הגונב דברי תורה (תשע"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א

בדבר השאלה אם מותר לו לאדם לומר חידושי תורה של אחרים בשמו ולהתהדר באיצטלא שאינה שלו.

 

טרם נדון אם יש בזה איסור גמור נאמר ברורות דמדה מגונה ביותר היא וקלקול במדות, ובודאי הוי דומיא דגניבה וגזילה, דגם זה פושט יד ונוטל פרי רוחו ועמלו של זולתו להנאתו.

אלא שהיו שבטעות מצאו סמך היתר להנהגה זו בדברי המרדכי בב"מ (סימן רצ"ג):

"המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש ולא יקרא בו לכתחלה. פי' רב יהודה גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות משום דמרע ליה לפקדון וה"מ בבור ועם הארץ אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות... לפי כשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות [אצל שולחני] דכשהן מותרין דמשתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת ומעתיקן. מספר המקצועות".

והרמ"א הביא שיטתו בחו"מ (סימן רצ"ב סעיף כ').

הרי לן שמותר לגנוב דברי תורה, ויש שלמדו מכאן שאכן מותר לייחס לעצמו דברי תורה של אחרים אך טעות היא זו, דכל כונת המרדכי אינה אלא שמותר לת"ח ללמוד מתוך ספר שקיבל לשמור או להעתיק ממנו, אף שבשאר כלים ודברים אסור להשתמש בפקדון שבידו, אך לא עלה על דעתם להתיר גניבת ד"ת ולהתהדר באיצטלא שאינה שלו.

וכבר מחה כנגדם הנודע ביהודה (אהבת ציון דרוש תשיעי דרוש מבנו מהר"ש), כמו שכתב בנו השיבת ציון בשמו:

"ועתה אליכם הלומדים שעדיין הם בשני נעורים אשים פני לבקש מכם שלא תכשלו ח"ו בעון הזה ואל תטעו במה דארז"ל לא יבוזו לגנב כי יגנוב (משלי ו' ל'), שמותר להעתיק אפילו בלא רצון אדם, חלילה לכם לחשוב שמותר להתלבש בטלית שאינו שלו לומר דבר ששמע מאחרים בשמו וחלילה חלילה, אלא הפירוש הוא שמותר להעתיק כדי ללמוד ולידע הדברים אבל מחויב הוא לאומרו בשם אמרו, ע"כ דברי אאמ"ו בקצרה והוא ז"ל האריך מאוד והזהיר מאוד להרחיק מעון זה".

וכונתו למה שאמרו בתוספתא (ב"ק פ"ז הי"ג), וכן בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקל"ט):

"לא יבוזו לגנב כי יגנוב. אף על פי דכתיב חולק עם גנב שונא נפשו, אבל המתגנב על חברו והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, ונמצא ישלם שבעתים את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה שנאמר אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים, דבר אחר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו', אם ראית עם הארץ שהשחית עצמו על דברי תורה אל תאמר אתמול עם הארץ והיום חבר למה למלא נפשו כי ירעב ואין ירעב אלא תורה שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים".

ובספר שבעה עינים של הגאון רבי שלמה קלוגר (קונטרס הראיות אות ט', דף נ"ד) כתב שבעל יד המלך דרש שמותר לגנוב דרשה של ת"ח ולומר את הדברים כאילו שלו הם, ומחה הגרש"ק כנגדו ואף הוא כתב שודאי אין ללמוד כן מדברי המרדכי, עי"ש.

(ולדידי קשה להאמין שכך דרש בעל יד המלך שהיה נכד חביב לבעל נודע ביהודה, שראה בכך עבירה גדולה כמבואר).

ומ"מ ברור שכל כונת מדרכי והרמ"א להתיר לימוד העתקה מפקדון שביד השומר אם ת"ח הוא ואין זה ענין לגניבת חידו"ת.

ועוד דהנה כתב הסמ"ע (שם ס"ק מ"ה) דיש נפ"מ בין שני הטעמים להלכה, דלפי הטעם הראשון אין בזה היתר אלא בסתמא, משום דיש להניח שאדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמד ויעתיק אבל אם התנה בפירוש שלא ילמד בספר באמת אסור, אבל לפי הטעם השני מותר אף כשאסרו הבעלים בפירוש, שהרי אל יבוזו לגנב כתיב, הרי שמותר לגנוב ד"ת.

ומ"מ כתב הסמ"ע שהמרדכי לא כתב את הטעם השני אלא בדרך אפשר, ועוד דהרמ"א לא העתיק אלא את הטעם הראשון, ומשו"כ כתב דאם באמת אסרו על המפקיד על השומר ללמוד בספר אכן אסור.

והש"ך (שם ס"ק ל"ה) חלק על עיקר ההנחה דיש מקום להתיר נגד רצונו המפורש של הבעלים, וכתב לפרש בדרך אחרת את הטעם השני שכתב המרדכי, עי"ש.

ומ"מ מדברי שניהם למדנו דמה שדרשו חז"ל מן הפסוק הזה שבספר משלי כאילו מותר לגנוב דברי תורה לא להלכה היא ואף לענין אם מותר ללמוד מספר של זולתו ולהעתיק ממנו נגד רצון הבעלים נקטינן לחומרא, וק"ו שאין היתר לגנוב ד"ת של אחרים ולייחסם לעצמו.

ב

אמנם אף שאין ללמוד היתר מדברי המרדכי והרמ"א עדיין צריך עיון מה איסור יש בזה, דהלא גם איסור אין ללמוד מדיני שומרים, דהלומד או מעתיק משתמש בגוף הפקדון שאינו שלו וגורם לו קלקול והפסד, משא"כ במי שמייחס לעצמו חידו"ת של זולתו שאין כאן לא חשש הפסד ממוני וגם אינו משתמש בחפצא שאינו שלו, וא"כ צ"ע אם יש בזה איסור.

ונחלקו בזה שנים מגדולי תלמידי החת"ס, המחנה חיים ומהר"ם שיק.

בשו"ת מחנה חיים (חו"מ ח"ב סי' מ"ט) דן בשוחט שגנב חידו"ת מת"ח גדול ופירסמם בשמו  האם עבר באיסור גמור והאם יש לפוסלו משום כן לשחוט.

ותחילה כתב לפי דברי הספרי פר' שופטים (פסיקא קפ"ח)"מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך", וכתב דק"ו במי שגונב ד"ת מחבירו וחותם עליהם את חותמו, אך שוב כתב דאפשר דלא במקרה נקטו ר"א ור"י דאין זה אלא משום דרבי אליעזר שמותי ואין הלכה כמותו והלכה כרבי יהושע, והמחליף זב"ז מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומסיג גבול שגבלו ראשונים, והרי הוא כאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, ואין זה ענין לנידון דידן.

ושוב כתב מסברא דעובר בלאו דגזילה דהוי כגניבה לכל דבר, וראיה דגם בתורה וחכמה יש דין גניבה מהמבואר בסנהדרין (נ"ט ע"א) דעכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה דהוי כגזילה דכתיב בתורה "תורה צוה לנו משה מורשה - לנו מורשה ולא להם". והקשו בגמ' שם "וליחשבה גבי שבע מצות" ותירצו "מיגזל קא גזיל לה", הרי דיש גזל גם בתורה.

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן קנ"ו) בתשובה לעמיתו המחנה חיים כתב דאין בזה גזילה כלל, אלא שעובר בגניבת דעת ובמדבר שקר תרחק.

ולגבי כשרות של השוחט הזייפן דנו בפקפוקים ורינונים אחרים שיצאו עליו, ואכמ"ל.

ובדרך פקודיך (ל"ת ל"ו) כתב בדרכו המיוחדת, דחלק המחשבה והדיבור בלאו דגונב נפשות הוא הגונב ד"ת מחבריה, דדברי תורה כנפשו של אדם המה, עי"ש.

