הצלת העובר ואיבודו (תשס”ו)

מרן הגאב"ד שליט"א

"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם" (בראשית ט' ה' – ו').

 

הנה דרשו חז"ל "אך להביא את החונק עצמו, יכול כשאול ת"ל אך יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך, מיד כל חיה זה המוסר את חבירו לחיה להרגו, מיד איש אחיו זה השוכר את אחרים להרוג את חבירו" (מד"ר בראשית ל"ד).

הנה דרשו חז"ל מפסוקים אלה הלכות מחודשות באיסור רציחה בב"נ, דחייב אף על גרמת מות לחבירו כשכפתו לפני החיה, ואף על הריגתו על ידי שליח שכיר ועבד. ועוד דרשו בסנהדרין (נ"ז ע"ב) דחייב אף על הריגת עובר, "איזהו אדם שהוא באדם, זה עובר" וכך פירשו כונת הכתוב "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". והרמב"ם הביא הלכות אלה בפ"ט מהלכות מלכים ה"ד וז"ל "בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג", אמנם יש לתמוה לכאורה למה השמיט הרמב"ם הא דחייב ע"י שליח ולא כתב אלא חיוב על העוברין וחיוב גרמא.

ועוד צ"ב מנין לקח הרמב"ם דב"נ חייב על הטריפה, ובעניי לא מצאתי לזה מקור מפורש בדברי חז"ל. וראיתי בקרית ספר בהוספות שהוסיף המבי"ט (ונדפס בהוצאה מחודשת  ) דהרמב"ם למד טריפה ק"ו מעובר, וזה חידוש.

ובפ"ב מהלכות רוצח מצאנו חידוש גדול בדברי הרמב"ם דהני תלת דיני שדרשו חז"ל מפסוק ה', המאבד עצמו לדעת, ההורג ע"י גרמא, וההורג ע"י אחר, אף בישראל חייב מיתה לשמים. ולמד זאת מדכתיב בקרא לשון דרישה (ועי"ש עוד בפ"ג ה"י שם הרחיב הרמב"ם דכמו שחייב מיתה לשמים בכפתו לפני הארי כך גם כשכפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא).

אמנם בהלכות רוצח בדיני ישראל השמיט הרמב"ם הא דהורג עובר, ולכאורה ברור מהשמטה זו דאכן בעובר אינו חייב מיתה לשמים, וכבר כתבתי במנחת אשר לבראשית סימן י"ב לבאר שיטתו דרק במה דכתיב בפסוק ה' שיש בה לשון דרישה יש חיוב מיתה לשמים בישראל, ולא מה שלמדו מפסוק ו' שופך דם האדם באדם, דלא כתיב בה לשון דרישה, וראיתי בערוך לנר סנהדרין נ"ט ע"ב שכתב בשיטת הרמב"ם דאכן ס"ל דמותר לישראל להרוג את העובר, והאריך שם להוכיח דהרמב"ם נוקט דלא קיי"ל להלכה הא ד"ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו"ם אסור" ובאמת ס"ל דאין איסור בהריגת עובר.

אך לכאורה דבריו נסתרים מדברי הרמב"ם בפ"א מרוצח הלכה ט' דרק משום דהעובר נחשב רודף מותר להרגו כדי להציל את אמו, הא לא"ה יש איסור להרוג עובר, ומשו"כ נראה יותר דבאמת פשוט דאסור להרוג את העובר אך לא משום לתא דרציחה, אלא מסברא כללית, דכמו שמותר לחלל שבת כדי להציל את העובר משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (כך שיטת הבה"ג מובא בתורת האדם לרמב"ן ובר"ן יומא פ"ג) כן משום סברא זו מצווין אנו להצילו ואסור לאבדו, עי"ש שהארכתי בזה.


ב

דין עובר וטריפה

 

והנה במה שכתב הקרי"ס דהרמב"ם למד טריפה ק"ו מעובר, לא כך דעת המנחת חינוך דבמצוה רצ"ה נקט דטריפה גרע מעובר, ואף דמחללין שבת כדי להציל את העובר אפשר דאין מחללין שבת כדי להציל את הטריפה כיון דגברא קטילא הוא, ולשיטתו צ"ל דהרמב"ם מצא מקור אחר לחדש דב"נ חייב על הריגת הטריפה, דא"א ללמוד טריפה ק"ו מעובר דגרע מיניה.

אמנם בסברא תימה גדולה לומר דאין מחללין שבת כדי להציל את הטריפה, דהלא חי הוא ונושם כאחד האדם, ומחוייב בכל המצוות שבתורה, ואף אם נימא טריפה לא חיי הלא אף על חיי שעה מחללין שבת בכל התורה, ועוד דאם מצילין את העובר בחילול שבת משום דלעתיד ישמור שבתות הרבה, ק"ו דנחלל שבת על הטריפה שכבר עומד ומשמר שבתות הרבה ובר חיובא הוא, סו"ד דברי המנ"ח תימה הם. (אמנם בסו"ד הסיק דבאמת מחללין שבת להציל את הטריפה, אך מ"מ פשיטא ליה דטריפה גרע מעובר עי"ש).

ויש עוד נפ"מ בשאלה זו, דהנה כתב במגן אברהם סימן קכ"ח ס"ק נ"ג דכהן שהפיל עובר כשדחף אשה וכדו' כשר לנשיאת כפים ואין דינו ככהן שהרג את הנפש שלא ישא את כפיו, כיון דעובר לאו נפש הוא, ויש לעיין מה הדין בכהן שהרג את הטריפה אם נפסל מנשיאת כפים, דלשיטת המנ"ח פשוט שאינו נפסל דמה אם ההורג עובר כשר ההורג טריפה לא כל שכן, אבל לשיטת הקרי"ס אפשר דאף אם ההורג עובר לא נפסל בטריפה דעדיף מיניה אפשר שנפסל. אמנם שמתי אל לבי דהמשנה ברורה בס"ק קכ"ט כשהביא את דברי המג"א כתב דנושא את כפיו משום "דאין חייבין מיתה על העוברין" ולפי"ד פשוט דה"ה בטריפה דהלא גם על הטריפה אין חייבין מיתה, אך מקור הלכה זו בשו"ת הרלב"ח בסימן צ"א כפי שהביא המגן אברהם והרלב"ח נימק הלכה זו בד"א וז"ל "המפיל עובר כשר לנשיאות כפים דלאו איש הוא" ולכאורה נראה דטריפה איש הוא אף דהוי גברא קטילא, וצ"ע.

ושו"ר באור שמח פ"ב מרוצח שם שהרמב"ם הוכיח דב"נ שהרג הטריפה נהרג מדוד המלך שהרג את הגר העמלקי שהרג את שאול המלך שהיה גוסס בידי אדם וטריפה, ודפח"ח.


ג

דילול עוברים

 

הנה הבאתי במנחת אשר לשמות סימן ב' דרכים שונות בביאור האיסור להרוג עובר, ונתבאר שם דיש מן האחרונים שנקטו דהוי ממש כשפיכת דמים אלא שאין דינו מסור לבי"ד, כך משמע בשו"ת צפנת פענח סימן נ"ט וכך כתב המשך חכמה בדרך אפשר בפרשת ויקהל (שמות ל"ה ב') "דמכה אדם יומת" כולל גם עובר דאף שאינו נפש הוי בכלל אדם ויומת היינו בידי שמים, אך כבר נתבאר לעיל דמהשמטת הרמב"ם הריגת עובר בפ"ב מהלכות רוצח מוכח דההורג עובר אינו חייב מיתה לשמים כנ"ל.

ויש בזה נפ"מ להלכה, דהנה דנו גדולי הזמן בשאלת דילול עוברים, דיש לפעמים בהריון רב עוברי שהרופאים קובעים שאם לא יוציאו מקצת העוברים כולם יגוועו או לפחות יש חשש שלא יוכלו להתפתח כראוי ובסופו של דבר לא יגיעו לידי חיות.

ולכאורה הרי זה דומה להא דכתב הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"ה) "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" הרי דאף כאשר כל הקבוצה בסכנה אין מוציאין אחד מהם כדי להציל את כולם אף שאותו פלוני אף הוא ימות אם ננהג בשב ואל תעשה, ולכאורה ה"ה בני"ד דאף אם כל העוברים מסתכנים מ"מ אין להוציא אחד מהם להריגה כדי להציל את כולם.

אך אין זה אלא אם נקטינן דהריגת עובר אסורה מלתא דרציחה, וא"כ מסתבר דעובר כנגד עובר דינו כאדם כנגד אדם אחר, וכשם שאין מוסרין אחד להריגה כדי להציל חבירו כמו כן אין להרוג עובר כדי להציל עובר אחר, אמנם לדברינו הנ"ל דמצות הצלת עובר והאיסור להרגו מקורו מהא ד"חלל עליו שבת אחת", נראה דמבחן התוצאה הוא שקובע הלכה זו, דכל מגמת פנינו בהצלת העובר ומניעת איבודו "כדי שישמור שבתות הרבה" וא"כ מה בצע שניתן לכולם לגווע ואף אחד מהם לא ישמור שבתות הרבה, ומסתבר טפי להפסיק את חיות מקצתן כדי להציל את האחרים.

ויש לדון עוד בזה לפי"ד הרמב"ם בפ"א מרוצח ה"ט דמה שהורגין את העובר כדי להציל את האם אינו אלא משום שהעובר רודף הוא, וכבר תמהו רבים על דבריו דהלא בסנהדרין (ע"ב ע"ב) הקשו למה אין נוגעין בו משיצא ראשו והלא רודף הוא ותירצו דאין העובר כרודף "דמשמיא קא רדפי לה", הרי דאין העובר כרודף, ועוד דאם אכן רודף הוא למה אין נוגעין בו משיצא ראשו. ובמנחת אשר למס' פסחים סי' כ"ז אות ג' ביארתי דשני דינים יש ברודף כנגד שני הסיבות שאין דוחין נפש מפני נפש, דמחד גיסא אין איסור רציחה נדחה מפני פקוח נפש, דהלא איסור זה מג' עבירות חמורות הוא דיהרג ואל יעבור, ועוד דאין לקפח זכותו של פלוני לחיות משום חייו של אלמוני, וגדולה מזו כתב הרדב"ז בשו"ת ח"ג סימן אלף נ"ב דאין האדם חייב להניח שיקטעו לו אבר כדי להציל את חבירו, וק"ו הדברים שאין לקפח זכותו של פלוני לנשמת אפיו כדי להציל את אלמוני (ומשו"כ נלענ"ד דאין מוסרים את הטריפה להריגה כדי להציל את אלה שאינם טריפה ולא כדברי המנ"ח במצוה רצ"ה שכתב דאם אומרים הגוים תנו לנו אחד מהם ונהרגנו ואם לא נהרוג את כולכם מוסרים את הטריפה כיון דהוי גברא קטילא ולא שייך לומר בו מאי חזית, דאכן דם השלם סומק טפי מדם הטריפה, ולענ"ד נראה דאין מוסרין טריפה כדי להציל שלם, וק"ו הדברים מדברי הרדב"ז הנ"ל).

וחידשו חז"ל דכדי להתיר איסור רציחה צריך דין רודף ממש בכונת רדיפה, אבל להפקיע זכות בדין רודף כלדהו סגי, וכל שאדם סיבה הוא לסכנת חבירו בטלה זכותו ויש להציל את הנרדף בהפקעת זכות הרודף, והלכה זו למדנו מב"ק קי"ז ע"ב שם מבואר דאניה שעומדת להשבר ולהטבע בים דזורקים את מה שעלה על הספינה באחרונה דדין חבילה זו כדין רודף וכ"פ הרמב"ם בפ"ח הט"ו מחובל ומזיק והרי פשוט דאין המשא רודף ממש, ומוכח דכאשר אין איסור רציחה, כל המהווה סיבה לסיכון זולתו דינו כרודף, ועי"ש שהארכתי בזה טובא.

והנה במקשה לילד, העובר נתפס ונחשב כרודף לגבי האם ולא כנרדף, דהאם חיה וקיימת לפני שהעובר נוצר, נמצא שהעובר שבתוך רחמה המסכן את נפשה הוא הרודף, אבל בהריון רב עוברי צ"ע אם אפשר ליתן דין רודף על מקצת העוברים דמהי"ת לומר שעובר פלוני רודף את אלמוני ושמא אלמוני הוא זה שרודף את פלוני, אך באמת נראה דאף בזה יש לדון דין רודף ואבאר טעמי ונימוקי.

הנה בדרך כלל כשמתעורר צורך בדילול עוברים, מקצת העוברים מפותחים יותר ויש להם סיכוי טוב להבשיל ולהגיע לידי לידה, ויש מפותחים פחות שבדרך הטבע עפ"י רוב לא יגיעו לידי חיות, ואפשר דיש לדון דין רודף באלה העוברים שאין להם סיכוי לשרוד והם מסכנים את העוברים שאילולי אחיהם הנפלים היו נולדים בריאים ושלמים, וצ"ע בזה וכתבתי רק כמעיר וכמציץ מן החרכים. (ואפשר עוד לפי דעת המנ"ח דמוסרים טריפה כדי להציל את השלם, דיש לאבד את העוברים שאין להם סיכוי לשרוד כדי להציל את אלו שיכולים להתפתח ולחיות).

ועוד יש לדון בזה לפי דבריו המחודשים של החזו"א בחשן משפט מס' סנהדרין סימן כ"ה דחץ שלפי מהלך מעופו יהרוג הרבה אנשים ואם נטה את החץ לכיוון אחר יהרגו מעט אנשים, אלא שאותם המעטים לא היו נהרגים אילולי היטנו את החץ, מ"מ יש להטות את החץ וז"ל "ויש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים, ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה דהתם המסירה היא הפעולה האכזריה של הריגת נפש ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשו הצלה לאחרים, גם הצלת האחרים אין קשור במה שמוסרים להריגה נפש מישראל, אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה אחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר" והדברים מחודשים מאוד. ויש לעיין לפי"ד כיצד נתייחס לדילול עוברים, אם מעשה הצלה הוא כשאר פעולות כירורגיות ורפואיות, וכהטיית החץ היא, או שמא מעשה אכזרי וכהא דשבע בן בכרי, וי"ל בזה. ומסתבר דבכלל פעולה אכזרית היא דמ"מ הורג בידים עובר, אמנם מאידך דרך הטבע הוא שיש במעשיו הצלה, ולא ענין מקרי, ועדיין צ"ע בזה.


ד

ניתוח ע"מ להציל עובר פגום

 

אשה שהרתה והעובר שבמעיה נבדק ונמצא סובל מפיגור מוחי וגם מקצת אבריו מעוותים ופגומים, ולקראת סוף ההריון נקלע העובר למצוקה והרופאים קבעו שרק ע"י ניתוח קיסרי ניתן להציל את העובר, ואם לא יעשו ניתוח זה יגוע העובר ויצא בלידה טבעית, האם חייבת האם לעבור ניתוח קיסרי.

נראה דאיננה חייבת לעשות ניתוח זה כדי להציל את העובר, דבאמת כבר הכריעו האחרונים דאין האדם חייב להכנס לסכנה רחוקה כדי להציל חבירו מסכנה גמורה, והרי כל ניתוח יש בה סיכון מסוים ונמצא דמעיקר הדין פטורה אשה לעבור ניתוח כדי להציל את עוברה דאף להציל נפש מישראל אינה חייבת להסתכן ק"ו להציל עובר, אך כיון שהסיכון של ניתוח קיסרי הוא קטן ודאי שמדת חסידות יש בזה (וכפי שביארתי במק"א עפ"י תשובת הרדב"ז ואכמ"ל), אך כאשר מדובר בעובר הסובל מפגמים חמורות בגופו ובשכלו, ובדרך הטבע חייו יהיו חיי סבל ויסורין לו ולמשפחתו, אין האם חייבת להכנס אף לסכנה מועטת כדי להציל את העובר, וראיתי שכך כתב בשמירת שבת כהלכתה פל"ו הערה ד' עי"ש.

ולכאורה יש לטעון עוד דאם העובר פגוע מוח הוא אסור לחלל שבת על הצלתו, דהלא כל המקור דמחללין שבת להצלת עובר הוא משום "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וכיון ששוטה יהיה ופטור מכל המצוות לא שייך גביה כדי שישמור שבתות הרבה.

ואם כנים הדברים אפשר עוד דאסור לה להסתכן בניתוח קיסרי כדי להצילו, דאם אין מצוה בהצלת עובר זה, לכאורה אסור להסתכן כדי להצילו.

אך באמת נראה פשוט דמותר לה להסתכן בניתוח ע"מ להציל עובר זה כיון דבניתוח זה אין סכנה גמורה אלא סכנה מזערית, מותר לו להכנס לסכנה מועטת אף כשאין פיקוח נפש אלא לכל צורך שהוא, ומעשים בכל יום שאנשים עוברים ניתוחים כדי להקל מצער ומסבל, ואף לצרכים אסתטיים וכבר הארכתי במק"א דמותר לאדם להכנס לסכנה מסויימת לצורך פרנסתו ואיכות חייו וכדו', ונראה דה"ה דמותר לעשות ניתוח להצלת עובר זה. אך לגבי חילול שבת עדיין צ"ע.

אמנם נראה לכאורה דמותר לחלל שבת להציל אף עובר זה וזאת משום שני טעמים.

א' יש לפעמים שהרופאים טועים בהערכותיהם, וכבר ידענו מקרים שבהם הולד היה במצב טוב לאין ערוך ממה שהאריכו הרופאים, וכיון שבפקו"נ עסקינן אף בספק מחללין שבת ואין הולכין בפקו"נ אחר הרוב, ב' כבר ביארתי במק"א את הנלענ"ד, דכל אדם שעמדו רגלי אבותיו על הר סיני ואף חרש שוטה וקטן חייבים לעבוד את ה' בכוחותיהם הדלים שחנן אותם אבינו שבשמים, אלא שאינם ברי חיוב שנדון אותם בבי"ד, ואין הם מוציאים אחרים יד"ח כיון שאין חיובם גמור ואין בידנו לקבוע מה מדת יכולתם וחיובם, אך בינם ובין הקב"ה כל אחד ואחד חייב לאהוב את ה' וליראה אותו ולשמור מצותיו ככל שבידו, ופשוט דאם יבואו לפנינו חרש שו"ק לשאול אם חייבים הם להאמין בקב"ה, והאם מותר להם להשתחוות לאלהי נכר נאמר להם דבודאי חייבים הם להאמין בה' לאהבה אותו ולא להשתחוות לצלם, ולפי"ז נראה דגם בהם שייך לומר חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ודו"ק בכ"ז כי קצרתי.