הוצאת ממון בקיום המצוות (תשע"ח)

מרן הגאב"ד שליט"א


"ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכרתך. וללבן שתי בנות שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה" (פרק כ"ט פסוק ט"ו – י"ח).

 

ויש להעיר למה יעקב לא קבע משכורתו ושכר פעולתו בממון כפי שהציע לבן וכדרך העולם שהפועל נוטל שכרו בדין ולמה הציע לעבוד שבע שנים ברחל. ואפשר שיעקב רבינו התם ויושב אהלים רצה לשלם כל הונו ושכרו בקידושיה של רחל הצדקת, וכמנהגם של חסידים ואנשי מעשה וכפי שיבואר לקמן.

"אשר רכשו בארץ כנען - אבל מה שרכש בפדן ארם נתן הכל לעשו בשביל חלקו במערת המכפלה, אמר נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו (להלן נ' ה') אשר כריתי לי, העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו טול את אלו" (רש"י בראשית מ"ו ו').

ולכאורה יש לתמוה בדברי רש"י מהמבואר בגמ' (סוטה י"ג ע"א):

"כיון שהגיעו למערת המכפלה, אתא עשו קא מעכב, אמר להן ממרא קרית הארבע היא חברון - ואמר רבי יצחק קרית ארבע, ארבע זוגות היו, אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, איהו קברה ללאה בדידיה, והאי דפייש דידי הוא. אמרו ליה זבינתה. אמר להו נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני, אמרו ליה אין, דכתיב בקברי אשר כריתי לי, וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה. אמר להו הבו לי איגרתא, אמרו ליה איגרתא בארעא דמצרים היא...".

הרי דבלחם ונזיד עדשים שבהם קנה יעקב את הבכורה גם מערת המכפילה בכלל ומה צורך ראה יעקב לתת לעשו בנוסף לכך הון עתק. ונראה בזה דיעקב אבינו לא רצה לזכות בזכות גדולה ונשגבה בנזיד עדשים אלא להוסיף כפל כפליים ושבעתיים תמורת מערת המכפילה, וכמנהג חסידים ואנשי מעשה להוזיל מכספם על קיום המצוות.

ונבאר הלכתא דא.

ב

"שלא יעשה מצוה בחנם, אלא יקנה אותה בשכר שלם, כמו שכתוב (שמואל ב' כ"ד) ויאמר דוד לארונה כו' ולא אעלה עולות לה' חנם. ובזוהר מחמיר מאד בזה" (חיי אדם כלל ס"ח סעיף ט"ז).

"התנאי הי"ז שלא יעשה המצוה בחנם אלא יקנה אותה בשכר שלם ולא יקפיד כלל כדי להעביר רוח הטומאה כדאיתא בזוהר בפרשת תרומה..." (ספר חרדים הקדמה ד"ה התנאי הי"ז).

והנה מקור דברי הגאונים בדברי הזוה"ק פרשת תרומה (קכ"ח ע"א):

"פתח רבי שמעון ברישא ואמר, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, ויקחו לי האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלותא דקודשא בריך הוא כמה דאת אמר (דברים ט"ז) איש כמתנת ידו וגו', ואי תימא הא כתיב (ישעיה נ"ה) לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דהא איהו במגנא (ואשתדלותא בלא כסף) ואיהו אשתדלותא דקודשא בריך הוא, אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכי בה, אשתדלותא דקודשא בריך הוא למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל, אבל אשתדלותא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים, בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא ולאכפייא רוחא אחרא, ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רב בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא ואזדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו ומפתי לון לדיירא עמהון בכמה פתויין, בכמה ארחין סטי לון לשוואה דיוריה עמהון ורוח קודשא לאו הכי אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי ובאתדכאותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה וברעותא דלביה ונפשיה, ולואי דיכיל למרווח ליה דישוי מדוריה עמיה".

הרי לן מסודות התורה וכבשי דרחמנא דאין זה ראוי לקיים מצוה בחנם אלא לשלם מכספו בקיום המצוות.

ויש שהפליגו ללמוד מדברי הזוהר דמי שקיבל אתרוג או שאר חפצי מצוה או שאר חפצי מצוה חנם אין כסף לא יברך על המצוה, וכ"כ בספר נוהג כצאן יוסף (דף ע"ט ע"א) והביאו הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן כ"ג אות מ"ג) ובכף החיים (סימן תרמ"ט סק"ד) הביא דבריו. אך כבר תמה עליו בשדי חמד (מערכת מ"ם כלל קצ"ג) דעד כאן לא אמרו אלא לכתחלה ולא לבטל ברכה.

ובאמת יש לתמוה יתירא מזו דהלא ברכת המצוה חובה היא ולא זכות בעלמא, והמקיים מצוה ללא ברכה ביטל מצ"ע דרבנן ועבירה בידו, ומהי"ת לבטל ברכת המצוה בשביל מדת חסידות שאין לו מקור בש"ס.

אך מ"מ למדנו מדבריהם שענין גדול הוא להוציא הוצאות על המצוות ולא לקיים מצוה חנם אין כסף. ובשער המצוות למוהר"ח ויטאל (פרשת עקב) כתב על מרנא קה"ק האר"י החי:

"ובענין הצדקה והמצות, לא היה קמצן כלל, וכמש"ל בענין ההבדלה שמבדילים בבית הכנסת שנתן ד' פרחים זהב לצדקה, כדי שיניחו לו להביא יין להבדלה הנזכר משלו. גם כשהיה קונה איזה מצוה, כגון תפלין, או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים לו בפעם (ראשונה) והיה אומר למוכר, הרי המעות לפניך, קח כל מה שתרצה, וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה (דף קכ"ה ע"א)".

הרי שהאר"י נהג לשלם כל מה שביקשו ממנו בפעם הראשונה ולא היה עומד על המקח כלל וכלל, והדברים מובאים גם בכף החיים (סימן תנ"ד סק"מ).

ועיין עוד בספר הברית (ח"ב מאמר י"ב פרק ז' אות י"ז):

"שאם אפשר להשיג המצווה בחנם ובשכר, יקנה אותה בשכר ולא יקחנה בחנם, כאשר אמרו (בזוהר פרשת תרומה) זה לשונו: ויקחו לי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקוב"ה, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, עד כאן לשונו. והמקובלים כתבו שראוי לו לאדם שיתן בעד המצוה מה שהמוכר שואל מעמו בפעם הראשון, לא ישתדל שיתן לו בפחות ממה ששאל כדרך התגרים, ומכל שכן שלא יאמר בפיו איני רוצה מצוה זה בעד ממון רב כזה, והאומר ככה הוא דבר ה' בזה, והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון הוא מעלה גדולה מאד המורה על חבה יתרה שיש לו להמצוה, ועל ידי זה זוכה למדרגה גדולה מאד. ואמרו עליו, על קדוש ה' האר"י לוריא ז"ל, כשקנה אתרוג או שאר מצוה היה נותן מה שרצה המוכר בפעם הראשון, ולפעמים היה מניח לפניו ממון רב ואמר קח ממנה מה שאתה רוצה ותן לי זה למצוה. עד כאן לשון ספר חרדים".

והגה"ק בעל בני יששכר כתב דעפ"י דברי הזוהר נהגו אנשי מעשה להקפיד ולשלם גם כאשר היו מכבדים אותם בחנם, וכ"כ בספר מגיד תעלומה עמ"ס ברכות (ט' ע"א):

"וידעתי מאנשי מעשה שאפילו היו מכבדין אותן באיזה כיבוד בס"ת ובבה"כ היו נותנין לצדקה בכדי שלא תהיה המצוה בחנם".

וכ"כ עוד באגרא דפרקא (רמז רפ"א) לאחר שהביא את דברי הזוה"ק באריכות:

"מזה סמכו אנשי מעשה הקדמונים בעת שכיבדו אותם בכיבודא דמצוה במילת בן זכר וכיוצא ואפילו לעלות לתורה, היו נותנים דבר מה לצדקה בכדי שלא תהיה המצוה במגנא".

ועיין עוד בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סימן א') שהעיד על רבינו הגדול הנודע ביהודה שהיה "תמיד מהדר מן המהדרין אחר אתרוג המהודר בכל מיני הידור וכסף וזהב לא הי' נחשב בעיניו מאומה אף שהאתרוג הי' בתכלית היוקר".

הרי לן מנהג חסידים ואנשי מעשה להקפיד לשלם עבור צרכי מצוה ולא לקיים מצוה בחנם, ועוד זאת נהגו שלא להתמקח אלא לשלם את מה שנדרש ע"י המוכר וכל זאת לפי הקבלה, כמבואר בכתבי האר"י והזוה"ק.

ואל תתמה בזה וכי אדם שאין פרנסתו מצויה בידו מצווה להוציא הוצאות מרובות לדברי מצוה, אפשר שסמכו בזה על מה שאמרו בביצה (ט"ז ע"א) "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת יום טוב, והוצאת בניו לתלמוד תורה. שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו". ובשיט"מ שם כתב בשם הריטב"א דלאו דוקא בהני תרי מצוות אלא הוא הדין לכל צרכי מצוה, עי"ש.

אך באמת נראה טפי דאף כל הני גדולים וקדושים שהוציאו הוצאות בדברי מצוה ולא עמדו להתמקח ולא קימצו כלל, מ"מ נהגו לפי כללי ההלכה שלא להוציא יותר מחומש, וכ"כ להדיא בשל"ה (שער האותיות אות ו' ותרנות) שאף הוא היה מגדולי המקובלים והחסידים והביא שם את דברי הזוהר וכתב על פיו שבהוצאת המצוות "יהיה ותרן גדול. ואדרבה, כל מצוה שקונה אותה ביוקר הרי זה מעולה... רק שלא יהיה יותר מחומש".

(ובמק"א הארכתי בדין הוצאות במצוה, ואכמ"ל).

וכל עיקר ענין זה יש לו שורש וענף גם בהלכה ולא רק בקבלה, ונביא בזה כמה דוגמאות:

א. איתא בשו"ע או"ח (סימן נ"ג סעיף כ"ב) "שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה".

ובערוך השלחן (שם סכ"ג) כתב בזה כמה טעמים, ואכמ"ל.

ב. במשנה ברורה (סימן תקפ"ד סק"ח) כתב בשם המטה אפרים:

"ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים ואף במקומות שמוכרין מצות יקנה אותו בדמים כפי יכולתו ואדרבה יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף".

ג. כתב המגן אברהם (סימן קל"ב סק"ב) דמשמע בבית יוסף:

"דמוטב לבנו להשכיר אחד לומר קדיש במקומו משיאמר אחד בחנם".

ד. חידוש עצום כתב בשו"ת חות יאיר (סימן רל"ב) דעדיף לקנות קמח למצות מצוה ויין לד' כוסות ולקידוש מלקבלו חנם, "אף על פי דזה שנשלח לו לדורון עדיף וטוב יותר מ"מ טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו דלא הוי מסיטר' דחנם ואף דמסתברא מלתא יש לנו עוד ראיה מהזוהר".

הרי שכתב כן לא רק מקבלה אלא אף מסברא. ועפר אני תחת כפות רגליו, אך לולי דבריו הוי אמינא זו מנין לך, ולכאורה עדיף להדר בגוף המצוה דילפינן מזה א-לי ואנוהו מאשר בהוצאת ממון שאין בו הידור בגוף המצוה, ואף מן הזוהר אין הכרח דיש להעדיף מצוה שקונה ממצוה שמקבל במתנה ויש בה הידור בגופה, וצ"ע.

ובמק"א (מנחת אשר קידושין סימן מ"ד אות ו' ומנחת אשר שמות סימן כ"ו אות ד') הבאתי את מש"כ בספר ישמח משה (פרשת עקב בהפטרה) דאף דמצוה בו יותר מבשלוחו אם משלם שכר לשליח אין מעלה לעשות בגופו, ותמהתי על דבריו, אך לפי"ד החו"י יש טעם בדברי הישמח משה, דאם להוציא הוצאות בקיום מצוה עדיף מהידור מצוה אפשר דה"ה דעדיף כקיום המצוה בגופו.

אך אני על משמרתי אעמודה דעל אף דברי הזוה"ק וכל גדולי הקבלה וההלכה אין כל זה אלא מדת חסידות, ולכאורה מה שאמרו חז"ל להלכה התנאה לפני במצוות (שבת קל"ג ע"ב וסוכה י"א ע"ב), ומצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מ"א ע"א) עדיפי מלהוציא הוצאות בקיום המצוה.

ודו"ק בכ"ז.

ג

כבוד האברך היקר

הרה"ג ר'... שליט"א

במה ששאל לדעתי במה דמצוי ושכיח במסחר בדברי מצוה ותשמישי קדושה שהסוחרים קובעים את המחיר פי מה שנראה להם שאפשר להוציא מן הקונה שעומד לפניהם ומעותיו בידו. כגון במכירת אתרוגים כאשר מגיע לקוח מחוץ לארץ ונראה בעיני הסוחר שאפשר לסחוט ממנו מאות דולרים ירבה במחיר ואם יבא לפניו אברך כעני בן פחמא יוזיל את המחיר לאותו האתרוג ואין בין זל"ז אלא שזה יהיה מוכן לשלם וזה לא.

וכיוצא בדבר במסחר הס"ת תפילין ומזוזות, אם הרוכש נראה כאיש אמיד מחו"ל ירבו במחיר ואם יהיה זה מפשוטי העם יוכל לקנות את אותו הס"ת בחצי מחיר, ושאל אם יש בזה חשש גזל ואונאה, או שמא כיון שכך נהוג ומקובל ואין לחפצי מצוה ותשמישי קדושה מחיר אחיד מותר לנהוג כן.

וכתבת דיש ללמוד עליהם זכות, ואולי מותר אפילו לכתחלה, דהלא כל שהלוקח מוסיף במחיר מקיים בזה מצוה, ולכן אין בזה פגם, ומותר למוכר לעשות כן לכתחלה, דהלא מזכהו במצוה, או עכ"פ בחיבוב מצוה.

הנה כבר הארכתי במק"א (עיין לעיל אות ב') במה שמצינו בדברי רבותינו גדולי הדורות על החשיבות להוציא ממון בקיום המצוות, ושאין זה ראוי לקמץ בהוצאות על צרכי מצוה, וכבו' בא ללמד זכות על הסוחרים שכנראה ברצונם לזכות את מקיימי המצוות במדת חסידות להוציא ממון רב על מצוותיהם, אך באמת יש בזה מדה מגונה וקרוב אני לומר שיש בזה חשש גזל ממש.

דעל אף גודל הענין להוציא הוצאות בדבר מצוה ושאין לקמץ בהוצאות אלה, אין זה אלא מצוותו של הבא לקיים מצוות ה', אבל אין כל זה ענין למי שמוכר צרכי מצוה ותשמישי קדושה, וכשם שאסור לו לשקר ולהונות ולנהוג בדרכי ערמה עם מי שבא לקנות דברי רשות, כך גם כשמוכר צרכי מצוה, וכאשר מעמיד הוא פנים לקונה עשיר כאילו מחיר הס"ת והאתרוג הוא כפול ומכופל ממחירו בשוק יש בזה לא רק גניבת דעת אלא אף חשש גניבה וגזילה.

ואף שהמוכר יכול לרחוץ בנקיון כפו באומרו, בידו היה לדרוש ולברר על המחיר במקום אחר, אין זה טענה כלל ולא מצינו סברא זו אלא בדיעבד במי שנתאנה דאינו יכול לבטל את המקח אלא בכדי שיראה לתגר, ואם בא לבטל את המקח לאחר זמן זה תלינן שבדיעבד סבר וקיבל, אך אין בזה כדי להתיר גניבת דעת וגניבת ממון לכתחלה.

על כן יש למחות ביד הנוהגים כן ולהאיר עיניהם בחומרת מנהגם, והוא רחום יכפר עון.

ומש"כ מע"כ דכיון דבדבר מצוה עסקינן יש להניח דמן הסתם ניחא ליה לאיניש ליעבד מצוה בממוניה וכמ"ש בפסחים (ד' ע"ב), ועכ"פ אין למחות ביד הנוהגין להפריז במחיר, אין לדבריו כל טעם וכל מקום, דאף דניח"ל ליעבד מצוה בממוניה, ודאי לא ניח"ל שיטלו ממונו בדרכי ערמה ושקר, ולא ניח"ל לשלם יותר מאחרים.

ויתירא מזו חזינן כמה הקפידו חכמים ותיקנו תקנות כנגד מפקיעי שערים אף בצרכי מצוה עד שאמרו (כריתות ח' ע"א):

"האשה שיש עליה ספק ה' לידות וספק ה' זיבות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה, ה' זיבות ודאות וה' לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה. מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרין. בסוף נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה ה' לידות ודאות, ה' זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינין ביום ההוא ברבעתים".

הרי שרשב"ג הורה לבטל חיוב דאורייתא להביא חמשה קרבנות כדי לשבור זרועם של מפקיעי שערים, וברש"י שם וכן ברע"ב על המשנה כתב שנהג כן משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך.

וממשנה זו למד הצמח צדק (סימן כ"ח) מובא במגן אברהם (סימן רמ"ב סק"ב) כאשר סוחרי הדגים הפקיעו שערים והעלו את מחיר הדגים לתקן שלא יאכלו דגים בשבת כדי להוריד את המחירים.

הרי שלא זו בלבד שאין זה ראוי להעלות מחירים של צרכי מצוה אלא אף תיקנו תקנות וביטלו מצוה כדי להוריד את המחירים.

אמנם יש מן האחרונים שדחו את ראיית הצמח צדק מן המשנה דשאני התם דרשב"ג חשש שמחמת יוקר הקינים ימנעו הנשים מלהביא אף קרבן אחד ויאכלו קדשים בטומאה, ומה זה ראיה לענין אכילת דגים בשבת, דמי שאין ידו משגת לא יאכל דגים ומה בכך, עיין בהגהות החת"ס על השו"ע שם. אך למעשה הסכים החת"ס עם עצם הפסק של הצ"צ, אלא שכתב דאין ראיה ממשנה זו בכריתות.

ולגבי גוף הפסק של הצמח צדק והמג"א, בבאר היטב (סק"א) הביא משו"ת בית הלל דרק אם נתייקרו הדגים יותר משליש יש מקום לתקן שלא יאכלו דגים אבל עד שליש חייבים לקנותם דהלא הידור מצוה עד שליש.

אך באליהו רבה, וכן בפמ"ג (שם א"א) חלקו עליו דכיון שענין התקנה כדי לאפשר לעניים לקנות דגים לכבוד שבת יש מקום לתקן כן אף בפחות משליש.

אך מלבד זאת לא הבנתי מה זה ענין להידור מצוה שצריך להוסיף שליש, וכי מחוייב הוא לאכול דוקא דגים בשבת שנחייבנו להוסיף עוד שליש והלא אכילת דגים בשבת אינה אלא מנהג, ואין זה ענין כלל למה שאמרו דהידור מצוה עד שליש. ושמחתי בראותי שכבר העיר כן בשולחן ערוך הרב בקונטרס אחרון לסימן רמ"ב סק"ד),

ועוד דלא בסברא ובהלכה עסקינן אלא בתקנה שעל הבית דין לתקן וכח בי"ד יפה וכן גם כחם של טובי העיר, דהלא יסוד הלכה זו מבוסס על מה שאמרו בחו"מ (סימן רל"א סכ"א): "כל המפקיע שערים שמוכר יותר מהראוי, רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי". ומה זה ענין להלכה זו דהידור מצוה עד שליש, וכ"ז פשוט.

 

 


ויפרץ האיש מאד מאד

"ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים" (ל' מ"ג).

"וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד" (רמב"ם הל' שכירות פי"ג ה"ז).

לבן הארמי גדול הרמאים היה, וכבר דרשו מה שנקרא לבן הארמי אותיות רמאי, וכ"כ בעל הטורים כ"ה כ') "לבן הארמי, אותיות הרמאי". וכ"ה בדעת זקנים (כ"ט ב') "לבן רמאי היה ועל כן נקרא לבן הרמאי".

ומקור הדברים בבראשית רבה (ס"ג ד'):

"א"ר יצחק אם ללמד שהיא [רבקה] מארם נהרים והלא כבר נאמר מפדן ארם, מה ת"ל ארמי בת בתואל הארמי מה ת"ל אחות לבן הארמי אלא בא ללמדך אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן, והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה לשושנה בין החוחים, ר' פנחס אמר כתיב וילך פדנה ארם, מה תלמוד לומר אל לבן הארמי, מלמד שכולן כללן ברמאות".

אכן רמאי בן רמאי היה, ואבי אבות הרמאים.

וכבר בהיכרתו עם יעקב אבינו איש תם יושב אהלים נהג עמו מנהג רמאות והבטיח לו את רחל והכניס את לאה תחתיה, וכך גם בעבודתו של יעקב החליף את משכורתו עשרת מונים, והפר כל הסכם וכל תנאי שבניהם, ואעפ"כ התהלך עמו יעקב בתום וביושר, ועבד עמו בכל כחו.

ואף שכתוב "עם עקש תתפתל" (תהלים י"ח כ"ז), וכבר כתב בספר החינוך (מצוה של"ח) שרשות ביד האדם להשיב למי שמאנה אותו כגמולו הרע וישוב עמלו בראשו, אין זה דרכו של יעקב שכל ארחותיו אורחות יושר.

תורתינו הקדושה ספר הישר היא, וכמ"ש (יהושע י' י"ג) "הלא היא כתובה על ספר הישר", ובמס' עבו"ז (כ"ה ע"א) אמרו דהתורה קרויה ספר הישר על שם ספר בראשית שהיא ספר האבות, ואבותינו הקדושים ישרים היו בתכלית. "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים" (קהלת ז' כ"ט).

ראה זה פלא בבאר הגולה (חו"מ שמ"ח אות ד') במה שכתב הרמ"א (סעיף ב' שם) דטעות עכו"ם מותר, וכתב בבה"ג דמ"מ ראוי לאדם לקדש שם שמים ולא להנות מטעות עכו"ם אלא להשיב לו אבידתו ולהחזיר לו את טעותו ולקדש שם שמים והוסיף:

"ואני כותב זאת לדורות שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה וכמוש"כ בספר חסידים סימן תתרע"ד רבים אשר קידשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".

ויש בנותן טעם להדגיש מי הוא בעל הדברים ומאן הוא מרא דשמעתתא, הלא כתב באר הגולה בהקדמה לספרו שקרא באר הגולה משום שבעודו ילד קטן נאלצה כל משפחתו לברוח מביתם באישון לילה מפרעות הגויים שהרסו וטבחו ללא רחמים וחמלה וגלו גולה אחר גולה, גולה וסורה, עי"ש.

ומטבע אנוש היה שינצור בלבו איבת נצח לגויים האכזרים, ולא היא אלא בטוהר לבו ונפשו הוא הגבר שקורא לבני עמנו לנהוג ביושר ובהגינות אף עם נכרים שמהם יצאו אותם רוצחים ארורים.

כמה נשגבים הדברים.

ב

ומתוך דבריו של באר הגולה למדנו שהנוהג במדת היושר יזכהו הקב"ה בהצלחה וברכה מנכסיו, ובדין הוא שיטול שכרו לא רק בעולם הבא אלא אף בעולם הזה, והן הנה שהצליחו והניחו יתרם לעולליהם.

וכבר הקדימו הרמב"ם בהלכה הנ"ל בכותבו שיעקב הצדיק עבד עם לבן בכל כחו "לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".