הידור מצווה ( תשס"א)

מרן הגאב"ד שליט"א

"זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב').

"דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין" (שבת קל"ג ע"ב).

א

הנה יש לעיין ביסוד זה דילפינן מ"זה אלי ואנוהו" האם הוי גדר כללי בלבד ויסוד בהנהגת האדם דמעלה היא לאדם כשהוא מהדר את המצוות כשם שמעלה לו כשהוא מזדרז בהם ומקיים מה שאמרו חכמים זריזין מקדימין למצוות, אך אין מעלה בעצם החפצא של המצוה אם היא מהודרת או לא, או שמא הוי זאת אף דין בחפצא וכאשר המצוה נאה ומהודרת הוי מצוה מן המובחר, וכשם שיש בחפצא דמצוה הכשר ופסול ויש חפצא הכשר רק בדיעבד, כך יש מעלה יתירא כשהמצוה נאה ומהודרת, והידור בכל מצוה ומצוה הוי גדר בעצם המצוה המסויימת (וכעין מה שחקרו האחרונים בגדר ערבות ובלאו דלפנ"ע וכדו' ואכמ"ל).

ונראה מוכח מכמה מקורות דאכן אין ההידור גדר כללי בלבד במוסר האדם אלא גדר מסויים בגוף המצוה.

א' בדין ציצין שמעכבין את המילה דחוזר עליהם בשבת כל זמן שלא פירש, אף דמבואר בגמ' דאינו אלא משום זה אלי ואנוהו והוי בכלל הידור מצוה, וע"כ דהוי כחלק מעצם מצות המילה דדחיא שבת, דאנוהו דמילה הוי כחלק ממצות המילה ולא גדר כללי של הידור במעשה המצוות בלבד, (אבל לאחר שפירש כבר יצא ידי חובה במצות המילה והסיח דעתו ממנה ושוב הוי כהידור בעלמא ולא חלק מעצם מצות המילה), ומה דאין מברכין על הציצין שאין מעכבין משום דאין מברכין אלא על עיקר המצוה ולא על שיריה, וז"פ.

ב' בסוכה כ"ט ע"ב כתב רש"י דפסול לולב היבש משום "זה אלי ואנוהו", ובתוס' תמהו על דבריו דלעולם אין גדר זה פוסל בדיעבד ואינו אלא לכתחילה ומשו"כ כתבו דפסול משום שאינו הדר, וכבר כתבתי במנח"א לגיטין סי' כ"ח דרש"י אזיל לשיטתו דבגיטין כ' ע"א נחלקו ר' יהודה וחכמים במי שהיה צריך לכתוב את השם וחשב לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בה ד', דלחכמים מעביר עליו קולמוס ומקדשו ולשיטת ר"י אין השם מן המובחר משום דכתיב זה אלי ואנוהו, וכתב שם רש"י לפרש דהכוונה לדרשה דהתנאה לפניו במצוות, הרי דלשיטת ר' יהודה הוי פסול בדיעבד ולא רק דין לכתחילה, הרי לן להדיא דיש שחסרון הידור מצוה פוסל אף בדיעבד ולא רק לכתחילה, ובשיטת התוס' צ"ל כמו שביארתי שם דדרשה זו שאמרו לגבי כתיבת השם אינו מה שדרשו בשבת קל"ג גדר כללי בכל המצוות התנאה לפניו במצוות, אלא דרשה מסויימת וגדר מסויים דשם ה' צריך להיות כתוב באופן הנאה ביותר, ומשו"כ אפשר שפסול זה אף בדיעבד ואין להוכיח ממנו בגדר הכללי דהידור מצוה דיש פסול בדיעבד. וכבר כתבו החת"ס ובעל קסת הסופר סברא זו דדרשה דזה אלי ואנוהו שמצינו בגיטין אינה האי דרשה שמצינו בשבת עי"ש במנחת אשר לגיטין.

ומ"מ לשיטת רש"י צ"ל דנמסר הדבר לחכמים ובמקומות מסויימים כגון ביבש בלולב ובכתיבת השם בס"ת אמרו שראוי לפסול אף בדיעבד משום הידור מצוה, ואף שלא באנו בסודם לידע טעם הדברים, (ביבש כתב המאירי דגרע משאר הידור משום שניטל כל הדרה ולחלוחית שבה, והביא את דברי הירושלמי שאמרו על היבש "לא המתים יהללו י-ה" עי"ש, ובס"ת אפשר דמשום כך החמירו משום קדושת ה' הגדול והנורא), מ"מ נראה מזה מוכרח דהידור מצוה אינו ענין כללי שעל הגברא בלבד, אלא גדר מסויים המתחלק לפי כל מצוה ומצוה, ורק כך אפשר להבין מה שמצינו במצוות מסויימות ובפסולים מסוימים שפסול אף בדיעבד ובענינים אחרים אין בו אלא דין לכתחלה בלבד, ודו"ק.

