הידור מצוה ומצות מילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (ט"ו ב').

"ת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, דתניא ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא, וחכ"א מפשיטין את כולו, ממאי עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם משום דלא בעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא דבעינן זה אלי ואנוהו הכי נמי, דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב).

א

בהידור דציצין שאין מעכבין את המילה

מבואר בגמ' שם דאם פירש חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה, אבל כ"ז שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות", ואמרו שם "הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שלא נראה בעליל מחללין עליו את השבת ר' יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת", וברש"י (ד"ה "ר"י") "אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו צורך גבוה אין מחללין" ע"כ.

והנה כמה ענינים בסוגיה זו צריכין ביאור, דעצם הדבר דשייך הידור מצוה במילה הוא לכאורה חידוש גדול, דבכל מקום שמצינו גדר הידור מצוה יש "חפצא דמצוה" שצריך ליפותו ולהדרו כגון לולב ציצית סוכה וכדו' שכולם חפצא שמקיימין בהם מצוות המוטלים על קרקפתא דגברא, (וביארתי בכמה מקומות דבמצוות דחפצא שעיקרן בתוצאות המעשה אין כאן חפצא דמצוה כגון במעקה דבודאי אין שום ענין ליפות את המעקה ולנאותו דאין המעקה חפצא דמצוה, דכל מצותו רק בתוצאתו למנוע איבוד נפש ולא בעצמו), ואטו נחשב מקום המילה לחפצא דמצוה ששייך בו גדר הידור מצוה, ואף די"ל דלפי מה שידוע מדברי הבית הלוי דיש מלבד המצוה של עצם המילה ג"כ מצוה שיהא מהול דאמרה תורה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" וידוע מה שדייק בשו"ת מהר"ח או"ז סי' י"א ממה שאמרו חז"ל במנחות מ"ג ע"ב על דוד המע"ה שנתעצב במרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו, דיש מצוה במה שהוא מהול ולא רק בעצם מעשה המילה, וא"כ שפיר הוי חפצא דמצוה ששייך בו הידור, (אמנם בשו"ת פרי יצחק ח"ב ל' חלק על הבה"ל בזה עי"ש. ועיין מה שכתבנו בזה במנחת אשר בראשית סימן ט"ז), ועוד דאף אם אין כאן מצוה ממש מ"מ הוי אות ברית קודש בין קוב"ה לעמו ישראל ויש להדרו ככל חפצא דמצוה, אך עדיין נראה פשוט וברור דאין בזה דין הידור כבכל חפצא דמצוה ואטו נימא דיש ג"כ להדרו וליפותו בשאר דרכים אתמהה.

(ובאמת נסתפקתי אם יש הידור שיהא סכין של מילה סכין נאה ומסתבר דאין בזה הידור כלל ובמק"א דנתי בענין קולמוס נאה אם הכוונה הוא לנאה למראה עין כגון מצוייר ומוזהב, ויצא לנו מזה חידוש דאף מכשירי מצוה כגון קולמוס יש ענין להדר בהם, וכ"כ השפת אמת שם, או שמא הכוונה בקולמוס נאה היינו לקולמוס מתוקן וטוב שיכול לכתוב בו בכתב נאה ומהודר ואותיות נאות, ומפשטות לשון הגמ' משמע דהפירוש כפשוטו שיהא הקולמוס נאה, ובפרט דעצם כתיבת הס"ת הוא מצוה ד"כתבו לכם" ולא רק קריאתו והלימוד בו, ולפי"ז למה לא יהא מצוה לתקן סכין נאה ומהודר למילה ולא מצינו כזאת).

ועוד צ"ב בסוגיא זו, דמה הדמיון בין הא דר' יוסי דאם נראה בעליל שאינו דוחה שבת להא דציצין שאין מעכבין, הלא בקידוש החודש אין כאן גדר הידור מצוה כלל, אבל במילה שיש בו הידור מצוה אולי דוחה שבת אף לר"י, (אף שי"ל דהגמ' דימתה עדות החודש כשנראה בעליל דג"כ יש בו עכ"פ מצוה כמ"ש רש"י, לציצין שאין מעכבין דיש בו הידור מצוה וז"פ).

אמנם שוב שמתי אל לבי דלק"מ מדברי הגמ' שם דכאשר דימו ציצין דמילה להא דקרבן פסח ועדות קידוש החדש לא נקטו דבמילה הוי משום זא"ו, ושוב דחו דאין לדמות פסח למילה משום דבמילה אמרינן זא"ו, הרי לן דבאמת לא שייך זא"ו כלל לא בעדות קה"ח ולא בהשחטת הפסח, ודו"ק בזה.

ב

ב' דינים בהידור מצוה

והנראה בזה דהידור מצוה של ציצין המעכבין אינו כלל הידור מצוה בחפצא דמצוה ליפותה ולנאותה, אלא הידור במעשה המצוה, דיש ב' גדרים בהידור מצוה, א' בחפצא דמצוה, ב' במעשה המצוה ושלימות ענינה.

ומצינו גדר זה דהידור במעשה המצוה בששה מקורות. א' בתוס' ברכות כ"א ע"ב דאף שיוצא יד"ח בתפלה ע"י שמיעה דשומע כעונה, מ"מ כשעונה ממש "איכא הידור מצוה טפי" (ובסוכה ל"ח ע"א כתבו דענייה הוי מצוה מן המובחר), ולמדים אנו מזה דאף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, מ"מ יש גדר הידור מצוה בקיום המצוה באופן המושלם ומפשטות מצות התורה, ואף ששומע כעונה הוא אף לכתחלה ולא דין דיעבד, מ"מ יש הידור מצוה בקיום המצוה בפועל ע"י ענייה ממש, ב' ברש"י ורשב"ם ר"פ ערבי פסחים מבואר דהא דאסור לאכול מצה בע"פ הוא כדי שיאכל בלילה לתיאבון "משום הידור מצוה", ג' בפרק במה מדליקין (שבת כ"א ע"ב) מצינו שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד ואחד, והיינו דאף שיוצא ע"י נר איש וביתו מ"מ יש הידור בעשיית המצוה בעצמו. וכל אלה הם הידור מצוה במעשה המצוה ולא בחפצא דמצוה, אמנם בכל הנ"ל מצינו רק לשון "הידור מצוה" בשלימות המעשה ויש מקום לטעון דאין זה אלא לשון מושאל, אך בג' מקומות מצינו דין עד שליש בשלימות המעשה הרי דיש בזה דין הידור מצוה ממש, ונבאר. ד' בביאור הלכה רי"ס תרנ"ו כתב בשם הפמ"ג דצריך להוסיף עד שליש כדי לצאת יד"ח כל הדעות, ומבואר דאף חומרא זו באופן קיום המצוה לצאת בו יד"ח המחמירים הוי בגדר הידור מצוה, דצריך להוציא עליו שליש אף שאין בו גדר נוי ויפוי, ה' הב"ח בסימן תקפ"ה כתב דצריך להוסיף עד שליש לתקוע בשופר של איל אף שיוצא בכל השופרות, ו' בחק יעקב סימן תע"ג כתב דצריך להוציא שליש לקיים מצות מרור בחזרת אף שכל המינים כשרים, עי"ש.

וביסוד גדר זה נראה דעיקר גדר הידור מצוה אינו בחפצא בלבד, אלא גם באדם המתהדר ומתנאה בקיום המצוה והידורה כמ"ש רש"י ביומא ע' ע"א "להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות וכו'", ועיין במדרש הגדול בשלח עה"פ זה אלי ואנוהו "היה נאה במצוות שהוא נוי להאדם שמהדר במצוות", וכך משמע בנזיר ב' ע"ב דהקשו על המבואר במשנה דהאומר אהא נאה הוי נזיר ודילמא אנאה לפניו במצוות כדתניא זה אלי ואנוהו אתנאה לפניו במצוות וכו', ותי' שמואל שתפוס בשערו, ופי' בתוס' אהא נאה במצוה התלויה בשער, ומשמע דגדר התנאה לפניו במצוות הוי נמי בגברא שהרי רצו לפרש כך דבריו "אהא נאה", וגם מדברי שמואל שתפוס בשערו משמע כן לפירוש התוס' כנ"ל ודו"ק בזה.

ונראה דה"נ מה שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו כלל הידור מצוה דנוי ויפוי בחפצא אלא במעשה המילה, דאף דיוצא יד"ח בהסרת רוב הערלה יש הידור מצוה בהסרת כל הערלה, דפשטות משמעות מצות מילה בהסרת הערלה היינו כל הערלה, ולכן אף שרובו ככולו ויוצא ע"י הסרת רובו יש הידור בהסרת כולו וזה הידור במעשה המילה, ומובן בד"ז דכ"ז שלא פירש חוזר אף בשבת דכיון דזה שלימות המצוה הוי בכלל המצוה, אבל אילו היה זה רק גדר נוי מסתבר דלא ידחה שבת, ודו"ק.

ונראה דה"נ בקידוש החודש דאף אם נראה בעליל והבי"ד רואים בעצמם את חידוש הלבנה מ"מ יש הידור מצוה במה שהעדים באים להעיד, שהרי בחול לכו"ע חייבין לבא להעיד, ואף ברש"י מבואר דיש בזה מצוה אלא שאינו דוחה שבת, וא"כ גם בזה יש הידור מצוה דכל חלק ממצוה אף שאינו מעכב כיון שזה סדר עשייתו ושלימותו יש בו הידור מצוה, ואתי שפיר דמיון הגמ' בהא דנראה בעליל למילה בציצין שאין מעכבין. (אמנם כבר כתבתי לעיל דבאמת אין ענין קה"ח להידור מצוה, עי"ש).

אך יש להעיר לפי"ז דה"נ בשחיטה דסגי בשחיטת רוב סימנים יהא הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים, ולא מצינו כזאת, ואף שבודאי יש ענין לכתחלה לשחוט כל הסימנים ולא רובם, אך טעם הדבר הוי משום חשש שלא ישחוט אלא מיעוטן כמבואר בר"ן (חולין דף כ"ז) ובב"י ביו"ד סי' כ"א ובשו"ע שם סעיף א', ומשמע דאין בזה הידור מצוה, ולמה לא נימא דאף שיוצא ע"י רוב יש הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים כמו במילה, ואף שיש לדחות דבאמת יש בזה הידור מצוה מ"מ צריך לחשש שלא ישחוט רוב כדי לעשותו חיוב מדרבנן, דהידור מצוה גרע מחיוב דרבנן ומכח הידור אינו חיוב אבל מחשש שלא ישחוט כראוי יש חיוב לכתחלה לשחוט כל הסימן מדרבנן, אך יותר נראה דאין בזה הידור כלל, ואינו דומה למילה דמהותו בהסרת כל הערלה שהוא פחיתות בגוף האדם מישראל ואות ברית קודש הוא, ולכן קי"ל לחז"ל דיש הידור בהסרת כולו אף שיוצא ברובו, אבל בשחיטה שאינו אלא מתיר מסתבר דכיון שאף רובו מתיר אין שום ענין הידור בשחיטת כולו, ודו"ק בזה.

ולפי ביאור זה בגדר הידור בציצין שא"מ יבוארו גם דברי הרמב"ם התמוהים, שבפ"ב מהלכות מילה ה"ב הביא דין זה דפירש שאינו חוזר על ציצין שא"מ ולא ביאר כלל שמדובר בשבת, ואף שבכס"מ שם רצה לדחוק דמיירי בשבת, בבית יוסף גופיה בסי' רס"ב פירש דבריו דאף בחול ס"ל דאין חוזר כשפירש ותמה עליו דכיון דיש בזה הידור מצוה למה לא יחזור בחול עי"ש, ולהנ"ל נראה דכיון שאין זה הידור בחפצא אלא במעשה, וא"כ מכיון שכבר פירש ונגמרה מעשה המילה שוב אין כאן גדר הידור מצוה כלל בהסרת הציצין כיון שכבר אין בזה מצות מילה, ורק כשעדיין לא פירש והכל נחשב המשך המצוה יש הידור בהסרת כל הציצין, אבל אם היינו מפרשים דההידור הוא בחפצא א"כ אף אחר שנגמרה מצות המילה במעשה מ"מ עדיין הוי חפצא דמצוה כנ"ל, אבל מכיון שאין זה הידור אלא בקיום ובמעשה ס"ל להרמב"ם דאין זה שייך אלא בשעת קיום המצוה כנ"ל (ושו"ר שהבית הלוי בח"ב סימן מ"ז כתב כך בקיצור ומשנה שלא זזה ממקומה משום תוספת ביאור שיש בה).

ג

והנה ידוע מש"כ הגרי"ז בספרו על הרמב"ם הל' חנוכה בשיטת הרמב"ם במילה דאף בחול אינו חוזר על ציצין שא"מ דזה משום דאין להוסיף הידור לאחר גמר קיום המצוה דאין גדר הידור מצוה אלא בעידנא דעסיק במצוה, וכבר האריך בזה הבית הלוי בח"ב סימן מ"ז, והסתפק לפי"ז במי שבירך על אתרוג שאינו מהודר כ"כ ואח"כ נזדמן לידו אתרוג מהודר אם יטלנו לקיים מצוה בהידורה, עי"ש, אך באמת נראה לכאורה דיש גדר הידור מצוה אף שלא בשעת קיום המצוה דעצם היפוי של ה"חפצא דמצוה" יש בה חיבוב מצוה, שהרי אמרו בברייתא ד"זה אלי ואנוהו" דכורך את הס"ת בשיראין נאין, והרי הידור זה דשיראין נאין אינו בשעת קריאה ולא בשעת כתיבת הספר א"כ אין זה בשעת קיום המצוה, וע"כ דיש גדר הידור בעצם החפצא דמצוה אפילו שלא בשעת קיום המצוה, אך לפי כל הנ"ל נראה דגדר הידור דעשיית המצוה בודאי אינו נוהג אלא בשעת קיומה, והידור דציצין שא"מ נראה דהוי גדר הידור במעשה המצוה ושפיר כתבו בשי' הרמב"ם דאינו נוהג אלא בשעת קיום כנ"ל.

אך באמת נראה עוד לחלק בגדר הידור ד"נוי" גופה, בין יפוי החפצא דמצוה ביפויים חיצוניים כגון שיראין דס"ת שם בשבת וגימוניות של זהב בלולב בסוכה ל"ו ע"ב וכעין מה שנוהגין להדר בכלי של כסף מהודר לאתרוג דאינו בשעת מצוה כלל, וגדר עיטור בכורים שעיטרו את השור שעליו הביאו את הבכורים, דגדר זה הוא בהידורה של החפצא דמצוה וזה שייך אפילו שלא בשעת המצוה, אך גדר הידור בעצם החפצא דמצוה דהיינו אתרוג נאה ולולב נאה וציצית נאין וכדו' אינו שייך אלא בשעת קיום המצוה, דאין כאן חיבוב מצוה והידורה ע"י דבר חיצוני אלא בעצם החפצא שהיא מהודרת, וזה לא שייך אלא בשעת קיום המצוה שהוא עושה מצוה באתרוג מהודר וכדו', ולפי"ז נכונים דברי הביה"ל אף לענין לולב ואתרוג (וכן ידוע מהגר"ח מבריסק, במי שיש בידו אתרוג מהודר אך ספק פסול כגון מורכב ועוד אתרוג כשר ודאי אך אינו מהודר, דיברך ויטול קודם את המהודר דאם כשר הוא קיים מצוה בהידורה ואם פסול הוא לא הפסיד ונוטל שוב את הכשר שאינו מהודר, אבל אם יטול קודם את הכשר ודאי קיים מצוה שלא בהידור בודאי, דמאחר שיצא יד"ח שוב אין מעלה בהידור).

ד

הידור מצוה באגד לולב

כתבו התוס' בגיטין מ"ה ע"ב בשם ר"ת דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב כיון שאינה מצווה במצוות אלו, ותמוה לכאורה דבשלמא בציצית ניחא דאשה שאינה בלבישה אינה כשרה לעשיית הציצית, אבל באגד הלולב הלא קי"ל כרבנן בסוכה (י"א ע"ב ול"ג ע"א) דאין האגד אלא משום "זה א-לי ואנוהו", ואטו נפסול אשה לתלות נוי סוכה כיון שאיננה מצווה בישיבה בה, וכבר נתקשה בזה המג"א בסי' תרמ"ט סק"א וכתב דצ"ל דכיון דהוי הידור מצוה דינה כגוף המצוה, אך עדיין צ"ע וכי נימא כן גם בנוי הסוכה, כנ"ל.

ועוד יש לתמוה בדין אגד בלולב, דהמחבר בסי' תרנ"א סעיף א' כתב דבעינן דוקא קשר ע"ג קשר ולא מהני עניבה וכדו' דבעינן קשר כמו לענין מלאכת קושר בשבת, והחת"ס בחי' לסוכה ל"ו ע"א כתב משו"כ לפקפק ע"מ שנהגו לעשות בית יד מעלי לולבים, דאין יוצאים בזה ידי מצות אגד (אך המשנ"ב שם הביא בשם ספר אגורה באהלך להקל בזה דהוי כקשר גמור, ולקמן נבאר את יסוד דברי החת"ס שם), ואם כל ענין האגד אינו אלא משום ואנוהו מה ענין אגד זה לדין קשר של קיימא.

ונראה ע"פ מה שנתבאר לעיל אות א' דיש שני דינים וגדרים שונים בהידור מצוה. א' ביפויו של החפצא דמצוה כגון סוכה נאה טלית נאה ס"ת נאה וכורכו בשיראין נאין, ב' הידור באופן קיום המצוה כגון בברכות כ"א ע"ב שלא לסמוך על שומע כעונה, ולענ"ד זה גדר ההידור בציצין שא"מ את המילה, דהיינו להסיר את כל הערלה ולא לסמוך על רובו ככולו, וכעי"ז מה שאמרו בקידושין מ"א ע"א מצוה בו יותר מבשלוחו, דיש הידור לקיים את המצוות כפשטות ענינם ולא לסמוך על טצדקי (וביארנו מה דמהני רובו ככולו בשחיטה אף לכתחלה דשאני שחיטה שאינו אלא מתיר וכיון דמהני רוב סימנים להתיר נבילה לא בעינן אף לכתחילה שחיטת כולן, משא"כ במילה שענינה הסרת הערלה בעינן לכתחילה הסרת כל הערלה, וכעי"ז הארכתי במקום אחר בענין מצוה בו יותר מבשלוחו דלא אמרינן כן במצוה שהוא מתיר בלבד אלא במצוה שיש בה עבודת השי"ת במהותה וענינה ואכמ"ל).

ונראה לכאורה דגם גדר הידור דאגד בלולב אינו גדר הידור דנוי ויפוי כהא דסוכה נאה וציצית נאה, אלא גדר הידור במעשה המצוה כהא דברכות כ"א ע"ב וציצין שאין מעכבין וכדו', דאף דקי"ל כחכמים דלא בעינן איגוד בעיקר דין לקיחה מ"מ הוי הידור בלקיחה תמה כאשר המינים מאוגדים והוי לקיחה מעליא טפי, וכלשון רש"י סוכה ל"ז ע"ב שצריך שיהיו "אגודים יחד להיות לקיחה אחת" ואין זה הידור של נוי חיצוני (דבאמת אין הכרח שהאגד מוסיף ביופי הדבר והכל תלוי באופן האגד), אלא הידור במעשה המצוה.

וראיה לדרך זה יש לכאורה מהמבואר בשו"ע הנ"ל דצריך באגד הלולב שני קשרים זה ע"ג זה כדין קשר בשבת וכך מבואר גם שיטת רש"י בסוכה ל"ג ע"ב דצריך קשר גמור אף למ"ד לולב א"צ אגד, ועי"ש בביאור הגר"א, ואם כל ענין האגד אינו אלא לשם נוי, למה בעינן בזה דין קשר גמור ולא די בעניבה וכדו', אלא נראה בזה כנ"ל דכל גדר ההידור בזה הוא בעצם האיגוד שהמינים מאוגדים זב"ז ע"י קשר ויש בזה לקיחה תמה מהודר, ועיין עוד בלשון הרמב"ם בפ"ז מהל' לולב ה"ו שכתב ד"מצוה מן המובחר לאגוד את הלולב" ולא כתב בזה לשון הידור, ונראה קצת גם מדקדוק זה בדבריו דאין כאן גדר הידור של נוי כהא דסוכה נאה אלא מצוה מן המובחר במעשה המצוה עצמה, (ועיין לשון התוס' בסוכה ל"ח ע"א דיש מצוה מן המובחר בדיבור ממש אף שיכול לצאת יד"ח בשמיעה, ובברכות נקטו לשון הידור מצוה, דגדר זה של הידור במעשה המצוה דומה ביסודו לגדר מצוה מן המובחר ומצינו בו לשונות מתחלפים ודו"ק בזה היטב). והראוני שכ"כ האבנ"ז בסימן תל"ג וסימן תצ"ב.

