הלל והודאה (תשס"ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור" (ט"ו א').

וכן אתה מוצא במצרים שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש החג כאותו לילה שנאמר ליל שמורים...ויאמרו בשירת יום סוף 'לאמר' מהו לאמור לדורות, כשיעשה להם הקב"ה נסים יהיו אומרים לו שירה (ערוגת הבשם בשם מדרש ילמדנו).

 

הנה נחלקו הראשונים במצות ההלל אם מה"ת הוא או מדרבנן. הרמב"ם בשורש א' בספר המצוות הביא מהבה"ג דהוי מדאורייתא והרמב"ם דחה שיטתו וכתב דאינו אלא מדרבנן. וכ"כ הרמב"ם בהלכות חנוכה פ"ג הלכה ו' "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרים בהם את ההלל" , ועי"ש בראב"ד שכתב דמצות ההלל מדברי קבלה דכתיב " השיר יהיה לכם כליל התקדש החג" (ישעיהו ל' כ"ט). הרי לן ג' מחלוקת בדבר לדעת הבה"ג הוי מה"ת לדעת הראב"ד מדברי קבלה, ולדעת הרמב"ם אין מצוה זו אלא מדברי סופרים.

אמנם שיטת הבה"ג נתבארה על ידי הרמב"ן שם שהוא מונה במנין התרי"ג אף מצוות שאין להם אלא עיקר ורמז בדברי התורה אף שדרבנן הם ועיקר חידושו בגדר מנין התרי"ג אך אין הכרח דלשיטתו הוי מצות ההלל מה"ת, אך יש מרבותינו הראשונים שאכן נקטו דמצוה זו הוי מדאורייתא ממש, ונבאר.

כתב הסמ"ק במצוה קמ"ו "להלל בזמנים קבועים דכתיב 'היא תהלתך' (דברים כ"א י') ואמרו רבותנו בארץ ישראל שמונה עשר יום ולילה אחד...וכן מי שאירע לו נס כגון ארבעה שצריכים להודות וכו'.

הרי לן שיטת הסמ"ק שמצוה זו מה"ת היא, והיא כוללת גם אמירת הלל בימי החג וגם חובת היחיד להודות על הנס שנעשה לו, ושני חידושים יש בדברים.

א' כיון שמקור מצוה זו מדכתיב "היא תהלתך" ואין רמז בתורה מתי ועל מה צריך להודות מנא לן שמצוה זו נוהגת בימי החג, ומנ"ל עוד שיש בכללה שני ענינים שונים, ההלל שבימי החג, וההודיה הרובצת על היחיד להודות על נס שנעשה לו.

ב' ועוד חידוש יש כאן שהרי לא מצינו בברכות נ"ד ע"ב בהני ד' שצריכים להודות אלא ברכת הגומל בלבד ולא הלל, ולכאורה שני דינים שונים יש כאן ושני ענינים ולא הרי הלל כהרי ברכה, ואת"ל דגם הברכה בכלל מצות ההלל, הלא כל הברכות כולם ענינם הודאה להקב"ה על הטוב שגמלנו, ומנ"ל דרק ברכת הגומל בכלל מצות ההלל ולא כל הברכות כולם, כיון דלא כתיב אלא "היא תהלתך".

ולכאורה צריך לומר דאף דעיקר מצוה זו מה"ת פרטיה ודקדוקיה "נמסרו לחכמים" וכמו שהארכתי בכיוצא בזה שמצינו במקומות רבים דעיקר המצוה מה"ת ונמסר לחכמים לקבוע פרטי המצוה, כמו במלאכת חול המועד (חגיגה י"ח ע"א, או"ח סימן תק"ל) פסול הדר בד' מינים (ר"ן ר"פ לולב הגזול), חמשת העינויים ביום הכפורים (ר"ן ריש פרק יום הכפורים). ורבים כיוצ"ב במרחבי הש"ס והפוסקים. וכיון שנמסר ביד חכמים קבעו הם ברוחב דעתם שהלל וההודיה כלולים במצוה זו, ושעיקר המצוה להודות ולהלל על חסדי ה' שעשה לנו ולאבותינו נסים ונפלאות ובכלל זה ימי החג ונסי הפרט, וכמדומני שכבר כתב הרא"ה בברכות שאכן מצות ההלל עיקרה מה"ת ופרטיה דרבנן (ואין הספר תח"י).

