דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ (תשס"ג)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות ל"ד כ"ז).

"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס' ע"ב ותמורה י"ד ע"ב).

א

הנה נסתפקו האחרונים בהלכה זו אם מה"ת היא ודרשה גמורה או אינה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, עיין בזה בספר ארעא דרבנן.

ונראה דכבר נחלקו בזה רבותנו הראשונים, דהנה בתשובות התשב"ץ ח"א סי' ב' (בד"ה ועלה בידנו) כתב "ואפילו איכא איסור במחיקה, אפילו הכי משום עת לעשות לה' שרי, שהרי הכתיבה שהיא אסורה מה"ת שרי משום עת לעשות לה' כל שכן המחיקה שאינה אסורה אלא מדרבנן", הרי לן להדיא דכתיבת תורה שבע"פ אסורה מה"ת. וכך יש להוכיח גם מדברי התוספות בתמורה י"ד ע"ב שכתבו "וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה, וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש שהרי עדיין לא היו נביאים וכתובים", ואת"ל דאין זה אלא אסמכתא מה זה ענין אם כבר היו נביאים וכתובים, הלא איסור דרבנן הוא ואין הפסוק אלא אסמכתא, ומסתבר א"כ שאין הדבר תלוי אלא מה נכלל בתורה שבכתב (ועיין בזה לקמן אות ג') ולא במה שעדיין לא היו נו"כ, ונראה מזה דנקטו דהוי איסור דאורייתא.

אך דעת היראים דאין בזה אלא איסור דרבנן, וז"ל במצוה קכ"ח "אסמכתא נינהו ומדרבנן נינהו, שאם היינו אומרים דברים שבכתב על פה היו מתייאשין מלכותבו, וגם לא היו עמי הארץ מאמינים בתורה כי היו אומרים לא נכתבה וחכמים אומרים רצונם", הרי שנחלקו הראשונים אם דין תורה הוא או דרבנן.

וגם האחרונים נחלקו בהלכה זו אם מה"ת או מדרבנן, החת"ס בשו"ת או"ח ל"ח וגם בחידושיו לגיטין מ"ה ע"ב נקט דהוי דאורייתא ובמגן גבורים בסימן מ"ט האריך לבאר דהוי מדרבנן עי"ש.

ולכאורה קשה דאם איסור דאורייתא יש כאן איך התירו לכתוב דברים שבע"פ משום עת לעשות לה' כמבואר שם בתמורה, וכי יש כח בידם לעקור דבר מה"ת בקום ועשה (וגם במה שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ התירו משום עת לעשות לה' כמ"ש הפוסקים בסומא ועיין בזה במשנ"ב סי' מ"ט סק"א).

וכבר עמד על זה המהר"ץ חיות בספרו תורת הנביאים (פ"ג ופ"ו), ותמצית דבריו, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בהוראת שעה למיגדר מילתא, וכך גם באלה שתיקנו משום עת לעשות לה' דהוי הוראת שעה כל זמן שיתמעטו הלבבות ואם יופיע דור חדש ורוח חדשה שיחדש ימינו כקדם ויעלה בקומתו במעלת חז"ל קדמונינו שוב יאסר עליו לומר דברים שבע"פ בכתב עי"ש.

ולענ"ד דרך רחוקה היא זו, דבודאי אין זו הוראת שעה אלא תקנת עולם ביודעם שלעולם יתמעטו הלבבות, ואם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו'.

ולכאורה נראה יותר, דבאמת יש כאן ביטול ועקירה של דין תורה, אלא דכלל גדול בידנו דלעולם מצוה גדולה דוחה מצוה קלה והטפל נדחה מפני העיקר, וכיון דיש חשש לשכחת התורה, מצות התורה וידיעתה ששקולה כנגד כל המצוות דוחה איסור זה של דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרן בכתב, וזה שאמרו חכמים (שם בתמורה) "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל", וסברא זו גדולה ונכונה מצד עצמה, אך ביותר היא מתיישבת אם נאמר דכל הלכה זו ענף הוא ממצות תלמוד תורה, ואין כאן איסור בפני עצמו לומר דברים שבכתב בע"פ, אלא דהנוהג כן אינו מקיים מצות תלמוד תורה, וזה כל איסורו, (עיין לקמן אות ד'), ומסתבר א"כ דידחה טפל דמצות ת"ת משום עיקר מצות התלמוד שלא תשתכח חלילה תורה מישראל ודו"ק.

אמנם הנראה עיקר ביסוד הדברים, דאף אם מה"ת הוא הלכה זו ד"אי אתה רשאי לאומרו בע"פ", אין כאן לא לאו ולא עשה אלא רצון התורה בלבד, דפסוק זה הרי לא לבני ישראל נאמר, דאין כאן ציווי להם, אלא הקב"ה אמר למשה "כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית" וכפי שפרש"י שם (בגיטין) "מה שאני אומר לך בכתב אי אתה רשאי למוסרו לישראל על פה", הרי דלמשה קאמר רחמנא אלא שלמדנו מזה יסוד ברצונו ית"ש שבמתכונת הזו תמסר התורה מדור דור, שבכתב בכתב ושבע"פ בע"פ, וכיון שאין בזה איסור תורה ממש, ניחא דכאשר ראו חז"ל ברוח קדשם "עת לעשות לה', הפרו תורתך" ודו"ק בזה.

ועצם ההנחה דיש כאן רצון התורה ולא איסור גמור מה"ת, אף שהוא פשוט ומתיישב בסברא, מוכח נמי מדברי התוס' ישנים ביומא ע' ע"א שהקשו במה שאמרו שם דכה"ג ביוה"כ היה קורא בע"פ בעשור שבחומש הפקודים "והא דאמר בגיטין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ, אומר רבי דמצוה מן המובחר הוא לקרות את אותו שבכתב בכתב ואותו שבעל פה בעל פה ומשום כבוד ציבור, לא הטריחוהו לגלול", ואם ת"ל דיש בזה איסור גמור (ואף איסור דרבנן) אין פשר לדבריהם, דמה זה שכתבו דהוי מצוה מן המובחר, ואיך הקילו משום כבוד ציבור ונראה מדבריהם דנקטו דיש כאן רק גדר של רצון התורה ולכן לא הטריחו במקום כבוד הציבור, אך אף שאר הראשונים שתירצו בפנים אחרות, וכמבואר שם בתו"י, נראה דביסוד הדברים מודי כו"ע דשורש איסור זה הוי מכח רצון התורה כמבואר, ואין בזה לאו או מצות עשה.

ב

הנה מצינו בדברי רבותנו הראשונים טעמים שונים באיסור זה, ולכאורה יש להוכיח מכל דבריהם דאין כאן גזה"כ אלא איסור דרבנן דהלא לא דרשינן טעמא דקרא, אך אף לדרכנו ניחא דאין כאן לאו או עשה שהוטלו על קרקפתא דגברא שאין לנו רשות להרהר אחריהן, אלא רצון התורה שבודאי יש בו טעם וענין.

רבינו קרשקש בגיטין שם כתב בשם הרמב"ן משום דבקריאתם בעל פה איכא הפסד דליכא למדרש חסרות ויתירות "ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב משום דכשאינם כתובים כל אחד מוסרן זה לזה בדקדוק", וסברא זו כתובה גם בספר הליכות עולם בתחילת הספר והביאו גם הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה ולפירוש המשנה עי"ש.

וכבר הבאנו לעיל את היראים שכתב בזה שני טעמים, א' שמא יתיאשו מלכתוב, ב' משום עמי הארץ שלא יאמינו בתורה, וטעם נוסף מצינו בזה בתורי"ד מגילה י"ז ע"א שחילק בין מגילה דאם קראה על פה לא יצא יד"ח, אבל בתורה אין זה אלא "לכתחלה ושמא יטעה, אבל בדיעבד יצא", הרי לן דחששו שמא יטעה כאשר יאמר בע"פ דברים שבכתב עי"ש, וסברת התורי"ד כתבו מדעתם החוות יאיר סי' קע"ה והשפת אמת בשבת קט"ו עי"ש.

ולכאורה סתר התורי"ד דברי עצמו, דבפסקי הרי"ד (גיטין ס' ע"ב) גרס "אמר הקב"ה למשה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ" ולפי גירסא זו ודאי משמע דהוי דאורייתא. אך אפשר לדחות ולומר בכוונת הרי"ד דממה שאמר הקב"ה למשה למדו חז"ל רצון התורה וכמבואר לעיל, ואפשר עוד דהוי תיקון חז"ל, ויסוד תקנתם שלעולם ינהגו כמו שאמר הקב"ה למשה למסור שבכתב בכתב ושבע"פ בע"פ, וז"פ. (אמנם באמת אין זה פלא כשהרי"ד סותר דבריו ובמקומות רבים חזר בו ממהדורה למהדורה כמבואר בדבריו בכ"מ).

ג

והנה חידשו הראשונים הלכות שונות בסוגיא זו, ועל פיהם התירו באופנים שונים לומר דברים שבכתב על פה והשתיתו את דבריהם על שתי רגלים. א'. מנהג העולם שאומרים מזמורים רבים וקר"ש וברכת כהנים וכדו' בע"פ, ב'. מקורות בדברי חז"ל שמהם למדנו דמותר לומר בע"פ דברים שבכתב, כהא דיומא דף ע' בעשור שבחומש הפקודים שכה"ג אמרו על פה ביוה"כ, ונבאר את עיקרי דבריהם.

א'. בשלחן ערוך סי' מ"ט כתב המחבר דמה ששגור בפי הכל מותר לאמרו בע"פ ומקורו מהמרדכי בגיטין סימן ת"ז, ולכאורה סברא זו יסודה בהנחה דהוי איסור דרבנן, או שמא אינו אלא מצוה מן המובחר כמ"ש בתו"י ביומא, ולכן לא גזרו במה ששגור בפי הבריות והי כעין גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בו, ואפשר עוד דכיון שפסוקים אלה שגורים בפי כל אין חשש שיטעו בהם (למש"כ התורי"ד במגילה כנ"ל).

ב'. התוס' בתמורה י"ד ע"ב כתבו בתירוץ הראשון שבדבריהם דאין איסור אלא בחומש ולא בנביאים וכתובים, וסברתם כתובה שם בשיט"מ דבאותה שעה עדיין לא היו נו"כ כנ"ל, אמנם יש לעיין באופן כללי אם נו"כ הוי בכלל תורה שבכתב או בכלל תושבע"פ. ועיין רמב"ם פ"א הי"ב מת"ת "ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תשבע"פ", וברבינו גרשום שם בתמורה כתב להדיא "דברים שבכתב תורה נביאים וכתובים". אמנם ברש"י קידושין ל' ע"א לגבי מה שאמרו דאב חייב ללמד בנו מקרא כתב דרק חומש חייב ללמדו ולא נביאים, אמנם לכאורה נראה פשוט דאין כאן אלא הלכה מסויימת בחובת האב ללמד בנו תורה אבל אף לשיטתו נו"כ הוי בכלל תושב"כ.

ג'. רבים מן הראשונים כתבו דאין איסור אלא במוציא אחרים ידי חובתן ולא בקורא לעצמו, וגם הבית יוסף בסימן מ"ט הביא שיטה זו, אך לא נתבאר היטב מה שורש סברא זו, ומה בין הקורא לעצמו להמוציא אחרים ידי חובתן.

ובשמירת שבת כהלכתה פרק מ"ז הערה קמ"ב הביא מקובץ "המעיין" דכאשר מוציא את היחיד ידי חובתו לית לן בה, ואין הקפידא אלא במוציא רבים יד"ח, ולא ציין מי הוא שכתב חידוש זה ב"המעיין", אך הלא הוא מרן הגרשז"א זצ"ל, ובצדק העיר שם בשש"כ "זו מנליה" ועיין לקמן בביאור הדבר.

ד'. בירושלמי (יומא פ"ז ה"א) אמרו דכה"ג יכול לקרות בע"פ ביוה"כ כיון שקריאתו אינה אלא "סדרו של יום" ומצינו ברבותינו הראשונים שחידשו בשיטתו דאיסור זה לא נאמר אלא בקריאת התורה של ציבור, כ"כ בכלבו הל' תפילה סי' י"ג ובאבודרהם לתפילת שחרית של חול עי"ש. וגם שיטה זו מחודשת וחסרת פשר לכאורה.

ונראה דשתי שיטות אלו מושתתות על יסוד אחד, דהנה כתב רש"י שם בגיטין "דברים שמסרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרן לישראל על פה", ולמדנו מדבריו דיסוד הלכה זו הוי במסירת התורה, דמשה נצטוה למסור לישראל את כל התורה כפי שקיבלה הוא, וממנו למדנו לדור דור דמסירת התורה והנחלתה תהיה בדרך זה שבכתב בכתב ושבע"פ בע"פ, ואסור לשנות באופן מסירתה. (ובדרך זה נראה לישב מה שתמה שם המהרש"א איך למדו חז"ל הלכות אלה מפסוק זה שלכאורה לא נאמר בו אלא שיש תורה שבכתב ותושבע"פ ונדחק לומר דילפינן מה"אלה", אך להמבואר ילפינן מפשטיה דקרא דהקב"ה ציווה למשה למסור את התורה כפי שקיבלה.

ומשו"כ אין איסור כאשר לומד האדם בינו ובין עצמו דאין כאן "מסירה", אבל במוציא אחרים ידי חובתן וקורא ברבים הוי כעין מסירה דמשה רבינו וזה עיקר איסורו, ולפי"ז יש מקום לתת טעם ותבלין גם למה שחידש הגרש"ז, דגם כשמוציא יחיד יד"ח לא הוי דומיא דמשה ואין בזה ענין של מסירת התורה.

אך לדרכנו יתחדש, דלא משום שהוא מוציא אחרים יד"ח אסור לומר בע"פ אלא משום שיש בזה מסירת התורה לרבים, וה"ה כשמרביץ תורה ברבים, דיסוד הדבר במה שיש כאן מסירת תורה לרבים, ולא דוקא במה שמוציא אותם יד"ח ודו"ק.

ונראה דזה גם יסוד שיטת הירושלמי, אלא שחידשו עוד דרק בקריאת ס"ת יש תורה של רבים ולא בענין אחר, דקריאה זו שתיקנו משה רבינו ועזרא הסופר ה"ה תורה דרבים ורק בה חל איסור זה דומיא דמסירת התורה ע"י משה רבינו.

ועצם היסוד דרק במסירת התורה יש איסור זה למדנו גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה והועתק בהקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה "ומימות משה רבינו עד רבינו הקדוש ע"ה לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבע"פ, אלא שבכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד בע"פ, וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי הבאור התורה והלכותיה כפי ששמע ומדברים שנתחדשו... והסכימו עליהם בית דין הגדול ...וכותבין אותה מפני השכחה המצויה בדברים, והיו מסתירין אותם וקראום מגילת סתרים מפני שהדברים שבע"פ אינם רשאים לאומרם בכתב", ועי"ש עוד מה שהאריך בנועם לשונו הקדוש, וגם רש"י כתב כדבריו בביאור המושג "מגילת סתרים" עיין בדברי רש"י בשבת ו' ע"ב ובב"מ צ"ב ע"א, ומ"מ למדנו מדבריהם דמאז ימות עולם נהגו לכתוב כל אחד לעצמו ואין בזה כלל איסור, אף שאמרו דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב, דאין זה אלא כשבא ללמד מתוך הכתב כפי שעשה רבינו הקדוש בחיבור המשנה משום עת לעשות לה', אבל כשכותב כל אחד לעצמו ואין כתיבה זו לשם מסירת התורה אין בה איסור כלל, והוא הדין לגבי מה שאמרו דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן בע"פ, ודו"ק כי הדברים ברורים מאוד.

ד

ועוד מצינו בזה שיטה מחודשת בריטב"א גיטין ע' ע"א, שהביא את דברי הירושלמי הנ"ל במסכת יומא דכה"ג ביוה"כ קרא דברים מסדרו של יום, וכתב הריטב"א "והנכון בזה מה שנראה מן הירושלמי שלא אסרו לקרוא על פה אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בציבור, אבל פסוקים שאדם קורא לשינון בעלמא או דרך שבח ותהלה והודאה אינו בכלל זה, ומיהו נראה שאף הקורא בתורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדה אפילו ביחיד אסור לקרוא על פה".

ומבואר דהריטב"א אוסר גם ליחיד לקרוא בע"פ תורה שבכתב, אך רק בעיקר חובת הקריאה והלימוד, ולא כשקורא לשינון בעלמא, וצ"ב ביסוד הדברים וגדרם.

ונראה דגם שיטת הריטב"א מיוסדת על היסוד הנ"ל, דעיקר איסור זה חל על קריאת הציבור כפי שכתב בתחילת דבריו, אלא שהחמירו בו לאסור אף על היחיד כאשר זה עיקר לימודו וקריאתו, אבל כאשר הוא באקראי לשינון בעלמא לא החמירו בו, ועדיין צ"ע.

ה

ולאחר העיון בכל דברי הראשונים והפוסקים הנ"ל לא אכחד, דאי בדידי תליא הוי אמינא, שהלכה זו איננה גדר בפני עצמו, אלא יסוד והלכה מסויימת במצות תלמוד תורה, דנצטוינו ללמוד תורה ולמוסרה מדור לדור בדרך שנצטוה משה רבינו למוסרה ליהושע ולזקנים, דכשאומר תושבע"פ בכתב או תושב"כ בע"פ לא למד תורה כהלכתה ואולי אף ביטל מצות ת"ת, אך אין בזה איסור עצמי.

וכבר כתבתי לעיל דלפי"ז מובן בפשטות דמשום עת לעשות לה' הפרו תורתך, אף שלא מצינו במקום אחר דמשום כל עת לעשות ביטלו מצות התורה, אך מכיון דמסקינן דפרט מסוים של מצות ת"ת הוא איסור זה, בטל הטפל משום העיקר כנ"ל.

אך באמת מצינו עוד סברת "עת לעשות לה' הפרו תורתך" בגיטין שם, לענין מה שאין כותבים תורה פרשיות פרשיות והתירו משום עת לעשות לה', אף שכבר הוכיחו האחרונים מדברי הרמב"ם בפ"ז ה"א מהלכות מזוזה וס"ת דמה"ת אסור לכתוב תורה פרשיות פרשיות, שהרי משום הלכה זו מצווה כל אחד לכתוב ס"ת שלם, אף שעיקר מצות הכתיבה לא ניתנה אלא על שירת האזינו ע"ש ברמב"ם, וע"ע סוף מסכת ברכות במשנה שהתירו לשאול בשלום חבירו בשם משום עת לעשות לה', וא"כ עדיין צריך עיון בגדר זה כדי לדעת מבוא ומוצא בגדר כללי זה של עת לעשות לה' במה ובאיזה מדה סיבה הוא לבטל מצוות התורה, ועוד חזון למועד.

ו

והנה להלכה צריך עיון מכל דרכי הראשונים הנ"ל על איזה מהן סמכינן להלכה, וראיתי באחרונים שכתבו דכיון דהבית יוסף הביא בסימן מ"ט את דברי הראשונים שאין איסור אלא במוציא אחרים ידי חובתם ולא העתיקם לשלחן אשר ערך לפני כל בני ישראל דחאם מן ההלכה, וזה כלל בידנו דכאשר מרן הביא בבית יוסף שיטות שונות ולא הביאם בשו"ע ראיה היא זו שדחאם מן ההלכה.

אך לענ"ד אין בזה הכרח, דבאמת אין סימן מ"ט בשו"ע עוסק בכללות הלכה זו דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, אלא בשאלה המסויימת על מה סומכין לומר קר"ש וברכת כהנים בעל פה, וכלשון השו"ע "אע"ג דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון קריאת שמע וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהם מותר", ולכן לא העתיק את כל דרכי ההיתר, אלא עדיפא מיניה נקט וכתב את הטעם הפשוט, ובכה"ג אין לדייק שלילת הלכה מתוך השמטתו מהשלחן ערוך, כנלענ"ד.

ומ"מ חזינן שם בדברי המשנ"ב בסק"ב ובסק"ג וכן בסק"א דרק בשעת הדחק סומך הוא על שיטה זו דאין איסור אלא במוציא אחרים יד"ח. וע"ע בשמירת שבת כהלכתה שם סעיף ל"א דראוי לומר "ויכולו" בקידוש מתוך סידור כיון שבא להוציא אחרים יד"ח, אך באמת יש להקל בזה דלדעת רוב הפוסקים כיון דשגור בפי כל יש להקל בזה אף בבא להוציא אחרים יד"ח.

בזמנינו נהגו להקל באיסור זה, ואפשר דגם זה משום עת לעשות לה', דבדורנו השפל יגרם ביטול תורה אם יצטרכו להקפיד לא לקרוא בע"פ דברים שבכתב, ואפשר עוד דנקטינן עיקר כדברי החת"ס בגיטין מ"ה, וכ"ה דעת החזון איש בסי' י' במסכת ידים, דכל שאינו ס"ת כשר הוי בע"פ, ולשיטתם אף הקורא מחומש הוי כאילו אומר בע"פ, וא"כ בודאי שיש בזה "עת לעשות לה' הפרו תורתך", ודו"ק.