ונראה עוד ראיה דגדר ההידור באגד אינו נוי בעלמא אלא משום גדר לקיחה והוי דין מסויים במצות לולב, מהמבואר בסוכה ל"ג ע"ב דהו"א דאם לא היה ראוי בשעת האגד יש בו דין דיחוי ובמסקנה אמרו דהוי הזמנה בעלמא ועי"ש ברש"י ותוס' דקאי למ"ד א"צ אגד, וע"כ דהוי דין מסוים במצוה ולא גדר נוי בלבד דמה שייך דיחוי בנוי בעלמא.

ועוד נראה בד"ז לבאר מש"כ בסי' תרנ"א שלא לברך שהחיינו בשעת עשיית הלולב אלא בשעה שנוטלו, ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ט פירש עשיית הלולב איגודו, ולכאורה תימה וכי יוכל לברך בשעת קישוט הסוכה, והלא אין האגד אלא משום הידור, ולדרכנו ניחא דהאגד הוי מעין עשיית הלולב לכתחלה והוי הידור בעצם ההכשר ולא נוי בעלמא, ודו"ק.

ובדרך זה נראה דשאני אגד הלולב מקישוט הסוכה, ורק בלולב דהוי הידור במעשה המצוה והוי כדין בעצם חפצא דמצוה והכשרה למצוה מן המובחר ס"ל לר"ת לפסול נשים לכתחלה, אבל בהידור דסוכה וכדו' דאינו דין כלל בהכשר דחפצא אלא ביפוי ונוי בודאי אין לפסול נשים.

אך אף שכ"ז נראה נכון בסברא ובגמ', מ"מ מלשון רש"י בסוכה י"א ע"ב משמע לכאורה דגם בהידור דאגד הלולב הוי גדר נוי דהביא שם הא דסוכה נאה וציצית נאה עי"ש, וגם מלשון המחבר בסי' תרנ"א שם משמע כן דכתב דמצוה לאגדו "משום נוי", אך באמת אין בזה קושיא כלל דמ"מ כל גדרי ההידור דין אחד הם ביסודם ומקור כולם "זה אלי ואנוהו", ודו"ק כי קצרתי.

ה

מצוה מן המובחר לאחר שיצא יד"ח

ובגוף הנחת הבית הלוי והגר"ח דאין לקיים מצוה בהידורה לאחר שיצא יד"ח בעיקר המצוה, יש להעיר, דהנה נסתפקתי במק"א במי שיצא יד"ח במצוה באופן דרק בדיעבד יצא יד"ח ולא קיים מצותו באופן המובחר אם ישוב לקיים מצוה מן המובחר, או שמא הוי מעוות לא יוכל לתקון, וכגון אדם שאכל כזית מצה בליל א' דפסח כזית תוך כדא"פ, ושוב רוצה לקיים מצוה מן המובחר דאכילה בבת אחת ממש כמ"ש המג"א בסי' תע"ה ס"ק ד', וראיתי בחלקת יואב ח"א סי' ל"א שכתב בתו"ד דמאחר שיצא יד"ח שוב אינו יכול לחזור ולקיימה באופן המובחר, [וגם בשיח השדה סי' ד' דן בזה], והביא לזה שתי ראיות, א' מדברי הריב"ש בסי' פ"ב לדחות את דברי השואל דמי שקידש את האשה ע"י שליח יחזור ויקדשנה אחר שיראנה, דמאחר שכבר קידשה אין כלל תיקון במה שחוזר ומקדשה, ב' ממה שאינו חוזר ומביא חטאת שמינה לאחר שכבר נזרק דם חטאתו הכחושה עי"ש. ולענ"ד יש לדחות את שתי ראיותיו, דבודאי שאני קידושין שהיא חלות וקנין ממצוה דעלמא, דפשוט הדבר דמאחר שהאשה אשת איש היא ואין קידושין תופסין בה אין קידושיה השניים אלא מעשה קוף בעלמא ולא תיקן בהם כלום, וכעי"ז נראה אף לגבי חטאת דאין מצוה בהבאת החטאת אלא לכפר על בעליה ומאחר שנתכפר כבר אין כאן מצוה כלל, דכל יסוד המצוה עבר ובטל, אבל במצוות דעלמא שהם חיוב על הגברא כלולב ומצה אפשר דאף שכבר יצא יד"ח כיון שחיסר את תנאי המצוה דלכתחלה לא הפסיד ויש בידו להשלימן ע"י קיום המצוה שנית.