(ועי"ש במנח"א מה שדנתי בכל מה שאמרו בגיטין שם "אין השם מן המובחר" אם זה משום חוסר ביופי ובנוי בעיני בנ"א משום שהשם נכתב פעמיים ומודגש יותר מכל הכתיבה שסביב לו (כך הבינו המג"א והמחצה"ש בסי' ל"ג ס"ק ז' וכ"ה גם בשו"ת רעק"א קמ"א סימן ע'), או משום גדר לשמה בכתיבת ה' דאף דהוי לשמה ע"י הכתב העליון מ"מ משום הידור מצוה בעינן שכל השם יהיה נכתב לשמה ולא רק הכתב העליון שבו, והוי הידור בדין המצוה ושלימות ענינו ולא בנוי חיצוני (כך הבנת התפארת יעקב בגיטין שם) ואכמ"ל).

ג' בגיטין מ"ה כתבו התוס' בשם ר"ת דנשים פסולות לאגד הלולב, וכבר תמה המגן אברהם סימן תרמ"ט סק"א דהלא אין האגד אלא משום זה אלי ואנוהו כמבואר בסוכה י"א ע"ב וא"כ מה חסרון יש בנשים וכי אסור לקשט את הסוכה ע"י נשים והלא גם בקישוט סוכה יש משום ואנוהו וכדמשמע בסוכה שתולה בה פירות נאים ומעטרה בדברים נאים כמבואר.

וגם בזה כבר כתבתי לעיל סימן כ"ה לחלק בין הידור דנוי להידור בשלמות ה"ולקחתם", אך מ"מ מבואר דגדר ההידור שבאגד הלולב דע"י האגד הוי הידור בלקיחה תמה ומעצם מצות הלולב הוא עד שנשים פסולות באגד, וגם מזה יש להוכיח כנ"ל דהידור מצוה הוי גדר מסוים במצוות ולא רק מצוה כללית בהנהגת האדם, וז"ב ופשוט.

והנה נחלקו האחרונים במי שגנב אתרוג מהודר מחבירו והזיקו או נאבד ממנו אם יכול לצאת ידי מצות השבה באתרוג כשר שאינו מהודר, ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' קי"ב כתב לפשוט ספק זה מהמבואר בב"ק ע"ח ע"ב "בעי רבא הרי עלי עולה והפריש ובא אחר וגנבו מי פטר גנב נפשיה בכבש", ומסקנת הסוגיא דפטר נפשו בכבש עי"ש, הרי דיכול לפטור עצמו אף בכבש כיון שחבירו יכול לצאת בו יד"ח והכ"נ יכול להשיב לו אתרוג שאינו מהודר כ"כ כיון שחבירו יכול לצאת בו יד"ח.

ותמהו עליו המשנה למלך פט"ז ה"ז ממעשה הקרבנות והחכם צבי בשו"ת סי' ק"כ דשאני התם דהקרבן הוי ממון גבוה ככל קדשי הקדשים אלא דיש לבעלים זכות לצאת בו יד"ח נדרם ומשו"כ די לו לגנב אם יחזיר לבעלים זכות זו שנטל מהם, משא"כ אתרוג דהוי ממון בעלים עי"ש. ובאמת תמיה זו גדולה אף ללא החילוק בין קרבן לאתרוג, דאיך יעלה על הדעת שישלם פחות ממה שגנב, ואטו הגונב ספר תורה ששוה מאה מנה יחזיר ספר ששוה חמשים מנה משום שהס"ת חפצא דמצוה היא ועיקר ענינו שנקיים בו מצות ה'.

ומה שכתב בשו"ת מחנה חיים חו"מ ח"ב סי' ל"ג לחלק בין ס"ת לאתרוג, דס"ת ראוי ללמוד בו משא"כ אתרוג שמיוחד רק לצאת יד"ח, אין נראה כלל דהלא פשוט שאין רגילים ללמוד מתוך ס"ת ואינו עומד לכך כלל אלא לקיום מצותו, ועוד דמה בכך שראוי ללמוד בו, מ"מ פשוט דלעולם צריך להשיב שוה כסף גניבתו, וא"כ שוב צ"ב מה בינו לבין אתרוג.

והנראה בזה לענ"ד, דלא כימינו ימי קדם בענין מסחר האתרוגים, ושאני ס"ת הראוי למצותו כל השנה ויש לו מחיר כמה הוא שוה לימכר בשוק, אבל באתרוגים לא היה שוק ולא היו מחירים קבועים ולפעמים היה מחסור גדול באתרוגים והכל לפי המקום והזמן, ולכך לא היה שייך לקבוע מחיר לאתרוג, וכל השאלה היא האם צריך להחזיר האתרוג מהודר כדמות מה שהיה לו או שמא סגי באתרוג כשר, ולפי"ז נראה דברי מהר"ם מינץ דאף דהוי ממון בעלים מ"מ עיקר השאלה אינו אלא בנוגע לשאלה אם צריך להחזיר לו אתרוג מהודר או אתרוג כשר בלבד והרי זה דומה לסוגיא בב"ק, ודו"ק בזה.

(וראיתי שוב כעין דברי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ט ובשבות יעקב ח"ב סי' כ"ט, עי"ש).

אך בגוף הענין אפשר שזה תלוי בגדר הנ"ל בהידור מצוה, דאם אין גדר ההידור אלא בעבודת האדם מסתבר טפי דאין בזה דין השבה ותשלומין, דבבחינת עצם האתרוג אין בין אתרוג לאתרוג אלא דעל האדם יש ענין להדר במצוה זו כבכל המצוות, אבל אם גדר ההידור הוא בגוף המצוה עצמו, מסתבר דיש בזה אף חיוב תשלומין דאינו דומה מצות אתרוג מהודר למצות אתרוג שאינו מהודר, ועדיין צ"ע. ודו"ק בזה כי קצרתי.

ב

בהשמטת הרמב"ם

והנה יש לתמוה לכאורה תימה גדולה דהרמב"ם השמיט לגמרי את כל הברייתא דהידור מצוה ואין בידו החזקה רמז למה שאמרו התנאה לפניו במצוות, וגם לא כתב את ההלכות המסויימות, דהיינו ציצית נאה, שופר נאה, ס"ת נאה וכדו'.

ובמושכל ראשון אמרתי דשמא נקט עיקר להלכה כאבא שאול דדרש שם (שבת קל"ג ע"ב) מקרא ד"זה אלי ואנוהו" שמצוה להדמות לו ולנהוג במדותיו מה הוא חנון אף אתה חנון וכדו', ובאמת כתב הרמב"ם שמצוה לדבוק במדותיו בפ"א מהלכות דעות ה"ו עי"ש. אך באמת אין זה נראה, דיסוד זה שמצוה לנהוג במדותיו של הקב"ה מצינו עוד במסכת סוטה דף י"ד ע"א אך שם דרשו כן מהכתוב (דברים י"ג) "אחרי ה' אלקיכם תלכון", וזה כונת הרמב"ם שם שהרי בסוף הלכה ה' כתב "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו", הרי דלא ילפינן הנהגה מ"זה אלי ואנוהו" ושוב קשה למה השמיט הלכתא רבתא דהידור מצוה.

ונראה בזה עיקר דלדעת הרמב"ם אין כאן הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה בלבד, דהלא זה אלי וכו' אינו ציווי מאת הקב"ה אלא כך אמרו בני ישראל בשירת הים, וכיון שכך קיבלו על עצמם במעמד נשגב זה כך ראוי לנהוג לדורות, וכיון שכך השמיטו הרמב"ם כשם שהשמיט עניני מוסר רבים שמצינו בש"ס ועיין עוד במאירי שבת שם שכתב "דרך הערה אמרו "שיש להתנאות במצוות וכו'" וגם מלשונו משמע דאין זה חיוב גמור אלא מדת חסידות. (וגם מה שאמרו בב"ק ט' ע"ב דהידור מצוה עד שליש הנהגה ראויה היא ולא חיוב גמור כמובן למעיין, ודו"ק).

אמנם אין הדברים אמורים אלא בהידור הכללי, אבל כאשר תקנו חז"ל הלכה מסויימת משום הידור מצוה כגון אגד הלולב (סוכה י"א ע"ב) או ציצין שאין מעכבין במילה (שבת קל"ג ע"ב) בודאי הוי חיוב גמור ולכן מצינו הלכות אלו בדברי הרמב"ם, עיין הלכות לולב (פ"ז ה"ו) והלכות מילה (פ"ב ה"ד) ודו"ק בכ"ז כי נכון הוא וברור הוא.

ומאחר שנתבאר טעם הרמב"ם בהשמטת כל עיקר דין הידור מצוה דהרמב"ם נוקט דהידור מצוה בנוי אינו הלכתא פסיקתא אלא מדת חסידות והנהגה ראויה ורק במקום שההידור היא ענין מוגדר ומסויים הוי הלכה גמורה כגון בציצין שא"מ את המילה ובאגד הלולב, נראה דמש"כ (פ"ז מס"ת ה"ד) דצריך לכתוב ס"ת כתיבה מתוקנת ונאה ביותר כונתו לכתיבה מדוקדקת בכל דקדוקי ההלכה בצורת האותיות ככתיבה תמה וכדו' ולא לענין נוי ויופי.

והנה כתב הרמב"ם (פ"ח מכלי המקדש ה"ד) דבגדי כהונה מצוותן שיהיו נאים וחדשים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת ואם היו מקורעין ועבד בהם עבודתו פסולה, היו משוחקין ועבד בהם עבודתו כשרה ומקור הלכה זו בזבחים (י"ח ע"ב).

והקשה בשיטה מקובצת שם אות א' מה בין מרושלין שאין עבודתו פסולה למקורעין המחללים עבודה, ותירץ דכל חסרון בגדים מרושלין משום נוי ולא משום שאין זה לכבוד ולתפארת, והרמב"ם הביא הלכה זו א"כ משמע שהרמב"ם נקט להלכה שיש להתנאות במצוות ושוב קשה למה לא הביא כל הני דברייתא דשבת דף קל"ג.

אך באמת מבואר להדיא בלשון הרמב"ם שם דבגדי כהונה צריכים להיות נאים משום שנאמר לכבוד ולתפארת הרי שאין זה משום זה אלי ואנוהו ומשום נוי בלבד אלא גם הלכה זו דין מסויים בבגדי כהונה היא ומשום כבוד ותפארת הוא, ושוב צ"ב לחלק בין מרושלין דפסול רק לכתחלה למקורעין הפוסלין את העבודה, כיון ששניהם נתמעטו מקרא דלכבוד ולתפארת ולפי המבואר נראה דכמו שנתבאר בהא דשאני הידור מוגדר ומסוים דהוי הלכה גמורה להידור בנוי שאינו מוגדר ומסוים וזה הוי מדת חסידות בלבד, נראה דכעי"ז חילק הרמב"ם בדין בגד"כ דלענין שיהיו נאים ולא מרושלין אין פסול בדיעבד דאין גדר זה מוגדר ומסוים דלא נתברר בתכלית מה זה מרושל אבל במקורעים פסול אפילו בדיעבד, ואפשר עוד דרק במקורעים חסר בכבוד ובתפארת ומה שצריך שיהיו נאים וחדשים הוי הידור בכבוד ובתפארת, ומכיון שבבגדי כהונה יש דין של כבוד ותפארת יש להדר בדין זה משום זה אלי ואנוהו, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.

והנה ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' כ"א שתמה על הרמב"ם שהשמיט הא דיומא ע' ע"ב דכל אחד היה מביא ס"ת מביתו, והביא מהנוב"י דכיון דאין בזה הלכה פסוקה אלא מנהג שנהגו מדעתן לא ראה הרמב"ם לנכון להעתיק מנהג זה והתשו"מ תמה ממה שהרמב"ם הביא מנהגן של אנשי ירושלים בסוכה שהיו נוטלין בידיהם את הלולב כל ימי החג, עי"ש.

וראיתי בשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב שכתב לחלק בין מנהג אנשי ירושלים בלולב דיש בו מצוה עכ"פ אף שאין זה חיוב גמור להא דהביאו ס"ת מביתם דאין בו הידור מצוה כלל דמה הידור יש בזה שקיים מצוה בעבר, אך לדידי נראה דבודאי יש בזה גדר מובהק של הידור מצוה ומדת חסידות דאל"כ לא היו חז"ל מביאים מנהג זה לשבח.

אך תמה אני על כל הגדולים הנ"ל דהלא הרמב"ם לא הביא כלל את כל עיקר ההלכה דהתנאה לפניו במצוות ומה לן כי נלין עליו שלא הביא פרט זה שבודאי אינו עיקר בהלכתא דא, ובגוף שיטת הרמב"ם כבר ביארתי את הנלענ"ד בסיבת השמטתו את דברי הברייתא כמבואר.

ג

בגדר הידור של תורה

הנה נתקשיתי בדברי החת"ס בחידושיו למס' סוכה פ' לולב הגזול דף ל"ו במתני' שנחלקו בו חכמים ור"מ אם אוגדין את הלולב בשאינו מינו או רק במינו, דר"מ הביא ראיה ממה שהיו אוגדין בירושלים בגימוניות של זהב, והשיבו לו משם ראיה במינו היו אוגדין מלמטה, ובגמ' מבואר דנחלקו אם לולב צריך אגד דלר"מ אי"צ אגד והאיגוד הוא רק להידור מצוה עי"ש, וכתב החת"ס דלר"מ שאגדוהו רק משום הידור א"כ למה באמת אגדוהו במינו מלמטה ולא הסתפקו באיגוד העליון בגימוניות של זהב, וביאר דעיקר הידור מצוה אינו בייפוי שאנו ממציאים מדעתנו אלא ביפוי של תורה, ויפוי נוי שממציאים מדעת בני אדם אינו אלא גדר "חיבוב מצוה" ולא עיקר "הידור מצוה" שאינו אלא ביפוי של תורה ולכן עיקר הידור המצוה היא רק בקשר ע"ג קשר ממין הלולב אלא שאגדוהו גם בזהב כדי לחבבו אך בזה לא היו יוצאים יד"ח הידור אלא במינו, והוסיף החת"ס דמה שאנו עושים מעלי לולב כעין בית יד יפה להכניס בו הדסים וערבות אינו עיקר הידור מצוה אלא קשר ע"ג קשר ממינו עי"ש.

ולא הבנתי מה זה גדר יפוי של תורה וכי כתוב בתורה שצריך קשר דנימא שע"פ תורה צריך קשר של קיימא שהוא קשר ע"ג קשר, הלא אם לולב אין צריך אגד אין שום דין קשר מה"ת ומה בין מינו לאינו מינו, ועצם ההנחה דהידור הוא הידור של תורה ולא של מושגי בני אדם ג"כ תמוה לכאורה, שהרי מקור הדברים הם דברי חז"ל התנאה לפניו במצוות ואמרו שצריך ציצית נאים וסוכה נאה וכורכו בשיראים נאים ומה יפוי של תורה יש כאן. ופשטות הדברים מורין דהכוונה הוא לנוי ויפוי שבעיני בנ"א, ובפרט ממה שאמרו שכורכו בשיראין נאים, וע"ע ברבינו יונה אבות פ"ב מ"א "וכן צריך במצות לולב נאה טלית נאה וכו' באופן שיפארוהו בני אדם", וצ"ע להבין דברי מאורן של ישראל החת"ס.

והנה בשו"ת ארץ צבי להגאון מקוז'יגלוב (סימן ק"ח) העיר לשיטת רש"י דגם בטלית יש הידור מצוה אטו מצוה להנאות את הבית משום שיש מזוזה בפתחו, ותירץ בסגנונו ובפלפולו דהבית בטל לקרקע ולא למזוזה משא"כ טלית שהוא תלוש, וכל דבריו רחוקים. ולדידי פשיטא לי כנ"ל, דגדר הנוי בהידור מצוה יסודו בהתייחסות בנ"א, וכאשר הטלית נאה יש בזה נוי למצות ציצית בעיני בנ"א אבל אין בית מפואר הידור במזוזה שבפתחו, ומסתבר לי עוד דגם כונת רש"י ורבינו יונה לטלית המיוחדת למצוה ולא לבגד בעלמא של ד' כנפות, וא"כ פשוט דיש בזה הידור מצוה (ועיין פלא יועץ שתקף את אלה שכל בגדיהם נקיים חוץ מטלית של מצוה שאין מקפידים על יופיו ונקיונו).

ועוד נלענ"ד דבאמת גם הטלית הוי חפצא דמצוה ממש כשם שבשעטנז הוי כל הבגד כלאים ע"י חוט א' של צמר כך הוי כל הבגד בגד של מצוה ע"י הציצית (ובמק"א הבאתי את דברי המהר"ל בגור אריה, דלציצית זכו בנ"י בזכות שאמר אברהם אבינו "מחוט עד שרוך נעל" ולטלית זכו בזכות שם ויפת שכיסו בשמלה את ערות אביהם, כמ"ש רש"י בפרשת נח, הרי דמצוה זו כוללת הטלית והציצית ואכמ"ל).

ד

כמה חקירות בדיני הידור שונים במצוות

כתב בחיי אדם כלל ס"ח סעיף ו' להסתפק מה עדיף, לעסוק במצוה בגופו, או הידור מצוה, כגון אדם שיכול לכתוב ס"ת לעצמו, אך בידו לכתבו ע"י סופר סת"ם מומחה בכתב מהודר יותר כדת מה לעשות עי"ש.

ולכאורה היה נראה דהידור מצוה עדיף מהא דמצוה בו וכו', דהידור ילפינן מקרא ד"זה אלי ואנוהו" ומה דמצוה בו אינו אלא סברא בעלמא שקבעו חז"ל, ואף לשיטת הריטב"א בסוכה י"א ע"ב דהידור מצוה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא (ועיין בדברי התוס' במנחות מ"א ע"ב), נראה לכאורה דעדיף מהא דמצוה בו כיון דאסמכוהו אקרא (עיין ריטב"א ר"ה ט"ז ע"א ובאר הגולה למהר"ל באר א' דאסמכתא הוא רצון התורה ממש וכעין דאורייתא, ובפמ"ג בפתיחה לאו"ח ח"א אות כ' וכ"א כתב דהחמירו בספיקו כבדין תורה ויש לדבריו ראיה גדולה משו"ת מהר"י מינץ סי' ד' עיין בדבריו), וגם הידור יש בו חיבוב מצוה וכיבודה, אך לפי מה שבארנו במק"א דבעושה ע"י שליח אין לו כלל את סגולת המצוה אלא שיצא יד"ח בלבד, לכאורה היה מקום לדון דעדיף לקיים את המצוה בגופו כדי שיקיים את גוף המצוה מאשר הידור המצוה, (ויעויין עוד בתנחומא פרשת וירא אות כ"ב עה"פ וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, דאף שהיו לו לאברהם כמה עבדים ושפחות אעפ"כ חבש בעצמו את חמורו, ונראה דיש מזה מקור להא דמצוה בו יותר מבשלוחו).

אך ראיתי בשו"ת דובב מישרים ח"א סי' מ"ז שהביא ראיה דעדיף להדר אהידור מצוה בכה"ג מדברי הירושלמי בפ"ו דמס' יומא ה"א דאיתא שם דאביב קצור ויבש לקצור אינם קוצרים אלא מקריבין את העומר מן האביב, הרי דמבטלין את גוף המצוה דקצירת העומר כדי להביא את העומר מן המובחר והמשובח, וק"ו שיבטל את מה דמצוה בו יותר מבשלוחו כדי להדר אהידור מצוה.

ואף שלכאורה יש לחלק דשאני אביב קצור, דאף דבדיעבד כשר ביבש מ"מ מצוה מה"ת להביא מן הלח דהיינו כרמל, אלא שנתרבה מקרא דאם לא מצא לח מביא מן היבש כמבואר במנחות ע"ב ע"א, וכיון דהוי מצוה מה"ת ועכ"פ הידור המפורש בקרא דוחין בשבילו את הקצירה משא"כ בהידור בעלמא, אך בירושלמי חזינן שדנו מזה דין כללי לגבי קרבן המשובח במראהו או בגופו עי"ש, וא"כ שפיר יש לדמותו לכאורה אף לכל דין הידור, אך יש לדון דכל גדר הידור דקרבן משובח הוי דין תורה מסויים כמבואר במגילה כ"ח ע"א וביומא ל"ד ע"ב, ויש לעיין בכ"ז וקצרתי. (ועיין ברכי יוסף יו"ד סימן רס"ד דמותר לאב לכבד אדם גדול במילה משום כבוד המצוה וכבוד התורה אף דמצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בשו"ת כת"ס יו"ד קכ"א בתו"ד וי"ל).

ועי"ש עוד מה שדן בדברי היש"מ בפרשת עקב דהמוציא הוצאות הוי כאילו עשה בגופו ולא אמרינן דמצוה בו וכו', ולכאורה נראה שהבין היש"מ דמצוה בו הוי גדר חיבוב בלבד ולכן יש לדון דסגי בחיבוב דהוצאת ממון, אך לדרכנו דבעושה ע"י שליח אין כאן כלל עשיית מצוה על ידו אלא יצא יד"ח בלבד, מסתבר דטפי עדיף לעשות בגופו מאשר להוציא הוצאות בלבד, והדו"מ הביא כן מהפמ"ג עי"ש ולא נתפניתי להאריך בזה. (וראיתי שוב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רנ"ה דמשמע בדבריו דהידור מצוה עדיף ממצוה בו עי"ש, וכ"כ בדבר יהושע ח"ד סי' י"ט).

וכיוצא בזה נסתפקו האחרונים אם עדיף לקיים מצוה בגופו ולאחרה או דזריזין מקדימין עדיף ממצוה בו וכו', עיין פמ"ג בא"א ריש סי' תרכ"ה ובשד"ח מערכת מ' סי' נ"ח נטה דעדיף לקיימה בגופו, ויש להעיר מהמבואר בסי' רצ"ט סעיף ו' באליהו רבא ובמשנ"ב שם דעדיף להבדיל בזמנו בשמיעה מפי אחרים ולא להבדיל בעצמו ביום ג', אך יש לחלק בין שומע כעונה לשליחות, ויש לדון עוד דעיקר זמן הבדלה הוא במוצ"ש ועד יום ג' הוי גדר תשלומין בלבד, ואכמ"ל בזה. ואדרבה משמע דעדיף להבדיל בעצמו ביום ג' מלשמוע מאחרים ביום א' הרי דמה"מ עדיף מזריזין.

ובענין זריזין מקדימין כנגד הידור מצוה ידועים דברי הרמ"א בסימן תכ"ו בשם התרוה"ד לענין קידוש לבנה ועיין עוד בשו"ת שבות יעקב סי' ל"ד והדברים ידועים.

ובענין זריזין כנגד ברוב עם מבואר בר"ה ל"ב ע"ב דזריזין עדיף עי"ש, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד.

ובענין אין מעבירין על המצוות כנגד תדיר ומקודש עיין ט"ז סוף הל' חנוכה ובסי' כ"ה בענין טלית ותפילין ודו"ק.

וראיתי בספר אגרא דפירקא לבעל הבני יששכר אות ר"י שכתב דהידור מצוה דאורייתא דוחה מצוה דרבנן, כגון אתרוג מהודר שיהיה ברשותו רק ביום א' עדיף מאתרוג כשר כל החג, ועוד כתב דעדיף להדר במצוה א' אף אם מבטל בכך מצוה דאורייתא אחרת, וכל דבריו פלא גמור ובאמת נראה פשוט דכל מצוה חיובית אף מצוה דרבנן דוחה הידור מצוה בשל תורה, ודבריו צע"ג.

ה

בהידור דכבוד שבת

ואיידי דעסקינן בעניני הידור מצוה זכור אזכור מה ששאל הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל את מו"ר כ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל כאשר בא לבית מדרשו והתבונן בתפילותיו הקדושות בימי חול ובימי שבת, על מה הוא סומך ללבוש בשבת קודש טלית עם עטרה מהודרת יותר ממנהגו בכל ימות החול, והעיר דכיון דצריך להדר את המצות לכאורה חייב ללבוש בכל יום טליתו המהודרת כדי להדר במצות ציצית, ונשכח ממני מה היתה תשובת כ"ק מו"ר.

ונראה בזה דגדול מצות כבוד שבת מהידור מצוה בעלמא, דכבוד שבת הוי מצוה בפ"ע כמבואר בשו"ע הרב סי' ר"נ בקו"א, ודברי נביאים הוא, והרי מבואר ברמב"ם פ"ל מהל' שבת ה"ג ובשו"ע סי' רס"ב סעיף ב' וג' דמכבד את השבת בכסות נקיה ומהודרת "ואל יהא מלבושו של שבת כמלבושו של חול", וא"כ יש כבוד שבת בטלית מיוחדת (ואפשר דיש תוספת כבוד דוקא בטלית בהיותה בגד של מצוה כמבואר שם ברמב"ם ה"ב ד"מתעטף בציצית" ומקבל פני שבת עי"ש וכ"כ המשנ"ב בסי' רס"ב ס"ק ה' דנכון שיהא לו טלית מיוחדת לשבת), ומה"ט נכון לייחד טלית מהודרת לכבוד שבת. ובטעם הדבר דכבוד שבת קודם להידור מצוה נראה, דאם הידור מצוה הוי אסמכתא פשוט לכאורה דדברי נביאים קודם, (ואף אם אסמכתא הוי כעין דאורייתא וכדברי הריטב"א בר"ה ט"ז הנזכר לעיל אות ב' יש לעיין), אמנם נראה דאף אם הידור מצוה הוי מה"ת ודרשה גמורה היא, מ"מ כיון דהידור מצוה דין כללי הוא ואינו חובה מסויימת להדר דווקא באופן זה של עטרה בטליתו, ומלבוש של שבת מצוה מסויימת היא שאמרו שהוא בכלל כבוד שבת קודם הוא, ודו"ק בזה.