ואפשר עוד בביאור דעת הסמ"ק, דבאמת יש להעיר על דבריו הלא בברכות שם למדו חז"ל שד' צריכים להודות מפרק ק"ז שבספר תהלים ולא ממה דכתיב "הוא תהלתך", ואפשר דלמדו סתום מן המפורש ובא זה ולימד על זה, ומאחר שלהדיא מבואר בתהלים שארבעה אלה הן הם אשר צריכים להודות ממילא ידענו שהם הכלולים במצות התורה היא תהלתך, ודו"ק בזה.

אך באמת נראה עיקר בדעת הסמ"ק דעיקר מצות ההלל אינה אלא על הנס וההצלה מצרה וצוקה וכך משמע מסיפא דקרא "הוא תהלתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות את הנוראות האלה אשר ראו עיניך" ולשיטתו גם ההלל שבחג משום נס יציאת מצרים היא, ודו"ק.

 

ב

 

ומצינו עוד מקורות שמצות ההלל מה"ת בדברי חז"ל ורבותנו הראשונים.

התשב"ץ בזוהר הרקיע (מצוה ט"ו) כתב דמצוה זו מקורה מדכתיב "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" (ויקרא י"ט כ"ד) הרי דצריך להלל להקב"ה על השפע וריבוי הפירות שנתן לנו בחסדו הגדול, וצ"ע דא"כ יהיו כל ברכות הנהנין מה"ת מקרא זו, דדמיא טפי למקור המצוה ומה ענין פסוק זה להלל הנאמרת על הנסים וימי המועד, ודוחק לומר כנ"ל דנמסר הדבר לחכמים כיון שאין מצות ההלל דומה כלל לפסוק זה שנאמר על השפע הטבעי בריבוי פרי הארץ, וצ"ע.

ועוד ראיתי בליקוטי מדרשי חז"ל (בתורה שלמה להגרמ"מ כשר ובעוד ספרי לקוטי מדרשים) שלמדו מצות ההלל ממה דכתיב "למען תספר באזני בנך ובן בנך" וכו' (כך ראיתי בשם מדרש הגדול), ולכאורה יש לעיין הרי אין כאן אלא מצות סיפור ולא מצות הלל, אמנם מצינו בלשון הרמב"ם בסהמ"צ מצות עשה קנ"ז שכתב "הוא שצוונו לספר ביציאת מצרים....וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים...ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב". הרי שכלל ענין ההודאה במצות הסיפור, ויש במדרש הנ"ל מקור ליסוד זה דגם ההלל וההודיה כלולים במצות סיפור יצי"מ.

ועוד אמרו במדרשי חז"ל (אגדת בראשית פרשה ס') דילפינן מצות ההלל מהכתוב "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעדי" (דברים ל"א כ"א) "אמר הקב"ה כאשר תמצאנה לישראל צרות ואצילם מהן באותה שעה יאמרו לי שירה שנאמר וענתה בי השירה הזאת" ולפירוש זה אין שירה זו עצם התוכחה אלא שירה הנאמרת על ההצלה. ולפי"ז עיקר מצות ההלל על ישועת ישראל מן הצרה ומן הצוקה.

ועוד אמרו במדרשים מקור מדכתיב "וחגותם אותה חג לה'" (שמות י"ב י"ד) כל חג טעון שירה כמ"ש השיר יהיה לכם כליל התקדש החג וכן כל חג טעון שירה (תורה שלמה בשם המדרש).

וכבר הבאנו לעיל את שלמדו מצות ההלל משירת הים, ונמצא ד' מקורות בדברי המדרשים למצות ההלל מה"ת.

הרי לן מקורות שונים שעל פיהם מצות ההלל מה"ת היא, מקצתם ממדרשי חז"ל ומקצתם מדברי הראשונים, ממקצתם יש ללמוד את מצות ההלל בימי החג וממקצתם מצות ההלל על הנס, וכשיטת הבה"ג והסמ"ק. אמנם כבר נתבאר בשיטת הרמב"ם דכל מצות ההלל מדברי סופרים הוא.

