גניבת דעת (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנב את לבבי ותנהג את בנתי כשביות חרב. למה נחבאת לברח ותגנב אותי ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשרים בתף בכנור.

  (ל"א כ"ו-כ"ז)

"אסור לגנוב דעת בריות אפילו דעתו של עובד כוכבים" (חולין צ"ד ע"א)

 

"ואיסור גניבת דעתו של א"י כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנובו....ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב (ותגנב את לבבי) דכאן נכתב לא תגנובו סתם לכלול אף גניבת ממון" (ריטב"א שם).

הרי לן דעת בעלי התוס' דאיסור גניבת דעת בכלל איסור גניבה היא דילפינן מלישנא דקרא דפרשתינו דאף גניבת לב הוי בכלל גניבה. וכן כתב גם הסמ"ג בל"ת קנ"ה דהוי איסור מה"ת וכ"ה ביראים מצוה קכ"ד וכ"כ גם בקרית ספר פרק י"ח ממכירה דנראה דהוי דאורייתא, ע"ש.

(אלא שצ"ע במה שכתב הריטב"א דלא מצינו לשון גניבה סתם בגניבת דעת אלא לשון גניבת לב דהלא בפסוק כ"ז כתיב "ותגנוב אותי" והכונה לגניבת דעת וכמ"ש רש"י שם "גנבת את דעתי", וצ"ל דלשון זה נמשך אחרי הכתוב בפסוק כ"ו 'ותגנוב את לבבי', ואפשר עוד דגם לשון "ותגנב אותי" הו"ל כתיב ותגנוב דעתי ואין זה גניבה סתם, ועוד צ"ב בסוף דבריו שכתב "לא תגנובו סתם לכלול אף גניבת ממון" ולכאורה צ"ל לכלול אף גניבת דעת דהלא עיקר הלאו בגניבת ממון נאמר, וצ"ע).

לדעת הסמ"ק במצוה רס"א אין איסור גניבת דעת אלא מדרבנן וכ"כ הב"ח בחשן משפט סי' רכ"ח וכ"ה בשלחן ערוך הרב הלכות אונאה וגניבת דעת  סעיף יט' עי"ש.

ובדעת הרמב"ם נראה דשני דינים יש בגניבת דעת, דין אחד המושתת על אורחות יושר וטוהר לבב ועל חובת האדם להתרחק מכל דבר שקר ודרך עקלקלה, ודין נוסף מדיני אונאה במקח וממכר, דהנה מצינו בדברי הרמב"ם שכתב איסור גניבת דעת בשני מקומות.

בפ"ב מהלכות דעת הלכה ו' כתב "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה, ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה, ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן למוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכן כל כיוצא בו, ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות "

ובפרק י"ח ממכירה הלכה א - ב כתב הרמב"ם א. אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר, או לגנוב את דעתם; ואחד גויים ואחד ישראל, בדבר זה.  היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח ואפילו לגנוב דעת הברייות בדברים, אסור. ב. אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים הישנים כדי שייראו כחדשים.  אבל מפרכס החדשים, כדי שישוף ויגהץ וייפה כל צורכו.

והנה יש לשים לב דהרמב"ם לא כתב איסור זה בהלכות גניבה, ונראה מזה דלשיטתו אכן אין איסור גניבת דעת משום איסור גניבה כלל ולא כדברי בעלי התוס' שהביא הריטב"א, ומדהביא הרמב"ם הלכה זו בהלכות דעות פ"ב שבו ביאר את תורת המידות ודרכי החסידות כגון מדת הענוה וכדו' שעל ידם דבק האדם ביוצרו והולך בדרכיו נראה דגם איסור זה מיוסד על ענין זה, אך מדבריו בהלכות מכירה פרק י"ח בו כתב הרמב"ם דיני אונאה נראה דאיסור גניבת דעת משום אונאה במקח וממכר הוא, ובדקדוק כתב שם הרמב"ם כמה אופנים בגניבת דעת במקח וממכר שמקורן בב"מ דף ס' דאין מפרכסין אדם בהמה או כלים ישנים כדי שיראו כחדשים ואין שורין את הבשר במים כדי שיתפח וכדו' (ובכל הני יש איסור גניבת דעת אף באופן שאין בכך אונאת ממון כגון שאין נפק"מ בדמים בין חדש וישן או כגון שהוזיל את המחיר כישן אלא שגונב דעתו לחשוב שכלי חדש הוא נותן לו), ובהלכות דעות כתב הרמב"ם דוגמאות אחרות של גניבת דעת שאינם במקח וממכר כהא דלא יסרב בחבירו שיאכל אצלו ויודע שאינו אוכל ולא ירבה עליו תקרובת ויודע שאינו מקבל, וכל הני אינם ענין לאונאה דמקח וממכר אלא מאורחות יושר הן כמבואר.

 

ב

 

והנה עיקר הסוגיא דגניבת דעת מקורו בחולין צד ע"א וכך אמרו שם "תניא, היה ר' מאיר אומר: אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל, ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו, ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואם בשביל כבודו מותר", ורש"י ביאר שם דגדר גניבת דעת הוא במה שגורם לחבירו להחזיק לו טובה בחנם בחשבו שאכן רצה להעניק לו מטובתו ובאמת לא התכוין לכך. והבנה זו ברורה לפי ההנחה דאיסור גניבת דעת מלתא דגניבה הוא, דכל ענין הגניבה הוא בנטילת דבר שלא בזכות וגניבת דעת כיוצא בו דנוטל החזקת הטובה שלא בזכות ולא בצדק, וכן לשיטת הרמב"ם בהלכות מכירה דהוי מלתא דאונאה ג"כ ניחא דגם גדר אונאה יסודו במה שנוטל יותר ממה שמגיע לו שלא בזכות וגניבת דעת כיוצא בו דנוטל החזקת הטובה שלא בזכות, אך לפי מה שלמדנו מדברי הרמב"ם בהלכות דעות שיש איסור גניבת דעת משום דרכי השקר והפיתוי, לכאורה מן הראוי לאסור גניבת דעת חבירו אף כשאין כוונתו שחבירו יחזיק לו טובה.

ונראה דאכן הרמב"ם לשיטתו כתב בספר המצוות ל"ת ל"ב לגבי לאו דלא תעוננו דאף באחיזת עינים שאין בו איסור מעונן ומכשף מ"מ יש בו איסור גניבת דעת שגונב דעת הבריות לחשוב שמכשף הוא, הרי דנקט דיש איסור בגניבת דעת אף כשאין כאן החזקת טובת חנם, ודו"ק.

ועיין עוד בספר חסידים אות תכ"ו דמי שנתבקש ע"י חבירו להלוות לו כסף וחושש להלוות לו משום שפלוני נתחזק שאינו פורע לא יאמר לו "אין לי" דהוי גניבת דעת, וכיון שדבריו מחודשים וצריך עיון בכוונתו אעתיק לשונו "דע אע"פ שאמרו מותר לשנות בדברי שלום, אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות, ואינו מלוה לו ברצון, כי ירא פן לא יפרע לו, אינו יכול לומר אין לי, כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום, זהו בשכבר עבר הדבר". והמגן אברהם בסימן קנו הביא דבריו בקיצור דמה שאמרו מותר לשנות מפני דבר השלום, אינו אלא לשעבר ולא להבא. עי"ש. וגם בזה אין כאן ענין שחבירו יחזיק לו טובה שלא בדין, ומ"מ כתב דהוי בכלל גניבת דעת וכנראה שהולך בזה בדרך הבנתו של הרמב"ם.

אמנם בגוף הדין לא ידעתי סברא לחלק בין לשעבר או להבא, ולכאורה פשוט דסברת חז"ל כשאמרו מותר לשנות מפני דבר השלום פשוטה דגדול השלום כלי מחזיק ברכה לישראל ולהשיגה מותר לשנות דאין בדבר שקר שאין בו טובת הנאה ושמץ גזילה אלא מתורת המידות, וא"כ מה בין לשעבר ולהבא, ובפרט בנ"ד, למה נצער אדם ונשפילו באמרנו אליו שאין אנו רוצים להלוותו כי חשוד הוא בעינינו שלא יפרע ולמה לא נקל עליו באמרנו שאין בידנו ליתן לו, וצע"ג לדינא כי ראיתי שיש מן האחרונים שכבר פקפקו בדברי המג"א  להלכה, עיין שו"ת מהרש"ם ח"ז סימן קנ"ב שהוכיח מדברי הראשונים שלא כדבריו וכך משמע מהחפץ חיים רכילות א' ח' אמנם עיין בדברי הגאון מרן רח"ק שליט"א במסכת כותים סימן ל' שביאר דשקר דלהבא משום הן צדק הוא וחמור מהא דגניבת דעת עיי"ש.

 

ג

 

והנה בגיטין (ס"ב ע"א) אמרו "אין כופלין שלום לעובד כוכבים. רב חסדא מקדים ויהיב להו שלמא. רב כהנא א"ל שלמא למר". וברש"י כתב שם דכשאמר לגוי שלמא למר כוונתו היתה לרבו.

אך התוס' העירו דלכאורה הוי בכלל גניבת דעת כשמקדים שלום לנכרי וכוונתו לרבו, וכתבו דלא אמרו אלא שאין כופלים שלום לנכרי, אך מותר לברכו בברכת שלום. עי"ש.

ובהגהות מלא הרועים כתב שם דבזוהר פרשת וישלח מבואר דאין בזה גניבת דעת וכך עשה יעקב אבינו בהשתחותו לעשו ולבו היתה לשמים, אך לא ביאר טעם הדברים למה באמת אין בזה גניבת דעת, והנה לגבי יעקב אבינו לכאורה נראה פשוט דאף אם היה בזה גניבת דעת מותר היה לו לעשות כן משום פקוח נפש, ואף אם אין בזה פקו"נ ממש, מסתבר דמותר לגנוב דעת הגזלן והרוצח כדי שלא יזיקו לו, ואף לגבי לבן אמר יעקב אחיו אני ברמאות ונהג עמו בעקלקלות כמו שכתוב עם עקש תתפתל, אך במה שכתב רש"י בגיטין שם לגבי שלמא למר באמת צ"ע.

ולכאורה נראה בזה דבאמת התכוין רב כהנא לברך את בגוי מדרכי הנימוס וכמו שמצינו בר' יוחנן (קידושין  ) שאמר כמה הרפתקי עדו עלי', אלא דכאשר ברכו בשלום שהוא משמותיו של הקב"ה לבו היתה לרבו ובזה אין גניבת דעת דבצדק יחזיק לו הנכרי טובה על עצם התיחסותו וברכתו, וכיון דאתינא להכי אפשר שגם יעקב בהשתחותו לעשיו אכן התכוין לכבדו אך במעשה ההשתחויה שיש בה עבודה וקבלת מרות לבו היתה לשמים, ודו"ק בזה.

ובשו"ת מהר"י ברונא סימן קי"ג כתב לגבי אלה המפטירים לעבר הנכרים בקללה ולא בברכה ביודעם שאין הוא מבין שפתינו ויחשוב שלברכה נאמרו דברינו ולא לקללה, דיש בזה גניבת דעת ואסור לעשות כן, ואף לשיטת רש"י אין היתר אלא כשאין פיו ולבו שוים ולבו לברך את רבו לשלום, אבל כשאומר דברים שחבירו יבין בכונה הפוכה אף לשיטתו יש בזה איסור גניבת דעת, עי"ש.

 

ד

 

הנה כתב הב"ח בחשן משפט סימן רכ"ח ס"ו דאף שנפסקה שם הלכה דאסור להפציר באדם שיאכל אצלו כשהוא יודע שפלוני אינו אוכל אין בזה איסור אלא כשהוא מפציר בו יותר מן המקובל אבל מותר לו להזמינו פעם או פעמיים כדרך העולם משום כבודו אף כשהוא יודע שאין בדעת חבירו להיעתר להזמנתו וכן נוהגין, עי"ש.

ויש לפרש חידוש זה בשתי פנים, א. כיון שזה דרך העולם גם חבירו מבין שאין כונתו בהכרח שיאכל אצלו וממילא לא יחזיק לו טובה דלא נהג אלא כדרך העולם ומתוך נימוס הזמינו ואין צורך להחזיק לו טובה, ואף אם יטעה להחזיק לו טובה אין בזה גניבת דעת וכמבואר שם בשולחן ערוך סעי' ו' דכאשר האדם מטעה את עצמו והוי ליה לאסוקי אדעתיה שלא לכבודו טרח חבירו אין חבירו עובר על גניבת דעת וה"ה בזה, ב. אף אם אכן יחזיק לו טובת חנם ויש בזה גניבת דעת, כיון שזה מנהג העולם ודרכי הנימוס וכבוד הבריות אין בזה איסור, דלא נאסרה גניבת דעת אלא ביוצא מגדר הרגיל ומטעה חבירו לחשוב שהוא עושה לו טובה, ולא במה שנהוג ומקובל.

וראיתי בסמ"ע שם ס"ק ח' שכתב "לא יסרהב פירוש לא יפציר בו ומדכתב לשון זה וגם אחר זה כתב ולא ירבה לו בתקרובת דקדקתי בפרישה דדוקא בכה"ג להפציר בו ולהרבות שלא כנהוג הוא דאסור אבל לדבר לו פעם אחת ושתיים בא אכול עמי מותר כי אדרבה אם לא ידבר עמו כן יתבזה חבירו דהרואים שנכנס ויוצא ואין מכבדו לומר לו בא ואכול עמי יאמרו שהוא מפני שפלותו כי אין הכל יודעים שנמנע לומר כן מפני שיודע שאינו סועד וק"ל" ולכאורה יש בדבריו דרך שלישית בהבנת הלכה זו דהיתר זה משום שאם לא יזמינו יש בזה פגיעה בכבודו ואם כן אין כאן גניבת דעת כדי שיחזיק לו טובה אלא הנהגה מקובלת שלא לפגוע בכבוד חבירו, ויש הרבה נפ"מ למעשה בין דרכים אלו, ויש לנטות לקולא לפי כל הדרכים, ובכל כה"ג בתר כונת הלב הולכים הדברים, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

ואף לגבי המבואר שם בשו"ע סעי' ט' דאין שורין בשר במים כדי שיראה שמן כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו דאם המנהג לעשות כן וכך עושים כל הקצבים אין בזה גניבת דעת דהוי ליה לאסוקי אדעתיה שמחמת מים נראה הבשר שמן, ומדבריו משמע דמש"כ בס"ק ח' דמותר לבקש מחבירו פעם או פעמים לאכול אצלו וכך נוהגין אינו משום סברא זו אלא טעם אחר יש כאן כדי שלא לביישו דכל שאין כונתו וענינו שיחזיק לו טובה אלא לנהוג בפני הנימוס ולא לביישו אין בו גניבת דעת. (ואין זה ענין למה דאיתא שם בשו"ע סעיף ו' דכל שעושה לכבודו מותר, דשם הכוונה שעושה כדי לכבדו בעיני אחרים כגון בתלמיד חכם המתכבד לעיני ההמון כאשר מזמינים אותו, ומדברי הסמ"ע והב"ח למדנו דכל שהוא נהוג ומקובל מדרכי הנימוס אין בו גניבת דעת, ודו"ק).

אמנם בדברי הסמ"ע הנ"ל דמותר אף לנפח את הבשר כדי שיראה שמן וכיוצ"ב אם כן נהגו פקפקו האחרונים, עיין בדברי מלכיאל ח"ג סימן נ"ד שכתב דכיון דיש כאן רמאות גמורה וכל כונתם בזה להטעות לב הקונים אסור לעשות כן אף אם כך נהגו ואין תוקף למנהג רמאות, ועיין עוד בשולחן ערוך הרב שם סעיף י"ט שהביא את דברי הסמ"ע וכתב שוב "ושומר נפשו ירחק מזה כי אעפ"כ יש לחוש שיסבור הקונה שהוא שמן באמת שהרי יש הרבה שמנים בעולם,ובשביל כך עושים כן כל הקצבים", עיי"ש.

