והאלקים ניסה את אברהם

מרן הגאב"ד שליט"א
  • הדפסה

"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב א'-י"ב)

האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע. הרר"א בצעטיל קטן אות ט"ז

עיקר חיותו של אדם בעולם הזה בשבירת אם לא יתקן מדותיו למה לו חיים. אבן שלמה מוסרי הגר"א

 הנה יש לעיין ולשים לב בלשון קדשם של הגר"א והנועם אלימלך שדיברו לא רק על תיקון המדות אלא על שבירת המדות, "האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע" (לשון הרר"א בצע"ק), "עיקר חיות האדם בעוה"ז בשבירת המדות" (לשון הגר"א עפ"י אבן שלמה) וצריך ביאור שבירה זו מה היא ובאיזה אופן הוי סותר על מנת לבנות.

 ונראה בזה דעל כל אדם מוטל עמל ויגיעה לעבוד את הבוי"ת ולתקן את מדותיו נגד המהלך הטבעי ונגד שיגרת נטיותיו הטבעיים ולא די בכך שיתקן וישפר את מדותיו הטבעיות, אלא רק ע"י שבירת הטבע יש בידו תיקון אמיתי למדות נפשו. פוק חזי מש"כ החזו"א באגרותיו ח"א ג' בביאור מה שאמרו חז"ל דאין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן "המיתה שבכאן היא הנטיה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המדות מרבה חיים כי שבירת המדות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר הממלא כל הגוף היא החיים המוליך בדרכה של תורה" ובד"ז נראה ביאור כונת הרר"א והגר"א, שבירת המדות ולא שיפורם ותיקונם בלבד הוא המפתח לכל עמל המוסר והמדות. (ועיין מה שנתבאר באריכות במנחת אשר לשבת מאמר תיקון המדות אות ד').

 אמנם לאחר שבירת המדות, מתעלה איש המוסר לשליטה במדותיו, ומדותיו של אדם ניקנות לו ע"י שבירה!

 ענקי המדות והמוסר לא נשלטו על ידי מדותיהם אלא שלטו במדותיהם דלאחר שבירת המדות והטבע וביטול מדותיהם הטבעיות ועיצובם מחדש על יסודות התורה והמוסר שלטו במדותיהם שליטה מוחלטת וכמו שמצינו באברהם אבינו, דלכאורה נבוכים אנו ביחסו של אאע"ה לישמעאל בנו דמחד מצינו שכתב רש"י (בראשית כ"א י"ד) שא"א נתן להגר לחם וחמת מים בשביל ישמעאל "ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה", ומאידך כתב (שם כ"ב ב') "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, אמר לו שני בנים יש לי אמר לו את יחידך א"ל זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו א"ל אשר אהבת א"ל שניהם אני אוהב א"ל את יצחק", הרי שאהב א"א את ישמעאל ודבריו נראין כסותרים אלו את אלו. ונראה מזה דא"א אבי המדות והמוסר (כמבואר באבות פ"ה מי הם תלמידיו של א"א) שלט על מדותיו שליטה עילאית ומוחלטת ולא היה סתירה אצלו בין האהבה והשנאה ובלבו הגדול שכנו זה לצד זה רגשות האהבה והשנאה ואהב את ישמעאל בנו במה שהיה ראוי לאהבה ושנאו במה שהיה ראוי לשנאה והכל עפ"י השגותיו הקדושות והנשגבות לעשות נחת רוח ליוצרו[1]

 והנה בלמדנו את פרשת עקידת יצחק משערים אנו בנפשנו את דמותם של אברהם אבינו ויצחק אבינו ובטוחים אנו שבודאי התלהטו בהתלהבותם באהבת ה' עד שנתעלו במעלות על מזבח ה' והגיעו להתפשטות הגשמיות לקיים את מצות ה' בשמחה כמלאכי מעלה, והרי ק"ו הדברים אם חסידים הראשונים הגיעו בתפלתם קרוב להתפשטות הגשמיות כמבואר בשו"ע (או"ח סי' צ"ח סעיף א') ק"ו לאברהם ויצחק בשעת העקידה שבודאי התפשטו לגמרי מגשמיותם, ואם הכהן הגדול ביוה"כ נעשה כמלאך כמבואר בירושלמי (יומא כ"ז ע"א והובא בתוס' מנחות ק"ט ע"ב) וכ"ה במדרש (ויקרא רבא סוף פרשה כ"א) אבותינו הקדושים בשעת העקידה על אחת כמה וכמה שנתפשטו ונעשו כמלאכי השרת ששים ושמחים לעשות רצון קונם עד שניתק מהם לגמרי כל קשר טבעי ואהבת אנוש, ואכן כך כתב ב"ישמח ישראל" בשם הצה"ק מוורקא שפירש "והנה איל אחר" יצחק היה בעיניו כאיל אחד והנה איל אחר! נתעלה אברהם כאחד משרפי מעלה ויצחק בנו אהובו היו היה בעיניו כאחד מאילות השדה!, (ואף שהנקוד הוא אַחַר, כבר פירש גם הכלי יקר כאילו כתוב אַחֵר) אך באמת מבואר במדרש שלא כן היה מחזה העקידה, אלא היה זה מחזה אנושי קורע לב כשאב עוקד את בנו לשחיטה בלב קרוע שותת דם דז"ל המדרש (ב"ר נ"ו ח') "הוא שולח ליטול את הסכין ועיניו מורידות דמעות, ונופלות דמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא ואעפ"כ הלב שמח לעשות רצון יוצרו" הרי שאאע"ה בכה בצער וביגון ונפלו דמעותיו לתוך עיניו של יצחק, ולכאורה יפלא בעינינו בכי זה על מה הוא הלא רצון ה' היה עקידה זו וכי לא נתפשטו ונתעלו בה אברהם ויצחק כמלאכי מרום.

