ד' כוסות

מרן הגאב"ד שליט"א

לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (ו' ו' – ז').

 

"מנין לארבעה כוסות רבי יוחנן בשם ר' בנייה כנגד ארבע גאולות לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (ירושלמי פסחים ס"ח ע"ב).

הנה מצינו בדברי הראשונים שתי דרכים בביאור מצות ד' כוסות כנגד מה תיקנוה, רש"י והרשב"ם בריש ערבי פסחים כתבו כדברי הירושלמי דכנגד ד' לשונות של גאולה תיקנו ד' כוסות, ולעומתם כתבו הר"ן שם והתוס' בסוכה ל"ח ע"א דתיקנו ד' כוסות משום ד' ברכות הנאמרים בליל הסדר וכל אחד מברכות אלה נאמרת על הכוס, וכלשון התוס' שם "מסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה" עי"ש. (ונראה דלא נקטו אלא הלל ואגדה משם דאידך שני כוסות קידוש וברכת המזון פשיטא להו דהן כוס של ברכה, ודו"ק).

וכבר דנתי במק"א דאפשר דיש נפ"מ להלכה בין שתי דרכים אלה (עיין מנחת אשר שמות סימן ח' והגדש"פ מנח"א שערי לימוד סימן ו') דכבר נחלקו האחרונים במי שאין לו מספיק יין לד' כוסות האם יש מצוה מ"מ בשנים או שלשה כוסות, דעת המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ט דד"כ מעכבים זה את זה וכולם חטיבה אחת הן, אך הרש"ש הוכיח מפסחים ק"ט ע"א שם אמרו בטעם דאין חשש זוגות בד' כוסות, "ד' כוסות תיקנו חכמים דרך חירות כל חדא וחדא מצוה באפי נפשה הוא" הרי דכל כוס מצוה בפני עצמה היא ולא הא בהא תליא. וכבר הבאתי דמדברי המגן אברהם בסימן תע"ב ס"ק י"ד מוכח דאין הכוסות תלוים זב"ז שהרי כתב דמי שאין לו אלא ד' כוסות בלבד ישתה את כולם בליל א' דחג ולא יחלקם בין שתי הלילות (בחו"ל) דליל א' עיקר, ומשמע דאילולי דליל א' עיקר היה ענין לחלקם ולשתות מקצתן בכל לילה הרי דכל כוס מצוה בפנ"ע היא.

ולכאורה נראה דשאלה זו תלויה בשתי הדרכים הנ"ל דאם ד' כוסות משום ד' ברכות הן פשוט שאין הם תלויים זה בזה דמה ענין ברכה זו לברכה אחרת והלא כשם שכל ברכה מצוה בפנ"ע היא כך כל כוס מצוה בפנ"ע הוא, אך אם ד' כוסות תיקנו כנגד ד' לשונות של גאולה נראה טפי דמצוה אחת וענין אחד הם.

אך באמת נראה עיקר מגוף הסוגיה כדעת המגן אברהם דאין ארבעת הכוסות תלויים זב"ז כמבואר ומשו"כ נראה דאף אם תיקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה אפשר דכל חדא וחדא מצוה בפני עצמה היא כמבואר.

וכבר ביארתי שם את הנלע"ד עיקר דשני דינים יש בד"כ, גם שתיית הכוסות וגם לומר עליהם הלל והגדה, ועוד כתבתי לחלק דלענין שתיית הכוסות כל ארבעת הכוסות מצוה אחת הן ורק לגבי הברכות הוי כל חדא וחדא מצוה באפי נפשה, אך באמת נראה טפי דאף לגבי מצות השתיה הוי כל חדא וחדא מצוה בפני עצמה, ודו"ק בכל זה.

 

ב

מצטער וחולה בד' כוסות

 

"מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצות ארבע כוסות" (שו"ע סימן תע"ב סעיף י').

הנה מקור הלכה זו בנדרים מ"ט ע"ב שר' יהודה בר אילעאי העיד על עצמו שאינו שותה יין אלא בקידושא ואבדלתא ובד' כוסות וחוגר הוא את ראשו מפסח ועד עצרת מרוב כאב ראשו, וכעי"ז מצינו בירושלמי שקלים פ"ג ה"ב (ח' ע"ב) "רבי יונה כד הוי שתי ארבע כסי דפסחא הוי חזיק רישא עד חגא", הרי דאף שקשה היה להן ביותר שתיית היין מ"מ התאמצו לקיים מצות ד' כוסות.

ולכאורה הלכה זו נוהגת בכל המצוות דחייב אדם להתאמץ בקיומן אף כשהוא מצטער בעשייתן וכ"כ המשנ"ב בסימן תע"ג ס"ק מ"ג לגבי מצות מרור דאף אם קשה לו האכילה צריך לדחוק עצמו לקיים המצוה. ולא מצינו פטור מצטער אלא במצות סוכה בלבד משום שדרשו תשבו כעין תדורו כדי לפטור את המצטער.

ויש לתמוה על מש"כ הרדב"ז בשו"ת ח"ב סימן תרפ"ז שנשאל לגבי מנהגן של אלה הנוהגין להסתפר בר"ח אייר אם הוי מנהג הגון וכתב להתיר ונימק סברתו "דאיכא צער בגידול השער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור", ויש לתמוה איך למד מסוכה למנהג אבילות, דהלא לא מצינו פטור מצטער אלא בסוכה משום שאין זה כעין תדורו ובפרט דכל ענין האבילות אינו אלא צער ועינוי ואיך נלמד מסוכה לפטור את האדם מן האבלות משום צער.

וכיוצא בזה תמה בקובץ שיעורים (ח"ב סימן מ"ו) על מה שכתוב בתשובות הגאונים לפטור את המצטער מן התפלה כמו שהוא פטור מן הסוכה, ואיך למדו ממצות סוכה שבה דרשו חז"ל תשבו כעין תדורו עי"ש.

 

ג

 

והנה כתב המשנה ברורה לחדש דאף שהמצטער חייב בד' כוסות אם נופל למשכב פטור עי"ש (סימן תע"ב ס"ק ל"ה) ובשער הציון שם (ס"ק נ"ב) כתב לבאר משום דאין זה דרך חירות עי"ש.

ולכאורה יש לעיין, וכי דרך חירות מעכבת והלא בפסחים ק"ח ע"א אמרו דאם שתה ד' כוסות יין חי "ידי יין יצא ידי חירות לא יצא" ומבואר מכל הראשונים דאף ביצא ידי חובת ד' כוסות מצוה מן המובחר לא קיים דלכתחלה צריך לשתות יין בדרך חירות עי"ש בדברי רש"י הרשב"ם והר"ן, הרי דאין חירות אלא מצוה לכתחלה ואינה מעכבת בדיעבד. אך באמת כל ענין ההסיבה משום דרך חירות היא והרי חזינן דאם אכל מצה או שתה ד' כוסות שלא בהסיבה אף בדיעבד אינו יוצא הרי שדרך חירות מעכבת.

ונראה דשאני חירות מדרך חירות ואף דבשתה יין חי ליכא חירות דהחפצא של היין אינו חשוב ומשמח מ"מ אם שתאה בדרך חירות יצא יד"ח אבל אם לא הסיב בשתייתה אין כאן דרך חירות במעשה השתיה ובכה"ג לא יצא יד"ח.

אך באמת יש לתמוה על כל עיקר חידושו של המשנה ברורה דמהי"ת לחלק בין מי שהיין מזיקו דמ"מ הוי דרך חירות למי שנופל למשכב דשוב אינו דרך חירות ומה הכרח יש לחלק בין זה לזה. ולכאורה הוי אמינא דעיקר סברת המשנה ברורה לחלק בין צער מועט ונזק שולי דאינו פוגם בדרך חירות לצער רב וחולי דשוב אינו דרך חירות, אך באמת אין זה נראה כלל, דהלא מקור הלכה זו במה שמסופר בבבלי וירושלמי על גדולי החכמים שקיימו מצוה זו אף שעל ידה נגרם להם כאב ראש מפסח עד העצרת, והלא ברור כשמש דמי שסובל מכאב ראש עד העצרת, הרי בתחילת שתייתו סובל הוא מכאב בלתי נסבל, ואעפ"כ אמרו דחייב הוא בד' כוסות, ושוב קשה מהי"ת לחלק בין הני למי שנפל למשכב דשוב לא הוי דרך חירות.