 

ה

 

ביורה דעה סימן רנ"ד סעיף ב' כתב המחבר "שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו משום שלום  מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי נכרים בסתר, כדי שלא ישמע השר" והט"ז שם סק"ב תמה דכיון דכונת השר היתה שצדקה שזו תחולק לעניי ישראל אלא שאסור לנו לקבל צדקה מן הנכרים מחלקים אותו לעניי עכו"ם הו"ל גניבת דעת וגניבת דעת אסורה אפילו בדעתו של נכרי וכתב לתרץ "דלא שייך גניבת דעת אלא כשהוא עושה מעשה כעין גניבה דהיינו אם הנותן נתכוין לתת לישראל ולא לעכו"ם נמצא דבשעת נתינה לעכו"ם עובר על דעתו של הנותן משא"כ דיש עכ"פ היתר בנתינה אלא במה שאין נותן לישראל כלום הוא עובר על דעתו בשב ועל תעשה אין בזה גניבת דעת".

ויש בדבריו חידוש גדול דכיון שאין השר מתנגד לחלק מן המעות האלה לעכו"ם ואין המקבלים עוברים על דעתו אלא במה שאין נותנים לישראל אין בזה שאסור גניבת דעת כיון דהוי בשוא"ת. ובתרתי צריך עיון בדבריו, א. מה סברא יש לחלק בזה בין קום ועשה ושב ואל תעשה הלא זיל בתר טעמא, ולכאורה כל שמטעה את חבירו ונוהג במה שנתן שלא עפ"י דעתו ורצונו הו"ל גונב דעתו. ב. כיון שנטל את כל ממונו של השר ונתן כולו לעניי עכו"ם לכאורה כל מעשה זה הו"ל גניבת דעתו בקו"ע ולא בשוא"ת, וצ"ע.

ולולי דברי הט"ז הוי אמינא בדרך אחר, דכיון שלא אנו ביקשנו מן השר לתת ממונו לעניי ישראל והוא זה שמיוזמתו כפה עלינו מצוה זו, לאו כל כמיניה לאלץ אותנו לנהוג שלא כדת תורתנו הקדושה ואין בכה"ג איסור דגניבת דעת אף שיש בזה גניבת דעת בפועל, ודו"ק.

 

ו

 

במשנה במסכת שביעית פרק י' משנה ח' איתא דלוה הבא להחזיר חוב לאחר השביעית צריך המלוה לומר לו משמט אני ואם אמר אעפ"כ מותר לקבל הימנו שנאמר זה דבר השמיטה, וכיוצא בזה רוצח שבאים לכבדו צריך לומר רוצח אני ואם אמרו אנשי העיר אעפ"כ מותר שנאמר וזה דבר הרוצח, ובירושלמי שם ל' ע"ב) למדו מזה דת"ח שמכבדין אותו משום שיודע שתי מסכתות ובאמת אינו יודע אלא מסכת אחת צריך להודיע להם שאינו יודע אלא אחת, וכן הוא גם בירושלמי מכות פ"ב מ"ו (ז' ע"ב).

ובשו"ת המהרי"ט ח"ב סימן ח' תמה דהיכן מצינו שיש גניבת דעת במה שאחרים טועים בו שלא על ידו ולא ע"י מעשיו ודבריו ולמה יתחייב הוא להודיע לאחרים שאינו יודע כאשר הוא לא הטעה אותם.

 ובשו"ת חיים שאל סימן ע"א כתב דאין סוגיא זו ענין כלל לגניבת דעת אלא דין מסויים מדיני ת"ח וכבוד התורה עיי"ש. אך באמת צב"ג דאיך למדנו הלכה זו מהא דרוצח ושמיטת כספים הלא באלה למדו הלכה זו מלישנא דקרא ואיך למדו מזה הא דתלמיד חכם.

וצריך לומר דאין זו הלכה גמורה מה"ת אלא הנהגה ראויה שקבעו חכמים ולמדו הלכה זו ממשנה זו כדרך חכמים בכ"מ לדמות מילתא למילתא, ואפשר עוד דעיקר כוונתם ללמוד ממשנה זו דגם תלמיד חכם שאמר להם שאינו יודע אלא מסכת אחת ואעפ"כ רצו לכבדו מותר לו לקבל, כמו בשמיטה ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

 

ז

 