אך לכאורה יש לטעון דבכל יום יש להדר במצות ציצית שהיא בפנינו מאשר להניחו לשבת, שהרי זריזין מקדימין, אבל באמת נראה דאין קדימה בהידור מצוה, דבהידור אין דנין אלא על גודל וחשיבות ההידור ואין חובה להקדימו, ונראה ראיה לזה מדין מהדרין ומהדרין מן המהדרין בחנוכה, דלכאורה יש להעיר במהדרין מן המהדרין לשיטת התוס' דהדליקו רק נר איש וביתו, דהיה להם להדליק נר לכל אחד ואחד ולהקדים הידור זה ולא לבטלו ע"מ להדר יותר במוסיף והולך למחרת, אלא נראה מזה דכיון דמהדרין מה"מ חשוב ממהדרין אין קפידא בזה בקדימה ובאיחור, ואף שבודאי יש לחלק בין גדר הידור בנ"ח לדין הידור הכללי ובמק"א דנתי ששני דינים הם (עיין במנחת אשר לפסחים סי' ל"ב אות א'), ועוד יש לחלק בין הא דחנוכה דשני אופני ההידור הם במצות נר חנוכה והרי החנוכה לפנינו, לני"ד דהידור מצות ציצית בפנינו ולמה ידחה משום הידור שבת שעדיין לא בא, מ"מ נראה דרמז לדבר יש כאן, ולפי מש"כ המגן אברהם בסי' ר"נ ס"ק א' דאף לבית הלל יש מצוה לכבד את השבת בכל ימי השבוע וכשיטת ב"ש שבכל יום היה קונה לכבוד שבת ניחא טפי דבכל יום צריך להדר ולכבד את השבת, ועיין במחצה"ש שם בביאור דבריו, ודו"ק בכ"ז.

וראיתי שוב בספר חסידים אות רנ"ה שכתב דאין להמתין מללבוש ציצית חדשה עד ליום השבת אף שראוי לעשות כן בבגד אחר, משום חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך, וחזינן מדבריו דיש הידור וכבוד שבת במה שהוא מיחד את הבגד לשבת אלא שאין בזה כדי לדחות קיום המצוה בכל יום, אך בני"ד נראה דבודאי עדיף לכבד את השבת ביחוד טליתו היפה לשבת ולקיים מצות ציצית בכל יום בטלית אחר, ודו"ק בזה.

ו

הידור מצוה בנוי חיצוני

הנה יש לעיין אם יש גדר הידור מצוה בנוי חיצוני או רק בגוף החפצא דמצוה כגון ציצית נאה לולב נאה וכדו', ואפשר דרק בס"ת יש הידור זה דכורכו בשיראין נאין דהוי חפצא דקדושה ושאני מאתרוג וכדו' דהוי חפצא דמצוה, ועוד דבס"ת מצינו דין דאין לאחזו ערום כמבואר במגילה ל"ב ע"א וא"כ השיראין הוי כחלק מהמצוה, ועיין רש"י בסוכה ל"ו ע"א דגימוניות של זהב הוי לנוי בעלמא ויש לעיין בכונתו דאפשר דהוי נוי וחיבוב בעלמא ולא גדר הידור מצוה וצ"ע.

אך בסוכה ל"א ע"א מבואר דהו"א דמה שצריך אגד לר"י הוי משום דילפינן מאתרוג דבעינן הדר, ונראה מזה דאף בגדר הדר הו"א דיש ביפוי חיצוני ומסתבר דה"ה לגדר הכללי של הידור מצוה, ודו"ק. אך באמת אין מזה ראיה כלל דנראה דבודאי ידענו דלולב צריך אגד, ולא דייקו אלא ממה שאמר דאין אוגדין אותו אלא במינו והו"א דהטעם דצריך מינו הוי משום הדר וא"כ אין ראיה ליפוי בעלמא דשאני לולב דצריך אגד מגזה"כ אלא הו"א דצריך אגד יפה משום הידור מצוה ודו"ק היטב שם, ולא נתפניתי כעת לעיין בזה בפוסקים.

תגיות: