היתר חלב מה"ת מנ"ל

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ארץ זבת חלב ודבש (דברים ל"א כ')

הנה בבכורות ו' ע"ב איתא "וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי ואימא חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה בשר בחלב בהנאה נמי אסור, ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למילקי על בישוליה, אלא מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב הא דחולין שרי ואימא דחולין אסור באכילה ושרי בהנאה דקדשים בהנאה נמי אסור אלא מדכתיב ודי חלב עזים לחחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך ואימא לסחורה אלא מדכתיב ואת עשירי חריצי החלב ודלמא לסחורה אטו דרכה של מלחמה לסחורה. אלא מהכא ארץ זבת חלב ודבש ואי לא שרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי".

ומבואר שם בגמ' דמן הסברא היינו אוסרים את החלב משום איסור דם שנעכר ונעשה חלב וגם משום אבמ"ה לולי שהתירתו תורה, והקשה שם השיטה מקובצת למה לא הוכיחו חז"ל את היתר החלב מאברהם אבינו שנתן לשלשת אורחיו חמאה וחלב, והרי קיים כל התורה עד שלא ניתנה, ותירץ דחשב שהם בני נח ובני נח לא נצטוו על איסור החלב עי"ש. ולכאורה הדברים תמוהים, דהלא אבמ"ה הוא אחד משבע מצוות ב"נ ואיסור החלב הרי הוא גם משום אבמ"ה, ובשלמא לגבי איסור דם ניחא אך מה נענה למ"ד משום אבמ"ה נגעו בו וע"כ צ"ל דלאו משום אבמ"ה ממש היה סברא לאסור את החלב אלא מדין אחר כפי שיבואר לקמן.

הנה הקשה החתם סופר בשו"ת יו"ד סימן י"ט דלכאורה אסור לב"נ לשתות חלב דהלא באמת הוי אבמ"ה אלא שלישראל הותר מקרא דארץ זבת חלב ודבש אך מנ"ל דהותר אף לב"נ עי"ש.

ועוד הקשה הגרעק"א (שו"ת תניינא קי"ט, והגהות על שער המלך פי"ז ממאכ"א ה"ח אות נ"ז), איך ס"ד דחלב הוי בכלל אבמ"ה והלא הרשב"א הוכיח דחֵלב ובשר הוי מין במינו מהא דהתולש חֵלב מן החי לוקה משום בשר מן החי (חולין ק"ג ע"א), הרי דאין איסור אלא בבשר, דהלא חָלב בודאי אינו מין בשר (וע"כ דאיסור החלב אינו אבמ"ה דאין כאן אבר דהיינו בשר גידים ועצמות וז"פ).

וכתב רעק"א שם דע"כ צ"ל דהו"א לאסור מצד "צירן ורוטבן" שנאסרו מה"טמאים" (חולין קי"ג), וקצת בד"א כתבו האחרונים (פלתי סימן פ"א, מנ"ח מצות תנ"ב, ושו"ת חת"ס יו"ד סימן ע') דהו"א לאסור מדין יוצא מן הטמא, דהלא החלב יוצא מאבמ"ה עי"ש. אך כל האחרונים האלה הקשו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ואין איסור אבמ"ה חל מחיים על בהמה שלמה כברייתה א"כ אין כאן יוצא מן האיסור, ואין כאן צירן ורוטבן של האיסור. (וכל הדמיון לצירן ורוטבן רחוק לענ"ד ומסתבר טפי כדברי האחרונים מדין יוצא מן האיסור).

ובקובץ הערות אות תק"מ כתב דאף אם אין איסור בפועל בחייה מ"מ יש איסור בכח ומראש נקבע בבהמה שכל אבר ובשר שיפרוש מגופה יש עליה איסור, וממילא חל איסור זה על החלב הפורש ממנה כדין התולדה כדין האב, עי"ש.

אמנם סברא זו מחודשת מאוד, ומסתבר טפי דכיון שאין איסור על גוף הבהמה אין החלב יוצא מן הטמא ואין כאן רוטב איסור.

והנה המנ"ח שם כתב עוד דאפשר דהוי יוצא מאיסור אינו זבוח (עיין תוס' ביצה כ"ה ושבועות כ"ד) אך גם בד"ז יש לפקפק מדברי הרמב"ם בפ"ג הלכה א-ב ממאכ"א דרק היוצא מאיסור לאו יש בו איסור ולא היוצא מאיסור עשה, וע"ע בנודע ביהודה תניינא יו"ד סימן ל"ו שנקט דיש על עצם החלב איסור אינו זבוח ולא משום יוצא מאינו זבוח, וגם זה קצת רחוק דאין זביחה אלא בבשר ולא בחלב דמיפקד פקיד, כך נלענ"ד. ולפי כל הדרכים הנ"ל ניחא דבגוי ליכא איסור דאיסור יוצא וכן איסור ציר ורוטב לא נאסרו אלא לישראל ולא לב"נ וז"פ.

ולכאורה נראה עיקר לפי"ד הש"ך בסימן פ"א סקי"ב שהקשה מהמבואר שם דמי חלב אינו כחלב לענין בשר בחלב דא"כ מנ"ל דמותר בכלל, הלא הוי אבמ"ה וכיון דלא הוי כחלב אינו בכלל היתר החלב, ותירץ דלאחר שהתירה תורה את החלב ידענו דאין איסור אבמ"ה אלא בבשר וא"כ פשוט דאין איסור במי חלב עי"ש. הרי דמהיתר חלב למדנו גדר איסור אבמ"ה ורק לאחר שהתורה התירה את החלב ידענו דאין איסור אבמ"ה אלא בבשר, וממילא מתורצת קושית רעק"א דלאחר שהתורה התירה את החלב שפיר כתב הרשב"א להוכיח מדיש בחֵלב איסור בשר מן החי ע"כ דמין בשר הוא, ודו"ק כי קצרתי.

ובגוף דברי השטמ"ק וקושית החת"ס נראה לכאורה דשאני איסור אבמ"ה בב"נ מאיסורו בישראל, וכמו שביארתי במנחת אשר לבראשית סימן מ"ט אות ה' בשם הזכר יצחק דאיסור אבמ"ה לישראל מלתא דנבילה היא ומשום דמחוסר שחיטה, אבל איסור אבמה"ח לב"נ משום שנתלש מחיים הוא (ומלתא דצער בע"ח דהלא ידוע דכל מצוות ב"נ שכליות המה ומשום תיקון החברה והעולם), ולפי"ז נראה דרק בישראל י"ל דחלב הוי בכלל איסור זה כנ"ל משא"כ בב"נ. ודו"ק כי קצרתי והדברים ברורים למאוד.

ב

בספר יהושע (להגאון ר' יהושע העשל באב"ד אב"ד טרניפול) הקשה קושיה נפלאה, דלכאורה יש להוכיח היתר החלב ממה שמותר להקריב קרבן בן ח' ימים, והלא בן ח' ימים נתפטם רק מחלב אמו, ובהמה שנתפטמה במאכ"א אסורה ואינה מן המותר לישראל וע"כ דחלב מותר עי"ש. וגדולי גליציה פלפלו רבות בקושיה זו, אף דבפשטות אין כאן קושיא ממש, דעדיפא מיניה הוכיחו ממקרא מלא וכיוצ"ב מצינו בקושיות רבות, וז"פ. מ"מ לא אמנע מלכתוב פרפרת נאה ששמעתי בילדותי מאבי מורי הגאון שליט"א (וזכורני שמרוב חשקו בתורה שבאהבתה ישגה תמיד העיר אותי משנתי באישון לילה והרצה את דבריו באזני פן ישכח את הדברים עד אור הבוקר, הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים).

הנה האבני נזר (או"ח סימן ל"ז אות ד') כתב לבאר גדרי איסור גברא ואיסור חפצא, דכל האיסורים שנאסרו משום קדושת הגברא דהיינו כל מאכ"א שמחמת פחיתותן שמטמטמים את לבו ונפשו של אדם מקדושתן איסורי גברא הן, וכל שנאסר משום קדושת החפצא דהיינו הקדש וקונם שמשום קדושתן ויעודן לגבוה שאסרו הם איסורי חפצא (ועיין מה שביארנו בזה במנחת אשר במדבר סימן ס"ג), והנה באיסור דם אמרה תורה (דברים י"ב כ"ג) "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש" הרי שהסיבה שאסרה דם אינה משום פחיתותו אלא משום חשיבותו, ועוד כתיב (ויקרא י"ז י"א – י"ב) "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם" הרי דאיסור דם משום שמיועד הוא למזבח על כן נאסר באכילה. ומסתבר דלא נאסר לגבוה מדין מן המותר לישראל אלא מה שנאסר משום פחיתותו ולא מה שנאסר משום מעלתו. עכ"ד אאמו"ר הגה"ח שליט"א ודפח"ח. ואף שעל אדני הפלפול  הוטבעו הדברים חביבים הם עלי וגירסא דינקותא הם.