וכבר כתבתי בתשובה (עי' לקמן) דבדין גניבת דעת אזלינן בתר כוונת האדם ומהות מעשיו וכאשר כוונתו לטובה ולתועלת מצינו שהתירו חז"ל איסור זה בכמה עניינים. א. משום כבוד זולתו כמבואר שם בחולין ובחו"מ סי רכח' . ב. משום השלום וכהא דיבמות סה ע"ב. ג. כדי לקכוע הלכה כדמצינו בכמה מקומות בש"ס שמותר לומר הלכה בשם אחד מגדולי המורים כדי שיקבלו ממנו אף שפלוני לא אמרה, עי' פסחים קיב ע"א, "אם ביקשת ... יתלה באילן גדול" ובפירש"י שם, וכן נהגו בשבת קטו ע"א, בערובין נא ע"א, וכך כתב להלכה הברכי יוסף ביו"ד סי' רמב, אף דלכאורה יש בזה גניבת דעת, וע"כ שהתירו לתועלת וכשכוונתו לטובה, ודו"ק בכל זה. (ובגוף הלכה זו יש להאריך ואכ"מ).

 

ח

 

וראוי להביא כאן את דבריו של גאון ישראל האגרות משה (חו"מ ח"ב סימן כ"ט -ל') כאשר נשאל אם מותר להגיש לממשלה בחו"ל רשימות כוזבות להגדיל את מספר התלמידים כדי להשיג תמיכה גדולה יותר במוסדות התורה וכתב בסו"ד "אסור לשקר במספר התלמידים וכדומה ומלבד שהוא איסור גזל הרי איכא בזה גם אסורים גדולים של אמירת שקר וכזבים וגניבת דעת, וגם חילול ה' ובזיון התורה ולומדיה ואין בזה שום הוראת היתר בעולם, וכמו שהקב"ה שונא גזל בעולה, כן הקב"ה שונא בתמיכת התורה ולומדיה ע"י גזל, ואיכא בזה גם משום רודף את גדולי התורה ותלמידיהם הנזהרים יותר משמץ גזל וכדומה" והדברים כדרבונות.

ראה נא מה שכתב בבאר הגולה ריש הלכות גניבה (סימן שמ"ח אות ד') "ושאם החזיר האבידה לעכו"ם לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה ה"ז משובח וכו' וכן הדין בחזרה הטעות שטעה עכו"ם מעצמו ואני כותב זאת בדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמוש"כ בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם" (ואין דרך הגאון בבאר הגולה להאריך אלא לקצר קיצור מופלג, וכאן חרג ממנהגו והאריך ללמדנו תורת חיים ותוכחת מוסר).

וכבר כתב הרמב"ם בפיה"מ פי"ב משנה ז' " וזה אשר ידמו המון האנשים וקצת מהיחידים שזאת ההטעיה מותרת עם העכו"ם היא טעות ודעת בלתי אמיתי אמר הי"ת בדין קנינו במוכר עצמו לעובד עכו"ם וחישב עם קונהו ואז"ל (ב"ק ד' קי"ג.) יכול יגלום עליו ת"ל וחישב ידקדק עימו בחשבון וכן אינו מותר הבדוי והתחבולה ומיני הרמאות והאונאות והעקיפין על העכו"ם אמרו (חולין דף צ"ד) אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עכו"ם וכ"ש בדבר שיוכל לבוא לידי חילול ה' שזה חטא גדול והגעה לאדם תכונות רעות ואילו הרעות כולן אשר ביאר הש"י שהוא יתעב אותם ויתעב עושם אמר (דברים יח) כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה כל עושה עול זו הדרך הישרה שיבור לו האדם כפי שהורנו רבותינו

 

ח

בענין גניבת דעת

כבוד הרה"ג המופלג......

במה ששאל לדעתי במי שבא לחתונה לכבוד אחד הצדדים וכשהגיע ראה שהצד השני שמח ומתכבד בו כאילו בא לכבודו, האם מחוייב הוא לומר לו שלא בא לכבודו אלא לכבוד זולתו, וכן כשהגיע לצרכיו למקום מסוים וכיון שכבר היה בקרבת מקום נכנס לחתונה האם צריך הוא להודיע למחותן שלא טרח לכבודו, אלא שבין כה היה באיזור ולכן נכנס לחתונה.

