הבוטח בה' חסד יסובבנהו

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

 

 הנה ידוע שאמירת פרשת המן סגולה היא לפרנסה, ונראה דיסוד סגולה זו, במדת הבטחון, דמפרשה זו עלינו ללמוד דאין השפע והפרנסה אלא מידו הגדולה הרחבה והמלאה ית"ש, וכשם שאבותינו במדבר לא אכלו אלא לחם מן השמים כן אין לנו אלא מה שהיושב במרומים משפיע לנו בטובו הגדול ברכות שמים מעל, וכשם שבמן כתיב "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" (שמות ט"ז י"ח), כך בפרנסתו של אדם, לא לחכמים לחם, ואין פרנסתו של אדם לפי טרחו וכוחו אלא כפי מה שנאצל לו מר"ה עד ר"ה בגזירת שמים, ואין עליו לעשות אלא השתדלות בדרך הטבע, אך ידוע ידע שכל פרנסתו מידו הגדולה ית"ש.

 וכפי מדת בטחונו של אדם השפע הנשפע עליו ומדת ההשתדלות הנדרשת ממנו. חסידים מספרים על הצה"ק רבי זושא מהאניפולי שפעם אחת ישבו הוא והחבריא קדישא ימים מספר בעבודת הקודש ולא בא אוכל לפיהם עד שהפצירו בו תלמידיו שיבקש מפלוני אלמוני העשיר שגר בשכנות שיחוס על נפש רעבה ויתן מפתו לדל, הצדיק ניגש לפתח ביתו של פלוני ונגע בידית הדלת וחזר לבית המדרש, לתמיהת תלמידיו ענה שלפי דעתו יצא בכך ידי חובת ההשתדלות אף שאפילו לא הקיש בדלת ולא ידע פלוני כלל שהצדיק עמד מאחורי דלתו, לאחר כמה דקות נכנס פלוני אלמוני לבית המדרש וכל טוב הארץ בידו, וראו החסידים בעליל דלפי מעלתו הנשגבה של הצדיק די היה לו בהשתדלות מועטת זו.

 הנועם אלימלך בפרשת בהר הביא בשם אחיו הגדול הר"ר זושא זצ"ל (וזו הפעם היחידה שהוא מביא ד"ת בשמו) דבפרשת בהר איתא "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית... וציויתי את ברכתי לכם" וכו' (ויקרא כ"ה כ' - כ"א) דכל עוד לא ישאלו כלל 'מה נאכל' יתברכו מברכות שמים בשפע אין קץ מכח מדת הבטחון ויהיה אוכל קמעא ומתברך במעיו ולא יצטרכו לטרחת הקצירה והאיסוף וכדו', אבל אם יהיו מקטני אמנה וידאגו ויאמרו "מה נאכל מעתה" ובכך ינעלו ארובות שמים ויתמעטו אוצרות השפע, אעפ"כ "וציויתי את ברכתי"... הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישפיע ברכה מחודשת אבל אז יצטרכו לטרוח בעבודה רבה, והדברים נפלאים.

 בספר תורת אבות כתב בשם הצדיק מלכוביץ שהר"ר זושא שמע פירוש זה מאליהו הנביא, אך כבר אמרו חז"ל דחכם עדיף מנביא וכבר מצינו דומה לפירוש נפלא זה בדברי אחד הראשונים, בספורנו שם וז"ל "ואכלתם לשובע, שיהיו הפירות רבי המזון כענין שהיה בעומר (היינו המן) שהיה מספיק לגדול כמו לקטן כאמרם אוכל קמעא ומתברך במעיו... וכי תאמרו מה נאכל, כאשר יסופק זה אצלכם ולא תבטחו שיהיה המעט מספיק באיכותו, וציויתי את ברכתי... ועשת את תבואתה, בענין שישבע העין מראות ותראו שיספיק הכמות" עי"ש.

 ובספר כתונת פסים לבעל התולדות יעקב יוסף הביא בפרשת שמיני בשם הרמב"ם דאילו היינו שלמים בבטחוננו בהקב"ה היינו זוכים אף בזמן הזה למן מן השמים, אמנם לא ידענו בדברים אלה איה מקום כבודם בדברי הרמב"ם, מ"מ מקור מקומם טהור בגודל כח הבטחון.

 ודברי התולדות יעקב יוסף משלימים זה את זה ובספרו עה"ת בפרשת מקץ הביא בשם הבעש"ט בביאור הפסוק "הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים ל"ב י') שאדם הבוטח בה' בטחון מושלם מלאכי מעלה שומרים עליו בכל צעד ושעל וכל המזיקים שבעולם אינם יכולים להזיקו, ועיין ב"כתר שם טוב" מהבעש"ט "מי שיש לו מדת הבטחון בהי"ת באמת אפילו אם נגזר עליו ח"ו כמה גזירות רעות אי אפשר למדת הדין לשלוט עליו, והוא בדוק, ובאמת דבר זה מבואר בכתוב (תהלים קכ"א א') שיר המעלות הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב".

 אמנם החזו"א בספרו אמונה ובטחון (פרק ב') כתב שכשאדם עומד בעת צרה ואומר "ה' יעזור", והוא בטוח שלא יאונה לו כל רע טועה הוא כי מהיכן הבטחון שה' יעזור, הרי יש דין ויש דיין, הקב"ה לא עוזר לכל אחד, אדם צריך להיות בחרדה גדולה "אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם" ואיך יכול הוא להיות בטוח שהקב"ה יעזור. לשיטת החזו"א גדר הבטחון זה ה"הלכה למעשה" של אמונה, כי האמונה רעיון מופשט היא והבטחון הוא המבחן של האמונה, שאדם יכיר ש"אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (תדא"ר ח'), בטחון מבטל את מושג הסבירות, ואפילו גוסס ביד הקב"ה לרפואתו, אבל מנין הבטחון שהקב"ה אכן יעזור אם אין האדם ראוי לכך.

 אך לענ"ד אין מחלוקת ביסוד ענין זה, הרי ידועים דברי הגר"ח מואלוז'ין בנפש החיים (שער ג' פרק י"ב) ומחיבת הקודש נעתיק לשונו הזהב "ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא השם הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם ובכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו ומבטל בלבו בטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל". הרי לן בדברי מאור העולם, בנפלאות הבטחון ועוצם כוחו ובודאי שהחזו"א לא בא לחלוק על הגר"ח מואלוז'ין שדלה והשקה מתורת רבו הגר"א, ובאמת אף החזו"א בקונטרס על בטחון (תחילת פרק ב' וסוף פרק ז') כתב, "יש עוד במידת הבטחון כי על הבוטח שורה רוח הקודש ומתלווה עמו רוח עוז המבשרהו כי אמנם יעזרהו ה' כמו שאמר דוד המלך ע"ה אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח" (תהלים כ"ז ג').

 ונראה בזה ביסוד ענין נשגב זה.

 הנה בודאי שהבוטח בה' חסד יסובבנו אבל ענין זה "מתחלף לפי מעלת הבוטח ורוב קדשו" כלשון החזו"א, וגדולי החסידות שלמדו שאדם שבוטח בה' נשמר מכל רע הם דברו מאנשים שעומדים במבחן העליון, צדיקים שבטחו בהקב"ה בכל נימי לבם ונפשם והתהלכו בצלו מתוך קרבת אלקים נשגבה וקדושה במדרגות גבוהות (ועיין עוד בזה בפירוש הרד"ק לתהלים קט"ז י' ובספר אמונה ובטחון להרמב"ן סוף פי"א מש"כ בזה).

 אמנם באמת נחלקו בזה בדקות הענין, דלפי החזו"א תלוי מדרגה זו "במעלת הבוטח ורוב קדשו" ולדעת מאורי החסידות אין הדבר תלוי אלא ב"גודל בטחונו בה'".

 ובאמת מצינו כבר מקורות רבים לדרך זה דמדת הבטחון מגינה על הבוטח להצילו מכל מזיק ומכל נגע אף שאינו ראוי לכך, עיין בספר העיקרים מאמר ד' פרק מ"ו "והבוטח בה' חסד יסובבנהו - כלומר אף אם אינו ראוי מצד עצמו מדרך הבטחון להמשיך חסד חנם על הבוטחים בה'", ודבריו מפורשים בילקוט (תהלים ל"ב י') "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובננהו, ר' אליעזר ור' תנחום בשם ר' ירמיה אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו", הרי דאין הדבר תלוי "במעלת הבוטח" בלבד אלא בגודל בטחונו בה', ועיין עוד במד"ר ויחי (פרשה צ"ה) "אמר ר' יצחק הכל בקיווי"... ובפירוש עץ יוסף שם" כלומר אפילו האדם אינו כדאי זוכה לכל המתנות בזכות הקיווי האמונה והבטחון וע"ז אמר לישועתך קיותי ה'", ויש עוד להאריך בזה בדוקין שבעיון ואכמ"ל.

מי יתן ויהיה חלקנו עם המאמינים בה' ובמשה עבדו ויקויים בנו "הבוטח בה' חסד יסובבנו"