ירושה וצוואה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה (כ"ז ח' – י"א).

 

"אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אע"פ שזה ממון הוא לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט לומר שחוקה זו לא נשתנה ואין התנאי מועיל בה בין שצוה והוא בריא בין שהיה שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל" (רמב"ם נחלות פ"ו ה"א).

הנה אף שאין ביד האדם לשנות דיני ירושה שהתורה קראם חוקה, מ"מ מצינו ארבעה דרכים שבהם יכול האדם להנחיל וליתן למי שלבו חפץ ולחלק נחלה כרצונו, ונפרט את עיקרי הדינים בזה.

 

א

נחלה דרבי יוחנן בן ברוקה


מקור הלכה זו בב"ב דף ק"ל ע"א במשנה "האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין".

הרי לן דאם מנחיל הוא למי שראוי לרשת אותו חלק יתר על אחיו דבריו קיימין ולמדו זאת מדכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו" התורה נתנה לו רשות להנחיל לכל מי שירצה עי"ש.

וכך נפסקה הלכה ברמב"ם פ"ו מנחלות ה"ב ובשו"ע חו"מ סימן רפ"א סעיף א' עי"ש.

וכבר הארכתי בביאור גדר זה פרטיה ודקדוקיה במנחת אשר לב"ב סימן נ"ד עי"ש.

 

ב

מתנת שכיב מרע

 

מקור הלכה זו בב"ב קנ"ו ע"ב במשנה שם נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע, דלר"א רק בשבת דבריו קיימין ולא בחול כיון שיכול לכתוב ולר' יהושע אף בחול דבריו ככתובין וכמסורין דמי כדי שלא יטרף דעתו עליו וכ"ה הוא בגיטין ע"ז ע"ב, ופרטי הלכה זו מבוארים בחו"מ סימן ר"נ – רנ"ד עי"ש.

והנה נחלקו הראשונים בבריא המצוה מחמת מיתה האם דינו כמתנת שכיב מרע ואי"צ קנין או שמא לא תיקנו חכמים הלכה זו אלא בשכיב מרע השוכב על ערש דוי בלבד, ומקור סוגיא זו בב"ב קל"ו ע"א במשנה "הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך", דעת מהר"ם במרדכי ב"ב סימן תקצ"א, ושם בסימן תר"ב, דכונת הסוגיא למתנת בריא דאם מצוה הוא מחמת מיתה דינו כמתנת שכ"מ וז"ל שם בסימן תקצ"א "נשאל לרבינו מאיר אם יש לו לאדם בן עני ורוצה לתת לו עתה כדי לסלקו לאחר זמן מירושתו ואין יכול ליקח ממנו מירושתו משום דקי"ל מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום והשיב נ"ל דיש תקנה לאביו עכשיו אע"פ שהוא בריא לחלק נכסיו לאחר מותו לכל יורשיו במתנת ש"מ חוץ מזו וכן יאמר עכשיו אע"פ שהוא בריא פלוני בני יטול לאחר מותי שליש נכסי ופלוני בני שליש ופלוני כך וכך ולא ישאר לזה כלום ולא יזכירהו במתנה וממילא לא ישאר לו כלום דאפילו בריא וחי אחר כך ימים רבים כיון שמצוה ואומר פלוני בני יטול לאחר מותי אין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה ואור"ת אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע כך שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה שפירש בהדיא אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה" וכ"כ במרדכי ב"מ סימן רנ"ד "ופסק רבינו מאיר דאף הבריא שאמר ינתן לפלוני כך וכך אם ימות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה וכן משמע מפרש"י דהכא ועיין פרק יש נוחלין" עי"ש. אך רבים מן הראשונים נקטו דכל סוגיא זו מיירי בקנין גמור ולשיטתם לא מהני מתנת בריא ללא קנין ובראשם הרשב"א כמו שהביא הבית יוסף והוא בשו"ת הרשב"א א' תתקע"ה ובמיוחסות סי' ו' וכ"ה בח"ג סימן קי"ח, וע"ע במהרי"ק שרש צ"ד, עי"ש.