ומשום גודל התימה, היה נראה דאין כונת המשנה ברורה אלא למי שנופל למשכב מיד סמוך לשתייתו דבאמת נראה פשוט דכל גדר דרך חירות אינו אלא במה שניכר כלפי חוץ בשעת קיום המצוה וכהא דשלא בהסיבה ומה לן במה שיפול למשכב למחרת, ומה זה ענין לדרך חירות שבאכילת מצה ושתיית ד"כ, ואם כונתו למי שנופל למשכב סמוך לשתיית הכוסות ניחא דאין זה דרך חירות, ודו"ק.


ד

 

והנה הארכתי במק"א בשאלה אם חייב אדם לחלות וליפול למשכב כדי לקיים מצות עשה, והבאתי את דברי כמה מן האחרונים שנקטו לפטור ועיקר נימוקם דאם מצינו לגבי הוצאות ממון דאין אדם חייב לבזבז הון רב על המצוות (או"ח סימן תרנ"ו סעיף א' ברמ"א) מסתבר דה"ה שאינו צריך ליפול למשכב בשביל קיום מצוה דלא יהא ממונו חביב עליו יותר מגופו, עיין אבני נזר יו"ד ח"ב סימן שכ"א, חלקת יואב קונטרס בעניני אונס, שו"ת בנין שלמה סימן מ"ז, ומשנ"ב סימן תע"ג ס"ק מג לגבי מצות מרור דאם מזיק לבריאותו פטור ממנה.

ולעומתם בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סימן ר"ס נקט דחשיב"ס חייב בכל המצוות וכתב לגבי מי שנאסר עליו ע"י רופאיו לאכול מצה או מרור דאם הוא חולה שאין בו סכנה חייב הוא בכל המצוות וכמבואר בסימן תע"ב סעיף י' ואם יש בו סכנה אסור לו להחמיר על עצמו ולא זו בלבד שאיסור יש בעצם ההסתכנות אלא אף ברכתו ברכה לבטלה עי"ש, ומ"מ מבואר בדבריו שאינו מחלק בין מצטער לחולה וכמבואר בשו"ע לגבי ד' כוסות מהם למד דבכל המצוות חייב אף אם יחלה ויפול למשכב עי"ש.

וכיון שהאחרונים לא הביאו ראיות חותכות לכאן ולכאן הלכה כדברי המכריע, ולענ"ד נראה בזה, דודאי אין אדם חייב לחלות כדי לקיים מצוה דלא גרע מהפסד ממון וכדעת רוב האחרונים, אך מ"מ רשאי הוא להחמיר על עצמו אם ירצה ואפשר דאף מדת חסידות יש בזה, אך אין זה אלא בחולי בעלמא אבל אם יש חשש סכנת אבר או כל נזק בריאותי בלתי הפיך אסור להחמיר וכל המחמיר ראוי לגעור בו.

ויש לכאורה ראיה דבחשש נזק בלתי הפיך דסכנת אבר פטורים מן המצוה מיבמות ע"ב ע"א שם נחלקו תנאי במשוך בערלתו אם מצוה למולו, לחכמים משוך צריך שימול "ר' יהודה אומר לא ימול מפני שסכנה היא לו, אמרו לו הרבה מלו בימי בן כוזיבא והולידו בנים ובנות" הרי דמשום סכנת כרות שפכה פטור הוא מלמול, אמנם למסקנת הגמ' שם מילת המשוך הוי מדרבנן ואין מזה ראיה לגבי מצוה דאורייתא, אך מ"מ נראה דכך גם לגבי מצוה דאורייתא.

ועוד יש לדון בזה במה שכתבו התוס' בפסחים כ"ח ע"א וביבמות ע' ע"א דטומטום מסתמא אינו חייב לקרוע ולמול אף אם ודאי זכר הוא וביציו מבחוץ, וצ"ב בטעם שאינו חייב לקרוע ולמול, ובודאי אין זה מחשש פקוח נפש דא"כ לא היו כותבים מסתמא אינו חייב, והלא מה ספק יש כאן, ומשו"כ נראה דהטעם לפטור הוא משום דהקריעה כרוכה בסבל ויסורים גדולים וכנפל למשכב הוא, ומה שנסתפקו התוס' אפשר דזה גופא יסוד ספיקם אם חייב אדם לחלות ע"י קיום המצוה, ואפשר שלא נסתפקו אלא במצות מילה משום חומרתה דהוי עשה שיש בה כרת, ואם לא יקרע יבטל מצות מילה כל ימיו. (וכבר כתב האבני נזר אהע"ז סימן א' דחייב אדם להוציא הון רב כדי שלא לבטל מצוה כל ימיו, ומשו"כ אמרו דאי שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה צריך לגרשה ולישא אחרת, עי"ש.)

אך באמת אפשר עוד דהתוס' נסתפקו אם יש לו דין ערל כלל דמכיון שמטבעו נולד טומטום אפשר דלא חל עליו מצות מילה ואין ערלתו ערלה, אך באמת מבואר להדיא ביבמות ע"ב שם דטומטום שביציו מבחוץ הוי ערל גמור ואסור בתרומה וא"כ מסתבר דהוי ערל גם לענין מילה, וצ"ע עדיין.

וכבר הערתי במק"א דלכאורה דברי המשנ"ב בהלכה זו סותרים זה את זה, דבסי' תע"ב משמע דאינו פטור מד' כוסות אלא משום דאין זה דרך חירות הא לאו הכי חייב, ולגבי מרור כתב בסי' תע"ג דפטור אם אכילת המרור תזיק לבריאותו (ודוחק לומר דכונתו לנזק גמור ובלתי הפיך, חדא דאין זה משמע מלשונו, ועוד דבאמת אין זה מצוי שאכילת מרור תגרום לאדם נזק כזה).

והנראה עיקר לפי המבואר לעיל, דבאמת פטור מכל המצוות כשיש חשש חולי אלא דמ"מ רשאי להחמיר על עצמו ולקיים המצוה, אך בד' כוסות אין חומרא זו אלא מנהג שטות דכיון דאין זה דרך חירות אינו יוצא יד"ח ואין כאן מצוה כלל, ודו"ק בזה.

 

ה

 

הנה נשאלתי באחד שנקבע לו ע"י קופת חולים ניתוח לערב פסח, ובדרך הטבע אם אכן ינותח ביום זה יבטל את מצוות ליל הסדר או לפחות את חלקו הגדול. בידו להקדים את הניתוח אבל אז יצטרך להוציא הוצאות מרובות ולעשות הכל באופן פרטי. בידו גם לדחות את הניתוח לאחר הפסח אבל אז יסבול כאב ויסורים שבועות ארוכים עד אשר יקבעו לו תור חדש (אמנם לא מדובר בחשש סכנת נפשות), כיצד עליו לנהוג לפי משפט התורה.

ונראה ברור דאין מוקדם ומאוחר בתורה ואין עליו חיוב לא להקדים ולא לאחר את הניתוח, להקדים אינו חייב משום שאין אדם מחוייב להוציא הון רב על המצוות כמבואר באו"ח (סי' תרנ"ו ס"א ברמ"א) ואם על קניית המצוות אינו חייב להוציא ק"ו שאינו חייב להוציא הון רב להקדים ניתוח ע"מ שיוכל לקיים מצוה, ולאחר אינו חייב משום שאינו חייב ליפול למשכב לקיים מצוה וה"ה שאינו חייב להאריך ימי מחלתו לקיום מצוה.

אמנם אם ירצה רשאי הוא בין להקדים ובין לאחר, ולענ"ד עדיף להקדים מלאחר דמוטב להוציא הוצאות מלהרבות בצערא דגופא שיש בהם אף ביטול מלאכת שמים ולפעמים אף סכנת נפשות בלתי צפויה מראש, כ"ז ברור.


ו

מיץ ענבים לד' כוסות

 

בהגדה ש"פ קול דודי הביא בשם ה"אגרות משה" דאין יוצאים במיץ ענבים דצריך שיהא  בו טעם יין כמבואר בפסחים ק"ח ע"ב וברשב"ם שם דלמידין מקרא "'אל תרא יין כי  יתאדם' כדמזהר עליה שלא להשתכר בו". הרי שצריך יין משכר, וכך מורה ובא מרן  הגרי"ש אלישיב שליט"א. אך ידוע שהחזו"א רגיל היה לשתות מיץ ענבים לד' כוסות  וכן הגאון מטשעבין, אולם אפשר שהיין הזיק להם מאוד וכבר נפסק במשנה ברורה (סימן  תע"ב סקל"ה) דמי שנופל למשכב ע"י שתיית יין פטור מד' כוסות.

ובאמת לא מצינו להדיא בראשונים לחלק בין יין לקידוש ליין לד"כ ואדרבא הרמ"א  בסוף סימן תפ"ג כתב דאף אם בקידוש נחלקו אם סגי בחמר מדינה בד' כוסות לכו"ע  יוצא בחמר מדינה אם אין לו יין, ובאמת משמע מרש"י ותוס' שם שלא כפירוש הרשב"ם  אלא דפסוק זה הובא רק להוכיח שצריך יין אדום והיינו מראה יין ולא לענין טעמו,  ועוד דאף לרשב"ם אפשר דכיון דאזהר משכרות הרי שצריך טעם יין וסתם יין משכר,  אבל אפשר דגם טעם מיץ ענבים סגי דגם זה טעם יין ולא בא להוציא אלא חדש וישן  שנחלש טעמו כמבואר שם, ועוד דבאמת לא מובא דין זה להלכה לא ברמב"ם ולא  בשו"ע, ואדרבא מבואר בסימן תע"ב ס"א דאם יין לבן משובח מן האדום שותה לכתחלה  יין לבן.

אמנם כתב התשב"ץ בחלק א' סימן פ"ה דאף דמראה אדום אינו מעכב בדיעבד טעם יין  מעכב אף בדיעבד עי"ש, וגם משמע קצת בירושלמי שבת (נ"ד ע"א) ושקלים (י"ג ע"א)  דצריך יין המשכר דז"ל "מהו לשתותן מפוסקין, כלום אמרו שישתה לא שישתכר אם  הוא שותה אותן מפוסקין אף הוא אינו משתכר" ומשמע דצריך להיות שתייה משכרת אך  גירסת הגר"א "כלום אמרו אלא שישתה לא שישתכר" ולשיטתו אינה ראיה.

ומ"מ לענ"ד נראה דמי שקשה לו לשתות יין לד' כוסות יכול לצאת יד"ח אף במיץ  ענבים כמו בקידוש והבדלה. אך מ"מ יש מעלה ביין כיון שכתבו האחרונים (פמ"ג  במש"ז סוף סימן תע"ב והחק יעקב שם סקכ"ה) ויש להדר אחר יין משובח ולא מבושל  וקונדיטון ובודאי מיץ ענבים אינו בכלל יין משובח.

ושו"ר בספר שבות יצחק על הלכות פסח סימן י' שהאריך לטעון דידי חירות אינו אלא ביין המשכר ולא מיץ ענבים, אך באמת נראה מלשון הרמב"ם דעיקר חירות שביין אינו אלא שיהא ערב לשותה ואינו תלוי אלא בטעם כל אחד ואחד, עיין בלשונו בפ"ז מהל' חמץ ומצה הלכה ט' "ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי" וכ"כ בשו"ע הרב סי' תע"ב סעיף י"ז עי"ש היטב.

ומ"מ חזינן בדברי הרמב"ם דהלכה גמורה היא דצריך שתיה עריבה לפי דעת השותה, ומשו"כ נראה דמי שקשה לו לשתות יין, יכול לכתחילה לשתות מיץ ענבים.