והרמב"ן הוא כמפשר בין השיטות הנ"ל, ובהשגות לסהמ"צ שם כתב דהלל בימי הרגל אפשר שהוא מה"ת "והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הל"מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה", הרי שכתב הרמב"ן דאפשר דמצות ההלל ענף הוא ממצות השמחה או שמא הלכה למשה מסיני הוא כמבואר ויש נפ"מ בין שני הטעמים דאת"ל דמשום שמחת החג הוא אין ההודיה על הנס בכלל אך אם הלממ"ס הוא אנחנו לא נדע על מה ניתנה הלכה זו, וז"פ.

וכתב המגיד משנה בהלכות חנוכה שם שמצות ההלל על הנס מדברי קבלה היא דנביאים תקנו להם שיאמרו הלל על כל צרה שלא תבא אך ההלל שאומרם בימים ידועים דהיינו ימי החג אינה אלא מדרבנן עי"ש. אך עי"ש (פסחים קי"ז) דרש"י ורשב"ם פירשו כונת הגמ' להלל שבימי הרגל דהוי זכר ליצי"מ עי"ש.

ובשיטת רש"י כתב הכפות תמרים (בסוכה ל"ח ע"א) להוכיח דהלל מה"ת שהרי בסוכה שם מבואר במשנה דנשים פטורות מן ההלל, ואין לנו טעם אלא משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, והרי לשיטת רש"י בברכות (כ' ע"ב) אין כלל זה אמור אלא במצוות דאורייתא אבל במצוות דרבנן לא נפטרו משום שהזמן גמרא וא"כ למה פטורות מן ההלל וע"כ דלשיטתו הוי מצוה דאורייתא, עי"ש.

ולהלכה קיי"ל עיקר דהלל מדרבנן וכדברי הרמב"ם ועיין בשאגת אריה סי' ס"ט שהאריך בזה. אמנם בשו"ת חת"ס יו"ד סימן רל"ג חידש "ואפשר קריאת הלל ומגילה הוה ק"ו דאורייתא לומר שירה כמו שציוה בפסח לספר ביצי"מ בפה ה"נ ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא וא"כ היה יוצדק קצת דברי בה"ג שהאריכו בו רמב"ם ורמב"ן בשערים דספר המצות אלא עכ"פ לא היה לו למנותו מ"ע בפ"ע כיון שהוא כלול בכלל סיפור יצי"מ וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות ונזכה לישועת הנבאות בב"א" ודברי חידוש הם דבריו.

 

ג

 

הנה בברכות י"ד ע"א איתא "בעי מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק מי אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא או דלמא פרסומי ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום" ומבואר בדברי הגמ' דהלל הוי משום פרסומי ניסא, ויש לעיין בזה דהא תינח הלל דחנוכה דהוי משום הנס, אך בהלל דרגלים משום החג הוא ומה ענין פרסומי ניסא יש כאן, אך מסתמא דסוגיא אין משמע דשאלת הגמ' היתה אם מותר להפסיק בהלל דחנוכה דוקא, ולכאורה צ"ל דאף הלל דרגלים יש בו פרסומי ניסא דיציאת מצרים, אך זה דוחק לענ"ד. ואפשר דאכן מדובר רק בהלל דחנוכה שהרי שאלו על הלל ומגילה וההלל דדמיא למגילה אינו אלא הלל דחנוכה וכן אמרו (מגילה י"ד ע"א) דמגילה הוי כהלל ד"קרייתה זו הילולה" ודו"ק בזה. (ולכאורה מוכרח שאין כונת הגמ' אלא להלל בחנוכה שהרי אמרו דהלל דרבנן, והלא לשיטת כמה ראשונים חזינן דמצות ההלל מה"ת כנ"ל, וע"כ דלשיטתם מדובר כאן רק בהלל דחנוכה דודאי הוי מדרבנן, ודו"ק וי"ל).

אמנם פשוט לכאורה דהלל דראש חדש ודאי אינו ענין לפרסומי ניסא שהרי אין בר"ח זכר לנס כלל, אלא שאומרים בו הלל משום דאיקרי מועד, וא"כ פשוט לכאורה דבהלל זה אין גדר פרסומי ניסא וז"פ.

ויש לעיין לפי זה במי שאמר הלל בר"ח טבת ולא זכר שראש חודש הוא ולא כיון לבו אלא לומר הלל משום חנוכה ולא משום ראש חודש האם יצא יד"ח או שמא צריך לחזור ולומר הלל משום ר"ח, ויסוד השאלה דכיון דשני דינים יש כאן ולאו בחדא מחתא מחתינן להו שמא צריך כונה מיוחדת לזה ולזה.

אך באמת נראה ברור ופשוט, דיצא יד"ח דאין נפ"מ בטעם החיוב ושורשו ואין לנו אלא מצות ההלל ואין נפ"מ אם התכוין לומר משום חנוכה או משום ר"ח ואף אם התכוין משום סוכות בחנוכה יצא יד"ח כיון שאומר הלל, דכל הימים שאומרים בהם הלל יסוד כולם המצוה לומר הלל ותו לא.

וראיה לדבר דאם נגדיר את אמירת ההלל בחנוכה כמצות פרסומי ניסא יש לתמוה למה נשים פטורות מלומר הלל בחנוכה והלא נשים חייבות בכל המצוות שהם משום פרסומי ניסא דאף הן היו באותו הנס, ומשו"כ חייבות הנשים במגילה בנר חנוכה ובד' כוסות, אלא ע"כ דאף דיש בהלל גם פרסומי ניסא ומשו"כ נסתפקו אם מותר להפסיק באמצע ההלל, אין עיקר מצותה פרסומי ניסא אלא מצות ההלל הכללית, ודו"ק בזה.

 

ד

 

הנה חלוקים ימי החג מימי הפסח לגבי מצות ההלל דבחג גומרים את ההלל בכל שמונת הימים, ובפסח אין גומרין את ההלל אלא ביום הראשון של החג, ובטעם הדבר למדנו בערכין (י' ע"ב) משום דימי החג חלוקין בקרבנותיהן משא"כ בחג המצות.

והבית יוסף בסימן ת"ד כתב שבעל שבלי הלקט כתב בשם מדרש הרנינו טעם אחר שאין גומרין את ההלל בשבעת ימי הפסח שהרי אמר הקב"ה למלאכי השרת מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה, וכתבי בנפול אויבך אל תשמח ומשו"כ אין גומרין את ההלל. (ומקור הדברים בשבה"ל סימן קע"ד) עי"ש.

ובטעם שגומרין את ההלל בכל שמונת ימי חנוכה כתב בשבלי הלקט שם שלשה טעמים.

א' בשם רבינו שלמה משום שימי החנוכה חלוקים בנרותיהם כשם שימי החג חלוקים בקרבנותיהם, ותמוה לכאורה דהלא מצות חנוכה נר איש וביתו ורק המהדרין מן המהדרין מוסיפין או פוחתין והולכים, ועוד יש מדבריו ראיה למה שכתבתי במק"א דדין המהדרין ומה"מ בנר חנוכה אינם מנהג בעלמא שנהגו המדקדקים מדעת עצמם אלא שכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה מעיקרא, דיש ג' דרכים בקיום מצוה זו נר איש וביתו, המהדרין, ומה"מ וכולם מצות נר חנוכה, ומובן איפוא דימי החנוכה אכן חלוקים בנרותיהם.

ב' בשם אביו הרב בנימין הביא השבה"ל דכיון שהנס נתחדש בכל יום ויום כשהדליקו את מנורת המאור מפך השמן שנמצא גומרים את ההלל על חידושו של הנס עי"ש. ודרך זו מתיישבת ביורת על הלב לפי המבואר לעיל דעיקר מצות ההלל בחנוכה משום הנס הוא ומשו"כ גומרים את ההלל על חידוש הנס שבכל יום ויום.

ג' ועוד טעם כתב, כמו שהנשיאים הביאו את קרבנותיהן כל יום נשיא אחר, ובודאי אמרו שירה על הקרבן גם בימי החנוכה שקורין בהם את פרשת הנשיאים גומרים את ההלל בכל יום ויום, עי"ש ודו"ק.

 

ה

 

מצות היחיד לעשות זכר לנס


כתב המגן אברהם בסימן תרפ"ו ס"ק ה' "מי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים י"א לעשות באדר שני וי"א לעשות באדר ראשון וכו'" הרי שיש ענין למי שזכה לנס לעשות לו זכר בכל שנה ושנה, ומקור ענין זה בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן מ"ט שנשאל על מה שתיקנו קהילה אחת לעשות יום י"א בטבת כיום פורים לכל דבר זכר לנס שנעשה להם ותיקנו כן עליהם ועל זרעם, האם יש תוקף לקבלה זו, וכתב דאכן יש תוקף גמור לתקנה זו, ומכלל דבריהם למדנו דכשם שתיקנו נביאים וחכמים לעשות זכר בכל שנה ושנה לנסים שנעשו לישראל, כך יש מצוה אף על היחיד שזכה לנס לעשות לו זכר בכל שנה ושנה, וכ"כ החת"ס בשו"ת או"ח סימן קסג וסי' קצ"א.

אך הפרי חדש בסימן תצ"ו שם האריך בכל דיני המנהגים כתב שאין תוקף כלל לקבלה כזו ואין מצוה כלל בעשיית זכר לנס בכל שנה ושנה, אך הסכמת האחרונים דאכן יש בזה מצוה ואף הסעודה סעודת מצוה היא, (ועיין ים של שלמה פ"ז בב"ק סימן ל"ז ושו"ת חוות יאיר סימן ע' דכל סעודה שעושים להודות לה' ולהללו הוי סעודת מצוה עי"ש). ועיין עוד במשנה ברורה סימן רי"ח ס"ק ל"ב "כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש צדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו" וכ"כ בחיי אדם כלל קנ"ה סעיף מ"א, ומשום חביבות הדברים ומעשה רב שיש בהם הנני להעתיק את כל דבריו

 

"וכן אנו עושים על הנס שנעשה לנו בשנת תקס"ד אור ליום ט"ז כסליו, שהיתה הריגה בחצר שאני דר בו מחמת הבערה שיצאה ללהב מן פולווער (אבק שריפה) ונפלו כמה בתים בחצר וגם בית אחד שלי, ומהדר שהיו שם כל ב"ב נפל ב' חצי חומות וקורה אחת, והחומה נפל על בתי וויטקע עד שהיה כפסע בינה לבין המות, וכן אשתי נתפצעה בפניה והשפה העליונה לכמה חתיכות והשינים התחתונים כולם נשברו בפיה וגם בחדר שישבתי שם עם בני נשברו החלונות והדלת ונתבקעו החומות וגם נעשה בגב בני ב' נקבים ובכל ב"ב כולם וממני ואין אחד שלא יצא מהם עכ"פ איזה טיפות דם והש"י ברחמיו וחסדיו חשב לנו הדם כקרבן לכפר, והצילנו ונשארנו כולנו בחיים אף שהיה לי היזק גדול כמה מאות אדומים החליף הש"י בחסדיו דמים לדמים וזולתנו נהרגו בעוה"ר בחצרי ל"א נפשות וגם בחצר המנוח מה"ו נח במה"ו פייבש ובנו הנגיד הרבני המופלא מה"ו פיבש נתבקעו החומות והכיפות והדברים ארוכים לכתוב השגחת השמים על אנשי החצר, ומי שראוי להנצל ולהזדמן לשם מהצרות אחרים שיהרגו ולהראות כי עיניו על כל דרכי איש ולמען ספר נפלאות ה' כדכתיב זכר עשה לנפלאותיו קבלתי עלי ועל זרעי בל"נ יום ט"ז כסליו, אחר שהוא בלא"ה במדינתנו בהרבה קהלות יום תענית לח"ק ג"ח, לעשותו כמעט חציו לה' עכ"פ, ומי שיוכל יתענה ובלילה שאחריו יתאספו יחד תכף אחר מעריב וידליקו נרות כמו ביו"ט ולומר שיר היחוד כולו בנעימה ובמתון, ושיר הכבוד בזמרה, ואח"ז מזמורי תהלים במתון ואלו הם, קי"א, קי"ז כ"ג ל"ד ס"ו ק' ק"נ קכ"א ק"ל קל"ד קל"ח קל"ט קמ"ג קמ"ח ק"נ ואח"ז לעשות סעודה ללומדי תורה למי שאפשר וליתן צדקה כברכת ה' כפי השגת ידו ה' ירפא שבר עמו".

וכיוצא בדברי הח"א מצינו שגם התוס' יו"ט תיקן לו ולזרעו להיות עושים את יום ב' דר"ח אדר סעודת הודאה לזכר נס שנעשה לו ביום הזה, והדברים חקוקים בקונטרס "מגילת איבה" שכתב.

 

תגיות: