הידור מצוה ומצות מילה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר (בראשית י"ז י')

הנה מבואר בשבת (קל"ג ע"ב) דאם פירש חוזר רק על ציצין המעכבין את המילה אבל כל זמן שלא פירש חוזר אף על ציצין שאין מעכבין משום "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות וכו' הא מני ר' יוסי היא דתנן בין שנראה בעליל ובין שנראה שלא בעליל מחללין עליו את השבת ר' יוסי אומר נראה בעליל אין מחללין עליו את השבת וברש"י ד"ה ר"י "אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו צורך גבוה אין מחללין" ע"כ.

והנה כמה ענינים בסוגיא זו צריכים ביאור, דעצם הדבר דשייך הידור מצוה במילה הוא לכאורה חידוש גדול דבכל מקום שמצינו גדר הידור מצוה יש "חפצא דמצוה" שצריך ליפותו ולהדרו כגון לולב ציצית סוכה וכדו' שכולם חפצא שמקיימין בהם מצוות המוטלים על קרקפתא דגברא (וביארתי בכמה מקומות דבמצוות דחפצא שעיקרן בתוצאת המעשה אין כאן חפצא דמצוה כגון במעקה דבודאי אין שום ענין ליפות את המעקה ולנאותו דאין המעקה חפצא דמצוה דכל מצותו רק בתוצאתו למנוע איבוד נפש ולא בעצמו), ואטו נחשב מקום המילה לחפצא דמצוה שיהא נוהג בו גדר הידור מצוה, ואף די"ל דלפי הידוע מהבית הלוי דיש מלבד המצוה של עצם המילה ג"כ מצוה שיהא מהול דאמרה תורה "והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם" וידוע מה שדייק בשו"ת מהר"ח או"ז (סי' י"א וכדלעיל סי' י"ג) ממה שאמרו במנחות (מ"ג ע"ב) על דוד המע"ה שנתעצב במרחץ ואמר אוי לי שאני ערום מן המצוות עד שנזכר במילתו, דיש מצוה במה שהוא מהול ולא רק בעצם מעשה המילה, וא"כ שפיר הוי חפצא דמצוה ששייך בה הידור, אמנם בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ל"ו) חלק על הבה"ל בזה ועיין מה שנתבאר בזה לעיל (סי' י"ג) עי"ש, ועוד דאף אם אין כאן מצוה ממש מ"מ הוי אות ברית קודש בין קוב"ה לעמו ישראל ויש להדרה ככל חפצא דמצוה, אך עדיין נראה ברור לענ"ד דאין בזה הידור כבכל חפצא דמצוה, ואטו נימא דיש ג"כ להדרו וליפותו בשאר דרכים, וכי צריך למולו בסכין נאה ומהודרת כמו שכותב ס"ת בקולמוס נאה כמבואר שם בגמ' (ובאמת נסתפקתי בענין קולמוס נאה אם הכוונה היא לנאה למראה עין כגון מצוייר ומוזהב ויהיה מזה חידוש דאף מכשירי מצוה כגון קולמוס יש ענין להדר אותם, או שמא הכוונה בקולמוס נאה הוא לקולמוס מתוקן וטוב שיכול לכתוב בו בכתב נאה ומהודר ואותיות נאות ומפשטות לשון הגמ' משמע דהפירוש כפשוטו שיהא הקולמוס נאה ובפרט דעצם כתיבת הס"ת היא מצוה ד"כתבו לכם" ולא רק קריאתו והלימוד בו, ולפי"ז למה לא יהא מצוה לתקן סכין נאה ומהודרת למילה ולא מצינו כזאת).

ועוד צ"ב בסוגיא זו דמה הדמיון בין הא דר' יוסי דאם נראה בעליל שאינו דוחה שבת להא דציצין שאין מעכבין הלא בקידוש החודש אין כאן גדר הידור מצוה כלל אבל במילה שיש בו הידור מצוה אולי דוחה שבת אף לר"י (אף שי"ל דסברת הגמ' לדמות עדות החודש כשנראה בעליל דג"כ יש בו עכ"פ מצוה כמ"ש רש"י לציצין שאין מעכבין דיש בו הידור מצוה וז"פ).

והנראה בזה דהידור מצוה של ציצין המעכבין אינו כלל הידור מצוה דחפצא דמצוה ליפותה ולנאותה אלא הידור במעשה המצוה, דיש ב' גדרים בהידור מצוה א' בחפצא דמצוה ב' בשלימות המעשה בקיום המצוה, ומצינו גדר זה דהידור במעשה המצוה בתוס' ברכות (כ"א ע"ב) דאף כשיוצא יד"ח בתפלה ע"י שמיעה דשומע כעונה מ"מ כשעונה ממש "איכא הידור מצוה טפי" (ובסוכה ל"ח ע"א) כתבו דענייה הוי מצוה מן המובחר), ולמדים אנו מזה דאף שיכול לצאת יד"ח במצוה בשמיעה מ"מ יש גדר הידור מצוה בקיום המצוה באופן המושלם בפשטות ענינה ואף ששומע כעונה הוא אף לכתחלה ולא דיעבד מ"מ יש הידור מצוה בקיום המצוה בפועל ע"י ענייה ממש, ועיין ברש"י וברשב"ם (ר"פ ערבי פסחים) בהא דאסור לאכול מצה בע"פ כדי שיאכל בלילה לתיאבון "משום הידור מצוה", ובשבת (כ"א ע"א) מצינו שהמהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד והיינו דאף שיוצא ע"י נר איש וביתו מ"מ יש הידור בעשיית המצוה בעצמו וכל אלה הם הידור מצוה במעשה המצוה ולא בחפצא דמצוה, ויעויין בביאה"ל (רי"ס תרנ"ו) מהפמ"ג דצריך להוסיף עד שליש כדי לצאת יד"ח כל הדעות ומבואר דאף חומרא זו באופן קיום המצוה לצאת בו יד"ח המחמירים הוי בגדר הידור מצוה דצריך להוציא עליו שליש אף שאין בו גדר נוי, והב"ח (ריש סי' תקפ"ו) כתב דיש להוסיף שליש לתקוע בשופר של איל וע"ע בחק יעקב (סי' תע"ג) שכתב דצריך להוסיף שליש לאכול חזרת למרור ולא מין אחר וכל אלה הוי הידור בשלימות המעשה, ודו"ק.

וביסוד גדר זה נראה דעיקר גדר הידור מצוה אינו בחפצא בלבד אלא באדם המתהדר ומתנאה בקיום המצוה והידורה כמ"ש רש"י ביומא (ע' ע"א) "להראות נויו של ספר תורה ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות וכו'", ועיין במדרש הגדול בשלח עה"פ 'זה אלי ואנוהו' "היה נאה במצוות שהוא נוי להאדם שמהדר במצוות" וכך משמע בנזיר (ב' ע"ב) דהקשו על המבואר במשנה דהאומר אהא נאה הוי נזיר ודילמא אנאה לפניו במצוות כדתניא 'זה אלי ואנוהו' אתנאה לפניו במצוות וכו' ותי' שמואל שתפוס בשערו ופי' בתוס' אהא נאה במצוה התלויה בשער ומשמע דגדר התנאה לפניו במצוות הוי נמי בגברא שהרי רצו לפרש כך דבריו "אהא נאה" וגם מדברי שמואל שתפוס בשערו משמע כן לפירוש התוס' כנ"ל ודו"ק בזה.

ונראה דה"נ מה שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו כלל הידור מצוה דנוי ויפוי בחפצא אלא במעשה המילה דאף דיוצא יד"ח בהסרת רוב הערלה יש הידור מצוה בהסרת כל הערלה דפשטות משמעות מצות מילה בהסרת הערלה היינו כל הערלה אף שרובו ככולו ויוצא ע"י הסרת רובו יש הידור בהסרת כולו וזה הידור במעשה המילה ומובן בדרך זו דכל זמן שלא פירש חוזר אף בשבת דכיון דזה שלימות המצוה הוי בכלל מילה אבל אילו היה זה רק גדר נוי אף בלא פירש לא ידחה שבת, ודו"ק.

וכך נראה בקידוש החודש דאף אם נראה בעליל והבי"ד רואים בעצמם את חידוש הלבנה מ"מ יש הידור מצוה במה שהעדים באים להעיד שהרי בחול לכו"ע חייבים לבוא ולהעיד ואף ברש"י מבואר דיש בזה מצוה אלא שאינו דוחה שבת וא"כ גם בזה יש הידור מצוה דכל חלק ממצוה אף שאינו מעכב כיון שזה סדר עשייתו ושלימותו יש בו הידור מצוה ואתי שפיר דמיון הגמ' בהא דנראה בעליל למילה בציצין שאין מעכבין.

אך יש להעיר לפי"ז דה"נ בשחיטה דסגי בשחיטת רוב הסימנים יהא הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים, ולא מצינו כזאת, ואף שבודאי יש לכתחלה לשחוט כל הסימנים ולא רובם אך טעם הדבר הוי משום חשש שלא ישחוט אלא מיעוטן כמבואר בר"ן (חולין דף כ"ז) ובב"י (סי' כ"א ביו"ד) ובשו"ע (שם סעיף א') ומשמע דאין בזה הידור מצוה ולמה לא נימא דאף שיוצא ע"י רוב יש הידור מצוה בשחיטת כל הסימנים כמו במילה, ואף שיש לדחות דבאמת יש בזה הידור מצוה מ"מ צריך לחשוש שלא ישחוט רוב כדי לעשותו חיוב מדרבנן דהידור מצוה גרע מחיוב דרבנן ממש ומכח הידור אינו חיוב אבל מחשש שלא ישחוט כראוי יש חיוב לכתחלה לשחוט כל הסימן מדרבנן, אך יותר נראה דאין בזה הידור כלל ואינו דומה למילה דמהותו בהסרת הערלה שהוא פחיתות בגוף האדם מישראל ואות ברית קודש הוא, וא"כ קים להו לחז"ל ברוחב דעתם דיש הידור בהסרת כולו אף שיוצא ברובו אבל בשחיטה שאינו אלא מתיר מסתבר דכיון שאף רובו מתרת אין שום ענין הידור בשחיטת כולו, ודו"ק בזה.

ולפי ביאור זה בגדר הידור בציצין שא"מ יבוארו גם דברי הרמב"ם התמוהים (פ"ב מה' מילה ה"ב) שהביא דין זה דפירש שאינו חוזר על ציצין שא"מ ולא ביאר כלל שמדובר בשבת ואף שבכ"מ שם רצה לדחוק דמיירי בשבת בבית יוסף גופיה (סי' רס"ב) פירש דבריו דאף בחול ס"ל דאין חוזר כשפירש ותמה עליו דכיון דיש בזה הידור מצוה למה לא יחזור בחול עי"ש, ולהנ"ל נראה דכיון שאין בזה הידור בחפצא אלא במעשה א"כ מכיון שכבר פירש ונגמר מעשה המילה שוב אין כאן גדר הידור מצוה כלל בהסרת הציצין כיון שכבר אין בזה מצות מילה ורק כשעדיין לא פירש והכל נחשב המשך מעשה המצוה יש הידור בהסרת כל הציצין, אבל אם היינו מפרשים דההידור הוא בחפצא א"כ אף אחר שנגמר מצות המילה במעשה מ"מ עדיין הוי חפצא דמצוה כנ"ל אבל מכיון שאין זה הידור אלא בקיום ובמעשה ס"ל לרמב"ם שלא שייך אלא בשעת קיום המצוה כנ"ל.

והנה בדרך שביארו בזה גדר ההידור בציצין שאין מעכבין את המילה, נראה דביסוד גדרו הידור זה דומה להא דכתבו התוס' לגבי שומע כעונה דאף שנתחדשה הלכה דשומע הוי כעונה מ"מ עניה ממש עדיף טפי, וכמו"כ בציצין אף שנתחדשה הלכה דרובו ככולו מ"מ כולו ממש עדיף טפי, וכעי"ז אמרו מצוה בו יותר מבשלוחו, דאף שנתחדשה הלכה דשלוחו של אדם כמותו מ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו, ודו"ק בזה היטב.

ועיין במנחת אשר לשבת (סי' פ"ט) שביארתי בדרך זו גם גדר ההידור באגד לולב, ועוד ענינים רבים בסוגיא דהידור מצוה נתבארו שם.