והנה בשו"ע סימן רנ"ז סעיף ז' כתב "כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף, הגה, ומ"מ צריך קנין במתנת בריא ולא אמרינן בכה"ג דבריו ככתובין וכמסורין דמי ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו רוצה לעשות סדר בצואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין ואפילו קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להם דבר שאינו בידו אז דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה" הרי לן דהמחבר ס"ל כשיטת מהר"ם דלא צריך בבריא המצוה מחמת מיתה קנין והרמ"א נקט דצריך קנין.)

 

ג

צואה בקנין


והנה מבואר ברמ"א שם דהרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו צריך להקנות נכסיו מחייו, ואם רוצה לכלול בצואתו אף מה שאינו בידו בשעת הקנין צריך לכתוב בדרך הודאה, ואכן כך נוהגים בבית ישראל דכל הרוצה לקבוע מה יעשה במה שהוא מנחיל אחריו כותב צואה כדת של תורה, וצואה זו יש בה שתי יסודות, הקנאה מחיים, והודאה. הקנאה מחיים משום דאין אדם יכול לשנות ירושה דאורייתא כנ"ל (אלא בין אלה הראויים ליורשיו משום דר' יוחנן בן ברוקה כנ"ל), והודאה כדי לפתור בעית הנכסים שיבואו לרשותו לאחר כתיבת הצואה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

ומה דלא סגי בהודאה, דהיינו בכותב שהוא מודה שחייב לכל שהוא רוצה לזכותו סכום גדול אא"כ יתנו לו כך וכך אז נפקע החיוב, ולמה צריך קנין, נראה דלא רצו לסמוך רק על הודאה דשקר הוא, ועיין עוד מה שהאריך בזה בפתחי חושן ירושה פ"ח סוף פרק ד' ואכמ"ל.

ובקנין שבצואה נהגו להקנות גוף מהיום ופירות סמוך למיתה, וכדי לשמור על זכות המוריש שיוכל לעשות בנכסיו כרצונו עד יום מותו, נהגו להתנות במפורש שלא יחול הקנין אלא על אותם הנכסים שיהיו ברשותו שעה אחת לפני מותו. (ויש לעיין בזה בדין ברירה ואפשר שיש בזה טעם נוסף למה נהגו לכתוב הודאה והתחייבות, ודו"ק כי קצרתי.

 

ד

מצוה לקיים דברי המת

 

מקור סוגיא זו בגיטין ט"ו ע"א, וכבר הארכתי במקום אחר ביסוד הלכה זו וגדרה, עיין מנחת אשר גיטין סימן י"ז ומנחת אשר בראשית סימן ס"ז.

ונחלקו ביסוד הלכה זו אם הוי קנין או מצוה בעלמא, דעת הרמב"ן בגיטין י"ג דהוי מצוה בעלמא וכ"כ בהגהות מרדכי ב"ב סימן תר"ו, ומדברי המרדכי שם סימן תר"ל בשם ר"ת מבואר דהוי קנין גמור וכ"כ הריטב"א בשם הרמ"ה בגיטין דף י"ג ע"א עי"ש.

והקשו כל הראשונים כיון דלעולם מצוה לקיים דברי המת מה צורך יש בתקנה דמתנת שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי, והלא בלא"ה מצוה לקיים דברי המת, וג' דרכים נאמרו ביישוב קושיא זו.

א: דעת ר"ת דלא אמרו מצוה לקד"ה אלא אם הושלש הממון מתחלה לשם כך, כ"כ בתוס' בגיטין י"ג ע"א ובכתובות ע' ע"א וכל הראשונים הביאו שיטה זו.

ב: דעת הרמב"ן בגיטין שם דלא צריך הושלש, אלא דלא אמרו מלקד"ה אלא במצווה לבניו או למי שהממון בידו, ולא בדרך הקנאה או אף בלשון צווי שלא בפניהם וכ"כ הריטב"א שם.

ג: יש מן הראשונים שכתבו ליישב קושיא זו כנ"ל, דמלקד"ה אין בו קנין אלא מצוה בעלמא ואם מכרו היורשים מכרן מכר ומשו"כ תקנו דמתנת שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי כדי שלא תטרף דעתו עליו. והנה בחשן משפט סימן רנ"ב ס"ב פסק המחבר כר"ת דלא אמר מלקד"ה אלא בהשליש, והרמ"א הסכים לדבריו והוסיף דאין זה קנין אלא מצוה בלבד, עי"ש.

הרי לן ד' דרכים שבהם ביד האדם לקבוע מה יעשה בממונו לאחר מותו שלא לפי סדר נחלות שבתורה, ולא כתבתי אלא אפס קצהו ולא חסרתי אף ככלב המלקק מן הים הגדול.

 

ב

 

והנה דנו כל גדולי הדורות בדין צואות שנכתבו שלא כדין תורה האם יש בהם תוקף כלשהו, וארבעה דרכים נאמרו באחרונים לתת תוקף הלכתי גם לצואות שנכתבו שלא כדין תורה, ונבאר בזה את הנלענ"ד.

 

א

 

הנה לשיטת מהר"ם במרדכי לכאורה כל צואה הוי מצוה מחמת מיתה ודבריו כמתנת שכ"מ וככתובים וכמסורים, אלא שרוב הפוסקים דחו שיטה זו (ואף בדעת הבית יוסף יש סתירה דבשו"ע משמע דס"ל כמהר"ם כנ"ל אך עיין שו"ת אבקת רוכל סימן ק"ד שפסל צואה שלא היה בו קנין מחיים, ומשו"כ רבים הבינו את דברי הב"י בסעיף הנ"ל בסוס"י רנ"ז דכל כונתו דהוי לגמרי כמתנת שכ"מ אינו אלא לענין שאם עמד חוזר ולא לענין שאין צריך קנין.

ועיין מש"כ זקנינו רשכבה"ג מהר"ם בנעט בשו"ת הר המור סימן מ' דרוב רובם של הראשונים חלקו על שיטת מהר"ם ולית הלכתא כותיה וכן מורין כל בתי הדין, וכ"כ בשו"ת מהרש"ם שם אלא שכתב דמ"מ הוי ספיקא דדינא עי"ש.

 

ב

 

בשו"ת אחיעזר ח"ג סימן ל"ד (וח"ד סימן ס"ו) כתב "גם מכבר הייתי מצדד לומר דהיכי דמי שצוה המת ליתן לו הוא מוחזק מטעם דינא דמלכותא דקיום הצואה ע"י ערכאות לא בעי הושלש מתחלה לכך, אלא שלא מצאתי גילוי לדין זה". הרי שכתב לחדש דכאשר הצואה תקפה לפי דין ערכאות הוי ליה כהושלש ואמרינן ביה מצוה לקיים דברי המת, ועי"ש בח"ד שכתב לפי"ז ליישב מה שנהגו בזמנו בתי הדין לתת תוקף לצואות שלא נעשו לפי דין תורה בקנין מחיים עי"ש.

והנה בדור שלפניו כבר נחלקו בכעין זה שנים מגדולי הדור, בשו"ת מהרי"א הלוי ושו"ת מנחת שי, שדנו בצואת הצה"ק מסדיגורא זצוק"ל שחילק מעותיו לבניו ובנותיו ונכדותיו, ולא היה בצואה שום הקנאה מחיים אלא כתב "הנני מובטח בצדקת בניי שליט"א כי יעשו רצוני בלי שום שינוי כחפץ אביהם", דהמנחת שי בסימן ע"ה כתב לחדש דמי שכתב צואה ליתן חלק מנכסיו לבתו והצואה לא נעשה כדין, דכיון דלפי משפט הערכאות בת יורשת כבן הו"ל כהושלש בידה, ומהרי"א הלוי בח"ב סימן פ"ו דחה דבריו וכתב דכיון דאסור לפנות לערכאות ולהוציא ממון שלא כדין מהי"ת יחשב כהושלש. ובפרט בגדול וקדוש ודאי אין לומר דהוי כהושלש משום משפט הערכאות עי"ש.

ובקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א ח"ג סימן רכ"ה הביא את דברי הגדולים הנ"ל והסיק דאם מדובר באדם חילוני שכתב את הצואה מסתבר טפי כדברי המנחת שי והאחיעזר דסמך על כך שיממשו זכותם בערכאות וממילא הו"ל כאילו הושלש לשם כך עי"ש. (ועי"ש שהעיר על המנחת שי בסימן ע"ט שכתב דמהרי"א חזר והסכים לדבריו, דהמנחת שי נדפס בתרנ"א ושו"ת מהרי"א הלוי נדפס בשנת תרנ"ג הרי שמשנה ראשונה לא זזה ממקומה ולא חזר בו עי"ש).

אמנם לענ"ד כל עיקר סברת המנח"ש והאחיעזר תלוי בסברת ר"ת למה לא אמרינן מצוה לקד"ה אלא בהושלש מתחלה דמצינו בזה שתי סגנונות שונים. המרדכי בב"ב סימן תר"ל כתב דאם השליש את המעות ביד אחרים ממילא זכו אותם אחרים למקבל מתנה ולא זכו בו יורשים, וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סימן צ"ה עי"ש שכפל דברים אלה בתשובתו, ואף שלכאורה זה תימה דהלא ירושה חלה עם גמר מיתה ואיך יזכו אחרים לפני היורשים, ועוד דלא מצינו שאותם אחרים צריכים לכוין לזכות או לעשות מעשה קנין, וצ"ל דאין הכונה לזכיה ממש, אלא לתקנה בעלמא, דלא אמרו חכמים מצוה לקד"ה אלא בכעין זכיה, כאשר המעות הושלשו ביד אחרים לצורך המקבל ונראה כזכיה.

אך הריטב"א בגיטין י"ג ע"א כתב ביאור אחר בשיטת ר"ת "דאיכא למימר משטה הוי א"נ לפטומי מילי בעלמא הוא דאתא" וכעין דבריו כתב הריב"ש בסימן ר"ז "דאינו אלא כמהתל ומפליג בדברים" אם לא השליש עי"ש.

והנה לדברי הריטב"א והריב"ש יש טעם בדברי האחיעזר דכיון דיודע האדם דאפשר לממש צואתו בערכאות אינו מהתל ומשטה בדברים אלא בגמר דעת הוא עושה וממילא לא צריך הושלש, אבל לדברי המרדכי והמהרי"ט אין טעם בחידוש זה. אמנם בחידושו של המנחת שי יש לפקפק אף לדברי הריטב"א והריב"ש דהרי הבנות ממ"נ יוכלו לתבוע חלקם בערכאות בין צוה האב ובין לא ומה מוסיף הוא בצואתו שלא נעשה כדין, ואפשר דמ"מ הוי כהושלש בידם דכל שיכול האדם לזכות בו הו"ל כאילו מוחזק בידו לענינים מסוימים ואכמ"ל.

 

ג

 

בשו"ת מהרש"ם שם דן אף הוא בפולמוס מסביב לצואת הרה"ק מסדיגורא ובאות ט' שם כתב לפי דברי הריב"ש דצריך השליש דאל"כ הוי כמהתל בדברים, דכל שיש בצואה גילוי דעת שאינו מהתל אלא גמר בדעתו ליתן לא צריך השליש, וחידש לפי"ז דכיון דכתב הצדיק הנ"ל דבטוח הוא בצדקת בניו שיעשו רצונו וחפצו מהני כאילו השליש ביד אחרים, שהרי מוכח מתוכו דלא כמפליג בא אלא בגמר דעתו ורצונו עי"ש.

אמנם מלבד המבואר לעיל דגם סברא זו תלוי' במה שנחלקו הראשונים בביאור שיטת ר"ת וסברת "הושלש" לכאורה מסתבר לפי לומר לא פלוג, דאטו בכל מקרה וענין נדון לפי אומד דעתנו אם כמהתל ומשטה צוה או בגמר דעת והלא ברוב המקרים יש הוכחות שונות שלא התכוין להתל, ואעפ"כ כן תקנו חכמים דלא אמרינן מלקד"ה אלא כאשר השליש ממונו לשם כך, ומסתבר א"כ אף בצואה הנ"ל לומר דכיון שלא הושלש הממון לשם כך אין מלקד"ה. (ועוד דאם הלכה זו באומדנא תליא וכי צריך הוכחה שהרב הקדוש שכל דבריו כגחלי אש יכתוב צואה כמהתל ומשטה, אלא ע"כ דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים והם השוו מדותיהם וז"פ).

ומ"מ כתב בשו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן ר"ג דאף כשאין דין מצוה לקיים דברי המת כגון בשלא השליש הממון לשם כך, אעפ"כ יש מצוה על היורשים לעשות רצונו אף כשאין מצוה מצד הדין הממוני דמצוה לקד"ה והמהרש"ם הביא דבריו גם בתשובה הנ"ל וגם בח"א סימן נ"ב, ובח"ב כתב דהוי משום מצות כבוד אב ואין זה אלא בבנו ובתו עי"ש, וכ"כ הגרעק"א בדרו"ח סוף ח"א בתשובה עי"ש, ואפשר שהרה"ק הנ"ל סמך על סברא זו ובטוח היה בבניו שיעשו כרצונו משום כבוד אב ואכמ"ל.

 

ד

 

באגרות משה אהע"ז ח"א סימן ק"ד כתב חידוש עצום דכל צואה הכשרה בערכאות הו"ל כאילו יש בו קנין מחיים, דאין לך קנין גדול מזה וכיון שהדברים מחודשים כ"כ נעתיק לשונו "אך בעצם מסתבר לענ"ד שצואה כזו שודאי יתקיים כדברי המצוה בדינא דמלכותא א"צ קנין שאין לך קנין גדול מזה. וממילא כיון שאי"צ קנין מועיל מדינא אף נגד היורשין אף שהוא מתנה לאחר מיתה" ושוב כתב "וזהו טעם גדול למה שבארץ הזאת נוהגים לסמוך על צואות כאלו ואין חוששין מליקח המעות לצדקה ואם כי לא נחתו לזה מ"מ כיוונו האמת ואם אינם נביאים בני נביאים הם".

והגאון חזר על דבריו שם בסימן ק"ה.

ולא ירדתי לסוף דעתו כלל, דמ"מ לא הקנה מחיים וכל לשון הצואה בערכאות ענינו מה יעשה בממונו לאחר מותו ואין שלטון ביום המות, ומה שכתב הגאון שם דאין קנין לאחר מיתה, אבל בכה"ג שאין צריך קנין מהני גם לאחר מיתה תמוה מאד לענ"ד, דמה שאין קנין לאח"מ אינו משום חסרון במעשה הקנין אלא משום דכיון שמת אדם עבר ובטל מן העולם, ואין לו בעלות ושלטון והממון כבר של יורשיו, ומה יהני בזה הא דדמ"ד, סוף דבר דברי האג"מ לא ידעתי להולמן.

סוף דבר, מצינו ד' דרכים באחרונים ליתן תוקף לצואות שלא נערכו כדת של תורה, אמנם לבי אומר לי, שלא נכתבו הדברים אלא בדוחק גדול כדי ליישב מנהג שהיה נפוץ בזמנם שבתי הדין נתנו תוקף לצואות לא הלכתיות כמבואר במהרש"ם, באחיעזר ובאגרות משה, או כאשר המצווה צוה ליתן ממעותיו לצדקה, או במקרה של הצדיק מסדיגורא שגדולי הדור רצו לתת תוקף ולהעמיד מקחו של צדיק, אך באמת כל הסברות הנ"ל קלושות הן כמבואר ולענ"ד אינם עיקר לדינא.

ובימינו שבענין זה אכשור דרא ורוב החרדים על דבר ה' עורכים צואותיהם כדין תורה, צ"ע גדול בעיני אם יש לתת תוקף לצואה שלא נעשה כדין, מאחר שלענ"ד יש לפקפק טובא בכל הדרכים הנ"ל כאשר ביארנו בקיצור גדול, ועיין בשו"ת מהר"ם פאדובה סימן ס' לגבי צואה שאין בו קנין שהאריך לבאר שבטל ומבוטל אף אם לפי דינא דמלכותא יש לו תוקף ולא העלה על דעתו להכשירו משום מלקד"ה, ויש עוד להאריך בכל זה, .דעומל ןוזח דועו