גרמא במחיקת השם ובשבת (תשס"ז)

מרן הגאב"ד שליט"א

לא תעשון כן לה' אלקיכם (י"ב ד').

"ורמי דרבנן אדרבנן ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלקיכם עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי אי הכי הכא נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי" (שבת ק"כ ע"ב).

הנה סוגיא זו דגרמא על אף היותה מן הסוגיות הידועות ביותר בהלכה, היא מן העמומות ביותר ונלאו כל חכמי לב בהגדרת גדר ה"גרמא" ולהבחין בין העשיה ובין הגרמא, ונבאר בקצרה את הנלענ"ד בפשרן של דברים.

א

הנה מבואר בסוגיא הנ"ל דבכל איסורי תורה שנאמרו בלשון עשייה, גרמא שריא, כך לענין מחיקת השם וכך לענין מלאכות שבת.

ועוד מבואר בסוגיא זו דאם שם כתוב על בשרו והוא מכניס את ידו במים שימחקו את השם אינו אלא גרמא ושריא, ונתקשיתי בזה, ומה בין השורף עצי הקדש דחייב מלקות כמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ו ה"ז מיסודי התורה ובין המכניסו למים, והלא בשני המקרים יש כח אחר טבעי השורף ומוחק את השם, מי באש ומי במים ומה בין זל"ז.

ולכאורה היה נראה לחלק בין האש השורף מיד ובין המים שאינם מוחקים אלא לאחר זמן מה, אך באמת אין זה נראה כלל, דבין באש ובין במים תהליך האיבוד והמחיקה מתחיל מיד ואינו נגמר אלא לאחר זמן מה, ולא מסתבר לחלק כלל בין זל"ז. (אף שכתבתי במנחת אשר לשבת סימן נ"ו וכן במנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה בשם הזרע אמת לגבי דין גרמא בשבת לחלק בין גרמא שבו המלאכה נעשית מיד דחייב משום דהוי מלאכת מחשבת ובין גרמא שבו המלאכה נעשית לאחר זמן כגון המניח כלים מלאים מים מסביב לאש דמותר, אין זה אלא בענין שהכיבוי לא התחיל כלל ורק לאחר השתלשלות של כוחות והתרחשויות שונות יבא לעולם, משא"כ בני"ד שהמגע בין השם הכתוב על בשרו והמים גורם מיד לתחילת המחיקה, ועוד דשאני שבת שבו מלאכת מחשבת אסרה תורה ממחיקת השם שבו אין אנו דנים אלא בגדרי מעשה וגרמא, וז"פ.

וראיתי ברשב"א שם שכתב "לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים ה"ז כמקרב את כיבויו וי"ל דלא קרינן מקרב את כיבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר וא"נ בנותן מים בצד הטלית שאחז בו האור משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאלו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים"

ונראה ברור בביאור קושיתו, דאף דגרם מותר במחיקת השם מ"מ ליאסר מדרבנן כמו מקרב את כיבויו בשבת דף מ"ז ע"ב, ותירץ דלא אסרו חכמים אלא באופן שודאי יכבה ולא כשיש ספק, והכריח את עצם ההנחה דבני"ד כשמכניס ידו במים הוי ספק בלבד, דאם ודאי ימחק הוי כמוחק בידים ולא גרמא, דעצם הכנסת ידו למים הו"ל כשפשוף והוי מעשה ממש. ולמדנו מדבריו דכל שהתוצאה ודאית ומוכרחת הוי מעשה ממש אף שעצם התוצאה נעשית ע"י כח טבעי דהיינו המים, וכך מסתבר, דמה בין אש למים כנ"ל, אלא דצ"ע לפי"ז למה אמרו בב"ק ס' ע"א דהזורה והרוח מסייעתו חייב בשבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובנזיקין באמת פטור ומה בין הרוח להאש והמים, ואפשר דגם בזורה אין ודאות גמורה שהמלאכה תיעשה, וזה דוחק גדול.

ב

והנה הגאון מטשעבין בשו"ת דובב מישרים ח"א סימן צ"ט דן בשאלה שהעסיקה רבים מן הגדולים בשעתה, האם מותר לחולה המתאשפז בבית חולים למחלות מדבקות שבו שורפים את כל בגדי החולה וכלי תשמישו לפני שחרורו מבית החולים, להכניס לשם תפילין כדי להניחן אף שבכך הוא גורם שהתפילין ישרפו לאחר זמן, והדו"מ הכריע לאיסור מכח דברי הרשב"א האלה, דכל שהתוצאה ודאית אין זה גרמא אלא עשייה ממש, וכיון שברור לנו שתפילין אלה ישרפו ע"י צוות בית החולים לאחר זמן, החולה המכניס את התפלין לביה"ח הוי כמאבדן בידים, עי"ש.

ולענ"ד הדברים תימה דעד כאן לא כתב הרשב"א אלא בתוצאה טבעית כשריפה ומחיקת מים אבל לא במה שתלוי במעשי בני אדם דהעושה מעשה בניצול כוחות הטבע הו"ל כמעשיו ממש כאשר התוצאה ודאית, משא"כ במצב שבו בני אדם הם שיעשו מה שיעשו, לענ"ד פשוט דאין זה מעשה, דכל שתלוי ברצון האדם ואדעתא דנפשייהו עבדי ודאי אין זה מעשה דידיה. (ועיין מנחת אשר לב"ב במהדו"ק במכתבים סי' ד' שם ביארתי דבאמירה לנכרי גרע מגרמא ולא מיבעי שמעשה אין כאן אלא אף גרמא אין כאן ואכמ"ל).

ג

"בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי, אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו נשא אחיתופל ק"ו בעצמו אמר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים לכל העולם כולו לא כל שכן א"ל שרי, כתב שם אחספא שדי אתהומא נחת וקם אדוכתיה" (מכות י"א ע"א).

הקשו האחרונים הלא אין כאן אלא גרם מחיקה וגרמא מותרת במחיקת השם כמבואר בשבת ק"כ ע"ב ולמה נסתפק דוד. עיין בזה בשו"ת טוב טעם ודעת קמא סימן תל"ט, ובשו"ת אבני נזר יו"ד סימן ש"ע הביא קושיא זו בשם האדמו"ר מוהר"י מבלז עי"ש. ובשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן קט"ז האריך בזה וכתב דכל כה"ג הוי כמוחק בידים עי"ש.

ולפי המבואר ברשב"א אכן כל שבודאי ימחק הו"ל כמוחק בידים, וכפי הנראה בשם שכתוב על קלף או נייר ודאי ימחק מרוב מימי התהום.

אך עיין ברש"י סוכה דף נ"ג ע"א שכתב דדוד לא רצה להורות הלכה בפני רבו אחיתופל ומשמע מדבריו דגם דוד ידע שמותר ואפשר שאכן ידע שאין כאן איסור משום דהוי גרמא. אך ברש"י במכות משמע שאכן עובר על לא תעשון כן כנ"ל, אלא שמותר כדי להציל עולם ומלואה, עי"ש.

ד

ולגבי גרמא בשבת נחלקו הראשונים בסתירה שיש לכאורה בין שתי סוגיות במסכת שבת, מחד מבואר בדף ק"כ ע"ב דהמניח כלים מלאים מים שיתפרקו מחום האש ויבואו לידי כיבויו הוי גרמא ומותר לעשות כן, ומאידך מבואר בדף מ"ז ע"ב דאסור להניח מים תחת הנר לקבל בו ניצוצות מפני שמקרב את כיבויו, ומצינו כמה דרכים בראשונים ליישב סתירה זו.

רש"י שם בדף מ"ז כתב "דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטא דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא" ועוד כתב שם "שמקרב את כיבויו, זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת". ולכאורה משמע מדבריו דרק כאשר המים הם בתוך הכלים ואין כאן כיבוי עד שישתברו הכלים מחום האש הוי גרמא אבל באופן שהניצוצות נופלות לתוך המים באופן ישיר אף שזה לאחר זמן אין זה גרמא, ורוב הראשונים שם דחו פירוש זה ונקטו בפשיטות דבכה"ג נמי הוי גרמא, עד שהתוס' והריטב"א פירשו גם בכונת רש"י דחיישינן שמא יפלו ניצוצות בשעת נתינת המים ובכך הו"ל מכבה ממש.

אמנם הריטב"א כתב עוד פירוש בשיטת רש"י דבאמת הו"ל מכבה ממש כיון שידוע שהניצוצות ודאי יפלו לתוך המים משא"כ בהא דגרם כיבוי דשמא לא יגיע האש ושמא לא ישתברו הכלים עי"ש.

ולכאורה נראה לפי שיטה זו דכל גדר הגרמא תלוי בענין הספק וההכרח וכל העושה מעשה שודאי יביא לידי מלאכה בשבת או לידי איסור אחר הו"ל מעשה וכל גדר הגרמא תלוי במה שלא בהכרח יביא לתוצאה זו, אך לכאורה זה תמוה גם מגמרא וגם מסברא, דמהי"ת לתלות גדרי המעשה והגרמא בהכרח ובספק ולכאורה מושגים שונים הם בתכלית, ועוד דבסוגיות רבות מצינו גדרי גרמא שפטור אף בתוצאה הכרחית וודאית כגון הזורק חץ ובא חבירו וסילק תריס, והמצמצם חבירו במקום שסוף חמה לבוא או כפתו לפני הארי (סנהדרין ע"ז ורמב"ם פ"ב ה"א מהלכות רוצח) והאי מאן דשקיל בידקא דמיא (סנהדרין שם ע"ב).

ומשום כך נראה לכאורה דגם סברא זו מושתתת על דין מלאכת מחשבת דהיינו כונת האדם, ורק משום שהוא מניח מים תחת הנר כדי לקבל בו נצוצות ולכבותן חייב משום דמלאכת מחשבת היא כיון שנעשית מחשבתו, ולכאורה מוכח כן בריטב"א שהרי כתב שם דאף לשיטת רש"י מותר ליתן מים מתחת לשמן שבנר כיון שאין כונתו לכבות אלא אדרבה כל כונתו כדי לקרב את השמן לנר. הרי לן דבכונה תליא מילתא וכל שאין כונתו לכבות אין איסור, ואף שיש מקום לדחות דעיקר כונת הריטב"א דבמניח מים תחת השמן אין כאן כיבוי כלל דגם אילו לא היו שם מים היה האש נכבה בהעדר שמן וכמו שכתב שם להוכיח דאל"כ יאסר אף בליכא מים אם אין די שמן לידלק כל השבת, באמת נראה יותר דכונת הריטב"א אכן לחדש דכיון שאין כונתו לכבות אין בו איסור אף אם אכן מקרב הוא את הכיבוי כגון בכלי עץ וכדומה דאילולי המים שתחת השמן לא היה האש נכבה מהר אלא היה שורף את כלי העץ, ואפשר עוד דכונת הריטב"א פשוטה דלא גזרו איסור בערב שבת אלא כאשר כונתו לכבות, ודו"ק, ומ"מ נראה דיסוד דברי הריטב"א בשיטת רש"י מושתתים על הכונה ורק כאשר האדם מתכוין לכך יחשב כיבוי ממש כאשר מניח כלי מלא מים והניצוצות נכבים לאחר זמן.

ומ"מ נראה דשיטה זו יחידאה היא וכל הראשונים חולקים עליה כמבואר שם בסוגיא, וע"ע בחזון איש או"ח ל"ח ג' שכתב בפשיטות דהמניח מים תחת הניצוצות הוי גרם ומותר, עי"ש.

ה

והנה במקום אחר דנתי לגבי "מכשירי הגרמא" השונים שפותחו כדי להקיל מאיסור מלאכה בשבת בחשיב"ס, ויש מגדולי הזמן שנקטו דאין דין גרמא אלא בדבר מקרי אבל כל מערכת הבנויה ומתוכננת לעשות מלאכה אין בה לעולם דין גרמא, ולכאורה סברא זו מחודשת ומדברי גדולי האחרונים משמע דלא שמיע להו סברא זו, דהלא המגן אברהם סי' רנ"ב נקט דהנותן חטה לרחיים של מים הוי גרמא, ועיין שו"ת מהר"ם שיק או"ח קנ"ז שכתב לגבי שעון שבת שידליק את האור לאח"ז דהוי גרמא וכ"כ במנחת שלמה ח"ג סימן כ"ז, והחזו"א או"ח סימן ל"ח ד' לגבי מכונת חליבה דאם מלבישה על דדי הפרה לפני הגעת הזרם החשמלי מותר משום גרמא, ובשו"ת אג"מ אבהע"ז ח"ד סי' ע"ג אות ב' כתב לגבי מכונת כתיבה חשמלית דהוי גרמא, וכ"כ הגרשז"א במנח"ש ח"א סימן י"ג, הרי לן גדולי הדורות למן הימים הראשונים עד ימינו שנקטו לכאורה דאין בהלכה זו נפ"מ בין כלי המיוחד ומתוכנן לגורם מלאכה בענין מקרי והכל תלוי בגדרי גרמא ומעשה מצד מציאות הדברים. (אך אפשר דאין ראיה מדברי החזו"א, דאין מערכת החליבה פועלת באופן של גרמא אלא שבאופן מקרי הרכיב אותה על עטיני הפרה לפני שיש זרם חשמלי ומשום כך הו"ל גרמא, ודו"ק), ובתשובה הארכתי לפקפק בהיתר השימוש בכלים אלה מטעם אחר, ואכמ"ל.

תגיות: