השבת אבידה (תשס"ד)

מרן הגאב"ד שליט"א


"לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך".

"ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו" (כ"ב א'- ב').

הנה יש לעיין במצוה זו, האם כל מעשה המצוה וגדרה רק השבת אבידה לבעלים וכל מה שמצווה לעשות לפני"כ דהיינו אסיפת האבידה לביתו ושמירתו כראוי אינו אלא הכשר מצוה או שמא כל התעסקותו באבידה הוי עצם מעשה המצוה.

ונראה ברור דנחלקו הראשונים בשאלה זו דהנה בב"מ ל' ע"א איתא "ת"ר פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם הא כיצד היה כהן והיא בבית הקברות או שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת מהם למאי איצטריך קרא אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה" ובנמוקי יוסף שם כתב "ועל הא דאמרינן דאין עשה דוחה עשה ולא תעשה איכא דמקשו למה לי מהאי טעמא תיפוק לי דאפילו ליכא גבי טומאה אלא לאו גרידתא לא דחי ליה עשה דאבידה דהא קיי"ל (שבת קל"ב ע"ב) דלא דחי ליה אלא כגון מילה בצרעת סדין בציצית דבעידנא דקא עקר ליה ללאו קא מקיים ליה לעשה אבל הכא אפילו עומדת על פתח בית הקברות כי מטמא עבר ליה ללאו ולא מקיים לעשה עד דמהדר ליה למרה ותירצו דלרוחא דמילתא אקשו הכי והרנב"ר ז"ל תירץ דהכא נמי בשעה שעבר אלאו קיים העשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא המצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן פרק ר"א דמילה (דף קל"ב ע"ב) ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק  בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשיריה דהוא ז"ל סבר דגוף עיקר העשה מתחיל משעת ראייתה הלכך אם הוא מתכוין לגוזלה או לילך לו מיד עבר העשה כמו שכתב ז"ל אבל הרב רבי יהוסף ז"ל כתב בלשונו בנמוקיו דשאר המפרשים ז"ל לא סבירא הכי דיכולים לומר דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשית אלא חצי המצוה כמו שאם לא הטיל ציצית אלא בשתי כנפיו וכן בתקיעת שופר אם לא השלים התקיעות אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו עיקר גוף כונת המצוה והשאר הוי כעין מכשירי מצוה דודאי אע"פ שצריך להשבת אבדה הנטילה וההבאה קודם לכן עיקר גוף המצוה הוא ההשבה אל ביתו ודמי למכשירי שאר מצות שאע"פ שצריך לעיקר מצות נטילת לולב לעקרו מן הדקל מ"מ העיקר הוא הנטילה ואע"פ שבתחלה מתעסק הוא לקיום המצוה גבי השבה נמי מתחלה אינו אלא כמתעסק להשיב אל ביתו הלכך צריך לתרץ כדמתרץ מעיקרא דלרווחא דמילתא אקשי הכי".

ורבים טעו להוציא מדברי הנמק"י שכתב בשם הר"ן דהכשר מצוה דוחה ל"ת והוי בעידנא. אך באמת מבואר להדיא שם בנמק"י בשם הר"ן דס"ל דאסיפת האבידה לביתו דוחה ל"ת משום דהוי גוף המצוה דמצות השבת אבידה הוא מאסיפת הדבר לביתו עד להשבתה לבית בעליה ואין זה הכשר מצוה כלל, ובדבר זה נחלקו הראשונים על דברי הר"ן וסבירא להו דעיקר המצוה וכונתה הוא השבת האבידה לבעליה ולכן הוי אסיפתו לבית המוצא בגדר הכשר בלבד ואינו דוחה ל"ת ואין אסיפת האבידה לבית המוצא דומה לתחילת מילה או לתקיעת שופר דכל המעשה בהם מתחילה ועד סוף הוי מעשה המצוה משא"כ באבידה דרק עצם ההשבה הוי עיקר המצוה, עי"ש בנמק"י שהביא דבריהם באורך, ומכל דבריהם מבואר ביאור גמור דפשוט גם להר"ן וגם להחולקים עליו דרק עצם מעשה המצוה דוחה ל"ת ולא הכשר מצוה אלא שנחלקו במצות השבת אבידה אם היא רק בעצם ההשבה או אף באסיפת האבידה לביתו (ויש להעיר לכאורה ממקרא מלא "ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו" הרי לן דזה הוי מחלקי המצוה, וצ"ל דס"ל דאף דכתוב בפירוש בתורה מ"מ אינו אלא הכשר כיון דעיקר ענין המצוה וכונתה הוי ההשבה כנ"ל). ומ"מ ברור ופשוט דהכשר מצוה אינו דוחה ל"ת וכך מפורש להדיא בדברי הנמוק"י שם.

ויש לתמוה לפי"ז על מש"כ האחרונים לפי דברי הנמוק"י ליישב קושית השאג"א סי' ל"ב על דברי התוס' ביבמות צ' ע"ב דהנה כתבו התוס' שם לחדש דמצות ציצית אינה חלה על האדם בשעת לבישת הטלית אלא אחרי שהוא כבר לבוש, ותמה השאגת אריה דא"כ כלאים בציצית לא הוי בעידנא שהרי עובר בלאו דכלאים בשעת הלבישה ואינו מקיים מצוה אלא אח"כ, ותירצו האחרונים לפי"ד הנמוק"י דמ"מ לבישת הטלית דוחה ל"ת והוי בעידנא כמו אסיפת האבידה לביתו, עיין נודע ביהודה תניינא אהע"ז סימן קמ"א והגהות ברוך טעם על הטורי אבן מסכת ר"ה דף כ' ע"ב ומעשה חושב על שעה"מ איסו"ב פכ"א, ותמוה דבאמת מבואר בדברי הנמוק"י דהכשר אינו דוחה אלא עצם המצוה בלבד והתוס' הרי כתבו דאין מצוה בלבישת הציצית, וע"ע ברעק"א לשו"ע או"ח סימן תמ"ו ס"ב שכתב לפי"ד הנמוק"י דטלטול חמץ לצורך שריפתו דוחה ל"ת, וגם על דבריו יש לתמוה דבודאי פשוט דטלטול זה אינו מצוה אלא הכשר מצוה בלבד, (אך מ"מ משמע מדבריו שאכן הבין שלדעת הר"ן רק עצם המצוה הוי בעידנא, אלא שלדעתו עצם הוצאת החמץ הוי ממצות הביעור, ולענ"ד אין זה מסתבר) וצע"ג.

הנה מבואר דלשיטת הר"ן הוי אסיפת האבידה חלק ממעשה המצוה כיון דהוי הכשר בעצם ואי אפשר כלל בלעדיה וזה אופן המצוה שיאסוף את האבידה וישיבנה לבעליה ובכל כה"ג הוי ההכשר בעצם כחלק מן המצוה ולשיטת החולקים עליו אף בזה אזלינן בתר כונת המצוה ומהותה דהיינו השבת האבידה לבעליה וזה בלבד הוי מעשה המצוה.

ב

הנה נסתפקו בגמ' שם כ"ז ע"א בסימנים אי דאורייתא או דרבנן וביארו שם התוס' דאף דמה"ת חייב להחזיר כל דבר שיש בו סימן כדילפינן שם במשנה משמלה אין זה משום דמחזירין אבידה בסימנים אלא משום שאין האדם מתיאש מדבר שיש בו סימן דע"י הסימנים ימצא עדים עי"ש, וברש"י כתב שם (כ"ז ע"ב) דאם סימנים דרבנן הוי מכח הפקר בי"ד הפקר עי"ש.

ולכאורה צ"ע למי הפקירו אבידה זו אם לדובר אמת שהאבידה באמת שלו מה צריך בזה הפקר בי"ד הלא הוא בעל האבידה ושלו הוא נוטל, ואם לדובר שקרים שאינו בעל האבידה הלא בודאי גזל הוא בידו ולא הפקירו לו ממון חבירו וא"כ מה שייך בזה הפקר בי"ד.

ונראה מזה ראיה ביסוד הגדר דהפקר בי"ד, דלא רק שיש ביד חכמים להפקיר ממונו של אדם, ולא רק שיש בידם להקנות ממונו של אדם, כפי שכבר ביארתי באורך במנחת אשר לגיטין סי' ס"א דיש כח בידם גם להקנות ולא רק להפקיר, אלא שבכל הנוגע לדיני ממונות דברי חכמים כדין תורה ממש ובידם לתקן תקנות ולצוות מצוות אף נגד דין התורה ודבריהם קיימים, וזה ביאור כונת רש"י לגבי סימנים דרבנן דלכאורה תיקנו לאדם לנהוג שלא כמצוות התורה, דמה"ת מצווה הוא לשמור את האבידה עד דרוש אחיך אותו בעדים שיעידו בטביעות עין ואסור לו להוציא אבידה זו מתח"י זולת ע"י עדים, ובאו חכמים ותיקנו שיחזיר אבידה בסימנים, ותקנה זו מבטלת מצות התורה, אלא שיש  כח בידם לתקן כן משום דהפקר בי"ד הוי הפקר והארכתי ביסוד זה במקום אחר ואכמ"ל, ודו"ק בזה.

אמנם כבר האריכו האחרונים להסתפק לפי הצד דסימנים דרבנן אם זה משום דחיישינן דלמא אתרמי או משום דחוששין שראה הסימנים ביד חבירו ומשקר עיין בזה בפני יהושע שם ובקצות החשן סי' רנ"ט סק"ב כתב דנחלקו בזה הראשונים עי"ש. וכל דברינו הנ"ל נכונים רק לפי הצד השני דמה"ת לא סמכינן אסימנים דחיישינן שמשקר וא"כ קשה כנ"ל דכי הפקירו ממון לגזלן ושקרן, אבל לפי הצד הראשון דחיישינן שמא אתרמי י"ל בפשטות דהפקירו ממון הבעלים לטובת הנותן סימני האבידה אף אם באמת אינה שלו, ודו"ק בזה.

ג

והנה שאלות רבות בהלכות השבת אבידה מתעוררות בזמן הזה ע"י מציאות חיינו שהיא שונה בתכלית ממצבם של אבותינו בימי קדם, וצ"ע להלכה ולמעשה כיצד לידיינא דיינא להאי דינא, ונבאר כמה דוגמאות.

הנה אמרו חכמים דהמוצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו משום דדרכו של אדם למשמש בכיסו בכל שעה ומסתמא פשפש ומצא שאבד מעותיו ונתייאש.

אמנם בזמנינו אין אנשים רגילים לדעת כלל כמה מטבעות יש להם בכיסם ואף שדרכם למשמש בכיסם בכל שעה מ"מ אין הם יודעים כמה כסף יש בכיסם וממילא לא ידעו אם איבדו או לא, ולכאורה נפל בבירא הנחה זו והו"ל לאסור מעות שברה"ר דילמא באיסורא אתא לידיה ולא מהני יאוש בעלים.

אך באמת נראה בעומק הדברים דדוקא משום דאין דרך אדם לדעת כמה כסף יש בכיסו לעולם הו"ל כיאוש מדעת ולא צריך כלל להא דדרכו למשמש בכיסו בכל שעה, ויסוד הדבר, לפי מה שביארתי במק"א (עיין מנחת אשר לב"ק סי' מ') ביסוד דין יאוש דכל גדר הבעלות מושתת על שני יסודות, א' השליטה ב' הרצון, וכאשר נאבד ממונו של אדם ואינו בשליטתו ואף אמר 'וי לחסרון כיס' והוציאו מדעתו, שוב אין זיקה וקשר של האדם לממונו וממילא יצא מרשותו.אמנם ביאוש שלא מדעת נחלקו אביי ורבא, אם עצם המצב שבו עתיד האדם להתייאש כאשר יוודע לו אבידת ממונו נחשב כניתוק הזיקה או שמא כל עוד אינו יודע שממונו אבד וחושב הוא שהממון ברשותו עדיין לא ניתק הזיקה בינו ובין ממונו, זה כל תורת היאוש על רגל רגל אחת, עי"ש ודו"ק בעומקן של דברים ובפשטותם.

ונראה לפי"ז דאין ריעותא דיאוש שלא מדעת אלא בדבר הידוע לבעלים שהוא ברשותו ולא ידע שנאבד ממנו, ועדיין דעתו עליו כמקדם, אבל במטבעות שבכיס שלא ידע כלל כמה יש בכיסו משעה שנאבד ממנו אף שאינו יודע שנאבד מ"מ אין דעתו עליו כי מעולם לא היה דעתו עליו באופן מסוים, לעולם הו"ל כיאוש גמור שהרי אין כאן זיקה בינו ובין אבידתו, ודו"ק בזה.

אמנם אין הדברים נכונים אלא לפי דרכנו הנ"ל, אבל להבנת הנתיבות בסימן רס"ב דאין יאוש מוציא כלל מרשות הבעלים אלא הוי כאילו נתן רשות לקנות ויאוש כהקנאה הוא, מסתבר דכל זמן שלא נתיאש בפועל לעולם הוי יאוש שלא מדעת והדרא קושיא לדוכתא.

ועוד יש להעיר לדרכנו הנ"ל מדברי הריטב"א בר"פ אלו מציאות (כ"א ע"א) שכתב לגבי מעות מפוזרות דהרי אלו שלו דלא הוי מנין סימן משום דאין אדם יודע מנין המטבעות שבכיסו וממילא אין כאן סימן מנין, הרי שאף בימי קדם לא ידעי אינשי מנין המטבעות שבכיסם ואעפ"כ אמרו דרק משום שדרכו של אדם למשמש בכיסו בכל שעה הוי יאוש מדעת.

ושמא יש לחלק דאף שלא ידעו מנין המטבעות שבכיס מ"מ הרגישו באבידתן מחמת כובדן וכדו', משא"כ בזמה"ז דאין האדם מרגיש באובדן המטבעות שבכיס, וצ"ע עדיין.

ולעומת זאת נראה דיש חפצים שונים שבזה"ז מסתבר לומר בהם שדרכו של אדם למשמש בהם בכל שעה ומסתמא נתיאשו הבעלים, כמו שעון יד שבכל שעה אדם מביט בו, ועוד דדרכו להרגיש כאשר אינו על ידו והו"ל כדברים כבדים דאגב דיקירי מרגיש אדם בנפילתם.

וכן נראה בעט כתיבה שדרכו של אדם להשתמש בו בכל שעה, דבתקופתנו רגילים בנ"א לכתוב לעתים מזומנות ובכל שעה ממשמש בעטו, כנלענ"ד.

ד

וגם בענין ההכרזה נשתנו העתים דבזמנינו לא מצוי כלל להשיב אבידה ע"י הכרזה, דבימי קדם היו בכפרים ובעיירות קטנות ודי היה להכריז בבית הכנסת וכל העם שומעין אבל בזמנינו ששיירות מצויות ובנ"א נודדים ממקום למקום, ולדוגמא בעיה"ק ירושלים שיש בה מאות בתי כנסת וישיבות כ"י והמונים נודדים כל יום משכונה לשכונה והיכן יכריז אדם ויתלה מודעה על מציאתו.

ועוד דבמציאות חיינו בחברת השפע שבינינו אנן סהדי שאין אנשים מקפידים כלל לבקש אבידות רבות דאף ששוים פרוטה מ"מ ערכם מעט כמו עטים פשוטים מוצצי תינוקות וכדו' ורחוק הדבר שהבעלים יבואו לדרוש אבידתם וספק אם ההכרזה יגיע לאזניהם, ואם יניח האבידה במקומה, יש יותר סיכוי שהאובד יחזור כלעומת שבא וימצא אבידתו משא"כ אם יטלנה.

ולולי דמסתפינא הוי אמינא דבדברים פעוטים שערכם מועט ואין בנ"א מקפידים עליהן אין מצות השבה והרי אלו שלו וכאילו הבעלים נתנו רשות לכל המוצא לקחתם, ורמז לדבר מה שאמרו בב"מ כ"ז ע"ב למ"ד סימנים דרבנן דניח"ל למוצא ולבעלים שיחזירו לנותן סימנים, הרי שחכמים תיקנו להחזיר בסימנים משום שכך ניח"ל לבעלים, וכמו"כ בני"ד ניח"ל לאדם שלא יטרחו בשלו ויפטר אף הוא מלהתעסק בשל אחרים בדברים פעוטים שאין דרך לחזר אחריהם.

ושתי הלכות מחודשות חידשתי להלכה לשאלות השואלים, א' באחד שמצא תכשיט שרשרת נשים ועל אף שהכריז ותלה מודעות לא חזר איש על אבידתו ומאז עברו חודשים רבים, ולכאורה שוב אין לו סיכוי שבעל אבידה יחזר שוב על אבידתו, ואמרתי שהאשה תלבש שרשרת זו כשהיא יוצאת לחתונות וכדו' שמא בעל האבידה תכיר באבידתה דלא גרע מלצורכו ולצורכה שמותר להתשמש באבידה דאם לא תלבשנה לעולם לא תוחזר אבידה לבעליה.

ב' לאחר זמן רב שלא באו הבעלים לדרוש תכשיט או שעון וכדו' דברים שיוצאים מן האופנה ואם נשהה אבידה זו בידינו שוב לא יהיה שוה כלום והבעלים לא ימצאו בה חפץ, ראוי למכור אבידה זו ולרשום על פנקס את שוויה וסימניה כיון דאם לא ימכרנה ירד ערכה ושוב לא תהיה שוה כלום לבעלים.

ויסוד הדברים דלעולם יש לנהוג באבידה באופן שנותן סיכוי מירבי לרווחת הבעלים, ועדיין צ"ע בכ"ז.