ויסוד השאלה לפי המבואר בחולין צ"ד ובשו"ע חושן משפט רכ"ח סעיף ו' דאסור לגנוב דעת חבירו, ואם הוא פותח חביות לעצמו וחבירו חשב שפתחן בשבילו צריך להודיעו שלא פתחן בשבילו, עי"ש.

ולענ"ד דאין בזה ענין כלל, וכל גדר איסור גניבת דעת אינו אלא כאשר כונתו לרמותו ולפתותו ולהרויח החזקת טובה בחנם וז"ל הרמב"ם בפ"ב מדעות ה"ו "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי, כיצד לא ימכור לנכרי בשר נבילה במקום בשר שחוטה ולא מנעל של מתה במקום מנעל של שחוטה ולא יסרהב בחבירו שיאכל אצלו והוא יודע שאינו אוכל ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל ולא יפתח לו חביות שהוא צריך לפותחן ולמוכרן כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכל כיוצא בזה ואפילו מלה אחת של פיתוי וגניבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות", הרי שאין איסור אלא בנוהג עצמו בדברי חלקות ופתוי וכמו שסיים הרמב"ם אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות, וזו מן ההלכות ההולכות בתר כונת הלב, וכל שאין כונתו לגרום לחבירו לחשוב שהוא עושה בשבילו ובאמת אינו עושה אין בזה איסור כלל, וכן כתב בפירוש הר"ן בחולין שם "ובגמרא מוכח דלא מיתסר כה"ג אלא בשזה מראה לו שהוא עושה כן לכבודו אבל אם הוא אינו מתכוין כלל להטעות וכגון שפתח חביותיו לצורך עצמו והלה סבור שבשבילו פתחן אין לו להודיע שלא אסרו אלא שלא יהא מטעהו אבל אם הוא מוטעה מעצמו אין זקוק לו" והרש"ל בים של שלמה בחולין פ"ז סי' כ' כתב כן להלכתא וז"ל "אבל אם הוא אינו מתכוין כלל להטעותו אלא פותח חביות לצורך עצמו והוא סבור שבשבילו הוא פותח איהו דקא מטעיה אנפשיה וא"צ להודיע וכ"כ הר"ן וכן מורה ל' הרמב"ם".

וזה הנראה כונת השו"ע שם בסעיף ו' "ואף לגנוב דעת הבריות בדברים שמראה שעושה בשבילו ואינו עושה אסור" הרי דאין איסור אלא במראה כאילו עושה בשבילו, אבל כשאין כונתו להראות כן אין כאן איסור, והמחבר שכתב בסוף הסעיף "ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו אינו צריך להודיעו", אין זה דוקא משום שחבירו לא היה לו לטעות ואיהו דאפסיד אנפשיה, אלא משום שהוא לא נהג בחלקות ובפיתוי אלא הלך באורחות יושר וחבירו הוא שטועה בו, וכיון שאין הוא מתכוין להטעות אין עליו איסור כלל.

ואף שנחלקו רש"י ותוס' בחולין צ"ד ע"ב דמדברי רש"י משמע דאין איסור אלא באומר לו שבשבילו הוא פותח את החביות ובאמת הוא פתח לעצמו, והתוס' כתבו דאף בסתם אסור, נראה דאף לשיטת התוס' אין איסור אלא במתכוין שיחשוב כך, אלא שלא אמר כן להדיא אבל הנוהג לפי תומו באורחות יושר אף לשיטתם אין בו איסור עי"ש היטב ודו"ק.

והמבואר מכל זה דאין איסור אלא במתכוין לרמות כדי שיחזיק לו חסד חנם, אבל המהלך לפי תומו ובתום לבו מתנהג, אין בו פגם כלל, ואם חבירו שמח ומתכבד בו למה יצערנו בחנם, והלא ישמח לבו ותגל נפשו ולמה ישבית שמחת חבירו.

ויסוד הדבר כמבואר דיש מן ההלכות שיסוד גדרן בתורת המדות, כפי שנתבאר במנחת אשר לויקרא בסי' מ"א לגבי איסור לשון הרע, ושם בסימן נ"ח לגבי איסור אונאה, וכן נראה בסוגיא זו, ודוק כי קצרתי מרוב טרדה.

ביקרא דאורייתא

ובאהבה יתירה

אשר וייס