 אלא נראה דאילו היה ניתן רשות לאאע"ה להתפשט מגשמיותו ולהתעלות כמלאך אלקים לא היה בעקידה נסיון כלל דמילתא זוטרתא היה עבודה זו לגבי אבינו הגדול אברהם שגדול היה לאין ערוך מן הכה"ג ביוה"כ, אלא שלא ניתנה לו רשות לכך והקב"ה אמר לו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו' והעלהו שם לעולה", כך התנה הקב"ה עם אאע"ה שיעלה לעולה את בנו יחידו אשר אהב, ובשעת העקידה עליו להיות אב אוהב ורחום והיה על אברהם לקשור את עצמו בשלשלאות של ברזל לרגש האהבה הטבעי והאנושי של אב על בנו ולהמנע מלהתפשט מגשמיותו מרוב אהבת ה' הבוער בקרבו.

 ואפשר שזה היה עיקר נסיון העקידה להעלות את יצחק בנו לעולה בשעה שהוא אוהבו בכל עוצם אהבת האב שבלבו הגדול ובאותה שעה לשוש ולשמוח לעשות רצון קונו, ונסיון נשגב זה הוא למעלה מהשגתינו והרגשתינו, כי איך אפשר ששתי הרגשות סותרות בתכלית ישררו כאחת בלבו של אדם. שברון לב עד דכא ויגון כבד ובאותה עת שמחה וגיל על קיום מצות ה', אך אברהם אבינו השליט על מדותיו שליטה מוחלטת שלבו ברשותו עמד בנסיון ועל אף ש"עיניו מורידות דמעות ונופלות הדמעות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא" אעפ"כ "הלב שמח לעשות רצון יוצרו".

 (ויש לפרש בדרך זה מה דכתיב שם (כ"ב ז') "ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר לו אבי ויאמר לו הנני בני" וכו' ולכאורה אין מבואר מה אמר יצחק לאביו כשפנה אליו ואמר לו אבי, וי"ל דיצחק הסתפק באופן קיום מצות העקידה האם מותר לו וראוי לו להגיע להתפשטות הגשמיות ועליהם להיות כמלאכי השרת או שמא בשעת העקידה עדיין אברהם אביו הוא וזה שאמר יצחק לאברהם "אבי" האם עדיין אבי אתה או שמא כמלאך אלקים נתעלית ויאמר לו "הנני בני" אביך אני והנך בני יחידי אהובי ובהרגשות אלו נצטווינו לקיים מצות העקידה).

 ומדריגה נשגבה היא זו השליטה במדות שהיתה כחם של אבותינו הקדושים ועלינו להתחזק בה כפי מיעוט כחנו ויכולתנו.

 



[1] וכבר אמרתי מאז שח"ו לנו לייחס לקדמונינו אבות האומה הנביאים התנאים והאמוראים חולשות אנושיות ורגשות טבעיות ולפרש את מעשיהם ומאמריהם בהתייחסות למדות אנושיות טבעיות, הרי אותו רבי עקיבא ששחק כאשר חבריו בכו בראותם שועל יוצא מבית קדש הקדשים ובשמעם קול המונה של רומי, ובעיני בשר והשגה מגושמת היה עולה על דעתנו לייחס לו תכונה אנושית "אופטימית" הרחוקה מבכי וקרובה לשחוק, הוא אשר בכה בכל פעם שהיה מגיע לפסוק "אשה הפרם וה' יסלח לה" (קידושין פ"א ע"ב) הרי שהיה בוכה כשאחרים לא עלה בלבם לבכות כלל, אלא ע"כ שר"ע שלט שליטה עליונה וגמורה במדותיו וכולם היו בידו להשתמש במדות לעבודת הבורא לפי עומק הבנתו וגודל השגותיו.

תגיות: