גרמא בשבת (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

ובחורשת אבן למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת (לה' לג')

 

"ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה והרוח מסייעתו אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה ר' זירא אמר כגון דצמרה צמורי רב אשי אמר כי אמרינן זורה והרוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור" (ב"ק דף ס' ע"א).

הנה הארכתי במנחת אשר לשמות סימן ס"ד – ס"ה בענין גרמא ומלאכת מחשבת, וביארנו את דברי הראשונים והאחרונים בגדרים אלה, עיין שם באריכות דברינו.ונדון היום בשאלה מצויה בסוגיה דמעשה וגרמא

 

 

מתקנים המופעלים ע"י פסיקת קרן אור

 

הנה רבה הדאגה והחשש אצל רבים מאחב"י המדקדקים במצוות ויראי ה' בתפוצות ישראל עקב התקנת מערכות תאורה המופעלים ע"י פסיקת קרן אור. ולא רק במערכות תאורה אלא גם במערכות נוספות כגון מערכת לשטיפת האסלות בשירותים ציבוריים בבתי מלון וכדו', ולפעמים קשה להזהר כגון ברבים הגרים בבתים משותפים או אף בבתים פרטיים אשר בסביבתם בתים נוספים ובהתהלך האדם לתומו ברחוב כאשר הוא אך מתקרב לביתו נדלקת האור, ויש לעיין האם יש בזה איסור וחילול שבת.

ופשוט הדבר דכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו יתרחק ממתקנים אלה, דאף אם יתברר שיש להקל בזה מעיקר הדין, מ"מ אוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבתא, ואם נבא לכתחלה להקל ראש בכגון אלה יבוא יום שבו יוכל האדם לעשות את כל מלאכתו ע"י גרמא וגרמא דגרמא ונמצא שבתו חול, אך השאלה מתעוררת באופן שאין ביד האדם להזהר אא"כ יסתגר בתוך ביתו ונמצא מבטל תורה ותפלה ועונג שבת ושמחת יו"ט.

וכשהייתי בעיר הגדולה לוס אנג'לס בארה"ב נשאלתי ע"י הרבנים הגאונים דמתא שליט"א על החלטת העיריה להפעיל את תאורת הרחוב וגם את רמזורי הכבישים בדרך זו ונמצא שלא יוכל אדם להתהלך ברחובה של עיר או לעבור כביש במעבר חציה אלא כשהוא מפעיל מערכת תאורה בדרך זו, ויש גם חשש שיראי ה' ינסו לעבור בכביש שלא במעבר חציה המיועד לכך ויגיעו ח"ו לידי סכנת נפשות (ושמעתי שוב שהעיריה המקומית החליטה מתוך התחשבות עם ציבור שומרי התורה שברחובות המרכזיים יפעלו הרמזורים לסירוגין בשיטה המקובלת ברוב העולם). ומ"מ צורך השעה היא ללבן סוגיה זו על בוריה.

והנה ראשית צריך להבין אופן הפעלתן של מערכות אלה, לב המערכת הוא קרן אור בלתי נראה לעין (אינפרא אדום או אולטרא סגול) וחיישן המקבל קרן זה, כאשר עובר אדם בנקודת מקום מסויימת מפסיק הוא בגופו קרן זה, והחיישן שקרן האור ניטל ממנו מפעיל מערכת חשמלית של תאורה או מערכת אחרת.


א

 

ובפתרון שאלה זו יש לעיין אם פסיקת קרן אור זה הוי בכלל גרמא או מעשה. דאם הוי מעשה גם אם הוי דבר שאין מתכוין אסור משום דהוי פסי"ר, אך אם גרמא הוא אין בזה איסור אלא א"כ הוא מתכוין למלאכה דאף שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן נ"ו ובמנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה באריכות את דברי הראשונים והאחרונים דמלאכה הנעשית בדרך גרמא אם התוצאה היא מיידית סמוך למעשה האדם והמלאכה נעשית כעיקר דרכה בימות החול חייב עליה מה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בסוגית הגמ' בב"ק דף ס' ובדברי רש"י שם, נראה פשוט דאין זה אלא כשהוא מתכוין למלאכה ולא בפסי"ר, דאף דחייבין על פסי"ר לא מסתבר לומר בו נעשית מחשבתו, דמ"מ אין זה מחשבתו וכונתו, וממילא פטור עליה ודינה כגרמא בעלמא. והנחה ברורה זו כתב גם האבני נזר או"ח סימן קצ"ד.

ובני"ד ודאי הוי דבר שאין מתכוין דהלא בעל כרחו ונגד רצונו חייב הוא לעבור במקום זה, ואף שנסתפק הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שלחן שלמה שבת ח"ב סי' שט"ז י"ח) בפסי"ר דמחמת חשש חילול שבת לא ניח"ל במלאכה ולולי איסור שבת היה ניח"ל מצד עצם התוצאה אם הוי פסי"ר דניח"ל או שמא נחשב לא ניח"ל, ופלפל בדברי התוס' בב"מ דף ל' שכתבו לגבי פרה אדומה דאף דלא ניח"ל לאבד דמי הפרה מ"מ חשיב ניח"ל כיון דאם נכשיר את הפרה שוב ניח"ל, ואף שלענ"ד יש לחלק בין פסול פרה אדומה לדין פסי"ר בשבת, מ"מ לעצם השאלה פשיטא לי דהוי פסי"ר דניח"ל כיון שניח"ל בעצם המלאכה, ואם הוי בכה"ג לא ניח"ל לא משכחת כלל פסי"ר דניח"ל דלעולם לא ניח"ל להתחייב כרת וסקילה וחטאת וז"פ. מ"מ נראה פשוט דלא הוי דבר המתכוין דמ"מ אינו מתכוין למלאכה ושוב הוי כגרמא בעלמא.

ובעצם דין גרמא בשבת נקטו רוב רובם של הראשונים דמותר לכתחלה ואין בו איסור כלל, אלא שהרמ"א סימן של"ד סעיף כ"ב החמיר בזה וכתב דאין גרם כיבוי מותר אלא במקום הפסד, ומקורו במרדכי שבת סימן שצ"ט עי"ש, ובני"ד נראה פשוט דהיכי דאי אפשר ויש צער וטירחא יתירא לא גרע מהפסד, ובפרט שעצם דברי הרמ"א שנויים במחלוקת והרמ"א סתר דבריו בסימן תקי"ד סעיף ג' ובשער הציון שם ס"ק ל"א כתב דדברי הרמ"א אין להם מקור, וכבר תמה בזרע אמת סימן מ"ד על דברי הרמ"א שפסק כשיטה אחת במרדכי נגד רוב הראשונים, וכיון שרבים מן האחרונים חלקו עליו ובכללם הט"ז והמג"א שם ספק דרבנן לקולא, ועיין בט"ז תקי"ד שהשיג על הרמ"א והסיק דבצורך קצת יש להקל.


ב

 

ולגבי עצם השאלה אם בני"ד הוי גרמא או מעשה, נראה ברור לענ"ד דהוי גרמא כיון דאינו אלא מונע קרן אור מלהגיע למקלט וכאשר אין המעשה נעשית ע"י כח האדם או ע"י כלי שבידו או ע"י כח טבעי או בעל חיים שהאדם עושה בו שימוש ומפעיל באופן חיובי כחורש בשור וחמור, ואין האדם אלא מונע קרן האור הוי גרמא דהרי זה דומה להמבואר בסי' רע"ז סעיף א' – ב' דמותר לסגור חלון ע"מ שהנר לא יכבה ע"י הרוח, הרי דאין זה נחשב כמבעיר כיון שאינו אלא מונע את הרוח מלהגיע לנר לכבותו ובס"ג מבואר לגבי מדורה שהרוח מלבתו, דמותר לסגור דלת כנגדו אף שבכך נכבה המדורה, וע"כ דאף שגורם שנעשה מלאכה והמדורה תכבה כיון שכל פעולתו שלילית דהיינו במניעת הרוח אין כאן אלא גרמא ולא מעשה, וכן נראה בני"ד כיון שאינו אלא מונע קרן האור כמבואר.

ואף דנראה לכאורה דמי שעושה מלאכה עם מכשיר חשמלי שבידו חייב אף אם בנו מערכת טכנולוגית מתקדמת שבו יש הפסקת קרן אור הגורמת מלאכה, ונראה דחייב והו"ל כמעשה וכמו שכתבתי במנחת אשר לחומש שמות סימן ס"ה, אין זה אלא בכלי שבידו והוא מפעילו, אבל בני"ד  שאינו נוגע ואינו מתעסק עם כל המערכת המדליקה את התאורה ואין מערכת זו ככלי ביד האדם וכגרזן ביד המחצב אין כאן אלא גרמא בעלמא בלבד כנלענ"ד. והרי גם בבעלי חיים מצינו שהחורש בשור וחמור חייב חטאת אבל המחמר אינו אלא לאו דכיון שאינו אוחז בבהמה אף שהוא גורם בקולו שתעשה מלאכה אין כאן מלאכת האדם, ואין כאן אלא גרמא כנ"ל, ונראה כן גם לגבי כלים דרק כשהאדם מפעיל כלי שבידו ומתעסק בו לעשות מלאכה חייב ולא בכעין ני"ד, וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו בסברא, אך הנלענ"ד ברור כתבתי, ודו"ק כי קצרתי.

אמנם כיון שכל עיקר סוגיא זו דגרמא סוגיא עמומה היא נאלץ אני להרחיב בה קצת.


ג

 

הנה סוגיא זו דגרמא על אף היותה מן הסוגיות הידועות והמדוברות ביותר בהלכה, היא מן העמומות ביותר ונלאו כל חכמי לב בהגדרת גדר ה"גרמא" ולהבחין בין העשיה ובין הגרמא, ונבאר בקצרה את הנלענ"ד בפשרן של דברים.

נחלקו הראשונים בסתירה שיש לכאורה בין שתי סוגיות במסכת שבת, מחד מבואר בדף ק"כ ע"ב דהמניח כלים מלאים מים שיתפרקו מחום האש ויבואו לידי כיבויו הוי גרמא ומותר לעשות כן, ומאידך מבואר בדף מ"ז ע"ב דאסור להניח מים תחת הנר לקבל בו ניצוצות מפני שמקרב את כיבויו, ומצינו כמה דרכים בראשונים ליישב סתירה זו.

רש"י שם כתב "דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטא דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא" ועוד כתב שם "שמקרב את כיבויו, זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת". ולכאורה משמע מדבריו דרק כאשר המים הם בתוך הכלים ואין כאן כיבוי עד שישתברו הכלים מחום האש הוי גרמא אבל באופן שהניצוצות נופלות לתוך המים באופן ישיר אף שזה לאחר זמן אין זה גרמא, ורוב הראשונים שם דחו פירוש זה ונקטו בפשיטות דבכה"ג נמי הוי גרמא, עד שהתוס' והריטב"א פירשו גם בכונת רש"י דחיישינן שמא יפלו ניצוצות בשעת נתינת המים ובכך הו"ל מכבה ממש.

אמנם הריטב"א כתב עוד פירוש בשיטת רש"י דבאמת הו"ל מכבה ממש כיון שידוע שהניצוצות ודאי יפלו לתוך המים משא"כ בהא דגרם כיבוי דשמא לא יגיע האש ושמא לא ישתברו הכלים עי"ש.

ולכאורה נראה לפי שיטה זו דכל גדר הגרמא תלוי בענין הספק וההכרח וכל העושה מעשה שודאי יביא לידי מלאכה בשבת או לידי איסור אחר הו"ל מעשה וכל גדר הגרמא תלוי במה שלא בהכרח יביא לתוצאה זו, אך לכאורה זה תמוה גם מגמרא וגם מסברא, דמהי"ת לתלות גדרי המעשה והגרמא בהכרח ובספק ולכאורה מושגים שונים הם בתכלית, ועוד דבסוגיות רבות מצינו גדרי גרמא שפטור אף בתוצאה הכרחית וודאית כגון הזורק חץ ובא חבירו וסילק תריס, והמצמצם חבירו במקום שסוף חמה לבוא או כפתו לפני הארי (סנהדרין ע"ז ורמב"ם פ"ב ה"א מהלכות רוצח) והאי מאן דשקיל בידקא דמיא (סנהדרין שם ע"ב).

ומשום כך נראה לכאורה דגם סוגיא זו מושתתת על כונת האדם, ורק משום שהוא מניח מים תחת הנר כדי לקבל בו נצוצות ולכבותן חייב משום דמלאכת מחשבת היא כיון שנעשית מחשבתו, ולכאורה מוכח כן בריטב"א שהרי כתב שם דאף לשיטת רש"י מותר ליתן מים מתחת לשמן שבנר כיון שאין כונתו לכבות אלא אדרבה כל כונתו כדי לקרב את השמן לנר. הרי לן דבכונה תליא מילתא וכל שאין כונתו לכבות אין איסור, ואף שיש מקום לדחות דעיקר כונת הריטב"א דבמניח תחת השמן אין כאן כיבוי כלל דגם אילו לא היו שם מים היה האש נכבה בהעדר שמן וכמו שכתב שם להוכיח דאל"כ יאסר אף בליכא מים אם אין די שמן לידלק כל השבת, באמת נראה יותר דכונת הריטב"א אכן לחדש דכיון שאין כונתו לכבות אין בו איסור אף אם אכן מקרב הוא את הכיבוי כגון בכלי עץ וכדומה דאילולי המים שתחת השמן לא היה האש נכבה מהר, ודו"ק, ומ"מ נראה דיסוד דברי הריטב"א בשיטת רש"י מושתתים על הכונה ורק כאשר האדם מתכוין לכך יחשב כיבוי ממש כאשר מניח כלי מלא מים והניצוצות נכבים לאחר זמן.

ומ"מ נראה דשיטה זו יחידאה היא וכל הראשונים חולקים עליה כמבואר שם בסוגיא, וע"ע בחזון איש או"ח ל"ח ג' שכתב בפשיטות דהמניח מים תחת הניצוצות הוי גרם ומותר, עי"ש.

והנה שמעתי שיש מגדולי הזמן שנקטו דאין דין גרמא אלא בדבר מקרי אבל כל מערכת הבנויה ומתוכננת לעשות מלאכה אין בה לעולם דין גרמא, אך לענ"ד סברא זו מחודשת וכל גדולי האחרונים לא שמיע להו סברא זו, דהלא המגן אברהם סי' רנ"ב נקט דהנותן חטה לרחיים של מים הוי גרמא, ועיין שו"ת מהר"ם שיק או"ח קנ"ז שכתב לגבי שעון שבת שידליק את האור לאח"ז דהוי גרמא, והחזו"א או"ח סימן ל"ח ד' לגבי מכונת חליבה דאם מלבישה על דדי הפרה לפני הגעת הזרם החשמלי מותר משום גרמא, ובשו"ת אג"מ אבהע"ז ח"ד סי' ע"ג אות ב' כתב לגבי מכונת כתיבה חשמלית דהוי גרמא, וכ"כ הגרשז"א במנח"ש ח"א סימן י"ג, הרי לן גדולי הדורות למן הימים הראשונים עד ימינו שנקטו בפשיטות דאין בהלכה זו נפ"מ בין כלי המיוחד ומתוכנן לגורם מלאכה בענין מקרי והכל תלוי בגדרי גרמא ומעשה מצד מציאות הדברים.


ד

 

ונראה עוד בני"ד, דהנה ידועים דברי הרשב"א בשבת דף ק"ו דמותר לאדם לנעול דלת ביתו לשמור תכולת הבית אף כשהוא יודע שיש צבי בתוכו, וק"ו דכאשר אין הוא מתכוין לצידה מותר ולא אסרינן משום פסי"ר, והר"ן (ל"ח ע"א מדפי הרי"ף) תמה עליו דהלא פסי"ר אסור בכל מקום אף בדבר שאינו מתכוין ומאי שנא נועל ביתו, ובודאי דאסור מה"ת כאשר מכוין הוא גם לצידה.

ובאבני נזר או"ח חלק א' סימן קצ"ד כתב לבאר שיטת הרשב"א דצידה שע"י נעילת הדלת הוי גרמא כיון שאינו צד את החיה בידים ובגרם מלאכה אין איסור בפסי"ר, ובדרכו כתב לחלק בין נועל ביתו דהוי גרמא למכסה כוורת דבורים להגין עליה מן הגשמים דאסור משום פסי"ר כמבואר בביצה ל"ו ע"א, דהכורת בטלה אגב הדבורים והוי כדבר אחד והוי צידה בידים עי"ש.

וכמה קשים הדברים דמלבד הדוחק הגדול לומר דהכורת בטלה לדבורים וממילא הוי מעשה ולחלק בין בית לכורת דכיון דאין הבית בטל לגבי צבי הוי גרמא, כל עצם ההנחה דנעילת הבית הוי גרמא תמוהה ביותר, דהלא עושה מעשה צידה בידים ממש כשנועל את הדלת ומונע בכך מן הצבי לצאת, ואף שאינו נוגע בצבי, מה בכך.

והנראה בביאור שיטת הרשב"א דכל העושה מעשה כלשהו לצרכיו ופשר המעשה וענינו ברור אלא שאגב ענינו נעשה גם מלאכה אין בו איסור כלל דאין המעשה מתיחס לענין המלאכה והמלאכה כאילו נעשית מאליה, ויסוד הדברים דלעולם המעשה מוגדר ע"י עיקר ענינו ומשמעותו, וכיון שדרכו של אדם לנעול דלת ביתו כדי לשמור את הבית, כך מתפרשים מעשיו ואין נעילת הדלת נתפסת ומתפרשת כצידה אלא כשמירת הבית ואין בזה דין פסי"ר כיון שאין כאן מעשה צידה, ולדעת הרשב"א אף כשהוא מתכוין גם לצידה אין כאן איסור כיון שעיקר מחשבתו לשמירת הבית. ולפי"ז נראה דבכיסוי הכוורת מתפרש המעשה כצידה דזה מקום הדבורים וכך דרך צידתן ומשו"כ יש בו דין פסי"ר, וז"פ.

ולדרך זה נראה דה"ה בני"ד כיון שאינו אלא מהלך לפי תומו והליכה זו אין ענינה עשיית מלאכה אלא הליכה בעלמא כאדם ההולך בבית עולמו אם אין כונתו לעשיית מלאכה אין בזה דין פסי"ר (ואף אם מתכוין אם אין זה עיקר כונתו מותר לשיטת הרשב"א כמבואר).

והנה ידעתי שכתב המשנ"ב בסי' שט"ז ס"ק כ"ה ובשעה"צ ס"ק ל"ג דאין עיקר ההלכה כשיטת הרשב"א אלא כשיטת הר"ן שדחה דבריו מ"מ פלוגתא דרבוותא הוא וספק גמור, ובני"ד דשעה"ד גדול הוא חזיא לאצטרופי לקולא, ודו"ק בכ"ז.

ומשום כל זה נראה, דאף שבודאי יש להתאמץ בכל עוז להמנע מגרם מלאכה בעל ענין, בשעת הדחק, ובמקום דכמעט וא"א בענין אחר יש מקום להקל.