דיני אונן (תש"פ)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר" (כ"ג ג').

"מוטל לפניו אין, ושאינו מוטל לפניו לא, ורמינהי מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל, ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן... קתני מיהת פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה... רב אשי אמר כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי, שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו, ונאמר ואקברה מתי מלפני, כל זמן שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי" (ברכות י"ז ע"ב - י"ח ע"א).

הנה נחלקו רש"י ותוס' בטעם שאונן פטור מן המצוות.

בברכות (שם י"ז ע"ב) כתב רש"י דפטור משום דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, ולשיטתו נקט שם שפטור הוא, אבל אם רוצה לקיים את המצוות אין עבירה בידו. ובתוס' (שם ד"ה ואינו) הביא מן הירושלמי שאסור לאונן לקיים את המצוות, ומקורו בירושלמי ברכות (כ"ב ע"א):

"א"ר בון כתיב [דברים טז ג] למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים. תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משואו מה נפיק מביניהן היה לו מי שישא משואו ואין תימר מפני כבודו של מת אסור ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משואו הרי יש לו מי שישא משואו".

הרי שלדעת הירושלמי אסור לו להחמיר על עצמו, אלא שנסתפקו בטעם הלכה זו, אם משום כבוד המת ואסור אף שיש מי שיתעסק עם המת, או משום שאין מי שישא משאו ואינו פטור אלא כאשר האחריות לדאוג לכבוד המת מוטלת עליו. אך לפי שני הטעמים אסור לו להחמיר לעצמו.

ונראה בביאור דברי הירושלמי דזו פשיטא לן דמה שדרשו בתחילת הסוגיא ממאי דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, שאינו חייב בימים שהוא עוסק בהם במתים ודאי אינו אלא אסמכתא בעלמא, ועיקר הדין מדרבנן משום כבודו של מת, אלא שנסתפקו אם זה משום החשש שמא יתעסק במצוות ויזניח את המת ולא יהיה מי שישא משאו ויטפל בכבודו, או שמא כבוד המת שיתעסקו בו קרוביו, ואף אם יש מי שישא משאו הפליגו חכמים לפטור את קרוביו מן המצוות ואף לאסור עליהן את קיום המצוות.

ונחלקו בעלי התוס' והראשונים איזה סברא עיקר, ר"ת לא נהג אנינות כשמתה אחותו כיון שבעלה מתעסק בכבודה, אך רוב הראשונים נקטו דאף אם אינו מתעסק כלל בכבוד המת ויש לו מי שישא משאו פטור ואסור.

וכך נפסק בשו"ע דאפילו אם המת בעיר אחרת חל עליו אנינות ואפילו אם אינו מתעסק בפועל בקבורתו, עיין שו"ע או"ח (סימן ע"א ס"א) ויו"ד (סימן שמ"א ס"א).

ב

ועוד איתא בירושלמי שם דאם נמסר המת לרבים שוב פסקה האנינות וחייב בכל המצוות, והוא הדין אם נמסר לכתפים, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד שם ס"ג).

וביאור ענין זה כתב הטור והשו"ע דלאחר שקרובי המת התעסקו בכבודו מסרוהו לכתפים ומכאן ואילך הם לבדם מתעסקים בו ובקבורתו, ושוב אינו מוטל על הקרובים ולפיכך פסקה האנינות. (ואין זה דומה לחברה קדישא בזמנינו שמתעסקים בכבוד המת ביחד עם הקרובים, וז"פ).

והר"י מבעלי התוס' למד מהלכה זו דמי שיושב בבית האסורים אין בו דין אנינות, כיון שאין בידו לעשות מאומה ואין טורח המת מוטל עליו, והוא הדין כאשר המת מוטל בתפיסה ואין השלטונות משחררים אותו לקוברו דאין דין אנינות, וכל זה מבואר בשו"ע (יו"ד סימן שמ"א ס"ד).

והנה כתב המגן אברהם (סימן תקמ"ח סק"ח) דיו"ט שני שהתירו   לקבור את המת הוי כחול ואפילו אם אינו רוצה לקוברו פטור מן המצוות וכל דיני אנינות עליו, והוסיף: "ומיהו נ"ל דאם א"א לקוברו מחמת איד העכו"ם או מחמת אונס אחר לא חל עליו דין אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה כמ"ש בי"ד סימן שמ"ח".

וכתב בדגול מרבבה שם:

"דאם אי אפשר לקוברו מחמת איד וכו'. היינו ביום טוב שאם אינו קוברו אסור לעשות תכריכין כמבואר בסימן תקכ"ו סוף סעיף ד', אבל בחול אף שאין מניחין העובדי כוכבים ומזלות לקוברו בו ביום אכתי שייך אנינות, שהרי מחוייב בכבוד המת בעשיית תכריכין, ואינו דומה למי שהוא בתפיסה. ולדינא יש בזה מקום לפלפל".

ובשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן קפ"ב) כתב שהדגול מרבבה העלים עיניו מדברי המגן אברהם במקום אחר (סימן תרצ"ו ס"ק ט"ז) שם כתב דכיון שאסור לקבור את המת עד אחר קריאת המגילה אין עליו דין אנינות, ולשיטת הדגול מרבבה הלא יכול הוא להתעסק בשאר צרכי המת כשהציבור קוראים את המגילה, וע"כ דס"ל להמגן אברהם דכל שאי אפשר לקוברו אין בו דין אנינות אף שאפשר להתעסק בשאר צרכי המת, ואין כוונת המגן אברהם דווקא ליו"ט אלא אף אם חל יום אידם בימות החול כל שאי אפשר לקוברו אין בו אנינות.

אך לכאורה תימה לומר כן, דהלא כל דין אנינות משם כבוד המת היא, (או משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה), ומה בין קבורה לשאר צרכי המת, והלא אונן פטור מן המצוות אף כשיודעים שלא יקברוהו עד לאחר יום או יומיים כגון שמעבירים אותו ממקום למקום.

ולכאורה אין כל קושיא מדברי המגן אברהם לגבי מקרא מגילה, דכשם שמקרא מגילה דוחה קבורת המת, הוא הדין שדוחה כל שאר צרכי המת ואין להתעסק בעשיית תכריכין עד לאחר מקרא מגילה.

ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן רי"א) הלך לשיטתו לגבי מה שנשאל מהגאון רבי אליעזר קאליר בעל האור חדש במקומות שבהם לפי החוק אין לקבור את המת אלא לאחר יומיים מזמן מיתתו, האם יש דין אנינות בפרק זה וחזר על מה שכתב בדגול מרבבה ביתר אריכות, ופסק דכיון שתוך זמן זה עליו להתעסק בצרכים אחרים של המת יש בו דין אנינות.

ובשו"ת כתב סופר (הנ"ל) דן אף הוא בשאלה זו, ואף שחלק על הדגול מרבבה בפירושו לדברי המגן אברהם, ולדעת הכתב סופר שיטת המגן אברהם דאין דין אנינות תלוי אלא בקבורה, מ"מ להלכה הסכים לדברי הנודע ביהודה, דאין בין מי שעסוק בקבורה למי שטרוד בשאר צרכי המת דהוי אונן ופטור מן המצוות. ומשו"כ דחה את מש"כ בשו"ת יד אליהו (סימן ט"ז) דבמקומות שנהגו לא לקבור את המת כמה שעות לפני כניסת השבת אין דין אנינות באותו הזמן, וכתב דכפי הנראה הבנת היד אליהו כשיטת המגן אברהם דכל שאינו יכול לקוברו אין בו דין אונן, אך מסתבר טפי כשיטת הנודע ביהודה, עי"ש.

אך אין פסק זה מוסכם, ובשו"ת הגרעק"א (ח"ד סימן פ"ה) שכתב: "ובגוף הדין כפי פקודת המלך דאין מניחין לקבור עד יום ג' אין דין אנינות עליו, בפשוטו דמי למת מוטל בתפיסה".

ושוב פקפק, דלכאורה אינו דומה למת המוטל בתפיסה שאין על קרובו כל טרחה וכל טרדה, משא"כ בני"ד שעליו להכין תכריכין, ומשו"כ כתב: "ומ"מ דעתי שיכין האבל כל צרכי המת ולהעמיד כתפין, ולהשוות עם הגבאים בענין שלא יחסר שום דבר רק הוצאת המת, דבזה נראה להקל", עי"ש.

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן ש"מ) כתב אף הוא כעיקר דברי הגרעק"א והיד אליהו דאין דין אנינות כשאי אפשר לקבור את המת אא"כ בשעה שאכן עוסק ממש בצרכי אבילות, אבל כשאינו צריך לעסוק בצרכי המת אין דין אנינות כשאי אפשר לקוברו, וכתב ששאל את פי החתם סופר והסכים לדבריו, עי"ש.

והנה הנודע ביהודה שם ציטט את מה שכתב בדגול מרבבה, והאריך לפרש למה כתב בדגול מרבבה "ולדינא יש בזה מקום לפלפל", דבאמת יש לחלק בין הנמצא בתפיסה שאין עליו כל טרחה ואין בידו לעשות דבר לכבוד המת ולפיכך פטור הוא, למקרה שבו המת נמצא בתפיסה, שאף שאין קרוביו יכולים לקוברו, מ"מ בידם להכין שאר צרכי הקבורה ולהשתדל אצל השלטונות לשחררו, ואעפ"כ פטורים הם מן האנינות, והוא הדין כאשר הקבורה מתעכבת עפ"י חוקי השלטון. אך מ"מ כתב לחלק דשאני מת שנמצא בתפיסה, ואין כל דרך לדעת מתי תתאפשר הקבורה, למקרה שבו ידעינן שלמחרת ניתן יהיה לקוברו, עי"ש.

והנה במה שהמליץ הגרעק"א למסרו לכתפים כדי לחלצו מדין אנינות ולהתיר קיום המצוות, כבר הביא הכתב סופר את דבר התשובה מאהבה (ח"ג לסימן שמ"א) שכתב שבישבו כמה פעמים בבי דינא רבה של רבינו הנודע ביהודה עלתה הצעה זו בפניהם, והנודע ביהודה דחאו בשני ידים, ולא פירש טעמו ונימוקו. וכתב בעל התשובה מאהבה שחשש פן יביא הדבר לזלזול בכבוד המת, והסכים עמו הכתב סופר, ועוד דזה גופא כבודו של המת שקרוביו ישאו מטתו, עי"ש.

והנה מצינו שני דרכי הבנה במה שאמרו בירושלמי דאין שומעין לו להחמיר על עצמו משום כבוד של מת.

א. כתב הלבוש (סימן ע"א סעיף א'):

"שלא יתלו הבריות טעמו בחומרא שמחמיר על עצמו, אלא יאמרו מפני שזה המת אדם קל היה בעיניו לפיכך אינו נטרד ולא נבהל במיתתו, והו"ל גנאי למת".

וכוונת הדברים שאם יקיים האונן מצוות יפרשו את זה כזלזול בכבוד המת, ויאמרו שלא היה אדם חשוב דיו כדי שיתאבלו עליו.

והפרי מגדים (שם מש"ז סק"א) והמשנה ברורה (שם ס"ק ה') העתיקו טעם זה.

אבל הרא"ש (מועד קטן פ"ג סימן נ"ד) כתב:

"מפני כבודו של מת שיהא לבו פנוי לחשב על צרכי המת ויעסוק בהן תמיד".

וכוונת הדברים שאסרו חכמים על האונן לקיים מצוות כדי להבטיח שדעתם תהיה פנויה להתעסק בכבוד המת.

ואפשר שיש בזה נפ"מ להלכה, דבאמת שאלות רבות מתעוררות על ידי שינוי תפוסי החיים והנהגת הבריות, ובזמנינו כמעט כל הנצרך לכבוד המת נעשה ע"י החברה קדישא, ואין בני המשפחה חופרים קברים ותופרים תכריכים ובונים ארונות קבורה כמו שעשו בימי קדם, וכמעט דומה הדבר לנמסר לכתפים. זאת ועוד קשה לכל מי שאמון על דקדוק המצוות לבטל את כל מצוותיהם לפעמים יום או יומיים.

וראיתי במנחת שלמה (ח"א סי' צ"א אות כ"ה ס"ק ט') שכתב: "נראה שאם הקבורה תהא למחר והוא הולך לישן דשפיר חייב בקריאת שמע וגם בברכת המפיל כשהוא שוכב על מטתו, דבכה"ג לא שייך כ"כ הטעמים שנאמרו בפטורא דאונן ממצות".

וחידוש גדול יש בדבריו, דלא זו בלבד שהתיר לקרוא קר"ש, אלא אף כתב שחייב הוא בכך.

אך לפי"ז נתת תורתו של כל אחד ואחד בידו, ואין לדבר סוף. וכי אם יאכל מעט בלילה להשיב את נפשו לפני שעולה על מיטתו לא יברך ברכת שהכל, וכי אם יברך תתבטל בכך כבוד המת, וגם בזה "לא שייך כ"כ הטעמים שנאמרו בפטורא דאונן ממצות".

ולכאורה זה תלוי בשני דרכי ההבנה בכבוד המת, דאם משום שתהא דעתו פנוי להתעסק בכבוד המת, לא מסתבר לפוטרו בכה"ג, אבל אם חששו שמא יאמרו שאין המת חשוב בעיניו פטור בכל ענין.

אך באמת נראה יותר דלא פלוג, וחכמים הפליגו בכבוד המת עד שאסרו על האבל לקיים מצוות כל שהן, ואף שפשוט דיש מצוות קלות שאדם מקיים אותן רגע כמימרא ללא כל טורח וטרדה, ודש ותם בעקביו ולא יגרמו לו כלל להתבטל מכבוד המת כגון ברכת הנהנין, מ"מ חכמים השוו מידותיהן לפוטרו מכל המצוות כולן, ושוב לא מסתבר לחלק בין קר"ש שעל המיטה לקר"ש שחרית וערבית.

אך מ"מ בשאלות רבות המתעוררות בעולמנו ובזמנינו, כגון אם יש דין אנינות במטוס, או במה שנשאלתי פעמים רבות במי שנמצא במקום מרוחק מן המת, אך מ"מ מעורב הוא בכבוד המת ע"י שיחת טלפון וכדומה אם דינו כאונן, נוטה אני לומר דחייב במצוות, כי כאשר צריכים אנו להכריע, אם לזכותו בקיום כל המצוות כולן או מצוה אחת שהיא מצות האנינות, ויש צדדים לכאן ולכאן, הדעת נותנת לחייבו בכל המצוות כולן. ודו"ק בכ"ז.

ג

והנה בי"ג סיון תשע"ח כשחשכו מאורות חיי ונפטרה עלי אשת נעורי ע"ה בארה"ב, נסתפקתי אם יש דין אונן בטיסה לארץ ישראל כאשר ארונה היה עמי במטוס. ונראה דאין במטוס דין אונן דדמי ליושב בתפיסה שהרי בעודו במטוס מנותק הוא מן העולם ואין בידו להתעסק במצוות כבוד המת.

אך נסתפקתי לגבי מצוות תפילין, שהרי אבל ביום ראשון פטור מן התפילין ולא כשאר עניני האבילות שנוהגים כל שבעה וכבואר בשו"ע (או"ח סימן ל"ח סעיף ה'), והטעם שפטור מן התפילין משום דאיקרו פאר, וכמ"ש פארך חבוש עליך, ואבל מתעולל בעפר כמבואר במו"ק (ט"ו ע"א) ובסוכה (כ"ה ע"ב) ופירשו מש"כ ואחריתה כיום מר, דמרירות יום אחד הוא. ולכאורה מסתבר דאף כאשר אין דין אונן מ"מ מתו מוטל לפניו.

וכן כתב בגשר החיים (ח"א פרק י"ח ד' ד') דודאי הוי יום מר אף ביום שאין אנינות נוהגת בו, אלא שנסתפק אם הקבורה מתעכבת כמה ימים אם פטור מן התפילין כשאין האנינות נוהגת, עי"ש. וכך כתב בשו"ת מהר"ם שיק (שם) דמי שמתו יגיע לעירו רק למחרת אין לו דין אונן וחייב במצוות אך פטור מן התפילין, דאם פטור מן התפילין לאחר הקבורה ק"ו לפני הקבורה עי"ש. ועיין עוד בשו"ת אמרי יושר להגר"מ אראק (ח"א סימן ס"א) דאף במסר לכתפים שמותר בבשר ויין וחייב במצוות מ"מ פטור מן התפילין ולא גרע מאבל ביום ראשון, עי"ש.

וכבר נחלקו הפוסקים במי שנקבר בחול המועד אם פטור מן התפילין ביום הקבורה, המגן אברהם (סימן תקמ"ח ס"ק ה') כתב דחייב דכיון שיש שמחה היא אין זה יום מר, אך בשבות יעקב (ח"ב סימן כ"ה) מובא בשערי תשובה (שם סק"ג) חלק עליו ונקט דמ"מ הוי יום מר. וכך נוטה הפרי מגדים (או"ח סימן ע"א מש"ז סק"ה).

ומשו"כ ברכתי על הטלית והתפללתי וקראתי קר"ש, והנחתי תפילין (ביום שלאחר יום המיתה), אך לא ברכתי עליהם.

יפה שיחתן של עבדי אבות

"ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו... ואשביעך בה' אלקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני...כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק".

על פרשת שליחות זו של אליעזר עבד אברהם אמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים" (ב"ר ס' ח').

ומן הראוי להתבונן, אברהם אבינו מצווה לאליעזר "לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו", בנות הכנעני שכניו של אברהם אבינו אינם מוצאים חן בעיניו, הם אינם ראויים לבנו יחידו ליצחק ואברהם אבינו מצווה לאליעזר להרחיק נדוד לארץ מולדתו ליקח אשה ליצחק, ומוטל עלינו להבין מה חרדתו הגדולה של אברהם אבינו בציווי זה. ובפרט יקשה הדבר מאחר שכתב הרמב"ם [פ"א מהל' עכו"ם ה"ט]: "משהגיע אברהם אבינו לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו סביביו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בליבם העיקר הגדול הזה".

מדוע א"כ לא יקח אברהם אבינו אשה לבנו מתוך כל האלפים ורבבות בני ביתו, ותחת זאת אברהם אבינו שולח את אליעזר לקחת אשה לבנו מחרן לאור כשדים מקום עבודת אלילים מקום אשר ביקשו להורגו כאשר קרא שם בשם ה' כמבואר ברמב"ם שם.

בכלי יקר עמד על שאלה זו וכתב:

"מסתמא צוה שלא יתחתן בבנות הכנעני פן ילמד ממעשיהם וכו' וא"כ מה ירויח אם ישא אשה מבנות לבן ובתואל אשר גם הם עובדי ע"ז כמו הכנעני וכו' אמנם יש חששא אחרת והוא שטבע האבות נמשך גם לבנים זה דוקא באותם עבירות הבאים מפאת החומר באכילה וזימה וכילות וקנאה וכל המידות הרעות וכו' אבל עבודה זרה דבר התלוי בשכלו של אדם אינו מתפשט מאבות לבנים וכו' ע"כ היה מרחיק הכנענים שהיו שטופים בזימה ולא הרחיק לבן ובתואל שלא היה בהם כי אם פחיתת הע"ז בלבד".

וכבר קדמו בדברים אלו בדרשות הר"ן [דרוש החמישי] וז"ל:

"עם היות לבן עובד ע"ז בחר יצחק להתחתן בו יותר משיתחתן עם בנות כנען וכו' מאשר היו בני כנען מוטבלים בתכונות רעות היו בוחרים האבות להתרחק מהם ולהדבק במי שאינו מוטבע באותן התכונות הרעות גם כי היה עובד ע"ז לפי שאותם התכונות מתעברות ונמשכות בזרעם והם כמו חולי הנקראים בספרי הרפואה חלאים ירושיים".

כשאברהם אבינו בא לנטוע את כרם ישראל ולבנות את ביתו הוא אינו מתיירא כלל מע"ז, בביתו של אברהם אבינו אין כלל מקום לע"ז, אורו של אברהם אבינו מכהה ומבטל כל שביב וזיק של אמונה בטלה, ברם ממידות רעות ותכונות פסולות אברהם אבינו חושש ומתיירא, אי אפשר להשתית ולהקים את כרם בית ישראל כאשר יש אפילו תערובת קלה של תכונות ומידות רעות, וכמאמרו של גאון המוסר ר' ישראל סלנטר דקל לו לאדם להניע הרים ולעקור גבעות ממקומם מאשר לתקן מידה אחת רעה הטבועה בנפשו, ועל כן שולח אברהם את אליעזר אל ארצו ומולדתו למשפחתו לקחת אשה לבנו ולא מאנשי ארץ כנען המקולקלים במידותיהם.

וכבר אמרו חכמים במשנה (אבות ה' י"ט):

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע, עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע, מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנום ויורדין לבאר שחת שנאמר 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת וכו'"

וברבינו יונה כתב שם "היה אפשר לתנא לקצר ושלא להאריך בכלל ופרט והיה יכול לומר כל מי שיש בו וכו' מתלמידיו של בלעם הרשע ולמה תני דרך כלל והדר מפרש אלא בא ללמדנו שג' דברים אלו כוללים כל השלימות וכן מעשה ההפכיים להם כוללים כל הפחיתות, וזהו כי אם היה מקצר היה נשמע שמי שיהיו בו הג' דברים הנזכרים הוא מתלמידיו של א"א, אך לתלמידיו של א"א היו לו שלמיות רבות לאלפים ולרבבות זולת אלה, אשר על כן אמר שמי שיהיו לו שלשה דברים האלה וכו' כלומר כל השלמתם על שעליהם היו נקראים תלמידיו היו אלה וכו' שאלה הג' דברים היו הגורמים ביותר מתלמידיו של א"א וכן להיפך לזה בתלמידי בלעם הרשע כלומר שכל עצמות הלמוד שלמדו מבלעם הרשע היו ג' דברים הללו".

והדברים מפליאים ברוממות המדות ושגב תורת השלמתם הלא אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה (יומא כ"ח ע"ב) ולפניו היו ו' מאות או ז' מאות סדרי משנה (חגיגה י"ד ע"א) שכך היתה משנת הראשונים, וכמה גדולים היו המסכתות של אאע"ה שאמרו חכמים מסכתא דע"ז דאברהם אבינו ד' מאות פירקי הוי (ע"ז י"ד ע"ב), ולא עוד אלא שא"א השיג כל מצוה ודין שחידשו חכמים דהלא קיים אף מצות עירוב תבשילין (יומא כ"ח ע"ב וע"ע קידושין פ"ב ע"א), ועוד אמרו חז"ל דהקב"ה מחדש בכל יום חידוש בתורה ואף חידוש זה השיג א"א בכל יום ויום (ב"ר וירא מ"ט), וכל התורה העצומה והרחבה הזאת הארוכה מארץ מדה והרחבה מני ים לימד את תלמידיו, ואעפ"כ לא נקראו תלמידיו של אברהם אבינו אלא מי שיש בו שלשה דברים הללו שהם יסודות המדות הטובות כולן, ואף תלמידיו של אברהם אבינו שלמדו אצלו כל התורה כולה שבכתב ושבע"פ לא נקראו תלמידיו כי אם על שם שלשה דברים האלה כמו שביאר רבינו יונה, כי המדות הן הם יסוד כל התורה כולה.

ושלש מדות אלו שעל שמם נקראים אנו תלמידיו של א"א, הן הם יסודות עיקריים בתורת המדות והם מכוונים כנגד הקנאה התאוה והכבוד המוציאין את האדם מן העולם (אבות ד' כ"ח). עין טובה היא ההיפך של הקנאה, רוח נמוכה היא היפוכה של הגאוה וההתנשאות, ונפש שפלה היא ביטול כח התאוה, הרי ששלשת מדות אלה יסוד הם לשלימות האדם בתיקון המדות והדביקות בהקב"ה, עיקר משנתו ומורשתו של אבינו אברהם.

ב

והנה אמרו חז"ל דיסוד האומה הישראלית מידות טובות הוא, וכך מצינו ביבמות (ע"ט ע"א) "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים". ובירושלמי קידושין אמרו בלשון אחר (מ"ב ע"ב) "באותה השעה אמר דוד ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים".

המידות טובות מתנה הן שנתן הקב"ה לישראל והן הם סימני ההיכר של עם ה' שנצטוו להתדמות לה' ולדבוק במדותיו.

ועוד אמרו חז"ל (אבות פ"ה משנה י"ט) "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע". תלמידיו של אברהם אבינו אינם בהכרח הבקיאים בש"ס ופוסקים, ואף לא מי שקיים כל התורה עד שלא ניתנה, אלא אלה המתוקנים במידות הטובות.

וכל זה יודע אליעזר עבד אברהם כשהוא יוצא בשליחותו של אברהם אבינו להביא אשה ליצחק בנו. כל זה יודע אליעזר כאשר על כתפיו הוטל לזרוע את הזרעים הראשונים בכרם ה' צבאות.

והנה אברהם שולח את אליעזר לקחת אשה ליצחק ואינו מוסר בידו לא שם ולא כתובת, ומנין ידע אליעזר מי היא זאת ואיזוהי אשה זו.

אך רוח הקודש מבשרתו דכאשר ימצא נערה אחת שתוכיח במעשיה מידות טובות בהפלגה יתירה, מעל ומעבר לצפוי וראוי ומקובל, זאת היא האשה שהקב"ה ייעדה ליצחק בן אברהם אדונו.

והוא שאמר אליעזר עבד נאמן (כ"ד י"ב – י"ד):

"ויאמר ה' אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני".

וברש"י (פסוק י"ד):

"אותה הכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם. ולשון הוכחת ביררת".

אין זה מדרכו של עולם ואף לא מדרכי הנימוס שנערה צעירה תשאב מים לעדר גמלים כאשר גבר בגוברין הוא מנהיג העדר, וכי לא די בכך שהיא מאירה לו פנים ונותנת לו רשות לשאוב ולהשקות ככל שיעלה על רוחו. אך אין זה ראוי שהיא בכוחותיה הדלים תשאב ותשקה, ולפיכך אמר אליעזר בלבו, אם כן יקרה אלקים לפניו שתאמר "שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק".

ורבקה עוד הפליגה יותר מזה ואמרה (שם י"ח – י"ט):

"ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת".

וברש"י שם:

"אם כלו, די ספקון, שזו היא גמר שתייתן כששתו די ספוקן".

ידוע בדרכי הטבע שגמלים שתייתם מרובה ואחרי ששתו מים רבים ילכו שבועות בלי מים, ורבקה אומרת לאליעזר שהיא תשקה את הגמלים לא רק עד שתשיב נפשם שלא ימותו בצמא, אלא "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת".

מדה מופלגת הוכיחה רבקה בגמילות חסדים ובמדת הרחמים, הוכיחה במעשיה שאכן נתברכה במתנה טובה שנתן הקב"ה לעמו ישראל וסימני האומה יש בה, וראויה היא לטעת את כרם ה' אלקי אבותינו.