גרם מחיקת ה' (תשע"ט)

מרן הגאב"ד שליט"א


"והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך והעלית עליו עולת לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (כ"ז ב' - ח').

"ת"ר כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד, אמר לו רבי שמעון לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה, אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה" (סוטה ל"ה ע"ב).

א

הקשו האחרונים לשיטת רבי יהודה דקודם כתבו את התורה על האבנים ואח"כ סדו אותם בסיד, הלא יש בזה מחיקת ה' דאסורה מן התורה משום לא תעשון כן לה' אלוקיכם, ונדון בזה בס"ד.

ראש המדברים בזה בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן מ"ה), ובתוך דבריו דן בבית כנסת שעל כתליו כתבו פסוקים ובהם שמות קודש שאינם נמחקים והיה צורך לחדשו ולצבוע מחדש את קירותיו, ונשאלה השאלה אם יש בזה איסור מחיקת ה'.

ורצה להביא ראיה מפרשתנו שסדו את האבנים בסיד לאחר שכתבו עליהם את דברי התורה (לשיטת רבי יהודה) הרי שאין איסור לכסות את השמות בסיד. ושוב דחה דבאבנים ההם אפשר היה לקלף את הסיד והאותיות שתחתיהם עומדים בעינם ומשו"כ אין כאן מוחק, ואכן כך עשו גויי האומות כמבואר בגמ', אבל כשצובעים סיד על גבי סיד אי אפשר לקלף את השכבה העליונה, ואם יקלפו את הסיד בהכרח גם השכבה התחתונה תתפורר וימחקו אותיות השם, ומשו"כ אסר לסייד על גבי האותיות, ופסק לכסותן עם גליון נייר וכדו' בדרך שיהיה אפשר לאחר זמן לגלות את האותיות בלי לקלקלן.

והפנים מאירות כתב שכבר נתקשה הבית הלל בשאלה זו איך סדו את האבנים בסיד בעברם את הירדן, עי"ש.

והגאון בעל פנים מאירות פנה בשאלה זו להגאון בעל מעיל צדקה, ובשו"ת מעיל צדקה (סימן כ"ג) הדפיס את דבריו של הפנים מאירות, ובתשובת בעל מעיל צדקה (שם סימן כ"ד) הוסיף על סברת הפנים מאירות עוד שתי דרכים ליישב קושיא זו.

א. כתב זה לא היה בדיו וכדו' אלא בחקיקה, ואין החקיקה מתבטלת ע"י סיד שעל גביה, ופשוט שאפשר לקלף את הסיד והחקיקה עומדת בעינה וכפי שאכן עשו האומות כמבואר שם בגמרא. (ואף ללא קילוף אפשר דהחקיקה ניכרת).

ומשני טעמים הוכיח דע"כ היה זו בחקיקה ולא בכתיבה שע"י דיו: א. דרך הסיד להפסיד את הדיו ולשורפו, וכך הוא טבע הסיד. ב. דיו ע"ג אבן אינו כתב המתקיים ומסתבר שאם נצטוו לכתוב את כל התורה על הסיד בעינן בזה כתיבה המתקיימת.

ב. קושיא מעיקרא ליתא כיון שכך נצטוו עפ"י הגבורה ולא היתה זו מצוה לדורות אלא הוראת שעה, ואף אם היה בזה מחיקת ה' כך מצוותן, עי"ש.

ובשו"ת הגרעק"א (תניינא סימן ט"ו) הביא בשם ספר לוית חן עה"ת (פר' כי תבוא) שהביא ראיה דאם נטף שעווה על האותיות שבספר תורה אין הס"ת נפסל בכך ממה שלא חששו למחיקת ה' כשסדו את האבנים בסיד, ושוב דחה דעל אבנים אלה נכתבה התורה בשבעים לשונות ואין לשון הקודש בכללם, וכבר פסק הש"ך (יו"ד סימן קע"ט ס"ק י"א) דאין איסור מחיקת ה' אלא בנכתב בלה"ק, עי"ש.

וכבר נחלקו בזה אבן עזרא והרמב"ן עה"ת, דאבן עזרא נקט דאכן הכתיבה היתה בשבעים לשונות שאומות העולם יוכלו לקרוא, והרמב"ן הביא מספר התאגי שהכתיבה היתה בלשון הקודש עם התגין, וכ"ה בתרגום יונתן, עי"ש.

והגרעק"א הביא מדברי הפוסקים שכל עוד השעווה מכסה את האותיות הס"ת פסול לקריאה, אך מ"מ אין בזה איסור מחיקה, דאם הוי מחיקה אין הספר חוזר להכשרו ע"י הסרת השעווה דהלא הוי כחק תוכות, ועוד דהוי כתיבה שלא כסדרן (דפסול במזוזה), ואכמ"ל.

הרי לן כמה וכמה דרכים בדברי האחרונים למה אין איסור מחיקת ה' במה שסדו אבנים אלה בסיד לאחר שכתבו עליהם את דברי התורה.

(ובכל עיקר כתיבת התורה על האבנים נסתפק הרמב"ן אם אכן כתבו את כל התורה כולה והיה זה בדרך נס, או שמא רק את תרי"ג המצוות או האזהרות, עי"ש ואכמ"ל).

ב

והנה נחלקו שני גדולי עולם אם מותר להניח גמי לח או נייר הספוג במים שאינם גורמים מחיקת ה' באופן מיידי או במשך הזמן השמות ימחקו. בשו"ת בית אפרים (יו"ד סימן ס"א) כתב דאין בזה איסור כיון שאין זה אלא גרמא, ובגמ' שבת (ק"כ ע"ב) מבואר דאין איסור מחיקת ה' בגרמא ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם" כתיב עשיה אסרה תורה הא גרמא שריא, וכיון שאין זה אלא גרמא אין בזה איסור.

ובשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן קכ"ב) חלק על דבריו ונקט דכל שהתוצאה ודאית ונגזרת מראש הוי מעשה ולא גרמא, והוכיח כן ממלאכת זורע ומבשל בשבת, ואם תרצה לחלק דשאני הני דאי אפשר בעניין אחר וע"כ דבהכי חייביה רחמנא, הרי אף במלאכת צידה משמע מדברי התוס' (שבת י"ז ע"ב) דהמניח מצודה בחורשה שבטוח יצודו בשבת חייב חטאת, הרי שכאשר אדם מכשיר תהליך שבסופו ודאי יעשה איסור אין זה גרמא אלא עשיה.

אך באמת אין כל אלה ראיה כלל וכלל, וכבר הארכתי במנחת אשר למס' שבת (סימן נ"ח) לחלק בין זורע למבשל, דאין מלאכת זורע תלויה בתוצאה כלל ועצם הנחת הזרע בין רגבי העפר ושתילת הנבט בקרקע הוי גוף המלאכה בין אם תקלט הזרע ותגדל העץ ובין אם לא, משא"כ במבשל שאם בסוף לא נתבשל בשבת אין כאן מלאכה כלל. אך מ"מ אף במבשל בהכי חייביה רחמנא דאין לך בישול אלא ע"י חום האש.

ולגבי מלאכת צידה כתבתי (שם סימן ל"א) דבאמת פשוט דאין כונת התוס' אלא אם תיכנס החיה למצודה בעודו בידו, אבל אם אין החיה ניצודה אלא לאחר זמן באמת אין זה אלא גרם מלאכה ופטור, עי"ש.

אך בגוף הענין נבוך אני עד למאוד, ומעודי עומד אני בתפילה שהקב"ה יאיר עיני במבוכתי, בשאלה הכללית כאשר האדם מנצל את כוחות הטבע להשיג את מבוקשו ופותח תהליך שסופו איסור האם זה מעשה או גרמא.

דמחד גיסא פשוט שהשורף דבר באש הוי מעשה ממש, בשורף אדם חייב מיתה, דאשו משום חיציוהיכי דלא כלו ליה חיציו, והשורף כתבי הקודש לוקה כמבואר ברמב"ם (פ"ו מהל' יסודי התורה ה"ז), ומקרא מלא דיבר הכתוב (דברים י"ב ג' – ד') "ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. לא תעשון כן לה' אלהיכם", אף שהאש היא ששורפת ומכלה ולא האדם מידו ובכחו.

ומאידך המנצל את הרוח להזיק הוי גרמא ופטור וכמבואר בב"ק (ס' ע"א) ליבה וליבתה הרוח פטור דהוי גרמא בנזיקין.

ואין לדחות דשאני אש שהנזק מתחיל מיד אף שאינו נגמר אלא לאחר זמן מה, משא"כ בליבה וליבתה הרוח דאין הרוח גורם את הנזק אלא האש המתפשטת ע"י הרוח ולפיכך הוי גרמא, שהרי אף במלאכת הזורה מבואר (שם בב"ק) דבאמת הוי גרמא אלא דשאני שבת דהלאכת מחשבת אסרה תורה, אף שהוא עושה מלאכה באופן מיידי ע"י הרוח ומה בין הזורה בשבת דהוי גרמא למי ששורף דבר דהוי מעשה.

ויש לעיין במי שמכניס קלף ששם ה' כתובה עליו למים האם חייב כמי שמכניסה לאש, או הוי גרמא ופטור.

ולכאורה יש בזה סתירה בין שתי סוגיות בש"ס.

במס' שבת (ק"כ ע"ב) איתא:

"הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו, הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף".

ובתחילה הו"א דרבי יוסי אוסר לרחוץ ולטבול מחשש מחיקת ה', ות"ק ס"ל דהוי גרמא ושריא, ומשו"כ יורד וטובל כדרכו, ובסוף אמרו דלכו"ע הוי גרמא ואין בו איסור מצד מחיקת ה' אלא דרבי יוסי ס"ל דכורך עליו גמי משום דאסור לעמוד לפני ה' ערום.

(וביומא ח' ע" נשנתה סוגיא זו ושם פרש"י דאכן לרבי יוסי יש איסור משום מחיקת ה' וכבר תמהו על פרש"י בתוס' ישנים שם ואכמ"ל).

ומ"מ מבואר בסוגיא זו דהנכנס למים כששם כתוב על בשרו הוי גרם מחיקה ואין בו איסור.

אך מאידך אמרו במכות (י"א ע"א) וכן בסוכה (נ"ג ע"א):

"בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח, ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד כל דידע למימר ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה, אמר ליה שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא...".

וברש"י (מכות שם) כתב להדיא דדוד נסתפק משום לאו דמחיקת ה' ואף אחיתופל לא מצא היתר אלא לעשות שלום בכל העולם כולו ודרש ק"ו, הרי דהוי מעשה ולא גרמא.

ואפשר דשאני הרוחץ או טובל לשעה מועטת ואין זה ודאי שימחק ה' ומשו"כ אף אם ימחק ה' אין זה אלא גרמא משא"כ בזורק את החרס שעליו שם ה' כתוב לתהום שאין ממנו חזרה ובודאי ימחק שם ה' ומשו"כ אין זה גרמא אלא כמוחק בידים.

ויש לחילוק בית אב בדברי הרשב"א (שבת שם ד"ה לעולם) שכתב:

"תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו, וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים".

ויש שהבינו מתוך דברי הרשב"א דאכן גדרי גרמא ועשיה תלויים אם התוצאה ודאית דאז הוי כעשייה ואם התוצאה מסופקת הוי גרמא.

כך הבין הבית שלמה בתשובתו, ומשו"כ חלק על הבית אפרים ונקט דאם אכן ודאי שהשם ימחק אף אם זה יקרה לאחר זמן הוי עשיה ולא גרמא, עי"ש.

וכך הבין בשו"ת דובב מישרים (ח"א סימן צ"ט) את דברי הרשב"א, וכך נקט להלכה, ומתוך כך פסק להלכה בשאלה הידועה לגבי חולי שחפת שבזמנם טופלו במחלקות מיוחדות ומבודדות משום שמחלה קשה זו מדבקת מאוד, ולפי תקנות רשויות הבריאות נגזר שכאשר הם מבריאים ויוצאים את בית החולים יש להביא להם בגדים מבחוץ וכל הבגדים והחפצים האישיים שהיו איתם בבית החולים בתקופת המחלה נשרפים ואין להוציאם מביה"ח מחשש שאחרים ידבקו במחלה. ונשאלה השאלה לגבי תפילין, האם מותר להם להביא תפילין לתוך ביה"ח כדי לקיים מצות תפילין בכל יום ויום, אף שברור שתפילין אלה ישרפו ע"י עובדי ביה"ח הנוכריים, או שמא עדיף לבטל מצות תפילין כדי שלא להביא לידי שריפתן.

ובהתבסס על דברי הרשב"א הנ"ל פסק שעדיף לבטל מצות תפילין דאם יכניס את התפילין למתחם ויגרום בהכרח לשריפתן אין זה גרמא אלא עשיה ממש וחייב מלקות, עי"ש.

וכמה תמוהים הדברים, דמלבד הנראה לענ"ד דאין כונת הרשב"א להגדיר את המעשה והגרמא, אלא כל קושייתו למה אין בזה איסור דרבנן, כמו שאסרו לשים כלי מלא תחת הנר לקבל ניצוצות משום שמקרב את כיבויו (שבת מ"ז ע"ב) ובזה כתב לחלק בין ודאי לספק, ביותר יש לתמוה דאף אם נניח כפירושו בדברי הרשב"א פשוט דאין זה אלא בכח טבעי שאדם מנצל ומתחיל תהליך שיגמר מעצמו, ואין זה ענין כלל למכניס תפילין למקום ולאחר מכן גויים ישרפו אותם, אדעתא דנפשייהו ואפילו גורם אין כאן, וצ"ע בדברי גאון ישראל.

ובכל עיקר דברי הרשב"א יש לעיין, דאף שאכן הקשה ממה דאסור לקרב את הכיבוי דהוי איסור דרבנן כנ"ל, אך מ"מ כתב בסו"ד "אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים".

הרי לן לכאורה כהבנת הבית שלמה והדובב מישרים דאם ודאי נמחק אין כאן גרמא אלא עשיה והוי כמשפשף ומוחק בידים.

אך באמת אין מדבריו כל סתירה למה שביארתי לעיל, דנראה בעומק כוונת הרשב"א דאם מיירי בנמחק בודאי ע"כ צ"ל שנמחק מיד, דהלא מדובר בטבילת מצוה שבו אדם טובל ויוצא ולאחר שיצא מן המים מתנגב ואין כל סיבה שימחק, וע"כ דאם ברור לן שהשם ימחק ע"כ ימחק ע"י מגע עם המים באופן מיידי וא"כ הוי כמשפשף ומוחק בידים, וע"כ דמיירי בספק אם נמחק דאפשר שהמים מטשטשים את רושם הדיו וגורמים לכך שהשן ימהר להימחק לאחר שיצא מן המים, וכל כה"ג הו"ל גרמא.

כך נראה לענ"ד ברור בכוונת הרשב"א.

ולפי"ז אין כל ראיה מדברי הרשב"א דאף מה שנעשה בדרך גרמא לאחר זמן, אם התוצאה ודאית דהוי כעשיה, ודלא כדברי האחרונים הנ"ל.

ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סימן ש"ע) דן בכעין שאלת הפנים מאירות בבית הכנסת שעל כתליו היו פסוקים עם שם ה' ובפקודת הממשלה נצטוו לתקן את ביהכ"נ או שיסגרו אותו, וכדי לתקן היה הכרח לחדש את הכתלים, והשואל רצה לטעון דאף אם הסיד תקלף השמות ימחקו אין זה אלא גרמא המותרת, ובשם הרה"ק מבעלזא (מוהרי"ד) הביא ראיה לאסור מהא דדוד המלך, והאבני נזר פלפל בסתירה הנ"ל בין הגמ' בשבת לגמ' בסוכה, עי"ש.

והנה כתב החזון איש (יו"ד סימן קס"ד אות ב'):

"והא דאמר שבת ק"ך ב' דגרמא שרי היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה אלא מביא עליו דבר שגורמו להאבד לבסוף, כמו נותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף הכתוב בו שם שסופו לירקב ולא מקרי רק גרמא, ובזה לא יצא גם חובת ביעור עכו"מ, אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע זה לא מקרי גרמא אלא עשי' כגון ס"ת שמונח אצל האש ומכוסה בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו וקרע את העור שתשרף לוקה וכש"כ כשקרבו אצל האש, והא קרא כתיב ואשריהם תשרופון, ל"ת כן, והכי אמרינן סנהדרין קי"ג א' דבשריפת מזוזות בעיה"נ איכא משום ל"ת, ואע"ג דאשו משום ממונו, ובטובל והשם על בשרו איירי שאין השם נמחק בלא שפשוף אלא מתרפה ומסייע במחיקתו שהרי סופו להמחק מבשרו ובלחלוחו במים גורם למהר מחיקתו וכמש"כ הרשב"א שבת שם".

וצ"ע בכוונתו האם יסוד דבריו דכל שיקרה לאחר זמן הוי גרמא ומותרת, ואם המחיקה היא מיד הוי עשיה ואסורה, וכמ"ש "אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע זה לא מקרי גרמא אלא עשיה", הרי דשאני הגורם תהליך שבסופו יימחק ה' שמותר ובין אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע, והרי זה כהבנת האחרונים הנ"ל ברשב"א, או שמא עיקר כונתו דכל שמביא עליו כורת ומכלה ומשחית שמשחיתו הוי כמוחק בידים וכגון בשורף שם ה', ובין מי שאין מעשיו מתפרשים ככורת ומכלה ומשחית, וכהא דמי שהשם רשום על בשרו וטובל ורוחץ במים.

ויתירה מזו חידש הנתיבות בכמ"ק דכל המכניס ממון חבירו למצב שאין ממנו חזרה והצלה חייב מדין מזיק אף שעצם ההפסד יבא ע"י אחרים, דעצם הכנסת הממון למצב זה יש בו דין מזיק, ובמק"א כתבתי את הנלענ"ד שבעניי הדברים קשים להולמן, ואכמ"ל.

ובחידושי הר"ן (סנהדרין ע"ז ע"ב) כתב לחלק בגדרי גרמא בין חיוב מיתה דרוצח דאינו חייב אלא בעשה מעשה בידים ממש, ובין דין מזיק שבהם החמירה תורה לעשות שוגג כמזיד ואונס כרצון, ולא בחדא מחתא מחתינן להו.

וכעין דבריו כתב גם ביד רמה שם.

ובמק"א הארכתי לבאר בדבריהם דבכל עיקר הגדרת העשיה והגרמא לאו כל אנפין שוין, ואף דגרמא בנזיקין פטור, כל שהנזק ודאי ומיידי לעולם הוי כמזיק בידים וחייב, אף שמצד האמת המדעית אין כאן אלא תוצאה בלתי ישירה שלגבי הורג נפש או מלאכת שבת הוי גרמא ופטור.

ועיין עוד בחזון איש (או"ח סימן ל"ו אות א' וב"ק סימן י"ז) שכתב בדרך זה ליישב למה בשבת מותר להעמיד בהמתו ע"ג עשבים שתאכל (שבת קכ"ב ע"א) ולגבי נזיקין המעמיד בהמה ע"י קמת חבירו חייב משום מזיק (ב"ק נ"ו ע"ב לשיטת הרשב"א שם) וכתב:

"אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול". הרי שחילק בעיקר דין גרמא בין מלאכת שבת לדיני נזיקין.

ולפי זה אפשר שדין מחיקת ה' דומה לדין נזיקין, דאף לאו דמחיקת ה' הוי כעין גדרי מזיק, ודו"ק בכ"ז כי קיצרתי ועוד חזון למועד, וה' יאיר עיני באור תורתו.

אך אני לכשעצמי לא נראה לענ"ד לחלק בין זה לזה ובין דין לדין בעיקר גדר הגרמא, וביארתי בדר"א (עיין לקמן אות ב').

ב

ובכל גדר גרמא בדיני התורה נתקשיתי מאוד הגדרת הדברים, והאם גדר זה מתפרש בדרך שונה לגבי הלכות שונות ועניינים שונים.

דהנה כתב החזון איש (או"ח סימן ל"ו אות א' וב"ק סימן י"ז):

"החורש או זורע בשבת במכונה המתוקנת לכך והאדם לוחץ לחיצה הראשונה ועי"ז מוציא כח חום הגורם לאדים שיבואו ויניעו את הגלגל ותנועת הגלגל ממשכת יצירת האדים וכן חוזר חלילה, נראה דכל החרישה והזריעה חשיבא גירא דילי' ומעשיו וכמו שכתב הנ"י באש דכל ההמשך הוא מעשיו אלא שמלאכת הכל נעשה בשעה ראשונה, ואם מסיר את המונע אפשר דדוקא כח ראשון הוא מעשיו ואפשר דגם כח שני חשיב מעשיו וכמש"כ לעיל, ועוד דעיקר חרישה וזריעה נעשה ע"י שור ואין האדם רק הנועץ את יתד המחרישה ומחזיקו ומבואר מכות כ"א ב' דחורש בשור חייב משום יו"ט ומשום שביעית, ואם החרישה מכסה את הזרעים חייב משום זורע, אע"ג דעיקר המלאכה נעשה בכח השור המושך, דכיון דדרכו בכך זהו עיקר המלאכה, וכן אמרו בירו' סנהדרין פ"ז ה"ז דחורש בבהמה בשבת הוא נסקל על ידה מבואר דחייב על החרישה של הבהמה, מיהו במלאכה שעיקרה בכחו אינו חייב על מעשה בהמתו דהא אמרו שבת קכ"ב א' מעמיד אדם את בהמתו ע"ג עשבים בשבת אע"ג דלענין נזקין מעמיד חשיב אדם המזיק לדעת הרשב"א [עי' ב"ק סי' א' סק"ז] אלא דבמזיק שנאוי לפני המקום הנזק ובשבת שנאוי לפני המקום טורח האדם במלאכת חול וכמש"כ לעיל, ומיהו בעיקר המלאכה כך, חייב על ראשית גרמו, ונראה דהזורע ע"י שורים בשביעית חייב דהרי מפולת שורים הוא הנהגת הזריעה כדאמר ב"מ ק"ה ב'".

הרי שחידש דכל עיקר גדר הגרמא מתפרש בשני דרכים ואינו דומה דיני נזיקין למלאכת שבת, ובעוד לגבי מלאכת שבת לא הקפידה תורה אלא על שביתת האדם ומשו"כ מותר לו להעמיד בהמתו על גבי עשבים בשבת כמבואר בשבת (קכ"ב ע"א), בנזיקין התוצאה שנאוי לפני המקום ומשו"כ המעמיד בהמתו על גבי קמת חבירו דיני כמזיק בידים לשיטת הרשב"א (ב"ק נ"ו ע"ב).

אך אי בדידי תליא היה נראה דלגבי עצם הגדרת הגרמא אין לחלק כלל בין דין לדין ובין ענין לענין, אלא דמצינו שהתורה חידשה לחייב את הגרמא בעניינים מסויימים ובאופנים מסויימים, והרי בנזיקין חידשו דאעפ"י שגרמא בנזיקין פטור מ"מ מחייבינן בדינא דגרמי, ובשבת אעפ"י שאמרו גרם מלאכה מותרת (שבת ק"כ ע"ב) אמרו בזורה ורוח מסייעתו חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (ב"ק ס' ע"א), אך אין בין זה לזה בעצם הגדרת הגרמא, דכל שאינו עושה מעשה באופן ישיר הו"ל מעשה, וכל שעושה באופן עקיף הו"ל גרמא.

ובאמת תמיהני על שהביא ראיה ממה שנראה כסתירה בין שתי הסוגיות הנ"ל, ולולי דבריו היה נראה דאין קושיא כלל במה דמותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים בשבת, דכבר כתבו התוס' (שם ד"ה מעמיד) בטעמא דמילתא דדרשינן במכילתא דמותר להניח בהמתו ע"ג עשבים ד"למען ינוח" כתיב, ולמדין מזה דמותר להעמידה ע"ג עשבים, ואין מזה ראיה כלל דהוי גרמא ולא מעשה. ומאידך יש לטעון דאף אליבא דרשב"א דהעמיד בהמתו ע"ג קמת חבירו חייב משום אדם המזיק (ולא משום שכך שיטת התוס') אין זה אלא מדינא דגרמי.

כך נראה לענ"ד.

ועוד מצינו חילוק בין דין לדין בעניין גרמא בדברי הר"ן שכתב לחלק בין דיני נזיקין לדיני קציחה.

דהנה מבואר בסנהדרין (ע"ז ע"ב) דההורג את הנפש בכח שני פטור דאין זה אלא גרמא, ומשו"כ מי שכפת את חבירו "ואשקיל עליה בידקא דמיא" אינו חייב אלא בכח ראשון, אך בב"ק (ד' ע"ב) במה דהוי אמינא דמבעה זה מים כתבו התוס' דמיירי בכח שני וחייב, וכתב הר"ן (סנהדרין שם):

"לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מית' משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה פועל ממש".

הרי שכתב לחלק בין חיוב רוצח דבכח שני פטור משום דאין זה אלא גרם הריגה ובין דינא נזיקין דחייב אף על כח שני.

אך גם בדבריו יש מקום עיון, דמתחילת דבריו שבא לחלק במהות החטא בין זה לזה, דהתורה החמירה בדיני נזיקין לעשות בו שוגג כמזיד, משא"כ בחיוב מיתה, אך בסו"ד מוכח דכל חומרת נזיקין משום דינא דגרמי, אך באמת אין בין מיתה לממון ואין בין רוצח למזיק בעצם הגדרת הגרמא.

ודו"ק בכל זה.

ודברי החזון איש במקורן נכתבו במענה לדברי הגרצ"פ פרנק, ובהר צבי (או"ח ח"א סימן כ"ח) תמה על דברי החזון איש דהלא בב"ק (ס' ע"א) מבואר היפך הדברים דגרמא בשבת חמור מגרמא בנזיקין, ואף דהמלבה את האש וליבתה רוח פטור משום דהוי גרמא בנזיקין, הזורה והרוח מסייעתו חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה, הרי דדין גרמא בשבת חמור מבנזיקין.

אך כבר הארכתי מאוד בגדר זה, ויש לטעון דאכן כאשר הוי מלאכת מחשבת יש לחייב את הגרמא בשבת, אין זה משום דהוי עשיה ולא גרמא, ואין זה סתירה למש"כ החזו"א דהגדרת הגרמא שונה מבנזיקין.

ועוד יש להעיר, דבאמת אף במחיקת ה' שבודאי עצם מעשה המחיקה שנאוי לפני המקום, ואעפ"כ המוחק בגרמא אין בו איסור דאורייתא, וכבר ביארתי במק"א דאף בעבירות שכל עיקרן ומהותן בתוצאה פטור הגרמא כיון דמ"מ אין כאן עשיה, ולא מצינו כל מקור לחלק ביסוד הגרמא בן עבירה לעבירה ובין דין לדין, וכמבואר.

ג

מחיקת כתובת קעקע של שם שמים

בנערה שקבעה בקרסולה שם ש-די בכתובת קעקע בהיותה רחוקה מחיי תורה ומצוות, ושוב חזרה בתשובה וברוב בושתה רוצה היא למחוק קעקוע זה, ונשאלה השאלה אם מותר למחוק כתובת קעקע זו או שמא אסור משום מחיקת שם ה'.

הנה זה פשוט דאף שם שלא נכתב ע"ג קלף כראוי לס"ת וכתבי הקודש יש בו איסור מחיקה דהלא בסוגית הגמ' שבת (ק"כ ע"ב) בהי' שם כתוב על בשרו שנחלקו אם יורד וטובל כדרכו או מניח עליו גמי וטובל, ובהו"א אמרו שנחלקו בגרם מחיקה אם מותר או אסור, ומסקנת הסוגיה דגרם מחיקה מותר ונחלקו באיסור לעמוד בפני ה' ערום, ומ"מ מבואר דאסור למחוק שם הכתוב על בשרו, וע"ע ערכין (ו' ע"א) וברמב"ם (פ"ו מיסוה"ת הלכה ו') דאסור לאבד שם הכתוב על ידות הכלים, ולכאורה ה"ה בני"ד.

וזה פשוט דשם ש-די הוא משבעת השמות שאינם נמחקים כמבואר ברמב"ם שם הלכה ב'. וגם זה פשוט דבכל דרכי הכתיבה שהשם נכתב בהן יש איסור מחיקה ואף שם שנחקק אסור למחוק ולאבד כמבואר שם ברמב"ם בהלכה ו' דאם היה השם חקוק על הכלי אסור לאבדו, וא"כ לכאורה ה"ה בני"ד אסור למחוק שם זה שנקבע בבשרה.

אך באמת נלענ"ד דמותר להסיר קעקוע זה, ואבאר טעמי ונימוקי.

א

שם שנכתב שלא לשם קדושה

כתב הרמב"ם (בפ"ו מיסוה"ת ה"ח) "אבל מין ישראלי שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו. מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים. והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".

הרי לן מדברי הרמב"ם דשם שנכתב שלא לשם קדושת ה' אלא "כמו שאר הדברים" אין בו קדושה כלל ומותר למחקו, וכגון שכתבו מין שאינו מאמין בקדושת ה'. וכיון שאין בו קדושה ומותר למחקו שוב קבעו חז"ל שמצוה למחקו כדי לא להשאיר שם ושארית למינים ולמעשיהם.

אמנם רש"י בגיטין (מ"ה ע"ב) שם במקור הלכה זו כתב באופן אחר, דמסתמא כתב המין את השמות שבס"ת לשם עבו"ז ומשו"כ מצווין אנו לאבדם, ולפי דבריו אין ראיה דשם שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו, אך מ"מ אין הכרח שרש"י חולק בזה על הרמב"ם ואפשר דאף רש"י מודה בהנחה זו אלא דלא ס"ל סברתו דמצוה לשרוף ספר זה כדי שלא להשאיר שם למינים דהלא סברא זו מחודשת, ומשו"כ פירש כל הלכה זו מטעם אחר דכיון שכתבו לשם עבו"ז מצוה לשרפו ולאבדו.

ונראה להוכיח כסברת הרמב"ם בזה מדברי כמה ראשונים, ונראה דכך ההלכה, דהנה כתב בהגהות מיימוניות (רפ"ו סי' א' מיסוה"ת) "כתב רא"מ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדשם בכתיבתו אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם כו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבענין כוונה וכו'". וכעי"ז כתב התשב"ץ (בח"א סימן קע"ז) "דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוין הכותב לקדשו, אבל אם כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש, דתניא בפרק המביא תניין ומייתי לה בפרק הנזיקין הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. ואמרינן נמי בירושלמי פרק לולב הגזול ובראשון ממגילה דכולהו ספר תהלים דכתב ר' מאיר שרי למימחק כולהו הללויה דכתיב בהו, מפני שלא נתכוין לקדשם, משום דפלוגתא היא בפרק ערבי פסחים אי הללויה נחלק לשנים או לא, ור' מאיר הוא דסבירא ליה דאינו נחלק, ומשום הכי תהלים דכתבינהו הוא לא קדשינהו להללויה דאית ביה, ושרי לממחיקינהו. וכן כתב בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למחקו" והביא כן בשם ספר עמודי גולה להסמ"ק, ואכן כ"ה בסמ"ק (סי' ק"ס). וכן פסק בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן ע"ז) עי"ש.

וכבר תמה הפרי חדש על שיטה זו מכמה סוגיות מפורשות דאיסור מחיקה לא תלוי כלל בקדושת כתבי הקודש, ואף שם שלא נתקדש כלל אסור למחקו כמבואר בהני סוגיות לגבי שם הכתוב על בשרו של אדם ולגבי שם הכתוב על כלים וידותיהם.

אך נראה פשוט דאין כוונת הראשונים הנ"ל לשם שלא נתקדש בקדושת ספר תורה, אלא לשם שלא נכתב כלל לשם קדושת שם שמים, וכראיה שהביאו הראשונים הנ"ל מהמבואר בגיטין (כ' ע"א) "מי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' " שבפועל לא התכוין כלל לכתוב את השם אלא לכתוב יהודה ובטעות נכתב שם שמים, ובזה סברו הני ראשונים דאין בו איסור מחיקה כלל.

ובהכרח צריך לפרש כן את דברי התשב"ץ כדי שלא יסתור דברי עצמו, שהרי בסימן ב' כתב בפשיטות דאסור למחוק גם שם שנכתב שלא במקום הראוי כגון ע"ג כלים, ונמצא סותר דברי עצמו. וע"כ דלא בא אלא לאפוקי שם שלא נכתב לשם גבוה כלל.

ובני"ד נעשה הקעקוע ע"י גוי בברזיל שלא ידע ולא הכיר לא שם שמים ולא כתב עברי אלא עשה את הקעקוע לפי תמונה שהוצגה בפניו ולפי המבואר אין בכה"ג איסור מחיקה.

אמנם ביו"ד (סי' רע"ו) כתב הש"ך (בס"ק י"ב) דכל שלא נתכוין לקדש את ה' מותר למחקו לצורך תיקון ס"ת ואם נתכוין לקדשו גם לצורך תיקון אסור למחקו עי"ש. ומשמע דשלא לצורך תיקון מ"מ אסור למחקו, ומ"מ נראה דמותר למחקו לכל צורך מצוה, ולא שאני תיקון ס"ת מכל מצוה אחרת, וגם ני"ד הוי כצורך מצוה, דבזיון גדול שיהא ש"ש חקוק בדרך בזיון בקרסולו של אדם ויתפלש בעפרים, ועוד דבכל פעם שתרחץ ותטבול נמצאת עומדת עירומה בפני ש"ש וכל כה"ג ודאי צורך מצוה למחקו.

ואף דפשוט דאף כאשר גוי כתב את השם אסור למחקו וכמבואר להדיא בערכין (דף ו' ע"א) וכ"ה ברמב"ם (שם הלכה ח'), אין הדברים אמורים אלא כאשר אכן נתכוין לכתוב שמו הגדול יתברך, אבל כשלא התכוין לכתוב אלא צורה מסוימת ונמצא שם ה' כתוב, אין בו איסור מחיקה ובפרט לצורך מצוה כמבואר.

וכבר האריך השדי חמד בקונטרסו הגדול באר בשדי להשיב על מה שטענו כנגדו על אשר קבע שם ספרו הגדול שדי חמד, דיש בזה שם ש-די, וביאר באריכות דכיון שאין הכונה לשם ה' אלא לשון שדה אין בו קדושת ה' כלל.

אמנם אין זה ענין לני"ד, דשאני התם דיש לתיבה זו משמעות אחרת אף שאותיותיה כשם משמות הקודש ובזה ודאי דאין דין שם ה' כלל, משא"כ בני"ד שאכן מדובר בשם שמים, וכן בהא דהיה צריך לכתוב את ה' במסכת גיטין, ואעפ"כ נראה דבני"ד מותר למחוק כמבואר.

ומה מאד שמחתי בראותי שוב מה שכתבו במחנה אפרים (בהגהות לטור יו"ד הלכות ס"ת) וכן בברכי יוסף (שם בסימן רע"ו) דכל שלא התכוין לכתוב את ה' כלל, אף שבפועל נמצא שם שמים כתוב ונקרא במשמעות שם ה', אין בו איסור מחיקה כמבואר. וכ"כ בשו"ת המהרש"ם (ח"ג סימן ל"ט) הלכה למעשה עי"ש.

ואף שבשו"ת הרדב"ז שם כתב דכתיבת ה' סתמא לשמה כמו בקדשים, מ"מ אין זה אלא בס"ת במקום שאכן צריך לכתוב שם ה' אבל לא במקום שאין ראוי לכתוב את ה' כמבואר בדבריו וכ"כ שם בשו"ת המהרש"ם דשם שנכתב כדרכו לא הוי סתמא לשמה עיין עליו.

ויתירה מזו מצינו דאף אם יש כוונה לכתוב שמו של הקב"ה, אם ענין הכתיבה הוכיח שנכתב לשם חול ולא לשם גדולה וכבוד אין בו קדושה כלשהי ומותר למחקו, דהנה כתב המשנה ברורה (בסי' של"ד ס"ק נ"ב) בשם שו"ת חות יאיר, והוא בחו"י (סימן ט"ז), לגבי מטבעות שוודיות ששם הוי' טבוע בהן האם מותר להתיכן, וחידש בחו"י דכיון דנעשו להוצאה מוכחא מילתא שנעשו לשם חול ולא לשם קדושה ומותר להתיכן והמשנ"ב הסכים לדבריו, וכ"ה בפמ"ג שם, עי"ש.

ולכאורה תמוה דהלא מבואר לעיל בפשטות גמורה דיש אסור מחיקה גם במה שלא נכתב לשם קדושה כמו שם שכתוב על בשרו או על ידות הכלים וכדו'.

וע"כ נראה בכונתם דמ"מ בעינן שיהיה השם נכתב לשם כבוד וגדולה לשם שמים, אבל כשנכתב בענין שאין בו קדושה וגדולה אלא חולי חולין אין איסור במחיקתו.

אך לא אכחד שדברי החו"י והמשנ"ב תמוהים לי בעניי, עפר אני תחת כפות רגליהם, אך נראה לכאורה דיותר יש גדולה ותפארת במה שנחקק ע"ג מטבעות המדינות ממה שנכתב ע"ג ידות הכלים ועל בשרו של אדם, וכידוע בזמננו שכבוד עצום הוא לאדם להיות דיוקנו חקוק ע"ג מטבע וכנראה כך היה גם בימי קדם, וצ"ע.

ב

בדין גדול עומד על גביו בכתיבת ה'

אמנם לכאורה יש לדון בזה דכיון שהגוי לא עשה קעקוע זה אלא לפי בקשת האשה, והיא הרי נתכוונה להדיא לשם ה', לכאורה הוי כגדול עומד על גביו ומהני כוונתה שיהא שם זה כנכתב לשם שם ה'.

אך באמת אין בזה חשש, דמלבד מה שנראה דבהלכה זו אין כלל נפ"מ במה שגדול עע"ג ואין הדבר תלוי אלא במי שכתב בפועל, דלא מצינו גדר גדול עע"ג אלא בדין לשמה כגון בכתיבת הגט (גיטין כ"ג ע"א), בשמירת מצת מצוה (או"ח סימן ת"ס משנ"ב סק"ג) ובטויית חוטי הציצית (או"ח סימן י"א סעיף ב'), אבל בני"ד שאין כאן דין לשמה אלא כונה מציאותית לכתוב שם ה' מסתבר דאין בזה דין גדול עע"ג. דכל שיש בו דין כונה וצריך לשמה מצטרפת כונת הגעע"ג למעשה של עושה הדברים, וכפי שביאר הרשב"א (בחולין י"ב) דהוי כעין גדר שליחות והגדול הוי כעין שליח העושה, אבל בנידון דידן לא מיירי בדין כונה, אלא במציאות של כונה הגורמת לחלות קדושה, ובכה"ג לא שייך שליחות כלל, עי"ש.

אך באמת נראה דאף לו יהני בזה געע"ג אין ענין זה לני"ד דרק כאשר הגדול עע"ג בשעת הכתיבה ומתכוין להדיא באותה שעה במקום הכותב יש גדר געע"ג, משא"כ בני"ד ששכבה ע"ג המטה וככל מטופל וחולה שחוקקים בבשרו ומן הסתם הפליגה בדעתה לקצה העולם אין זה ענין כלל להא דגעע"ג.

והרי זה דומה למה שכתב החות יאיר בסימן קפ"ד לדון להקל בספרים שנדפסו ע"י עובדים נכריים שיש להקל במחיקתם כיון שאין כונת המדפיס לשם שמים, אף שאין הוא עושה מלאכתו אלא ע"ד ישראל שציווהו, דכיון דמ"מ מי שטבע את האותיות בפועל אינו מכוין לשם ה' אין בכתיבה זו קדושת ה', וכ"כ השדי חמד במערכת מחיקת ה' סימן י"ב ודו"ק בכל זה.

ומלבד כל זאת הלא עכו"ם אדעתא דנפשיה עביד ולא מהני געע"ג אלא בקטן שאין בו דעת, ועיין באו"ח סימן ל"ב סעיף ט' לגבי עיבוד קלף של תפילין לשמה דלשיטת הרמב"ם אם עיבדו גוי לא מהני כלל געע"ג דאדעתא דנפשיה עביד ולשיטת הרא"ש מהני רק אם הישראל מסייעו, ועי"ש במשנ"ב ס"ק כ"ח - כ"ט.

ג

מחיקת ה' כדי להצילו מבזיון

הנה עד כאן דנתי בקדושת קעקוע זה ותקפו, עתה נבאר דאף אם היתה בו קדושה, נראה דבני"ד יש להתיר את מחיקתו משני טעמים:

א. כתב החת"ס בשו"ת ח"ו סימן ח' בסופר אחד שכתב "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" ע"מ לקבעו בשער ביהכ"נ ונטלו אדם אחד רשע וקבעו בבית הכסא, האם מותר למחוק שם זה, וחידש החת"ס להלכה דיש למחוק פסוק זה ע"י גוי קטן, ואם אי אפשר ע"י קטן יעשו כן ע"י גוי גדול, ואם גם זה אי אפשר ימחקנו או יאבדנו ישראל גדול ולא ישראל קטן, ושני טעמים כתב החת"ס למה יש למחקו ע"י ישראל גדול ולא קטן.

חדא דלא ליתי הקטן למיסרך בגדלו ולעשות מה שעשה בקטנו. ועוד דכיון דבעצם יש כאן איסור מחיקת ה' אלא דכיון דמן ההכרח למחקו משום בזיון ה' שלא יתחלל שם שמים ברבים, גדולה עבירה לשמה, ויש למחקו ע"י גדול שהוא בר דעת וכונה ויכוין לשם שמים ולא ע"י קטן שאין בו דעת ואין כונתו כונה.

ודבריו חידוש פלאי דצריך דין כונה ולשמה כדי לעשות עבירה לשמה, ולכאורה נראה פשוט לול"ד דעדיף למחוק את ה' ע"י קטן ולא ע"י גדול (ובגוף ענין גדולה עבירה לשמה הארכתי במק"א ואכמ"ל).

ומ"מ הכריע החת"ס להתיר מחיקת ה' כדי להצילו מבזיון גדול שיהא ש"ש מתנוסס במקום הטינופת.

ומצאנו מעין בית אב לדברי החת"ס בהלכה מפורשת ביו"ד (סימן רפ"ב סעיף ג') דהמהלך בדרך וגנבים באים עליו מותר לו להניח ס"ת תחת מושבו ולשבת עליו כדי שלא ימצאוהו, הרי שהתירו לבזות ס"ת בזיון מועט כדי להצילו מבזיון גדול, וכעי"ז כתב החת"ס לגבי מחיקת ה'. (אך באמת שאני ני"ד דיש בו לאו ממש דמחיקת ה' משא"כ במניח ס"ת תחת מושבו דאין בזה אלא איסור בזיון ס"ת).

וכבר דנתי כעי"ז בתשובה שכתבתי (לקמן סימן נ"ה) בבית ספר אחד שמצאו בו ל"ע שם הויה כתוב על קיר בבית הכסא, וכנראה שאחד הנערים נכנס בו רוח שטות ושגעון וכתב שם את שם ה', ופסקתי שיצבעו את הקיר ע"י גוי כדי שלא יתחלל שם שמים תדיר. ועוד כתבתי בשעתו את הנלענ"ד במה שנשאלתי לפני פינוי הישובים בגוש קטיף, וברור היה כשמש שכאשר יכנסו אויבינו אויבי ה' לישובים אלה יחללו את בתי הכנסת שבהם, וכתבתי את הנלענ"ד דיש לפרק את בתי הכנסת לפני מסירתם ליד אויב כדי למנוע מהם בזיון וחילול ה' נורא.

ושוב ראיתי את מש"כ בזה השדי חמד (חלק כללים במערכת מחיקת ה' כלל י"א) שראה תשובה שכתב הגה"צ ר' אליהו צבי זצ"ל מגדולי ירושלים בספינה שנוכרים שודדים עלו עליה ויש חשש שיחללו ס"ת שבה, והתיר לזרקו לים כדי להצילו מבזיון גדול ועוד דאין כאן אלא גרם מחיקה ולא מחיקה גמורה, עי"ש (ובגוף ההנחה דהטלת שם ה' במים הוי גרם מחיקה ולא מעשה מחיקה בידים דנתי במנחת אשר דברים סימן י"ז דלאו מילתא דפשיטא היא עי"ש).

ד

הסרת קעקוע גרם מחיקה היא

ונראה עוד דבאמת אין הסרת הקעקוע אלא גרמא ולא מעשה בידים, וגרם מחיקה מותר כמבואר בשבת (ק"כ ע"ב), ואף דפשוט דאין לגרום מחיקת ה' ללא צורך דהלא מצווים אנו להציל ס"ת ושם שמים מן הבזיון וק"ו שלא לגרום מחיקת ה', מ"מ בני"ד מותר לכתחילה לגרום מחיקה כדי למנוע בזיונו כמבואר.

ולבאר ד"ז צריך אני להסביר את אופן עשיית קעקוע והסרתו. כאשר עושים כתובת קעקע מחדירים צבעים שונים לשכבת העור הקרויה דרמיס (Dermis), חלקיקי הצבע נבלעים ונכלאים בתאים שבשכבה זו ולכן אין הם נמחקים לעולם. כאשר רוצים למחוק את הקעקוע מקרינים קרני לייזר לשכבת העור הזו. אנרגיית הלייזר (שהיא קרן אור) נבלעים בתאים אלה וגורמים להתפרקות התאים ושחרור הצבע שהיה כלוא בתא. בשלב זה עדיין אין הקעקוע נמחק, אלא מאחר שהצבע משתחרר מתוך התא מתחיל תהליך הקרוי "פאגו-ציטוזיס" (Phagocytosis) שבו הצבע נבלע ברקמות העור והוא עובר ובטל מן העולם כאשר הרקמה מתחלפת לאחר זמן מסוים.

ונראה לענ"ד דאין כאן מעשה מחיקה כלל אלא גרם מחיקה בלבד, שבודאי יש להתירו כדי למנוע בזיון לשם שמים ועגמת נפש עצומה לבעלת תשובה זו כל ימי חייה.

ומשום כל הנ"ל נראה פשוט דיש להתיר להסיר קעקוע זה ע"י לייזר. אם אפשר לעשות כן ע"י גוי עדיף טפי אך אם א"א יש להתיר בשופי גם ע"י ישראל.

כך נראה בהלכה זו וכך הוריתי למעשה. ויה"ר שלא ניכשל בדבר הלכה.

הר גריזים והר עיבל

"ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר. אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי. וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם " (כ"ז י"א – י"ד).

"והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מרה". (דברים י"א כ"ט – ל').

כל פרשה זו עמומה וסתומה, ונבאר במקצת לאורם של רבותינו הקדושים.

הנה מעמד זה של הברכה והקללה, היה השלמת קבלת התורה והברית האחרונה שכרת הקב"ה עם עמו ישראל.

וכך אמרו בברכות (מ"ח ע"ב) שהתורה ניתנה בשלש בריתות, וברש"י שם: "תורה נתנה בשלש בריתות - בשלשה מקומות נתנה תורה לישראל: בסיני, ובאהל מועד, ובהר גרזים...".

ובספר כפתור ופרח לרבי אשתורי הפרחי (פרק מ"ז) כתב:

"וברוך אל עליון ששם ציונים ומקומות רמוזים ומפורסמים לכל מה שיחדש בעד עמו ישראל. כענין ים סוף לנס, והר סיני לתורה, ים המלח נחל מצרים הר ההר חמת גבול ארצו, נחל ארנן, והר חרמון גבולי כבוש אדוננו משה עליו השלום, אומרים ההולכים שלא ימצא עומק כעומק נחל ארנן. הר המוריה לביתו ית', הר גריזים ועיבל לקיום קבלת תורתו השלמה".

הרי שמעמד זה של הברכה והקללה היה "קיום קבלת התורה השלימה".

והר גריזים והר עיבל נבחרו שהרי שם נגלה הקב"ה לאברהם אבינו לראשונה כשנכנס לארץ ישראל וכדכתיב (בראשית י"ב ה' – ז'):

"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו".

וברש"י שם:

"אלון מורה - הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבלי ששם קבלו ישראל שבועת התורה".

וברש"י בדברים שם כתב:

"אלוני מורה - שכם הוא, שנאמר (בראשית י"ב, ו') עד מקום שכם עד אלון מורה".

שם הבטיח הקב"ה לראשונה לאברהם לתת לזרעו את הארץ הזאת ושם בנו אברהם את המזבח הראשון לה' אלוקיו, ושם נגלה לו שעתידין בניו לקבל את שבועת התורה.

ולפיכך כשנכנסו ישראל לארץ המובטחת, שוב חנו באלון מורה ואף הם בנו שם מזבח לשם קיום תורתו השלימה.

והגרש"ר הירש מציין שעל אף שהר גריזים והר עיבל סמוכים זה לזה, שונים הם מאוד בטבעם וצביונם. הר גריזים אדמה פוריה היא ומגדלת צמחים וצילו נאה, בעוד הר עיבל אדמה סלעית היא, יבשה וצחיחה היא, ובדרך רמז ניתנו הברכות על הר גריזים והקללות על הר עיבל, כי הברכה המובטחת לעמלי התורה הנוטרים מצוותיה נותנת חיים ושמחה לעולם, לא לעולם הבא בלבד אלא אף בעולם הזה, וכרך שאמרו (אבות פ"ו) "אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב חך לעולם הבא", והקללה השמורה לפורקי עול ומחללי תורה ודמה לארץ ציה וצלמות שאין בה חיים אלא מות.

בהגיע ישראל לארצם המובטחת חוזר הקב"ה ומתרה בהם "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעון... ואת הקללה אם לא תשמעון...". הברכות מכאן והקללות מכאן והעמק ביניהם, תהום פעורה בין הברכה והקללה ואין הם שוכנים במדור אחד, כי אין הם יכולים לשכון ביחד.