דבקה נפשי אחריך

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד" (מ"ג כ"ט).

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותנו שהיה קורא את שמע (רש"י).

 נמצינו למדים מפרשה זו את גודל דביקותו של יעקב בהקב"ה ומסירת נפשו אליו יתברך. הבה נצייר בדמיוננו את המראה הגדול הזה, כשפגש יעקב את יוסף לאחר עשרים ושתים שנים שבהם היה ממאן להנחם בחשבו שטרוף טורף, לאחר כ"ב שנה שבהם יושב הוא בשקו ותעניתו אחר בן זקוניו, וכי יש בכחו של אדם לתאר את גודל השמחה, איה סופר שימצא את המלים להביע את פרץ רגשות הגיל אשר ממלאים לבו של אב רחום ברגע נשגב זה, ויעקב אבינו אינו נופל על צוארו של יוסף ואינו נושק לו, כיון שמקבל הוא על עצמו עול מלכות שמים בקוראו קריאת שמע. אותה קריאת שמע הלא אומר הוא בכל יום ערב ובוקר, אצל רובא דעלמא הדברים נאמרים כאילו מעצמם, כמצות אנשים מלומדה ובהיסח הדעת. לא כן יעקב אבינו בחיר שבאבות הקורא קריאת שמע בדביקות הנוראה והמופלאה באביו שבשמים, אהבת ה' הבוערת בלבו רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה, רגש זה גובר אף על השמחה האנושית הנעלה ביותר.

 אמנם נראה עוד דהא דקיבל יעקב עול מלכות שמים דוקא בשעת פגישתו את יוסף בנו לא במקרה היה, אלא סוף מעשה במחשבה תחילה, וברצונו ודעתו היה דדוקא בשעה נשגבה זו שבה נכמרים רחמי האב על בנו חביבו אשר אהב בכל לבו ואין לך זמן שמחה כשעה זו שהושלמו בה י"ב שבטי י-ה, וחזרה ושרתה נבואה על יעקב, דוקא בשעה זו קיבל על עצמו עול מלכות שמים בכל לבבו ומאודו, להראות בנפשו דאין אהבה כאהבת המקום ואין שמחה כקבלת עול מלכותו.

תגיות: