הנחלה דר"י בן ברוקה

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור (כ"א ט"ז).

"האומר על איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין" (ב"ב ק"ל ע"א).

א

חידש הקצות בסי' רפ"א ס"ק ג' דאם אמר פלוני בני ירשני שוב אינו יכול לחזור בו דכיון שעשאו יורש הוי כיורש של תורה ושוב אינו יכול למנוע ממנו ירושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואינו יכול לחזור בו אא"כ מוריש ליורשיו האחרים בלשון ירושה דלא עדיף יורש זה מיורש של תורה שאפשר לקפחו ע"י הנחלה לאחרים בלשון ירושה, עי"ש.

וכבר הביא הנתיבות בס"ק ג' את דברי הנמק"י שכתב להדיא דיכול לחזור בו כשהנחיל לאחד מיורשיו וכ"כ הריטב"א בסוגיין, ומתוך כך דחה את דברי הקצות עי"ש.

אך כד נעיין בענין זה יש למצוא יישוב לשיטת הקצות, דהנה ביסוד הדברים נראה דיש לפרש ולבאר גדר נחלה דריב"ב בב' דרכים. א' האב יכול למנות לעצמו יורשים כרצונו מבין אלה הראויים ליורשו, ומי שהאב רוצה שהוא יירשנו הוי כיורש בלעדי לענין נחלה זו. ב' האב יכול לחלק ולהקנות ירושתו כרצונו וזה חידוש שחידשה תורה דלולי הנחלת האב היה דין ירושה חל ע"י תורה לאחר מותו ונתנה תורה רשות לאב להקנות ולהנחיל ירושתו בחייו והירושה חלה לאח"מ כפי שהנחילה בחייו.

ונראה ברור דד"ז במחלוקת שנוי בין הקצות להנתיבות, דלהקצות אין האב מקנה ומנחיל הירושה אלא ממנה לו יורש בלבד ונותן לו שם יורש, ולכן ס"ל דכיון שנתן לו שם יורש הרי נגמר ענין זה ושוב אינו חוזר בו דלא נתנה לו תורה רשות אלא להנחיל ולא למנוע נחלה, אבל הבנת הנתיבות היא שהאב מנחיל ומקנה את הנכסים ולכן ס"ל דכ"ז שלא חל הירושה בפועל הוי בגדר דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור כמבואר בקידושין דף נ"ט דכ"ז שלא נגמר וחל הקנין כגון במקנה שיחול לאחר ל' יום יכול לחזור בו וכן בדבר שלא בא לעולם אף לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכול לחזור בו כ"ז שלא בא לעולם, וכן גם בנחלה דריב"ב אף שיכול להקנות ולהנחיל כ"ז שלא חל הירושה יכול לחזור בו.

וזה ביאור מה שנחלקו עוד הקצות והנתיבות דהקצות ס"ל בסי' רנ"ג ס"ק ט' דמהני נחלה דריב"ב אף לנכסים שנפלו למנחיל לאחר הנחלתו אף דהוי דשלב"ל וכתב כן מסברא, אבל הנתיבות בסי' רפ"א שם ס"ל דלא מהני בדשלב"ל והביא ראיות לדבריו עי"ש, ולפי הנ"ל אזלי לשיטתייהו דלפי"ד הקצות דהאב נותן לו תורת יורש פשוט דאף בנכסים שנפלו לו לאחר מכן יורש כיון דהוי יורש ככל יורש של תורה ואין בזה כלל ענין דשלב"ל אבל להבנת הנתיבות דהוי גדר הקנאה דמקנה כעת ירושה שיחול לאח"מ הוי ככל קנין דאינו יכול להקנות דשלב"ל.

והנה הריטב"א כתב דלא מהני הנחלה דריב"ב אלא בכל נכסיו ולא במקצתן דלא מצינו שיכול להקנות נכסיו ללא קנין אלא בכולן ולא במקצתן וגם הנמק"י הביא כן בשמו, וזה חידוש גדול, דבנחלה דריב"ב שהוא דין תורה ג"כ אמרו שאינו אלא בכולו ולא במקצת כמו במתנת שכיב מרע, (ומדברי כל הראשונים נראה דלא ס"ל חידוש זה מדלא כתבו כן). ונראה מדבריהם דגם נחלה דריב"ב הוי גדר הקנאה וא"כ יש בו צד דמיון למתנת שכ"מ וכן נראה מלשונם, וא"כ אזלי הריטב"א והנמק"י לשיטתייהו דהוי גדר הקנאה ולכן לא מהני אלא בכולו ולא במקצתו כמתנת שכ"מ ולכן יכול לחזור בו כ"ז שלא חל ונגמר הקנין כנ"ל, אבל להקצות דס"ל דהוי גדר מינוי יורש כנ"ל יכול לחזור בו ואפשר דלכן לא ס"ל לרוב הראשונים מש"כ הריטב"א והנמק"י, ודו"ק בזה.

ועיין בקובץ שיעורים (אות תל"ג) שהסתפק אם יכול להוריש לבנו בע"כ ככל ירושה דעלמא דזוכה בו היורש בע"כ או שמא בנחלה דריב"ב אינו זוכה בע"כ, ולכאורה ד"ז תלוי בב' דרכי הבנה הנ"ל דאם נימא דהאב מקנה ירושתו ליורש א"כ אפשר דזה כפוף לדיני וגדרי הקנאה דאינם אלא מדעת הזוכה ולא בע"כ אבל אם האב אינו אלא ממנה לו יורש מסתבר דהוי אף בע"כ ככל דיני ירושה, כך נראה לכאורה אף שאין כ"ז מוכרח כלל דהלא פשוט אף לשיטת הנתיבות דאין כאן גדר הקנאה ממש, ובאמת מסתבר משתיקת הראשונים דאי"צ כלל הסכמת היורש, ומאידך אפשר דאף להבנת הקצות יכול הבן למחות, לפי סברת הרמב"ן בב"ב דף קכ"ו דבממון תנאו קיים משום שהתורה לא כופה זכויות ממון על האדם, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי מאוד.

ולכאורה יש ראיה לשיטת הקצות מקושית הגמ' שם דף קמ"ב ע"ב בהא דהמזכה לעובר דהקשו דלימא דריב"ב הוא וס"ל כר' יוסי דעובר יורש וממילא יכול להנחיל אף לעובר עי"ש, ולשיטת הנתיבות דנחלה דריב"ב הוי כהקנאה ולא מהני בדשלב"ל מה הקשו הרי כבר מבואר שם לעיל דאף לר' יוסי לא מהני במזכה לעובר דירושה הבאה מאליה שאני וא"כ ה"ה דלא מהני לזכות לעובר בהנחלה דריב"ב אבל לשיטת הקצות ניחא דכיון דס"ל כר' יוסי דעובר יש לו שם יורש ויכול לירש ה"ה שיכול למנותו כיורש בלעדי מדין ריב"ב, ודוק בזה היטב.

ב

הנה הבאנו לעיל את דברי הריטב"א והנמק"י דלא מהני הנחלה דריב"ב אלא בכל נכסיו ולא במקצתן, ועיין בנתיבות בסי' רפ"א ס"ק ב' שהקשה מהמבואר בדף קל"א ע"א מדברי ר' נתן דכתובת בנין דוכרין הוי מטעם ריב"ב אף דהוי במקצת דהרי צריך שישייר מותר דינר לקיים נחלה דאורייתא, ומתוך כך כתב הנתיבות לחדש דלא כתב הנמק"י דין זה אלא משום דס"ל כשי' הרי"ף דבבריא לא עבדינן עובדא להלכה דלא נפשטה בעי' דרבא וכיון דליכא דין דריב"ב אלא בשכיב מרע מסתבר ליה דהוי כמתנת שכיב מרע דרק כשמנחיל כל נכסיו מחמת מיתה אהני דבריו ולא כשמנחיל רק מקצת נכסיו עי"ש.

אך נראה ברור דלא כתב כן הנתיבות אלא משום שלא ראה אלא את דברי הנמק"י ולא את דברי הריטב"א עצמו, שהרי הנמק"י באמת הסיק כשיטת הרי"ף דבבריא לא אמרינן נחלה דריב"ב אבל הריטב"א כתב להדיא דנראה כסברת הר"ח וסייעתיה דבעיא דרבא נפשטה ואף בבריא מהני נחלה דריב"ב ואעפ"כ חידש דלא מהני הא דריב"ב אלא בכל נכסיו ולא במקצתן וע"כ דלאו הא בהא תליא.

וקושית הנתיבות מסוגיין יש ליישב בפשיטות דזה היה פשוט אף לר' נתן דכתובת בנין דוכרין הוי תנאי בי"ד וחידוש דין ואף אם לא מהני נחלה דריב"ב אלא בכל נכסיו ולא במקצתן תיקנו בכתובה שיועיל אף במקצת נכסיו, אך אם בבריא לא אמרינן כלל נחלה דריב"ב לא מסתבר שיתקנו בלשון ירתין כיון דבבריא לא מהני כלל אבל אם מהני הא דריב"ב אף בבריא אין פלא שיתקנו בלשון ירתין אף במקצת נכסיו כיון שעכ"פ אדם זה ראוי להנחיל נכסיו מה"ת אם היה מנחיל את כולם. וכעי"ז כתבו התוס' ועוד ראשונים בקושית ר"פ דהקשה דדילמא הוי תנאי בי"ד שיועיל אף בבריא אף דבכל מקום לא מהני בבריא אבל אם לא ס"ל כלל הא דריב"ב לא מסתבר שיתקנו לשון ירתין דליכא כותיה מה"ת, ודו"ק בזה. (ואף דבתוד"ה ושמע כתבו בתחילת דבריהם דר' משרשיא הבין דבכתב לא צריך כלל תנאי בי"ד אין הכרח דהריטב"א והנמק"י יפרשו כן, והם יפרשו דאף לר' משרשיא הוי תנאי בי"ד ולולי תנאי בי"ד לא מהני במקצתן ואעפ"כ הביא ראיה דאמרי כן אף בבריא כנ"ל, ודו"ק בזה).

ג

ובאמת נראה דיש לפרש גדר נחלה דריב"ב בדרך שלישית והוא דאין האב עושה חלות כלל לא בהקנאת הנכסים ולא במינוי ונתינת שם יורש אלא כך הוא דין התורה דהתורה מנחילה את נכסי הירושה למי שהאב חפץ ביקרו ורצה להנחילו אבל אין האב עושה בשעת אמירתו שום חלות ושינוי דין דלא הוי כקנין וגם לא עשאו יורש ע"י דיבורו אלא כך גזרה תורה דבשעת ירושה יירש מי שהאב חפץ להורישו וגילה רצונו בחייו.

וזה נראה לכאורה שיטת הרשב"ם שהביאו התוס' (והוא פי' הרשב"ם העיקרי שנדפס בגליון) דאביי תירץ קושית ר' פפא דלא הוי כלל מקנה לדבר שלא בא לעולם כיון דבשעת ירושה הוי בעולם ואף דבשעה שהנחיל האב כתובת ב"ד לא היו הבנים בעולם אין זה מקנה דשלב"ל דאין הנחלת האב לכשעצמה גדר חלות או הקנאה כלל אלא גילוי רצונו בלבד ואף ליורש שעדיין לא בא לעולם מהני כיון שבשעת ירושה הוא בעולם, ואפשר דמהאי טעמא לא דחו התוס' את פירוש הרשב"ם אלא מהמבואר לקמן בדף קמ"א דלא מהני להנחיל למי שלב"ל מדין דריב"ב ולא הביאו מהפשוט ומבואר בכמ"ק דלא מהני בכה"ג בהקנאה גמורה, דלא עלתה על דעתו של הרשב"ם לחדש כן בכל מקנה לדשלב"ל אלא בגדר זה דריב"ב בלבד, ועיין במרדכי סי' תקע"ח שהבין בדברי הרשב"ם דבכל הקנאה מהני אם בשעת חלות הקנין הוי בעולם ודחה דבריו מהרבה מקורות אך להנ"ל רוח אחרת היתה ברשב"ם, ודו"ק בכ"ז.

אך באמת משמע בגמ' שם שהביאו התוס' דעדיין לא סלקא דעתין דאזיל אליבא דריב"ב אלא אליבא דר' מאיר עי"ש וא"כ למה לא הקשו התוס' מכ"מ וגם מלשון הרשב"ם בפירוש העיקרי משמע יותר דשיטתו דבכל מקנה דשלב"ל מהני אם אומר שמקנה לכשיבא לעולם, ושו"ר בהגהות אשרי לקמן קמ"ב שכתב בפי' דשיטת הרשב"ם בסוגיין מבוססת על מה שפסק לקמן כר"נ במזכה לעובר דמהני אם אמר לכשתלד (ואין זה דין בהנחלה דריב"ב בלבד), אך נתקשיתי דבדברי הרשב"ם שם מבואר דרק בעובר ס"ל לר' נחמן דקנה דחשיב כישנו כבר בעולם וזה לא שייך בכתובות בנין דכרין דאינה מעוברת עדיין כלל. ואולי היו גם לקמן ב' פירושים ונוסחאות בשם הרשב"ם כמו בסוגיין וצ"ע.