ונראה ראיה לזה ממה דאיתא בפסחים קט"ו ע"א דשיטת רב חסדא דמברך על אכילת מרור על הכרפס (אם אוכל מין מרור לכרפס), ד"לאחר שמילא כריסו מהם חוזר ומברך"?, והתוס' ביארו דמצינו כעי"ז בתקיעות דמעומד ודמיושב דאף שעיקר התקיעות הם דמעומד על סדר ברכות מלכויות זכרונות ושופרות מ"מ מברך על דמיושב הקודמים עי"ש, ולכאורה דבריהם תמוהים דבתקיעות ניחא דמברך אדמיושב דהוי עכ"פ מצוה דרבנן וראוי לברך עליהם, אבל באוכל חזרת לכרפס דאין בו מצוה כלל איך נברך עליו ברכת המצוה וכבר תמה בזה החזו"א או"ח סי' קכ"ד שם, ומשו"כ כתב שלא כדברי התוס', דרב חסדא ס"ל מצוות אין צריכות כונה ואף אם אינו מתכוין לכך יוצא הוא ידי מצותו באכילת הכרפס עי"ש, אך הנראה בזה בשיטת התוס' דבאמת מכוין הוא למצות מרור באכילתו הראשונה של חזרת דהיינו דכרפס דאם אין בזה מצות מרור בודאי אינו מברך, וכל כונת התוס' הוא דאף שכבר יצא יד"ח במצות מרור באכילתו הראשונה מ"מ מצוה מן המובחר היא באכילת מרור אחר מצה כמו שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו" ואף שכבר יצא יד"ח מ"מ לא הפסיד בכך את הגדר דלכתחלה וענין זה מתקיים באכילתו השניה אחרי אכילת מצה, וכן בתקיעות שופר אף שיצא יד"ח בתקיעות דמיושב חוזר ותוקע דמעומד כדי לקיים את המובחר שבמצוה זו דהיינו תקיעות על סדר הברכות, ולפי"ז מבואר מדבריהם דאף לאחר שכבר יצא יד"ח בעיקר המצוה מה"ת יכול לחזור ולקיימה באופן המובחר ולא הפסיד, ונראה לפי"ז דה"ה באכל מצה בצירוף כא"פ דיש מעלה באכילה שניה בבת אחת.

ובטעם הדבר נראה, דאם נימא כמ"ש האחרונים דיש מצוה באכילת מצה בליל א' דפסח אף יותר מכזית אלא שיצא יד"ח בכזית כמ"ש המהר"ל בגבורות ה' פרק מ"ח, וכ"כ הלבוש בסי' תקפ"ה סעיף ד' לענין ד' מינים דככל שהוא מרבה ליטול את הלולב יש בכך מצוה וכן לענין שופר ואין לדבר שיעור, ניחא להבין דלא הפסיד את המצוה מן המובחר, (ועיין בספרי לפסחים סי' ע"ד מה שדנתי באורך בדברי האחרונים הנ"ל), אך אף אם לא נימא כדברי האחרונים הנ"ל נראה דכיון דקיים את המצוה שלא מן המובחר וחיסר פרטי מצוה ותנאיה, יכול להשלימן ולחזור ולקיים את המצוה שנית מן המובחר, ודו"ק בזה.

ולפי"ז ניחא ליישב מה שתמה החזו"א שם שהתוס' סתרו דבריהם, דבפסחים משמע מדבריהם דעיקר תקיעות הם דמעומד שהם על סדר הברכות, ובסוף ר"ה כתבו כדברי הרי"ף דמקילין בתקיעות דמעומד משום שכבר יצאו יד"ח מה"ת בתקיעות דמיושב עי"ש, ולהנ"ל אין בכך סתירה דאף שכבר יצא יד"ח בדמיושב, מ"מ עיקר התקיעות דמן המובחר הם דמעומד כנ"ל.

ובאמת ע"כ צ"ל דאין סתירה בין שתי דברי התוס' אלו, דאף דבדבריהם יש לומר דבעלי תוס' שונים כתבום ולא ממקור אחד הם יוצאים, מ"מ גם הר"ן בר"ה ט"ז כתב כדברי התוס' בפסחים דתקיעות דמעומד הן עיקר, ובסוף ר"ה כתב כדברי התוס' דכבר יצאו יד"ח בדמיושב וע"כ שאין בזה סתירה כמבואר.

ולכאורה יש לדון בדברי הביה"ל והגר"ח מכל הנ"ל, אך באמת אין בזה כדי דחיה, דיש לחלק בין הדוגמאות הנ"ל שבהם חסר בדינים המסויימים של המצוה ותנאיה ובזה יכול לחזור ולהשלימן, ובין מצוה שלא בהידורה דהידור מצוה הוא ענין כללי ואין כאן חסרון בעצם חלקי המצוה ובזה ליכא השלמה (אך לדברי הלבוש הנ"ל מ"מ יש לו מצוה בהידורה אף שאין זה עיקר יציאת ידי חובתו).

ואין לתמוה לדרכנו וכי מי שיצא יד"ח בתפלה בשמיעה יכול שוב להתפלל בפיו, דכבר נתבאר דבהידור אין תשלומין לאחר שיצא יד"ח ורק כשלא קיים מצוה מן המובחר יכול להשלים, ותפלה בפה הוי כהידור מצוה כנ"ל, ועוד דאסור להתפלל פעמיים לשם חובה, ודו"ק בזה.

ו

קדימה באופני ההידור

והנה לפי מה שנתבאר דמלבד גדר הידור מצוה של נוי ויפוי החפצא יש להדר גם בדיני המצוה ושלימות המעשה, יש לעיין אם יש דין קדימה לאחד משני גדרי ההידור, כגון מי שיכול להדר ולקנות אתרוג יפה יותר על חשבון אחד מד' מינים שאינו כשר לכל הדעות מה עדיף, או במצות שופר האם עדיף להדר בשופר של איל או בשופר נאה של מין אחר, ולכאורה נראה דעדיף הידור בשלימות המצוה מההידור בנויה, וכדמות ראיה ממה שאמרו בירושלמי יומא (פ"ו ה"א) "משובח בגופו ומשובח במראהו, משובח בגופו קודם" וצ"ב בגדר "משובח בגופו" ובקרבן העדה פי' שם דהיינו קרבן שמן, וצ"ב דא"כ מה זה "משובח במראהו" וכי יש ענין נוי ויופי בבהמה מלבד שומנה וגודלה, ולכאורה היה נראה לבאר דמשובח בגופו היינו בהמה תמימה ללא שמץ מום שאפילו מום שאינו פוסל אין בה וזה הידור בדין "תמים" בקרבן. (ואף דמבואר ברמב"ם פ"א ה"ה מאיסו"מ דאסור מה"ת להקריב בהמה עם מום עובר כ"ז שלא עבר מומה, אפשר דיש הידור שלא להקריבה אף לאחר שעבר מומה, או דמיירי בפגם מסויים שאף מום עובר אין בו). ואמרו דמשובח בגופו עדיף ממשובח במראהו, ומוכח מזה דעדיף להדר במעשה המצוה מנויה, ואפשר עוד דההידור בבהמה שמנה הוא במה שיש יותר בשר לאכילה ואימורין להקטרה וגם זה הידור בדין ולא בנוי, ו"משובח במראהו" היינו בהמה יפה ונאה, וגם לפי"ז ראיה דעדיף להדר בדיני המצוה מאשר בנויה ודו"ק.

אמנם ראיתי שוב ברמב"ם פ"א מאיסו"מ        אין מביאין קרבן מן הכחוש ומן הכעור. הרי שמלבד החסרון דכחוש יש גם חסרון דכעור. ובאבו"א תמה היכן מצא מקור דיש חסרון בקבן כעור, ולכאורה יש מקור מפורש בדברי הירושלמי כמבואר. וע"ע בפר' מקץ (              ) "                  ". ובפשטות משמע דיפות מראה היינו מלבד היותר בריאות בשר, ורעות מראה מלבד היותר דקות בשר, וכך משמע ברש"י שם            , וצ"ע.

תגיות: