הערות בחיוב סומא במצוות

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות (בראשית מ"ח י')

א

הנה מצינו דאבותינו הקדושים יצחק ויעקב לעת זקנתם כבדו עיניהם ולא יכלו לראות ויש לעיין בדינם לשיטת ר' יהודה דסומא פטור מן המצוות (ב"ק פ"ז ע"א), והנה לגבי יעקב לא מבואר אם היה סומא ממש ואפשר דאף דכבדו עיניו ולא יכול היה להכיר בין מנשה לאפרים לא היה סומא ממש, אך לגבי יצחק כתב רש"י (ל"א ע"ב) דאף שאין הקב"ה מייחד שמו על אדם בחייו, ייחד שמו על יצחק דסומא חשוב כמת הרי דהיה סומא ממש.

ובדין אדם שכבדו עיניו אבל אינו עיוור מוחלט דנו האחרונים אם דינו כסומא, ועיין שו"ת חת"ס (אהע"ז ח"ב סי' צ"ב) שכתב דחייב במצות ראיה, אף שאמרו דאפילו סומא באחת מעיניו פטור מראי' דמי שכהו עיניו אינו סומא כלל, וכ"כ בברכי יוסף (חו"מ סי' ה') לענין דיני חליצה, וע"ע בשו"ת שבות יעקב (חלק א' סי' קכ"ו) לענין מי שאינו יכול לראות אלא במשקפים אם דינו כסומא, דאף שכתב בתחילת דבריו דמסברא הו"א דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו שוב כתב לעיקר דכיון דמ"מ רואה הוא אין דינו כסומא כלל (וכעי"ז כתב בח"ב סי' ל"ג לענין מי שאינו יכול לשמוע אלא ע"י חצוצרה שאין דינו כחרש, וע"ע בשו"ת צמח צדק (אהע"ז סי' שכ"ג) שחולק בזה על השבו"י).

ועיין שו"ת שם אריה (יו"ד סי' א') שכתב בדברי רש"י (לעיל כ"ז ג') דיצחק אמר לעשו שישחיז סכינו ולא יאכילנו נבילה והקשו דאם הוא חשוד בעיניו על נבילה אינו נאמן עליו ואיך האמינו, ותירץ דיצחק חשש שמא עשו סובר דסומא פטור מן המצוות ואף מלאוין ולכן יאכילנו נבילה אבל יצחק נקט הלכה כחכמים דסומא חייב במצוות ואולי אף לר' יהודה דפטור מ"מ חייב בלאוין כמ"ש האחרונים (ויבואר לקמן אות ב' עי"ש), ואפשר עוד דאף דחשוד על הנבילה מ"מ לא היה חשוד בעיניו לעבור במצוות כבוד אב ולפיכך האמינו וז"פ.

ב

חקרו האחרונים במה דסומא פטור מן המצות לר' יהודה אם זה דוקא ממצות עשה או אף ממצות ל"ת ובשו"ת רעק"א (סי' קס"ט) וכן במהדורא תנינא (סי' קנ"ג) ובהגהות ביו"ד (סי' א' סעיף ט') כתב דע"כ חייב בל"ת דאם פטור אף מל"ת איך חייבוהו חכמים במצוות כמ"ש התוס' בב"ק (פ"ז ע"א) ובמגילה (י"ט ע"ב, כ"ד ע"א) כיון שפטור מלאו דלא תסור פטור אף ממצוות דרבנן דכל כחם של חכמים לחייב במצוות הוא משום לאו דלא תסור כמבואר במס' שבת דף (כ"ג ע"א) "היכן ציונו בלא תסור" וכ"כ בנוב"י תניינא (או"ח סי' קי"ב) והטו"א במגילה שם עיי"ש, וכן דעת הפמ"ג בפתיחה הכוללת סוף החלק השלישי עי"ש.

אך מדברי הראשונים לכאורה נראה דפטור מה"ת אף במצוות ל"ת דכתבו התוס' דסומא חייב במצוות מדרבנן כדי שלא יהא כנכרי ובריטב"א בקידושין דף (ל"א) כתב דמה"ת הוי כגוי גמור ולכן חייבוהו עכ"פ מדרבנן במצוות, ואף שיש לומר דכונתם דכיון שאינו מצווה במצות עשה בקום ועשה נראה כעכו"ם דבמה שנזהר במצות ל"ת בשוא"ת אין היכר שהוא ישראל וכעין סברת הגמ' ברכות (י"ז ע"ב) "כמה בטלני איכא בשוקא" לענין יוהרא וכ"כ האח' בזה מ"מ הדברים דחוקים ומפשטות לשונם נראה יותר דפטורים אף במצוות ל"ת ובפרט לשון התוס' במגילה (כ"ד ע"א) דחייבוהו במצוות שאל"כ "לא יהא נוהג בו דת יהודי כלל" ועיין ברא"ש בקי' שם דמבואר בפי' בדבריו דפטור אף בל"ת אך לא אדע איזה גירסא נכונה בדבריו בזה עיי"ש.

והנה ראיתי באחרונים שהביאו את דברי הירושלמי (סוטה פ"ב ה"ה) דאין מקנאין  לאשה סומא אליבא דר' יהודה דסומא פטור מן המצוות, ובקרבן העדה פירש שם דפטורה אף מל"ת ולכן אין בה איסור אשת איש ע"ש דלכאו' זה ראיה מוכרחת דפטור אף מל"ת, אך לענ"ד אין בזה ראיה כלל דנראה יותר לפרש כונת הירושלמי דמה שאין מקנאין לה אינו משום דאין איסור בזנותה אלא משום שהיא פטורה מן הדינים וגם השקאת סוטה הוי בכלל הדינים שהיא פטורה מהם וכיון שא"א להשקותה ה"ה דאין מקנאין לה, ואף דמסוגיין אין ראיה לפוטרה אלא מחייבי מיתות בי"ד ומלקות וגלות ואינו דומה השקאת סוטה למיתת בי"ד דבהשקאה אין המיתה באה אלא ע"י שמים ואם לא זינתה אדרבא ההשקאה מועילה לה מ"מ נראה דר' יהודה פוטרה מכל הדינים שע"י בי"ד, וכן מבואר בשיט"מ דפטור מכל חיובו ממון בבי"ד ולאו דוקא מחיוב בושת דכתיב ביה עיניך, וכמו"כ נראה דפטור מכל חיובים בבי"ד ואין דנין אותו וה"ה דאין משקין אותה מהאי טעמא דהוי מעשה בי"ד ועכ"פ נראה דזה שיטת הירושלמי ואין זה מטעם פטור האשה מאיסור זנות דאשת איש. אך לפי"ז קצת קשה לשון הירושלמי דנקט דאתיא כר' יהודה שפוטר סומא מן המצוות ולא נקט טעם הדבר מפני שר"י פוטר הסומא מן הדינים אך נראה דאין זה דקדוק גמור.

והנה אם נפרש את דברי הירושלמי כפי' הקרבן העדה דפטור אף מל"ת וכשי' המכריע המובא לקמן אפשר דהירושלמי לשיטתו דבפ"ב ממכות ה"ה משמע שי' הירושלמי דסומא פטור ממצוות אף מדרבנן כמ"ש במראה הפנים שם ואפשר דכיון דפטור אף מל"ת א"כ אינו מצווה ב"לא תסור" ושוב אין כח ביד חכמים לחייבו במצוות, אך באמת אין הכרח מהירושלמי במכות דפטור אף מדרבנן כמ"ש במראה הפנים שם ע"ש.

והנה מדברי הרשב"א שהובאו בשיט"מ בסוגיין לכאו' יש להוכיח להיפך דחייב במצוות ל"ת דהרשב"א חלק על דברי התוס' דסומא חייב במצוות דרבנן והקשה על דבריהם דאם חייב במצוות מדרבנן משום לא תסור א"כ שוב הוי מצווה ועומד ומה היתה שמחתו של ר' יוסף במה שאמרו לו דסומא פטור מן המצוות והוא אינו מצווה ועומד כיון דעכ"פ מצווה הוא משום לא תסור, ומשום כך כתב הרשב"א דפטור אף מדרבנן וקיום מצוותיו הוי ממדת חסידות בלבד ואעפ"כ יכול להוציא אחרים במצוה דרבנן עי"ש, ולכאורה מבואר מדבריו דאם מצווה מדרבנן יש בזה איסור לא תסור אף מה"ת הרי דמצווה בלאוין, אך שמא מזה אין ראיה, דכוונת הרשב"א רק לומר דע"כ אי אפשר לומר דחייב מדרבנן דאם היינו אומרים שחייב מדרבנן צריך לומר דמחויב מה"ת בלאו דלא תסור דאל"כ אין לחכמים כח לחייבו כנ"ל וא"כ שוב אין זה אינו מצווה ועושה ולכן ס"ל דפטור אפי' מדרבנן אבל אחר שידענו דאין עליו חיוב אפי' מדרבנן שוב אפשר דפטור אף מלא תסור ושאר לאוין ואין הכרח לומר שוב דחייב, ודו"ק בזה.

ג

ובאמת נראה דקשה מאד לפטור סומא מל"ת דאטו יעלה על הדעת דאדם מישראל שהוא בר דעת יעבוד עבו"ז ויבא על הערוה ויהרוג חבירו בהיתר, ואין זה דומה לחרש שו"ק שאינם בני דעת אבל סומא לכו"ע הוי בר דעת, כמבואר להדיא בגיטין (כ"ג ע"א).

אך בספר המכריע (סי' ע"ח ודבריו הובאו במנ"ח מצווה ב') מבואר להדיא דפטור אף ממצות ל"ת שביאר שם טעם שחכמים חייבו את הסומא במצוות מדרבנן ולא חייבו את האשה דאשה מצווה בל"ת ויש עליה איסור בל תוסיף לא לקיים מצוות שהיא פטורה מהם (עיין רש"י בראש השנה ל"ג ע"א ועיין בתוס' עירובין צ"ו ע"א בזה) משא"כ סומא שפטור אף מלאו דבל תוסיף וממילא יכלו חכמים לחייבו עכ"פ מדרבנן כיון שאין בזה סרך איסור, ובאמת תמה עליו המגיה שם דאטו מי שנסתמא מותר לו לעבוד ע"ז ולבוא על אשת איש וכדו' וזה באמת תמיה רבתי לומר דהסומא יהיה כגוי ממש בלי כל עול תורה ויהדות, ורגיל הייתי לומר דאף אם סומא פטור מל"ת כמו שמשמע מפשטות לשון הראשונים הנ"ל אין זה אלא במצוות פרטיות ומסויימות, אבל במצוות כלליות ויסודות הדת כגון אמונת הייחוד וכדו' חייב, ובזה תירצתי גם את קושית האחרונים הנ"ל דלא תסור הוא חוב כללי על כל אדם מישראל לקבל על עצמו עול חכמים ומרותם ובזה חייב אף סומא כבכל היסודות הכלליים של התורה, ואינו פטור אלא מחובת העשיה של מעשים מסוימים או המניעה מהם, אך דברי המכריע לא יתיישבו בזה דמבואר מדבריו דאין הסומא מצווה בלאו דלא תוסיף אף שהוא מצוה כללית ואעפ"כ משמע דאם רצו חז"ל לחייבו היה חייב אף שפטור מכל ל"ת ובכלל זה לא תסור ואין לדחות דבאמת חייב בלאוים כלליים כנ"ל אלא דכיון דפטור ממעשי המצוות ממילא פטור גם מלא תוסיף דהאיסור הוא בהוספה על מעשי המצוות ואם פטור מגוף המצוות פטור גם מאיסור ההוספה עליהם, דמלשון המכריע מבואר בפי' דמה שפטור מבל תוסיף הוא משום דפטור מכל הלאווין וא"כ שוב קשה מה ההבדל בין איסור בל תוסיף ולא תסור.

אמנם באמת יש לחלק, דאיסור בל תוסיף לא עדיף מגוף המצוה והוי כמצוה פרטית אבל לא תסור הוה אחד מיסודות הדת, וז"פ, אך גוף הסברא עדיין טעון הגדרה וליבון ועוד דאין מקור בדברי הראשונים לסברא מחודשת זו.

ואולי י"ל דכיון דפטור סומא אינו כפטור קטן ושוטה שאין בהם שום התחלת חיוב כיון שאינם בעלי דעת אבל סומא הרי הוא בעל דעת וראוי להתחייב במצוות ובמינו חייב כמ"ש התוס' במגילה (י"ט ע"ב) אלא דהתורה פטרתו מגזה"כ [ועיין בקו"ש (ח"ב סי' ל"א) שביאר דפטור סומא הוי כלילה שאינו זמן תפילין דגם הסומא בעצם ראוי לקיום מצוות אלא דגזה"כ דכ"ז שהוא סומא פטור ובזה ביאר למה עדיף מקטן לענין תרי דרבנן דבסומא מוציא חד דרבנן ולא בקטן כמ"ש התוס' במקומות הנ"ל עי"ש] א"כ מסתבר דלא פטרתו התורה אלא ממצוות שהתורה עצמה קבעה גדרי חיובם ומי חייב בהם או פטור אבל במצות לא תסור שהתורה מסרה לחכמים רשות וכח לחייב בני ישראל במצוות מסתבר דהתורה מסרה להם כח לחייב כל בני ישראל בני הדעת הראויים להתחייב לפי ראות עיניהם ורוחב דעתם, וכיון שהתורה לא קבעה בזה אופני החיוב ומי חייב או פטור אלא מסרה לחכמים כח זה מסתבר דכל בני ישראל מצווים במצוה זו לשמוע בקול חכמים כאשר יושת עליהם ומה שפטרה תורה את הסומא הוא רק ממצות שהתורה קבעה חיובם ומי החייב בהם, הגע בעצמך סומא שנגלה אליו הקב"ה וצוה עליו להעלות בנו לעולה אטו יאמר סומא אני ופטור ממצוות, אלא ברור דאינו פטור אלא מכלל מצוות התורה אבל חייב הוא לעשות רצונו ית"ש כשגילה לו רצונו, וא"כ כשציוו חכמים על הסומא לקיים מצוות התורה הרי זה כאילו נגלה אליו הקב"ה דפיהם כפיו והשכינה מדברת מתוך גרונם, ודו"ק.

ויש להוסיף ולהטעים בזה לפי"ד המכילתא בפר' יתרו והביאו הרמב"ן בספר המצוות (מצוה א') משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם, כך אמר להם הקב"ה אנכי ה' אלוקיך וכו' ונראה דאף אם אין הסומא בכלל גזירות אף הוא בכלל מלכות ואף עליו לקבל עול מלכות שמים ועול זה כולל גם עולם של חכמי התורה.

ד

ועיין במנ"ח (מצוה ב') שחידש דאף אם סומא פטור אף מל"ת כשי' המכריע מ"מ חייב במצות שבן נח חייב בהם דלא גרע מעכו"ם עי"ש, אך גם זה אין נראה לי בסברא דהלא אינו עכו"ם אלא ישראל גמור וכיון שפטרתו תורה ממצות שהישראל חייב בהם מהיכי תיתי לחייבו במצוות של ב"נ, דתרי"ג מצוות דישראל אינם תוספת על מצוות ב"נ, אלא דין אחר לגמרי (ורמז לדבר בנדרים ל"א ע"א "קונם שאיני נהנה לב"נ מותר בישראל" ועי"ש בגמ' כיון דאיקדש אברהם איקרו על שמיה), ואין אני רואה שום סברא להשית על איש ישראל דין ב"נ, וגם מה שכתב בספר כסא דהרסנא על הבשמים ראש (סי' ע"ג) דסומא חייב במצוות השכליות אין בו די ליישב תמיהתנו, דאכתי תמוה דאדם מישראל בר דעת יעבוד עבו"ז ויבא על הערוה בהיתר, והנלענ"ד כתבתי.

ה

ובעיקר פטור סומא לר' יהודה, דלכאורה עצם הפטור קשה להבנה למה יפטר ממצוות ה' ואף דגזה"כ היא מ"מ צריך תלמוד בזה, הרגשת לבי, דלשי' ר' יהודה אין הסומא בר דעת שלימה וחסר לו בשלימות הדעת ובינת נבונים ולכן פטור הוא מן המצוות, ועיין במורה נבוכים ח"א פרק מ"ז דלסומא חסר בהשגה, (ואף דודאי סומא אין דינו כחשו"ק אפשר דמ"מ חסר לו בשלימות הדעת והתבונה, ומשום כך לא חייבתו תורה במצוות וגדולה מזו כתב האור החיים בפר' כי תשא (שמות ל' י"ג) דאין האדם חייב בדין שמים עד שיהא בן כ' דעד כ' שנים אין לו דעת שלימה ומיושבת עי"ש), ואם נאמר כן, נראה דגם בסומא מסתבר כמו שכתבתי במק"א לגבי חשו"ק דאף דפטורים הם מן המצוות מבחינת ההלכה אין זה אלא לגבי דידן, דאין מענישים אותם, ואין הם מוציאים אחרים יד"ח במצוות ואינם בני שליחות, אבל ודאי שעליהם מוטל חובה לקיים את כל מצוות התורה ואם יבואו לשאול האם מותר להם לאכול נבילה ולחלל שבת ודאי נאמר להם שעליהם לקיים את כל מצוות התורה ובדין שמים הקב"ה הבוחן כליות ולב ישפוט את כל יושבי תבל ואף חשו"ק לפי כחו ודעתו של כל אחד ואחד, וה"ה סומא לדרכנו, אך באמת לא מצאתי בדברי הראשונים סמך לכל דרך זה דסומא פטור לר' יהודה משום דאין דעתו שלימה, וצ"ע (ועיין באגרות משה או"ח ח"ב סי' צ"ז שנסתפק אם אפשר לצרף סומא למנין לר"י ויש לדון בזה ודו"ק).

ו

חידש השאילת יעב"ץ (ח"א סימן ע"ה) דע"כ לא נחלקו ר"י וחכמים אלא בפקח שנסתמא אבל סומא מלידה לכו"ע פטור מן המצוות, ולכאורה חידוש עצום יש כאן שלא מצינו בדברי הראשונים, אמנם אפשר שיש לה בית אב בדברי האור זרוע, דהנה הב"ח (יו"ד סי' א' ס"ט) כתב דאף דסומא כשר לשחיטה בדיעבד סומא מלידה פסול אפי' בדיעבד והביא כן מתשובה של האור זרוע וכ"כ הש"ך שם (ס"ק ל"ו), ולכאורה אין פשר לדברים אלא אם נאמר דסומא מלידה פטור מכל המצוות להלכה, ועוד משמע שם בדבריו דסומא פטור משום שאינו בר דעת והוי כחשו"ק, עי"ש וצ"ע.