והנה כתב המגן אברהם (סימן קנ"ו סק"ב) דמי שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו, וצויין שם כמקור נדרים פ"ק, אך כבר ציין הגרעק"א שם שמקור הדברים במדרש תנחומא (פ' במדבר) שעובר על "לא תגזול דל כי דל הוא", וכן הוא בילקוט (רמז תרנ"ה) ובילקוט (משלי כ"ב), דמיירי במי שאינו אומר דברי תורה בשם אמרם, ולכאורה י"ל דק"ו הדברים במי שלא זו בלבד לא אמר דברים בשם אומרם אלא הוסיף חטא על פשע וייחסם לעצמו דעובר בלאו זה.

אך באמת יש לתמוה איך פירשו פסוק זה לדברי תורה, וכי ת"ח המחדש דברי תורה דל הוא, הלא יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה.

וכמדומני שיש שפירשו מאמר זה, עפ"י מה שאמרו חז"ל דכל מי שאומרים ד"ת בשמו שפתותיו דובבות בקבר, ועל זה אמרו דמי שאינו אומר תורה בשמו גוזל את המת ומונע ממנו זכות גדולה זו, וע"ז אמרו אל תגזול דל כי דל הוא, דהאדם לאחר מותו חפשי הוא מן המצוות ודל הוא. ולפי"ז אין הדברים אמורים אלא במי שנפטר מן העולם ולא בחיים חיותו, ודו"ק בכ"ז.

והנראה עיקר בזה דבאמת אין בזה דין גזל ממש, אך אין לך מדה מגונה מזו, ונבלה נעשתה בישראל וכן לא יעשה.

ג

אם מותר לייחס דברי תורה לגברא רבה כדי שהדברים יתקבלו

הנה כתב המגן אברהם (סימן קנ"ו סק"ב):

"אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה (עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב) ובסוף מסכת כלה איתא האומר דבר בשם חכם שלא גמרו ממנו גורם לשכינה שתסתלק וכ"ה בברכות דף כ"ז ע"ש בתר"י וצ"ע".

והנה המג"א התבסס בחידוש זה על מה שאמרו בפסחים (קי"ב ע"א):

"אם בקשת ליחנק - היתלה באילן גדול", וכתב רש"י "אם בקשת ליחנק - לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול - אמור בשם אדם גדול". (ובר"ח שם פירש בענין אחר, ואכמ"ל).

ועוד ציין המג"א למה שאמרו בעירובין (נ"א ע"א):

"רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא. אמר ליה רבה לרב יוסף תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה, ואמרי לה תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא. (ידע ליה מר) אמר ליה לא ידענא ליה. אמר ליה סמוך עלי. דתניא רבי יוסי אומר אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר - זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, זה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פלוני. ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה, משום דרבי יוסי נימוקו עמו".

הרי דרבה אמר הלכה זו בשם רבי יוסי אעפ"י שרבי יוסי לא אמרה כי היכי דיקבלוה.

ועיין עוד כעי"ז בפסחים (כ"ז ע"א):

"אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל תנור שהסיקו בקליפי ערלה, או בקשין של כלאי הכרם, חדש - יותץ, ישן - יוצן. אפה בו את הפת, רבי אומר הפת מותרת, וחכמים אומרים הפת אסורה. והתניא איפכא. שמואל איפכא תני. ואיבעית אימא בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא אפילו מחביריו. וסבר אתנייה איפכא, כי היכי דניקום רבנן לאיסורא".

הרי דשמואל הפך דברי רבי וחכמים כדי שיתקבלו דבריו להלכה כרבי לאסור את הפת.

ועוד דוגמא שלישית מצינו בשבת (קי"ד ע"ב):

"תניא כוותיה דרבי יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. (ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום כיפורים שחל להיות בחול) מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. דבי רב יהודה מקנבי כרבא, דבי רבה גרדי קארי. כיון דחזא דהוו קא מחרפי, אמר להו אתא איגרתא ממערבא משמיה דרבי יוחנן דאסיר".

הרי שאמר שהגיע אגרת בשם ר' יוחנן לאסור אף שלא הגיע כל אגרת.

ומכל זה נראה לכאורה דאכן מותר להחליף ולזייף ולומר דברים שלא נאמרו ע"י אדם גדול כדי לקבוע הלכה.

ומעודי היה כל זה תימה בעיני, הלא תורתנו הקדושה תורה אמת היא, וחותמו של הקב"ה אמת היא, ואיך נשתמש בשקר בבירור אמיתה של תורה. וביותר יש לתמוה דאיך ניתן רשות ביד כל אחד ואחד לתלות את מה שלדעתו הלכה בגברא רבה, ושמא אותו גברא רבה לא היה מסכים לדעתו כלל, ושמא טעות יש בידו ושבשתא כיון דעל על כיון שהדברים נאמרים בשמו של אדם גדול, ושמא אותו אדם גדול עתיד להתבזות כשיתברר שהלכה בטעות יסודה.

סוף דבר מטעמים רבים תימה גדולה בעיני להתיר לתלות בשקר באילן גדול.

צא וראה מה שכתב אדונינו המהרש"ל (ים של שלמה ב"ק פ"ד סימן ט') דיש לו לאדם למסור נפשו לסכנת מות ולא לזייף ולשנות אות אחת בתורה, והביא ראיה ממה דאיתא בב"ק (ל"ח ע"א):

"ת"ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור, של כנעני שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ממ"נ, אי רעהו דוקא, אפילו דכנעני כי נגח דישראל ליפטר, ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב. ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות".

ולכאורה יש לתמוה למה לא שינו כדי שלא לעורר את כעסם של שליחי המלכות ולסכן את עם ה', וע"כ שאף במקום סכנה אין לשנות מדברי תורה, ולאור דבריו תימה הוא שמותר לשנות כדי שיתקבלו דבריו.

אך האמת אגיד שעפר ואפר אני תחת רגליו של המהרש"ל, אך בעניי תמוה הדבר למה אין לנו רשות לשקר למלכות הרשעה כדי למנוע סכנה מבני אל חי, וכי חייבים אנחנו ללמד להם תורת אמת, והלא עכו"ם שלמד תורה חייב מיתה, ורק משום אונס מותר בכלל ללמדם, ומה לנו ולהם באמיתתה של תורה, ונראה לכאורה פשוט כשמש בצהריים דודאי מותר לרמותם ולאונותם בדברי תורתנו, אלא שחששו חכמי ישראל שאם יתברר למלכות ע"י המינים והמומרים והאפיקורסים שאכן שקרנו להם ולא הלכנו עמהם בתום לב גדולה הסכנה שבעתיים ועתידים הם לגזור גזירות ולפרוע פרעות בישראל, ומשו"כ חששו לזייף ותלו עיניהם לאלקי השמים שיתן להם חן וחסד בעיני המלכות כפי שבאמת כך הוה. כך נלענ"ד לול"ד המהרש"ל.

ומתחלה הוי אמינא דעד כאן לא אמרו אלא בחומרא, דכדי להרחיק את הרבים או אף את היחיד מן העבירה ולמיגדר מילתא מותר לשנות דהלא מצווין אנו לאפרושי מאיסורא, אבל להקל לא אמרו, אך אף שהדברים מתיישבים בהא דמס' ברכות ופסחים, דהא במס' עירובין מדובר בקולא ולא בחומרא.

והנראה עיקר בזה, דודאי אין לסלף ואין לזייף ולהנחיל שקר לתלמידים, אלא דכאשר רוצה ת"ח הבקי בהוראה להנחיל הלכה ברורה מותר לו לייחסה לגברא רבה לשעה ולפי המקום והזמן, אבל פשוט שאסור אף בכה"ג לחוקקה בעט ברזל ועופרת ולהנחיל שקר לדורות. והוי מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות. וכל הני עובדא שמצינו בגמ' וגם מה שאמרו "היתלה באילן גדול" לא מיירי אלא באופן זמני לצורך השעה, אבל לא יעלה על הדעת להנחיל שקר בתורה שאין בה אלא אמת לאמיתה.

וכך נראה גם לגבי מש"כ בליקוטי מהרי"ל (אות פ"ד) בגדרי אסמכתא שחכמים הסמיכו לתקנותיהם את פסוקי התורה כדי שלא יבואו להקל בדבריהם אלא יחשבו שהם מה"ת, דודאי לימדו את תלמידיהם גדולי התורה תורת אמת להבדיל בין דאורייתא לדרבנן אלא רצו שהמוני העם עמי הארצות יחשבו שדאורייתא היא ולא יזלזלו במצוות דרבנן.

ודו"ק בכ"ז.

 

ב

לשקר כדי שאיסור יתקבל אצל ההמון

... והרבה חשבתי בדעתי מה הדרך הנכונה להורות בשאלות מעין אלה. האם נכון לומר לשואלים שהדברים אסורים מצד עיקר הדין כדי שיתקבל הדברים בלב ההמון, אף שאליבא דאמת יש מקום להקל בשופי.

וגדולה מזו כתב המג"א (בסימן קנ"ו) דמותר לשקר ולומר איסור בשם רב גדול כדי שהאיסור יתקבל אצל ההמון אף שיודעים אנו שרב זה לא אסר מעולם. ודברי המג"א מיוסדים על המבואר בכמ"ק בש"ס, עיין בפסחים קי"ב "אם ביקשת להיחנק היתלה באילן גדול" וברש"י שם דאם רוצה לומר דבר הלכה וחושש שלא יקבלוה יתלה ברבו ויאמר שמועתו בשמו, וכ"כ בברכי יוסף ביו"ד סימן רמ"ב, וזה לכאורה פלא דאיך יאמר דבר בשם אחרים שלא על דעתם, ועי"ש בפירוש הר"ח שכתב לפרש בענין אחר. ומ"מ שיטת רש"י צ"ל דגם כדי לקבוע הלכה ושיתקבלו הדברים מותר לשנות. ובאמת מצינו שנהגו כן בכמה מקומות עיין שבת קט"ו ע"א "כיון דחזא דהוו קא מחרפי אמר אתא איגרתא ממערבא משמיה דר' יוחנן" וברש"י שם, ועיין עוד בעירובין נ"א ע"א, וכל זה חידוש גדול, וכבר כתב המגן אברהם בסימן קנ"ו סק"ב דאסור לעשות כן, ועי"ש במחצית השקל ובכף החיים דרק לתלמיד שהגיע להוראה התירו, וצ"ע למעשה.

ולכאורה עדיף שנאמר בפה מלא דאף שלפי ההלכה יש צד להקל אוסרים אנו כדי להרחיק את האדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, בכח שיש בידינו. ולבי נוטה יותר לדרך זו, דחיים אנו בתקופה שכל אחד חכם בעיניו יותר מחכמת שלמה, ואם נגבב סברות להחמיר יבואו אחרים לסתור את הבנוי ולעקור את הנטוע ונמצא ש"ש מתחלל. ועוד יפרסמו את הדבר שגדולי התורה מגבבים סברות נגד האמת כדי להחמיר על ההמון ויביא הדבר לחילול שם שמים ולזלזול בהוראת החכמים.

ומשו"כ נראה טפי דההנהגה הראויה בזמנינו לכתוב ולפרסם את האמת הצרופה דאף שמצד ההלכה יש צדדים לכאן ולכאן יש לנהוג בזה איסור גמור משום מיגדר מילתא ומתוך דאגה לקדושת השבת ושלימות התורה.

עיין בכ"ז היטב, דוק ותשכח.

ב

במה ששאל מהמבואר בפסחים כ"ז ע"א "קסבר שמואל הלכה כרבי מחבירו... וסבר אתניה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא" (ומצינו כן גם בעירובין צ"א ע"א), והמגן אברהם בסימן קנ"ו ס"ק ב' למד מזה "אם שמע דין ונראה לו להלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה". ותמה כת"ר וכי כל אדם יוכל לשקר ולעוות שמועתו ולהיתלות באילן גדול.

באמת זה ימים ימימה שהצטערתי בהבנת הדברים דבאמת פשוט דתורה אמת היא. ואין מקום כלל לשקר בהעתקת השמועה ובמסורת התורה, ואם כל אחד ישקר ויתלה הרהורי לבו בגדולי הדור הרי זה חורבן התורה ממש. ומשו"כ היה נראה לי פשוט דכל ענין זה מעין הוראת שעה הוא ולמיגדר מילתא. ורק גדול בישראל זכאי כאשר בא הוא לתקן פירצה בחומת הדת לומר הלכה בשם גברא רבא כי היכי דליקבלי מיניה, וגם זאת רק לזמן מסויים עד אשר יבואו הדברים על תיקונם.

הלא ראה מה שכתב רבינו המהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ד סימן ט') דיש למסור את הנפש שלא לעוות דברי תורה ולא לסלף בהם, כי המשנה דברי תורה הו"ל ככופר בתורת משה. והוכיח כן מהמבואר שם (ל"ח ע"א) דהמלכות שלחה שני סרדיוטות לחכמי ישראל ע"מ שילמדום תורה ולאחר שקראו ושנו ושילשו אמרו דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא חוץ מדבר אחד שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור מלשלם, ואת"ל דמותר לשנות ולסלף ד"ת למה לא לימדוהו שישראל ששורו נגח שור נכרי חייב, וע"כ דצריך אף מסירת הנפש שלא לשנות דבר אחד מדברי תורה. ואף שבודאי יש לחלק סילוף דין לסילוף בזהות בעל השמועה, נראה יותר דגם זה איסור גמור דאין מקום לשקר כלשהו בין כותלי בית המדרש.

וע"כ צ"ל כדברינו שהרי בסוף מסכת כלה אמרו "כל האומר דבר בשם חכם שלא אמרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל" הרי שאסור לעשות כן. וע"כ צריך לחלק.

ומשו"כ נראה כנ"ל דרק לצורך השעה התירו לעשות כן ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.

[וזאת תורת המנחה אות צ"א - צ"ב]

 

עצרת תהיה לכם

"דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלקיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. א"ר אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים ס"ח ע"ב).

ולכאורה יפלא דהלא דוקא ביום שבו ניתנה תורה מסתבר היה שיש להקדיש את כל כולו לבית המדרש. ואכן נהגו עוד מימי קדם לעסוק בתורה כל הלילה וכמבואר בזוה"ק (פרשת בראשית) וכ"ה במגן אברהם (סימן תצ"ד סק"א). אך מאידך, בדברי הרמ"א שם סעיף א' כתב שנהגו לאכול מאכלי חלב ודבש בחג השבועות, ודבר זה אומר דרשני.

והנה כתב רש"י שם דבעצרת צריך לכם "להראות שנוח ומקובל עליו יום זה שבו ניתנה תורה". ורצוננו בזה להשריש בלבנו ובלב זרענו שהעוסק בתורה איננו בן עולם הבא בלבד, אלא אף בן העולם הזה, ואין שמחה כשמחת התורה.

וכך אמרו חז"ל (אבות פ"ו ד'):

"כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

ורגיל אני לומר בדרך צחות "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", אבל מי שלומד לא הלכות בלבד, אלא אף משתעשע בקצות החשן ובגרעק"א, מתענג על דבריהם של הגר"ח מבריסק ובגרש"ש מגרודנא, מובטח לו שהוא גם בן העולם הזה ולא רק בן העולם הבא.

בא וראה שמחת התורה מה היא.

"אמר רבי כשהלכתי למצות מדותי אצל ר' אליעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של ר' אליעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והיה חביב לו ביותר עד לאחת אמר לו רבי השוחט את הזבח להניח מדמו למחר מהו אמר לו כשר ערבית אמר לו כשר שחרית אמר לו כשר צהרים אמר לו כשר מנחה אמר לו כשר אלא שר' אליעזר פוסל, צהבו פניו של יוסף הבבלי אמר לו יוסף כמדומה אני שלא כיווננו שמועתינו עד עתה, אמר לו רבי הן אלא שר' יהודה פסול שנה לי וחזרתי על כל תלמידיו ובקשתי לי חבר ולא מצאתי עכשיו ששנית לי החזרת לי אבידתי, זלגו עניו דמעות של רבי אליעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר קרא עליו את המקרא הזה מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (מנחות י"ח ע"א).

צהבו פניו של יוסף הבבלי ... וזלגו עיניו של ר' אלעזר בן שמוע דמעות ... אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליהם ביותר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי.

ובמס' שקלים (ח' ע"ב):

"חדא מטרוניתא אפוי נהירין אמרה סבא סבא חדא מהני תלת מילין אית בך או דשתוי חמרא את או דמלוי בריבית את או דמגדל חזירי את א"ל תיפח רוחא דההיא איתתא דחדא מאלין תלת מילא לית בי אלא אולפני שכיח לי דהכין כתיב [קהלת ח' ע"א] חכמת אדם תאיר פניו ר' אבהו אתי לטבריא חמוניה תלמידוי דר' יוחנן אפוי נהורין אמרון תלמידים לרבי יוחנן אשכח רבי אבהו סימא אתא לגביה א"ל מאי אורייתא חדתא שמעת א"ל תוספתא עתיקא קרא עליה חכמת אדם תאיר פניו א"ר חנין לוגא דאורייתא תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי".

שמחת התורה לא רק משמחת לב וכמ"ש "פקודי ה' ישרים משמחי לב", אלא גם מצהיבה פנים.

ולא יפלא אפוא שדוקא ביום נשגב זה שבו ניתנה תורה לישראל שמחים אנו שמחה מוחשית וגופנית. בא וראה מש"כ הרמב"ן (שמות כ"ד י"א):

"ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. וטעם וישתו - שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כ"ז ז'). וכתיב בשלמה (דהי"ב א' י"ב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג' ט"ו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א' ט'). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כ"ט כ"א – כ"ב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".

וראה נא דבריו הנפלאים והנשגבים של אור החיים הק' בפרשת כי תבא (דברים כ"ו י"א):

"שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".

ולא רק בשמחת התורה כך אלא אף בשמחת המצוה.

וכך מצינו (ברכות ל' ע"ב):

"אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה (משלי י"ד) בכל עצב יהיה מותר כתיב אמר ליה אנא תפילין מנחנא".

ופרש"י "תפילין מנחנא - והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".

אך רבינו יונה פירש בדרך אחר:

"ופי' תפילין מנחתנא ר"ל שמחת מצוה אני שמח כי חולה הייתי במעיי ולא יכולתי להניח התפילין זה כמה ימים מפני חשש הנקיות ועכשיו כשנתרפאתי אני שמח בקיום המצוה הזו מתוך חפצי בה".

וראה עוד מה שאמרו (ברכות ט' ע"ב):

"אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות: זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא".

הרי לן דשמחת המצוה לא היתה חבויה בלבם בלבד, אלא שמחה זו אפפה את כל הוייתם והיתה ניכרת על פניהם עד שאמרו על גדולי החכמים, רבה ורב זירא דהוי קא בדחי טובא, ורב ברונא שחייך כל היום, ומזה נלמד מה גדולה היא שמחת המצוה.

ויהי רצון שיהיה חלקנו עמהם, בזה ובבא.

[מנחת אשר שיחות על המועדים ח"ג מאמר ס"ד]